"אני לא מבין מה הבעיה לתת אישור לארבע שעות למדורה ברחוב הפרדס?" שואל אסף, "מה אני אמור לומר לילדים. מכבי האש לא מאשרים לכם את המדורה?"
"בהחלט. הם לא יודעים שאש זה דבר מסוכן?" עונה לו אפרת בחוסר סבלנות.
"זה ממש הזוי," עונה לה אסף, "אפשר לחשוב שהילדים שלי הם היחידים שחוגגים את ל"ג בעומר והבקשה שלהם חסרת הגיון."
"מצטערת, אין אישור למדורה ברחוב הפרדס," עונה לו אפרת. "שלום לך," היא אומרת ומסיימת את השיחה.
"על מה את כועסת," שואלת ענבר.
"איזה אסף מעיין אחד לא מבין שלא יהיה אישור למדורות ברחוב הפרדס השנה," עונה אפרת, "נמאס לי מהחג הזה. מתי אנשים יבינו שלא משחקים באש?"
"אבל אפרת," אומרת ענבר. אבל אפרת כבר לא שומעת, היא יוצאת מהחדר. הפעמון בתחנה מודיע שעליהם לצאת לארוע, מכשירי הקשר מתחילים להזרים מידע, וקול הסירנות של רכבי ההצלה כבר נשמעים ברחובות העיר השקטה.
שעה ארוכה לאחר מכן חוזרת אפרת לתחנה. על פניה סימני פיח, והמסיכה עדיין תלוייה לה סביב צווארה.
"מה את מסתכלת עלי כך," היא אומרת לענבר, "מה אמרתי לך? אש זה לא משחק. בקושי רב מילטנו את הילדים מהבית הבוער בזמן. עוד כמה דקות ולא היה את מי להציל."
"אסף מעיין ממתין לך," עונה לה בר, "תהיי נחמדה אליו. תראי איזה חתיך הוא."
"פתחת סוכנות שידוכים? אז תרגעי. הוא נשוי יש לו ילדים והוא רוצה אישור למדורה."
"את באמת לא יודע מי הוא?" אומרת ענבר, "הגיע הזמן שתתעדכני קצת. את פה כבר שלושה חודשים."
"אנחנו לא נותנים אישורים לאנשים לפי מי שהם," עונה לה אפרת, "אלא לפי התקנות."
עכשיו היא כבר רותחת. "מה הוא חושב לעצמו הגבר הזה. בגלל שהוא "מישהו" אז מגיע לו הכל?"
"אתה חושב שאני אשנה את דעתי רק בכלל שאתה מגיע לכאן?" היא אומרת בשעה שהיא נכנסת לחדרה. היא מסתובבת אליו ונתקלת בעיניים הכחולות שלו. לרגע היא משתתקת ומביטה לתוכן ואז מפנה אליו את גבה ורוכנת לעבר תיק הפרמדיק שלה, עושה עצמה מחפשת דבר מה.
היא כל כך היתה מוכנה למבט תקיף שנדהמה מהרגש שראתה בהן.
"תבין," היא אומרת לו, "אני לא איזו מכשפה שמשננת הוראות. יש סיבה שאזורים מסויימים מוכרזים בסיכון."
"יש לך ילדים?" הוא שואל אותה.
אפרת מסתובבת אליו. עכשיו היא שוב רותחת. "לא אין לי ילדים ואני לא נשואה. יש לך מה לומר על זה? אני מבינה שמצפה לי כעת הנאום של הרווקה הממורמרת. אז אני לא. אני אשה מאד מאושרת," היא אומרת ועיניה רושפות אש לעברו. רק אז היא מבחינה בזר החרציות שבידו. "אתה לא רציני?! חשבתי לשחד אותי עם החרציות האלה?"
"נראה לך? נסיכה שכמוך ראויה לזר של ורדים. אין לי ספק שפרחי בר הם לא בשבילך," עונה לה אסף בקור.
"אז עכשיו אני נסיכה?" עונה לו אפרת, "אתה ממש לא מכיר אותי."
"תגידי לי מה אני צריך לעשות בשביל לקבל אישור למדורה," אומר אסף, "הפרחים אגב הם לאשתי, היא מאד אהבה פרחי בר."
"ואתה חושב שתחזיר אותה אליך עם הפרחים האלה? ממש משקיען," עונה לו אפרת בלעג.
"את בלתי אפשרית," אומר אסף ויוצא בכעס מהחדר.
"נו אסף אפרת סדרה לך את האישור?" שואל אותו אורן מנהל התחנה.
"כדי שתבדוק את מי אתה מעסיק בתחנה שלך. היא לא נורמלית האפרת הזו," אומר לו אסף.
"על מה אתה מדבר? אני מאושר שהסכימה להצטרף לצוות שלי. היא אחת הרופאות הכי מבוקשות בענף," עונה לו אורן.
"אולי ברפואה היא מבינה דבר או שניים, אבל לא באש. ובכלל מתי רופאה נותנת אישורים," עונה אסף. הוא פותח את הדלת לצאת ואורן מלווה אותו החוצה.
" היא עוזרת לי היום כי הפקידה חולה. חוץ מזה אין לך מושג על מה אתה מדבר," אומר לו אורן בשעה שהם בחוץ, "אם יש מישהי שיודעת מה זו אש זו אפרת. אני אדבר איתה."
אסף מביט בו לרגע, אבל מחליט לא לשאול למה התכוון. "היא באמת לא נורמלית," הוא מדבר לעצמו בשעה שהוא נכנס לרכב.
הוא נוסע לבית העלמין ומחנה את רכבו. שעה ארוכה הוא יושב ברכבו ומנסה להריץ במחשבתו את השיחה ביניהם. המבט שלה בשעה שהביטה לתוך עיניו היה סוער ורך כאחד, אבל המילים שיצאו מפיה היו חותכות כסכין.
"נכון שאת אוהבת את הפרחים שהבאתי לך אהובה?" הוא שואל מניח אותם על מצבת השיש של אשתו. "נכון שלא אמרת לי סתם שאת אוהבת פרחי בר רק כדי שלא אקנה לך זרי פרחים יקרים? את יודעת שהייתי מוכן הכל בשבילך," הוא אומר ומלטף את האבן הקרה ודמעות בעיניו. "אני אעשה הכל כדי להבעיר המדורה הזו, ואת מצידך תקיימי את ההבטחה ותבואי."
**
אפרת מנסה להתרכז בעבודתה. הסערה כבר לא נראית על פניה אבל בפנים משתולל טורנדו גדול. היא מבחינה באורן שנכנס לחדר ומביט בה.
"אני יודעת שהגזמתי בצורה בה דיברתי," היא אומרת מיד, "אבל אנשים חייבים לדעת כמה האש מסוכנת."
"את יודעת מי זה אסף? " שואל אורן.
"מה זה משנה מיהו. גם אם הוא האיש הכי עשיר והכי מקושר, את האש זה לא מעניין," אומרת אפרת.
"אני תוהה אפרת, מדוע בחרת לעבוד בשרות מכבי האש אם את כל כך חרדה מהאש," אומר לה אורן בשקט, "אני חושב שאולי העבודה הזו לא מתאימה לך."
"אני מבינה שאני מפוטרת," עונה אפרת, "אני רק אשלים את החסר בערכת הפרמדיק ואחזיר לך אותה עם המפתחות בצורה מסודרת."
"זה לא מה שאמרתי," עונה לה אורן, "אני מבקש לדעת מה קורה אפרת."
"כמו שאמרת," היא עונה לו בקול חסר רגש, "העבודה הזו לא מתאימה לי. ניסיתי אבל נוצחתי."
"אפרת אני לא נגדך. אני רק מבקש את האמת. אני מבין שיש שם משהו עמוק יותר, אני רוצה לעזור. את ויתרת על משרה מאד נחשקת בשביל לעבוד איתנו. קחי את הזמן שלך, כשתהיי מוכנה לנהל איתי שיחה תכנסי אלי לחדר."
"תן לי בבקשה את הטלפון של אסף, איתו אני צריכה לדבר. לו אני חייבת הסבר. התנהגתי אליו בצורה מחפירה. הוא לא אשם בכלום," מבקשת אפרת.
"כרצונך, אני אבקש את רשותו," עונה לה אורן. הוא ניגש לחדרו ומתקשר לאסף. "אתה מוכן לדבר עם אפרת?"
"בקשר למה בדיוק. לקבל ממנה עוד הרצאה על כמה עלובים הם פרחי החרצית?" אומר לו אסף בכעס. הוא כועס יותר על זה שכבר שעה ארוכה הוא עומד ליד קברה של אשתו ומדבר על…אפרת.
"תאמר לה שאני מגיע תוך עשר דקות. שתחכה לי בחוץ," הוא אומר לבסוף.
אפרת ממהרת להחליף בגדים ולהתנקות, מתיזה על עצמה מעט מי בושם ויוצאת החוצה. אסף כבר מחכה לה עם ג'יפ השטח שלו. מעט בוץ שהתייבש דבוק לגלגלים מראה שנסע לא מזמן על כביש לא סלול. הוא לא יוצא לקראתה אלא נשאר לשבת בתוך הרכב. הוא מוריד מעט את החלון ואומר לה: "כנסי."
אסף מסמן לה בידו שתחגור את חגורת הבטיחות, וברגע שהיא עושה זאת הוא סוחט את הגז עד הסוף ושועט קדימה. היא מביטה בו מופתעת אבל פניו לא מסגירות דבר.
הוא נוסע לרחוב הפרדס ועוצר בבת אחת בכניסה למגרש. הוא מכבה את המנוע ויוצא מהג'יפ בזריזות.
"תקשיב אסף," היא מתחילה לומר.
"לא רוצה לשמוע ממך אף מילה. עכשיו תורי לדבר, ואת שותקת," הוא אומר לה בקור, מנסה ללא הצלחה לשלוט בסערת רגשותיו.
הוא מושיט לה יד לעזור לה לטפס על תלולית העפר בכניסה לשטח הריק.
"לפני שנה," הוא אומר, אבל אפרת לא שומעת את מילותיו אלא מרוכזת במגע של ידו החזקה העוטפת את ידה.
"את מקשיבה בכלל?" הוא מרים את קולו.
"מצטערת, המגע שלך בלבל אותי," היא אומרת לו ללא בושה.
הוא מסתכל עליה בתמיהה. רק אז הוא קולט שהוא עדיין אוחז בידה. הוא שומט את אחיזתו בה ורואה שהיא מסתכלת עליו.
"מה שהתחלתי לספר לך שלפני שנה, בדיוק במקום הזה, בדיוק כך הושטתי יד לאשתי ותמכתי בה בשעה שעלתה בקושי על הגבעונת הזו. היא היתה כבר חלשה מאד אבל התעקשה לבוא למדורה בשביל הילדים. היא השביעה אותי כאן שכל עוד המקום הזה לא בנוי אחזור כל שנה עם הילדים בל"ג בעומר. היא הבטיחה להם שגם היא תבוא. יומיים אחרי היא נפטרה. הם כל כך מצפים לחג הזה בגללה."
אפרת פורצת בבכי ומתיישבת על האדמה.
"אני לא צריך שתרחמי עלי," הוא אומר לה בקול קר, "רציתי רק שתביני למה אני מתעקש."
"מצטערת," אומרת אפרת, "לא הייתי צריכה להתפרק כך לידך. זה לא קשור אליך. אני אדאג שתהיה כבאית בסביבה. תחזיר אותי למשרד ואדאג לך לאישור."
אסף מביט בעיניה של אפרת. הוא מחפש את התשובה למה שגרם לה לשנות את דעתה. הוא רואה את עיניה הבהירות סוערות. היא מבחינה בכך וממהרת להפנות אותן ממנו. "קח אותי בחזרה."
"את עובדת בערב המדורות?" הוא שואל.
"לא," היא עונה לו בלחש, "אני לא עובדת."
"תבואי למדורה שלנו?" הוא שואל אותה לפני שהיא יורדת.
"אני לא מסוגלת," היא עונה לו.
"אני חייב ללכת לאסוף את הילדים מבית הספר," הוא אומר לה, "אבל השיחה שלנו לא הסתיימה. אני רוצה לשמוע את הצד שלך."
"תאמין לי שאתה לא רוצה," היא עונה ויוצאת מהרכב.
היא שומעת אותו שוב סוחט את הגז ויוצא במהירות מהחניה. היא מרגישה את ליבה פועם בפראות בתוכה, אבל לא מוצאת את הכח להסתובב ולהסתכל לאחור.
לשמחתה היא מקבלת קריאה שמעסיקה אותה כל אחר הצהריים. היא חוזרת לתחנה מותשת לאחר שהצילה את חייו של ילד בן שלוש שנלכד ברכב שהתהפך. היא יורדת מהכבאית ומבחינה באסף נשען על הג'יפ וצופה בה בזרועות שלובות. ליד הרכב מקפצים שני ילדים קטנים. היא מביטה על בגדיה המלוכלכים ומתלבטת לרגע, אבל הילדים כבר רצים לקראתה.
"תודה!" היא צועקים לה ולהפתעתה באים לחבק אותה. "יש לי רעיון," היא אומרת להם, "אלעד מהצוות שלי יראה לכם את הכבאית ואני אלך להחליף בגדים."
היא ממהרת להיכנס פנימה, נמנעת מלהביט בחבריה לתחנה. היא מרגישה את הסומק מלהיט את לחיה. המים הקרירים עוזרים לה להרגע והיא יוצאת רעננה החוצה. היא לוקחת את הילדים לסיור בתחנה, מסבירה להם מה קורה מרגע שמגיעה קריאה בדיוק בזמן אמת, כיוון שמגיעה שוב קריאה לעזרה.
"אני סיימתי היום," היא אומרת להם, "בא לכם לאכול את הפיצה הכי טעימה בעיר?"
"כן," עונים שניהם ביחד.
"אורן מנהל התחנה שלנו הוא מומחה בהזמנת פיצה, ואני כבר מריחה עד לפה את הפיצה שהוא הזמין לנו," היא אומרת וצוחקת.
אסף עומד ומסתכל עליה מהצד. היא כל כך שונה ממה שראה בבוקר. אפרת מגניבה לעברו מבט ורואה שהוא מסתכל עליה. "אורן אתה מוכן לדאוג לכבאי הכבוד לנו ואני אצא לכמה דקות עם אסף? יש לנו שיחה לסיים."
"ברור," עונה לה אורן ומציע לבנים הקטנים משולש פיצה גדול.
אפרת ניגשת לאסף. הפעם היא זו שאוחזת בידו ומובילה אותו החוצה. הם יורדים במדרגות לחצר הפנימית של התחנה.
"זה הריפוי בעיסוק של הגברים שלנו," היא אומרת ומצביעה על הגינה הפורחת ועל צמחי התבלין. "כאן תמצא את התה עם נענע המשובח ביותר בעיר." היא מביטה על אסף וקוראת את הצפייה בעיניו. היא מובילה אותו בידה לספסל עץ בפינה נסתרת בחצר ומתיישבת עליו.
"אף פעם לא דיברתי על זה. בבקשה תהיה סבלני אליי," היא אומרת ושותקת דקה ארוכה.
"זה לא קרה בל"ג בעומר," היא מתחילה לספר, "אבל כל פעם שאני רואה מדורות אני נזכרת ביום ההוא שבו נשרף הבית שלנו." היא שוב משתתקת ואסף רואה שמבטה נודד בין עולמות רחוקים. בלי לחשוב הוא מחבק אותה אליו ויושב איתה בשתיקה.
"אתה מבין," היא אומרת, "כל מה שאני זוכרת ממנה זה שאמרו לי תמיד להשגיח עליה שלא תגע באש. הייתי ילדה קטנה ולא הבנתי איך זה אמא שלי לא נזהרת מהאש. כשקרה מה שקרה אני חשבתי שזה בגללי וגם שבגללי היא מתה. הייתי קטנה ולא הבנתי שאני צריכה להזכיר לה לברוח מהאש, לא לברוח לתוכה. אתה מבין מה אני מנסה לספר לך?"
"אפרת, את היית ילדה קטנה, לא יכולת לדעת," הוא אומר לה ברוך.
"אני נולדה בשם אחר. היא קראה לי לילי, על שם אחותה שמתה בתאונה. כשגם היא נפטרה החליף לי אבא את השם. הוא אמר שבשם אפרת יש אותיות של ריפוי. הוא פחד שגם גורלי יהיה כזה. מאז אני מפחדת מאש," היא אומרת לו. "השתדלתי כל כך להיות מאושרת. למדתי רפואה, הצטיינתי בכל מה שלמדתי, אבל האושר לא הגיע אליי. לכן ויתרתי על הכל והחלטתי לעשות תיקון ולהלחם באש. אני רוצה לבוא איתכם למדורה, אבל צריכה שתעזור לי. אני אדם לא פשוט."
"ראית פעם אדם פשוט? כל אחד נושא על גבו משהו, גם אם זה לא נראה לעיני כל," הוא אומר לה והיא מביטה בו מוקסמת.
"אבא שלי היה אדם מאד עשיר, גדלתי כנסיכה. רק הגורל הביא לו אשה לא מאוזנת שאותה הוא אהב יותר מכל. היום הוא שבר כלי, ואני לא יכולה לעזור לו," אומרת אפרת.
"את יכולה בכך שתראי לו שאת מאושרת, כמו שגרמת לבנים שלי להיות מאושרים היום. מזמן לא ראיתי אותם כל כך שמחים," הוא אומר לה.
"אז אני לא רווקה ממורמרת?" היא שואלת אותו בחיוך ביישני.
"לא אמרתי את זה," הוא עונה לה, "להיפך, אני דווקא חושב שתהיי אמא נהדרת."
"אני מפחדת," היא אומרת לו.
"אני אעזור לך," הוא עונה לה. היא מסתכלת עליו מופתעת. "תתפלאי. למרות הכל אני לא מפסיק לחשוב עליך מהבוקר."
"אתה מבין למה אתה מכניס את עצמך אסף?" היא שואלת.
***
"תראו הנה מכבי האש הגיעו," צווחים בשמחה ילדי כיתה ג2.
"זה אמא שלי הביאה אותם," אומר בגאווה גיל בן השמונה.
"ממש," עונה לו ירון.
"הנה אמא!" קורא יותם בן השש וחצי לגיל.
האמהות מסתכלות על האש הענקית שעולה מהמדורה ומתלחשות ביניהן. "מסכנים, הם מתגעגעים לאיריס."
"כן, היא הבטיחה להם שתחזור בל"ג בעומר והם מאמינים לה," אומרת אחת האמהות.
"אתה יודע אסף, איריס לא היתה רוצה שתשאר לבד עם הילדים. חשבתי שאולי הגיע הזמן למצוא להם אמא אחרת," אומרת לו לילך המורה של ג2.
"אני מסכים איתך," אומר אסף, "באמת הגיע הזמן."
"אמא ,אמא," צועקים גיל ויותם ורצים לכיוון המדורה.
לילך עומדת קפואה במקומה. "אסף הילדים שלך!"
אבל אסף צועד אף הוא לכיוונה ועל פניו חיוך גדול.
"הוא השתגע גמרי," אומרת אחת האמהות, "תקראו למכבי האש!"
"הגעת!" הוא לוחש לאזנה של אפרת בשעה שהוא מחבק אותה ונושק לה על שפתיה.
אפרת אוספת אליה את גיל ויותם, והארבעה עומדים מחובקים וצופים בלהבות האש העולים מעלה מעלה.
אפרת מוציאה מתיקה טבעת ברזל גדולה ועליה מושחלים ארבעה תפוחי אדמה עטופים בנייר כסף.
היא ניגשת למדורה, מניחה אותם בזהירות, ומסתכלת דקה ארוכה בלהבות.
"תכירו זו אפרת," אומר אסף לאמהות שנועצות בהם עיניים, "היא האחת שהציתה לי שוב את האש בליבי."
ב.א.
מאמינה באהבה
להלן הקישור לסיפור שנכתב לי בל"ג בעומר 2017
נור