בר אבידן מאמינה באהבה

הורדת ידיים 16 – הצצה לעולמה

אני פונה לחדר של ג׳ו לספר לו על השיחה שלי עם אנה. אני מקווה שליבו יהיה פתוח להקשיב. אני חשדן מטבעי, אלא שהפעם אני מאמין לדבריה,.

השאלה של מיה עדיין מהדהדת בראשי. ״אני נשמה שבורה פארקר. אתה חושב שאתה באמת רוצה להתמודד איתי?״ כך היא הגיבה כשאמרתי לה שיש לה נשמה מיוחדת.

אני אוסף את עצמי ונכנס לחדרו של ג׳ו. אני מרגיש שהמילים שלי נוגעות בו. ״אני מקשיב לך,״ אומר ג׳ו, ״אבל אני חייב זמן. אני צריך לחשוב אם אני מוכן לקחת את הסיכון.״ הוא נראה מותש, אבל תקיף בהחלטתו לא להישבר מול המילים שלה.

״אני לא מוכן להכניס אותה חזרה לחיי,״ הוא אומר לבסוף, ״אהיה מוכן לפגוש אותה ולדבר, אבל אל תטע בה תקווה שהכל יחזור כפי שהיה. השבר הזה יהיה ביננו לעד.״

״עכשיו כשהנושא הזה סגור,״ אומר ג׳ו, ״תקרא את החומר שמיה הכינה עבורכם.״

אנחנו יושבים ועוברים על הדוח. אני כל כך גאה בה על האופן בו הוא נכתב. הניתוח שלה מסביר כל שלב, וכל פרט באופן בו בחרה במניות המסוימות האלה כדי להרכיב אותם לסל אחד. היא נותן תחזית לשלוש, חמש, ועשר שנים.

בדוח יש תחזית ריאלית לכל אירוע אפשרי שעלול לשנות את ערכן של המניות המרכיבות את הסל.

״אני בפנים,״ אני אומר, ״תנקוב בסכום שאתה מצפה שנשקיע. אני אשלח את המלצתי לכריס ברוקלין. אני מבין שגם ג׳ון ברוקלין מתעניין בהנפקות.״

אנחנו מסיימים את הישיבה, ואני חוזר לחדרה של מיה. היא עסוקה במעקב אחרי הפעילות בבורסה. על הקיר מולה חמישה מסכים, ואני מתפעל מהאופן בו היא עוקבת אחרי הכל בו זמנית.

״מתי את מסיימת את העבודה היום?״ אני שואל.

״היום יום רגוע,״ היא עונה להפתעתי, כשאני רואה את המסכים משתוללים מולה, ״ואני אסיים היום בחמש.״

״אם כך אחכה לך בשעה חמש בכניסה למגדל,״ אני קובע, לא שואל.

״אני לא פנויה היום,״ היא עונה.

״יש לך דייט?״ אני שואל מיד.

״דייט?״ היא מחייכת במרירות, ״אני נוסעת לבית הוריי.״

אני מביטה עליה דקה ארוכה, מה פירוש החיוך הזה? ״אני יכול לבוא?״ 

״אין לך מושג מי אני,״ היא יורה לעברי מייד, ושבה להתרכז במסכים. מבחינתה אני לא קיים יותר.

אני יוצא מהחדר, מעיף מבט עליה, ורואה שהיא ממשיכה להיות עסוקה, ולא מעיפה מבט לעברי גם אחרי שאני עוזב את חדרה.

אני עומד לצאת מהמשרד כשאני שומע את קולה בוקע מהרמקול על הטלפון הנייח על שולחנה של רובי. ״תזמיני לי מונית לשעה חמש, לשלושים שור פארק, גרייט נק, לונג איילנד.״

אני רושם את הכתובת לפניי, למרות שאין לי מושג עדיין מה אעשה עם המידע הזה. הדבר הראשון שאני עושה כשאני חוזר למשרד, זה להיכנס למפה של גוגל, ומחפש את הכתובת. 

אני הופך את המפה לתמונת לווין, ויושב מופתע מול המסך. ציפיתי למצוא שכונת עוני, ואילו הבית שמופיע על המסך הוא בית גדול, מוקף עצים ודשא ירוק. בחניה יש ארבע רכבים, שניים מהם הם ג׳יפים חדשים.

מיה אמרה שזה הבית של הוריה, למה אם אך היא מתנהגת כילדת חסרת כל?

אני לא חושב הרבה, ובהחלטה פזיזה אני מחליט לנסוע לראות את הבית במו עיניי. אני יוצא ברבע לחמש מהמשרד ונוסע ללונג איילנד. הנוף כל כך מוכר לי, שכן כל משפחתי גרה בלונג איילנד, ואני כמעט שוכח לרדת במחלף אותו מציין מכשיר הניווט. אני מחנה את הרכב במרחק סביר מהבית, וממתין. רק אז אני קולט איזה מעשה מטורף עשיתי, וחושב אם היא תכעס עליי.

שום דבר לא נשמע לי הגיוני. איך ילדה שגדלה בבית כזה, יכולה להיות נשמה שבורה? העובדה שהיא נלחמת בי כל הזמן, משחקת איתי בהורדת ידיים, למרות שהיא יודעת שאני חזק ממנה, רק מעוררת בי את הרצון להגן עליה ממה שזה לא יהיה, שגורם לנשמה שלה לשאת צלקות מעברה.

כעבור חצי שעה אני רואה מונית עוצרת במרחק מהבית, ומיה יוצאת ממנה, נושאת סלים. היא הולכת בצעדים מהירים, ניכר עליה שהסלים כבדים, ואני נאבק בצורך לצאת ולעזור לה.

כשאני מגיע, אני רואה שבחניה יש רק שני רכבים. לנגד עיניי מופיע את ג׳יפ שנכנס לחניה במהירות, כמעט פוגע בה.  ״עכשיו את מגיעה? כמה זמן אני צריך לחכות שהאוכל יהיה מוכן?״ הוא צועק עליה.

״זה מה שיש לך לומר? אתה לא חושב להציע לי לשאת את הסלים פנימה?״ היא עונה לו בכעס, ״אני מצטערת מרטין שסינדרלה עובדת כדי לפרנס אתכם, ואני לא יכולה לשבת בבית כל היום ולשרת אתכם.״

״אם מישהו ישמע אותך, הוא עוד עלול לחשוב שאת עובדת עבודת כפיים קשה במפעל מהבוקר עד הלילה, ולא אחת שיושבת ומשחקת עם המחשב כל היום,״ הוא אומר לה בכעס. 

אני לא יכול להתאפק, ויוצא מהרכב. ״מי אתה?!״ הוא נוהם לעברי.

״אני עובד עם מיה,״ אני עונה וגורם לה להסתובב, ״אתה יודע, במשרד הזה שלא עושים כלום, ורק יושבים מול המחשב.״

מרטין מסתכל עליי בזעם, שפתו התחתונה רועדת. אני מתעלם, לוקח מידיה של מיה את הסלים, ופונה לעבר הדלת.

מרטין פותח את הדלת בתנופה חדה, נכנס פנימה, חולץ את נעל בעזרת הרגל השניה, גורם לה לעוף לאמצע המבואה, וחוזר על הפעולה עם הנעל השניה, שעפה לכיוון ההפוך. ״תראו מי הגיעה סוף סוף. הנסיכה עם השוגר דאדי שלה.״

״אני נראה לך אחד שצריך לשלם למישהי שתהיי איתי?״ אני יורה לעברו בטון קר.

״תקרא לעצמך איך שאתה רוצה. העובדה שאתה איתה, היא סיבה טובה מספיק בשביל שתשלם על זה,״ הוא אומר.

״מרטין, אתה שומע את עצמך? אתה חושב שאתה הסרסור שלי? לא מספיק שכמעט כל המשכורת שלי מגיע למשפחה, זה עדיין לא מספיק לך?״ אומרת מיה.

היא אוחזת בידי. ״רצית לדעת מי אני? אז הנה לך,״ היא אומרת ומושכת אותי לסלון בו יושבים הוריה, שלוש אחיות ושני אחים. ״אם תהית אני השישית מתוך שבעה. זה מה שהם עושים כל היום, יושבים מהופנטים מול הטלויזיה. אני היחידה שעובדת, וגם היחידה שבאים אליה בטענות.״

״רגע אני אביא טישו,״ אומרת אחת האחיות שנראה לי הבכירה מבין הבנות, ״שנוכל כולנו לנגב את הדמעות. מה עם הכסף לקנות שמלה לחתונה, זה עוד שבוע, ועדיין לא קניתי בגד.״

״את מעייפת אותי. כבר דיברנו על כך שהיית צריכה לקנות אותה כהלכת למיו מילאן ורוקנת לי את כרטיס האשראי. מה את רוצה שאעשה כעת?״ עונה מיה ופונה לעבר המטבח.

״תבקשי ממנו,״ היא מסמנת בראשה לעברי.

״הוא לא הכספומט שלי,״ עונה מיה.

״עוד רגע גם תגידי שהוא חסר כל. לא צריך להיות מומחה באופנת גברים, כדי לדעת שהבגדים שהוא לובש עולים אלפי דולרים,״ ממשיכה האחות הגדולה.

״מה הוא מוציא על עצמו זה לא עניינך מרת׳ה,״ אומרת מיה מהמטבח.

״איזו אחות את,״ אומר האב למיה, ״זה לא שיש לך משפחה לפרנס.״

אני מסתכל לעברה של מיה. היא שוטפת ירקות, קוצצת אותם, ומכניסה אותם לסיר. את הסיר היא מניחה על הגז, ומדליקה את האש. 

אחר כך היא מוציאה תבנית, ומסדרת עליה חלקי עוף, מתבלת, מוסיפה תפוחי אדמה, ומכניסה אותה לתנור. 

״אני מדבר אלייך מיה!״ שואג קולו של האב.

מיה יוצאת מהמטבח, אוחזת בידיה עדיין את הסכין בו השתמשה לחיתוך הירקות. ״רק לפני שבוע נתתי לך חמישים אלף דולר.״

״זה מגיע לי אחרי שנתתי לך ללמוד?״ הוא עונה לה בכעס.

״נתת לי ללמוד?? אני עובדת מגיל ארבע עשרה, כשרוב הכסף שלי מגיע לידיך. את הלימודים שלי מימנתי בעזרת הלוואות. אני חייבת מאה ועשר אלף דולר להלוואת הסטודנטים, ועדיין כשביקשת ממני חמישים אלף דולר, לא היססתי, לא שאלתי למה אתה זקוק לסכום כזה כשאת כל ההוצאות של הבית הזה, כולל האוכל שאתם אוכלים, אני מממנת. נתתי לך אבא, במקום להקטין את החוב שמעיק עליי מאד.

אני באה למשרד לפני כולם, ויוצאת בימים שאני לא באה לבשל לכם, כשכבר חושך בחוץ.״

״תבקשי מאבא של בראדלי, מגיע לו אם את…״ מתחיל מרטין לומר.

אני מאגרף את כפות ידיים, מתאפק לא להנחית לו מכת אגרוף.

״תתבייש לך מרטין אוק׳ונור. זה שאתה חתיכת אפס, זה לא הופך גם אותי לכזאת. אתה יודע היטב שבחיים אני לא אשכב עם גבר בשביל כסף, או קידום או כל דבר אחר,״ אומרת מיה בזעם.

״עוד רגע תספרי לנו שאת בתולה, שטיילור היה רק שותף לדירה שלך,״ אומר  אח אחר.

״אתה יודע טוב מאד מדוע הייתי עם טיילור כל השנים האלה.  אתה יודע גם שאם לא היה קורה מה שקרה, לא הייתי מסתכלת עליו בכלל, למרות שהוא גבר יפה תואר, חכם, ועשיר,״ היא עונה, ״אני לא מאחלת לאף אחד מכם זוגיות כמו שהייתה לי איתו.״

״אז עכשיו יש לך את השוגר דאדי שלך, אז אל תתלונני,״ מסננת אחת האחיות.

״אז כמה את אומרת שאני חייב לכם עבור הזכות להיות עם מיה?״ אני שואל אותה. 

מיה מסתכלת עליי בתדהמה. ״תני להם להשיב לשאלתי,״ אני אומר לה.

שתיקה משתררת בחדר.

״באתי להכין לכם ארוחת ערב, ואני מתכוונת להתרכז רק בזה,״ אומרת מיה, וחוזרת למטבח.

אני הולך בעקבותיה. ״באת לכאן כדי להשפיל אותי?״ היא שואלת.

״ממש לא. באתי לכאן כדי לנסות להבין אותך. את כל הזמן אומרת לי שאני לא יודע מאיפה באת. אני מודה שאני מבולבל. ציפיתי לראות שכונה עלובה, והבית של הורייך, והשכונה בה הוא ממוקם, בהחלט לא תואם מה שחשבתי שאראה,״ אני אומר לה. אני מבין כעת שפני הדברים לא קשורים לבית בו גדלה, אלא לאחים שלה שחיים על חשבונה. הם לא נראים לי מוגבלים מבחינה פיזית.״למה הם לא עובדים?״ אני שואל, הפעם בלי טיפת ציניות.

״אין לך מושג כמה פעמים הצעתי להם לממן מה שהם רוצים כדי לפתח לעצמם קריירה, אבל נוח להם יותר לקחת ממני כסף ולא לעבוד. הם פשוט עצלנים,״ אומרת מיה. היא מדברת בקול רגיל, לא מתכוונת להסתיר את מה שהיא חושבת.

״שמעתי אותך מיד,״ צועק מרטין, ״לא כל אחד מרוויח כמוך.״

״למה אתה לא עשית כמוני? הרי גדלנו בדיוק באותו בית, ואל תספר לי שאתה פחות חכם ממני,״ היא אומרת למרטין, ״תאר לעצמך שכל אחד מהאחים היה עובד ומרוויח רק אלפיים דולר, היה לכם יחד שתים עשרה דולר לחודש, שזה המון. אבל לא, למה לכם להתאמץ כשיש לי כרטיס אשראי?״ 

״מה אתה אוהב לעשות?״ אני שואל את מרטין.

״אני רוצה להיות מכונאי, רכב לתקן רכבי יוקרה,״ הוא אומר ומביט עליי בהתנשאות, ״אתה תממן לי את הלימודים?״

״אם תבטיח לי שאתה תיקח את הלימודים ברצינות, אז בטוח שמיה תלווה לך את הכסף, ותיתן לך סכום נוסף כל חודש,״ אני נענה לאתגר.

״אתה חכם גדול, מבטיח הבטחות בשם מיה,״ הוא אומר, ״למה שאתה לא תתן לי את הכסף?״

״היחידה שאחלוק איתה את הכסף שלי זו מיה, לא אף אחד אחד,״ אני אומר.

״אבל אמרת שאין ביניכם כלום, שאתם רק עובדים ביחד,״ מתריסה כנגדי מרת׳ה.

״ומה כל זה קשור לעובדה שאת יושבת בבית, צופה בטלוויזיה, מבזבזת את זמנך, ואת כספה של אחותך, במקום ליצור בעצמך הכנסה שתאפשר לך להוציא את הכסף כרצונך?״

״אני רוצה למצוא בעל עשיר.אם אתה לא באמת רוצה את מיה, אז אולי תבחר בי?״ אומרת מרטין.

״את בהחלט אישה יפיפיה, אבל הלב שלי שייך רק לה,״ אני עונה ומעיף מבט לעברה של מיה שקופצת את אגרופיה בכעס.

״מצא מין את מינו,״ פולטת מיה לבסוף, ״אין ספק שאתם מתאימים.״

מיה רו׳קונור הורדת ידיים

אני לא מבינה מה עובר עליו. בהתחלה הוא בא לבית של ההורים, אחר כך משחק איתם. הם לא מכירים אותו, ואני לא יודעת אם הם מאמינים לדבריו.

״את שופטת אותי על כך שאני לא עובד, אז תממני לי את הלימודים?״ שואל מרטין.

״אם תתחייב לקחת אותם ברצינות, אז כן, ואתן לך כל חודש סכום נוסף. 

גם לא אבקש ממך שתחזיר לי את הכסף, אם תתחייב באמת לעבוד במקצוע שתבחר,״ אני אומרת.

״את מבטיחה?״ הוא שואל.

״מרטין, האם לא הצעתי לך זאת בעבר?״ אני שואלת.

״עכשיו אני מוכן,״ הוא אומר.

״אני משאירה לך לבחור מה אתה באמת חושב שמתאים לך, ותשלח לי את הפרטים,״ אני אומרת לו.

״זה אומר שאת לא שונאת אותי?״ הוא שואל.

״אני כועסת עליך, אבל אף פעם לא שנאתי אותך, למרות שאתה לא מתייחס אליי יפה. לא מגיע לי מה שאתה אומר לי, ולא בגלל שאני מחזיקה את הבית, אלא בגלל שאני עושה כמיטב יכולתי,״ אני עונה לו.

״אני מצטער שאני מוציא עלייך את התסכול שלי. אני רואה אותך מצליחה, ואת כמראה לכישלון שלי. אני מקנא בך,״ הוא אומר.

״אז תיקח את עצמך בידיים. אתה גבר מעלף, יפה תואר וחכם. כואב לי לראות אותך ואת האחים, מעבירים את החיים סתם. אין לי מושג מה קרה שהורינו כך, אבל לפחות לנו דור ההמשך, אסור לשקוע איתם,״ אני אומרת, ״ועכשיו לך לקרוא לכולם לאכול.״

אני לא יודעת אם זה בגלל שפארקר פה, אבל לשם שינוי אני לא צריכה להתווכח איתם, כולם באים לשבת ליד שולחן האוכל.

״העוף ממש טעים,״ אומר מרטין, ואני מביטה עליו.

*

״עוד פעם עוף?״ אמר מרטין, ודחף את הצלחת לעברי. 

״אני מצטערת, לא היה בחנות יותר פילה מניון,״ עניתי לו בציניות.

״אתה מוזמן ללכת לקניות בעצמך. אני אבשל מה שתביא.

אני מזכירה לך שיש בבית עוד שלוש אחיות פרט לי, ואולי הן תבשלנה לכם סוף סוף. אני צעירה ממך ולא יודעת אם אתה זכית אי פעם לאכול אוכל שאימא בישלה, אני לא זוכרת שזה קרה אי פעם, לכן לא היה לי ממי ללמוד לבשל.״

*

״תודה,״ אני אומרת, ורואה שהוא לוקח מנה נוספת. אין לי כוונה להזכיר לו את המילים שהוא נוהג לומר לי תמיד, ושמחה שלפחות היום זה שונה, גם אם זה רק בזכות העובדה שפארקר פה.

״אני מסכים איתו, האוכל ממש טעים, אפשר לקבל תוספת?״ שואל פארקר.

״כן, אני מעדיפה שתסיימו הכל היום. אני יודעת שאם ישאר אוכל, גם אם הוא היה טעים הוא ישאר במקרר, ולבסוף יזרק,״ אני אומרת.

אני יושבת ליד השולחן, אבל רק טועמת מעט סלט הכרוב שהכנתי.

״לא אכלת כלום,״ מפתיעה אותי אימא. היא אף פעם לא שמה לב שאני לא אוכלת איתם, רק טועמת. 

״אני לא רעבה,״ אני משקרת. אני רואה את מבטו הלא מרוצה של פארקר. הוא פותח את פיו לומר משהו, אבל לבסוף נד בראשו, ושותק.

״אני ארחוץ את הכלים,״ אומרת מרת׳ה, ועוזרת לי להוריד מהשולחן. 

״אם כך אכין קפה ואביא אותו לסלון,״ אני אומרת.

״את תשלמי עבור לימודים עבורי?״ שואלת אותי מרת׳ה בשקט.

״אם את רצינית, אז כן,״ אני עונה.

״אני מאד רוצה,״ היא עונה.

״תחליטי מה את רוצה ללמוד, תביאי לי את המידע, ונדבר,״ אני עונה לה.

אני מכינה קפה, פורסת פרוסות מהעוגה שקניתי,  מניחה הכל על מגש, ופונה לעבר הסלון. קולות של צחוק עולים ממנו. זה כל כך מוזר לי, אני לא זוכרת מתי שמעתי מישהו צוחק בבית הזה. אני מתקשה לזהות מי מהם צוחק. 

אני נכנסת לסלון, מניחה את המגש על השולחן, ומתחילה לחלק את הכוסות, כשמרטין אומר משהו וגורם לפארקר לצחוק. הצחוק שלו הופך לי את הבטן. הפנים שלו מחייכות ואני מרגישה את הפרפרים בועטים לי בבטן. כל הכעס שלי על כך שהגיע לכאן, נעלם.

אני ממהרת לחזור למטבח, כיוון שאני מרגישה את לחיי לוהטות. מרת׳ה עומדת ליד הכיור ומשפשפת במרץ את התבנית בלי להתלונן. היא כל כך שקועה בניקיון, ולא שמה לב לצבע על לחיי.

אני נושמת עמוק, ומשקיטה את פעימות ליבי. רק אז אני חוזרת לסלון. ״כבר מאוחר, ואני ממש עייפה היום,״ אני מתחילה לומר.

פארקר קם מיד. ״תודה על האירוח, היה נעים להכירכם,״ הוא אומר.

״אתה מוזמן תמיד,״ אומר לו מרטין שקם ללוות אותנו.

״תודה,״ הוא לי, בזמן שאנחנו יוצאים.

״תודה על מה?״ אני שואלת.

״אני יודע שבאתי ללא הזמנה. תודה שנתת לי לראות את החלק הזה של חייך,״ הוא אומר,״ אני יודע שיש עוד הרבה שאיני יודע עלייך, אבל אני רוצה ללמוד.״

׳אתה לא יודע כלום,׳ אני חושבת בליבי, אבל לא מגיבה.

״בואי אני אקח אותך הביתה,״ הוא אומר.

אני נכנסת לרכב. הוא לא שאל אותי היכן אני גרה, ואני תוהה איך הוא יודע, שכן איש במשרד לא יודע היכן אני גרה כעת.

את התשובה אני מקבלת כשאנחנו חוזרים לעיר.