מרץ 1 2018 12:13
תל-אביב
*רן*
אם יש משהו שאני מתעב, אלה המסיבות של העבודה. אני יודע שאיני יכול להתחמק מהן
אבל כל פעם שאני מוזמן לאחת כזו, אני שותה בבית כוסית ויסקי, עוטה על פני מסיכה
דמיונית לפני שאני נכנס למקום האירוע.
כולם מכירים אותי כגבר מבריק, ועם כל הצניעות אני יודע שאני מאד חכם, אבל ידוע גם כשתקן.
אולי חושבים שאני שותק בגלל שאני מתנשא, והאמת שאנשים די מפחדים לדבר איתי.
אני תמיד קשוב להם ועונה להם, עושה כל שביכולתי לפתור את הבעיות שלהם מהר, אבל כשזה נוגע לעניינים אישיים אני אטום.
איש מהם לא יודע שאני מלא בפנים בשנאה, ומפחד שאם ייאמר לי משהו אני עלול להתפרץ.
אני לא יכול להתגבר על השנאה שלי לאבא שלי, שהמילים שלו כלפי אימי וכלפי בשעה שהיה שותה, היו כואבות מחיצים. מצד שני הוא אדם מאד כריזמטי, כנראה את הגנים האלה ירשתי ממנו. איש לא יאמין לי אם אספר מיהו באמת. האמת שעל מי שהוא מחוץ לבית גם אני מעריך אותו. מעריך ולא מעריץ, כי אינני שוכח מי הוא באמת.
הוא מצדו מאד מתגאה בבן המוכשר שלו. לכולם הוא מספר על הג'יפ המפואר שלי, ודירת הגג שלי, וכמובן המשרה הנחשקת.
אני מרוכז כולי בפרויקט של רכישת נכס גדול בלונדון. אני מסתכל על לוח השנה וחושב לעצמי שאם אספיק לנתח את הנתונים בזמן, אצליח לקבוע עם המוכר פגישה שתמנע ממני את הצורך ללכת למסיבת פורים של המשרד. השנה החג נופל על יום חמישי מה שמבטיח לי סוף שבוע ארוך בלונדון, וכשאשוב תסתיימנה כל מסיבות הפורים.
לצערי התכנית שלי לא מתקדמת טוב, כי אני מגלה שחסרים נתונים מאד משמעותיים. אני פונה לאנשי הצוות שלי, ואיכשהו זו תמיד ורדית שפנויה לעבוד איתי. אני קורא לה, מבקש שתשיג לי את הנתונים ושוקע שוב בעבודה, רק כדי שלא תתחיל לדבר איתי. אמנם היא נראית טוב, אבל היא גם עובדת תחתי ואין לי כוונה לפתח איתה רומן.
ורדית אינה מוותרת. היא רוצה שאדע כמה היא מעוניינת בי. אני חושק את שפתי ואומר לעצמי:
"תספור עד עשר, ואם לא מספיק עד מאה. רק תשתוק."
לבסוף היא מתייאשת כשהיא רואה כמה אני מרוכז בעבודה.
"מסיבת פורים תערך ביום חמישי בשעה 19:00 בנמל יפו …" המייל שנשלח ברגע זה על ידי נשיא החברה גורם להתרגשות ולקריאות שמחה שנשמעות מכל עבר. אני מחייך לעצמי, וחושב לעצמי שעלי להתעדכן בהצגות שרצות בלונדון, למרות שבטח כבר ראיתי כבר את כולן.
חלון בתחתית המסך נפתח שוב. הפעם זו הודעה אישית מהמנכ"ל:
א.בורג: הזמנתי לך כרטיס למחר ללונדון.
הפגישה שלך נקבעה למחרת ב-9:00 בבוקר.
שלא כהרגלי, איני מעיין בפרטי הטיסה, ומחזיר לו הודעה מיד.
רן אלמוג: תודה. אהיה מוכן עם כל המסמכים.
אני מחייך לעצמי מרוצה. הנסיעה הזו נפלה לחיקי בלי שאצטרך אפילו לבקש.
למחרת בבוקר אני אורז את המזוודה, ונכנס לראות את פרטי הטיסה שלי. מה רבה אכזבתי שהטיסה חזרה היא ביום שישי. אני רושם לעצמי להתקשר לסוכנות הנסיעות בשישי בבוקר ולשנות את הטיסה חזרה.
את השעות עד הטיסה אני מבלה בבדיקה אחרונה של נתונים, נכנס למנכ"ל לראות אם יש לו משהו להוסיף. כרגיל, הוא מתפעל מהעבודה היסודית שלי ומרעיף עלי מחמאות.
"האמת שלא מפתיע אותי. הרי מה כבר אפשר לצפות מהבן של רום אלמוג?" הוא אומר.
אני שותק. פעם שניה תוך פחות מיממה שאני מתרגל את הספירה עד מאה, רק כדי שלא יצאו ממני המילים של מה אני חושב על אותו "רום אלמוג" נערץ.
"עליך נאמר: התפוח לא נפל רחוק מהעץ," הוא מוסיף וכאילו מסובב בי את הסכין שכבר תקע בי. אני מנסה להזכיר לעצמי שהתכוון להחמיא לי, הרי אינו יודע באמת מה קורה מאחורי הדלת הסגורה של משפחת אלמוג. אבל במקרה הזה ההיגיון שלי רדום לחלוטין, והמערכת הרגשית שלי חשופה לגמרי. אני פותח את בקבוק המים שהבאתי איתי, זה שלחצתי עד שמפרקי אצבעותיי הלבינו, ולוגם את תוכנו לאט וסופר בליבי: "אחת, שתיים.."
אני מתחיל לנשום חזרה רק בשעה שאני מתרווח על הכיסא במחלקה הראשונה. אני שם לאזני אזניות ומפעיל את הפלייליסט שלי בנייד. כאשר מתבקשים הנוסעים לכבות את המכשירים האלקטרוניים, אני כבר רגוע לגמרי, ועיני נעוצות במסלול ההמראה.
כמה אני אוהב את תחושת השחרור של הטיסה. מנותק מכל דבר ארצי, קרוב לקצה השמים. אני עוצם את עיניי ונרדם.
*
לונדון
*רן*
קרני השמש החודרות מבעד לחלון המשקיף על החצר הפנימית של המלון מעירות אותי עוד לפני שהשעון מצלצל. אני ממהר לקום להתמתח ויורד מיד לסט של שכיבות שמיכה. אני ממשיך עד שאני מסיים את כל סדר התרגילים שלי ונכנס להתקלח. הגוף שלי משוחרר ומלא אנרגיה. אני שוטף את עצמי, מתגלח, מעיף מבט מהיר ומרוצה בראי וניגש ללבוש את החליפה.
אני עובר דרך המסעדה. אני לא אוהב לאכול בבוקר. אני לוקח לי קפה עם קרואסון וניגש לקחת עיתון רק כדי לקרוא את הכותרות וכמובן את מדור הפיננסים. תוך רבע שעה אני כבר ברחוב, צועד לעבר יעד הפגישה שלי.
ארבע תחנות עלי לקחת ב"אנדרגראונד". אני ניגש לרכוש כרטיס ורואה התקהלות.
אני משתדל לעקוף את מקום האירוע, אבל רואה זוג עיניים גדולות, כחולות כמו האוקיינוס מביט בי בתחינה. אני נעצר מהופנט. לא רואה דבר פרט לה.
"בבקשה תעזור לי," היא לוחשת לי באנגלית עם מבטא בריטי.
בלי לחשוב הרבה אני יורה לעבר שלושת הגברים שמתקיפים אותה: " תורידו את הידיים המטונפות שלכם ממנה!"
אני לא יודע אם העובדה שאני גבוה ובנוי כהלכה, או שמא זה הקול הסמכותי שלי. הם מביטים בי המומים לרגע ומסתלקים מהמקום.
**מאיה**
אני לא יודעת מה גרם לו להיענות לקריאה שלי. הרי אינו מכיר אותי, ואינו יודע מה בדיוק קרה.
אני רק יודעת שכשהסתכל בעיני ידעתי שעל הזר הזה אני יכולה לסמוך.
אני ממהרת לכסות את עצמי בקרעי החולצה שלי. עדיין המומה ממה שקרה כאן. לא יודעת בדיוק מה גרם לאנשים האלה להתקיף אותי. "אני לא יודעת למה," אני מצליחה לומר לו.
כשהוא מבחין בחולצתי הקרועה הוא מוריד את ז'קט שלו ועוטף אותי בו.
"מה פתאום," אני אומרת לו.
"זה או הז'קט או החולצה," הוא אומר לי.
אני מושיטה יד ולוקחת את הז'קט. אני הולכת לצדו בשתיקה. הוא לא מדבר וגם אני לא. אני מרגישה את החום של היד שלו שמחזיקה בי חזק וקרוב אליו. המגע שלו נעים ונוסך בי בטחון. לא יכולה להסביר למה, אבל אני הולכת אחריו.
"לאן את צריכה לנסוע?" הוא שואל.
"ארבע תחנות מזרחה," אני עונה לו.
"גם אני," הוא עונה לי.
כל הנסיעה אנחנו מעבירים בשתיקה. אני משפילה את עיני ורואה שעל התיק שהוא נושא עימו יש תווית של חברת התעופה הישראלית. "תודה," אני אומרת לו בעברית. הוא מביט בי מופתע, אבל ממשיך לשתוק.
אנחנו מגיעים לתחנה ועולים במדרגות למעלה. אני מצביעה על הבניין הגבוה מעבר לכביש ואומר לו: "לשם אני צריכה."
אני רוצה להוריד את הז'קט ולהחזיר לו, אך הוא ממהר לומר לי: "את לא יכולה ללכת כך הרי חולצתך קרועה. תשאירי את הז'קט אצלך. מתי את מסיימת? אלווה אותך הביתה ואז אקח אותו ממך."
"אין צורך. ארד עוד מעט לקנות חולצה," אני עונה לו מבוהלת , "ואדאג להחזירו אליך." הדבר האחרון שאני צריכה שילווה אותי הביתה ויתקל בסרגיי אבי החורג.
"ולאן בדיוק תחזירי אותו?" הוא שואל והפעם חיוך על פניו. אני מסתכלת לתוך עיניו וחושבת מה לענות, הרי איני יודעת לאן מועדות פניו.
"אני לא אעשה שום דבר לסכן אותך. לא עזרתי לך כדי לסבך אותך עם בעלך," הוא מוסיף כשהוא רואה את המבט המבוהל שלי.
"אני לא נשואה," אני אומרת לו ומשפילה את מבטי. אני נושמת עמוק ואומרת: "את אבי החורג אני לא רוצה שתפגוש. יום שישי אני טסה חזרה לארץ, ועד אז לא רוצה להסתבך איתו."
*רן*
"הוא לא יודע שאת טסה, נכון?" אני שואל, ולא מבין מאיפה בכלל צצה לי השאלה, ואולי דווקא כן. אני מרגיש פתאום שהיא עוצרת את הנשימה בדיוק כמוני.
"ממש לא, ואוי לי אם ידע," היא עונה. פתאום עוזבת את ידי. רק עכשיו אני קולט שמרגע שנפגשנו אני אוחז בידה חזק. היא מקיפה אותי בזרועותיה ומניחה את ראשה על חזי. "אני כל כך פוחדת שיגלה, רן."
הגבר שניבט אלי בשעה שאני מביט בראי בלובי של הבניין, לא מוכר לי. מיהו? לא יתכן שזה אני, הוא נראה די רגוע. "את ידעת כל הזמן מי אני?" אני שואל.
"לא. קראתי כעת את התווית על התיק שלך," היא עונה לי.
"אם כך תואילי לומר לי מה שמך?" אני אומר לה.
היא צועדת צעד אחר לאחור, קדה קידה קלה. "עורכת הדין מאיה סטרסנוב," היא מציגה את עצמה. אני מושך אותה חזרה אלי. הראש שלה שמונח על ליבי מרגיש לי משהו שלא הרגשתי בעבר. אני מרגיש כאילו השכבות של המסכות שעטיתי על עצמי כל השנים, נושרות ממני.
"אמרת שאת טסה ביום ששי לישראל. האם תבואי איתי למסיבת פורים של המשרד שלי ביום ראשון?" אני שואל.
"אם אני מבינה נכון, אתה לא נשוי." היא אומרת לי.
תל -אביב
אנחנו יושבים במרפסת של דירת הגג שלי הפונה לים. על השולחן מונחים שני ספלי קפה וקרואסונים טריים. אנחנו יושבים מול המסך ומחפשים רעיון לתחפושת למסיבה. מסתבר שמה שהולך השנה אלה המסכות.
"הנושא הזה נוגע בך, נכון?" שואלת מאיה.
"למה את מתכוונת?" אני שואל ומרגיש שהיא נוגעת בדיוק בנקודה שאיני רוצה לדבר עליה.
"ראיתי את המבט הזה על פניך. אני עדיין לא מכירה אותך היטב. בסך הכל אנחנו מכירים רק כמה ימים, למרות שמרגיש לי שאנחנו כבר הרבה זמן יחד. אני מרגישה שיש משהו שאתה עוצר בפנים. אני לא רוצה להשמע חצופה אבל זה לא טוב לך לשמור דברים בבטן. אני לא אומרת שאתה צריך לספר לי הכל, רק אומרת שבשבילך זה לא טוב."
אני שותק. מבין שאולי הגיע הרגע להתמודד עם הגוש שחוסם אותי בגרון, ואולי מאיה היא זו שתעזור לי בכך.
"אני טובה במתן עיצות," היא שוברת לבסוף את השתיקה. "אני בעצמי חיה בשקר. מעמידה פנים שהכל טוב. איש לא יודע איזה סיוט זה היה לחיות בבית אחד עם סרגיי. מצד אחד הוא דורש שאקרא לו אבא, מצד שני מביט בי במבטים שטופי זימה. רק עכשיו אני מרגישה שאני לא צריכה כל הזמן לחייך. אתה נותן לי כח, ואני מרגישה שהדמעות שאגרתי בפנים מתחילות להתייבש, ואני מתחילה שוב לנשום."
"אני לא יכול לדמיין שמישהו ירצה לפגוע בך. את נסיכה אמיתית," אני אומר לה
אני מספר לה על השנאה שנאגרה בתוכי כל השנים, שנאה שאיש לא ידע עליה. אני מספר לה שפחדתי ללכת לטיפול גם כשהרגשתי שאני משתגע. אני מספר לה איך לימדתי את עצמי לספור עד מאה, ולעטות ועל פני מסיכה. "עכשיו תורי לומר לך תודה," אני אומר לה. "כל כך הרבה שנים שתקתי, שהמילים רעשו וגעשו בי. אני מרגיש הקלה עצומה בתוכי. אני מרגיש שאני חי."
"אני מציעה שנתחפש למי שאנחנו," היא אומרת, "לנסיכה והאביר שהציל אותה."
פורים שמח !
ב.א.
| הרשם/י |