“אני מבינה שקורים דברים בבית ברייטלינג. את יכולה להסביר לי איך את קשורה לסיפור הזה?״ שואלת אימא.
אני שותקת. ״את לא בקשר עם אינה כבר עשר שנים, למה היא מספרת לי שאת יצאת מחדר השינה שלו?״ אימא לא מרפה.
אני עדיין מתלבטת איך להגיב. ״אני לא מאמין לדבריה של אינה, אני מכיר אותך היטב,״ אומר אבא, ״אני רק מבקש להבין למה היא אמרה זאת.״
״אני חושבת שהדרך הטובה ביותר לספר את האמת, היא להראות לכם את התכתובות בינינו. אני מוציאה את הטלפון הנייד שלי, ומניחה אותה לפניהם.
אימא מתחילה להקריא בקול. ״אינה כותבת… טסה עונה…״ ככל שהקריאה מתקדמת, אני רואה את הכעס נבנה על פניהם.
״את יודעת שזה תמיד נואה שהביא והחזיר אותם מהגן, ולקח אותם לפעילויות? אינה אפילו לא טרחה להכין להם אוכל, אלא הזמינה עבורם ארוחות בטלפון. למעשה לא הייתה לה באמת סיבה לבקש ממך לבוא לעזור לה.״
״היא שיקרה את נואה, ואמרה לו שהיא באה לבקר אותי בתערוכה שלי, ועכשיו היא הודיעה לו שהיא רוצה לנסוע לחופש, כדי להיפרד מהחיים. אני לא רוצה להיכנס לפרטים, אבל אני יודעת שהיא לא חולה סופנית, כפי שהיא אומרת.
אני גם יודעת שהיא כל הזמן מספרת לכל מי שהיא מכירה שנואה בוגד בה איתי.
אימא תאמיני לי שאני לא נשארת לישון בדירה שלהם. כשהילדים הולכים לישון, אני הולכת. נואה בא הביתה אחרי העבודה, אני עוזרת לבנים עם המקלחות, מספרת להם סיפור, משכיבה אותם לישון, והולכת הביתה להשלים את השעות שלא עבדתי.
הבנים כל הזמן מספרים לי דברים עליה, על חוסר היחס שלה כלפיהם. אז נכון שהם אמרו לי שהם רוצים שאני אהיה אימא שלהם, אבל אני לא מרשה להם לדבר רעות עליה, למרות שאני חושבת כמוהם,״ אני אומרת, וחושבת לעצמי האם חשפתי יותר מידי.
״כל מילה שהיא שותלת נשמעת מכוונת כדי לפגוע בנואה. איך היא לא מתביישת?״ אומר אבא.
״ואיך מערכת היחסים שלך עם נואה?״ שואלת אימא.
״אנחנו עובדים בשיתוף פעולה מלא, כשטובת הילדים חשובה לשנינו,״ אני עדיין נמנעת מלספר על כך שהצעתי לו לחזור להתאמן הבוקר.
״יש משהו שאני שומרת בלב כבר הרבה זמן. אני חושבת שזכותך לדעת,״ אומרת אימא, ומביטה על אבא בשאלה.
״אינה תמיד קינאה בך. זה לא משהו שיכולנו לשלוט עליו. בהתחלה חשבנו שהיא הרגישה שאנחנו נותנים לך יותר תשומת לב, אבל עד מהרה הבנו שכל מה שנעשה, לא ישנה זאת.
את כל כך שונה ממנה. כואב לי לומר זאת, אבל אינה הייתה מוכנה לעשות הכל כדי למצוא חן בעיני הבנים, כולל להתמסר לכל מי שרצה אותה.
נואה העדיף אותך על פניה, וזה הוציא אותה מדעתה. היא לא יכלה להבין איך זה שאחד כמוהו רוצה להיות איתך, למרות שלא נתת לו לגעת בך. היא ניסתה לפתות אותו להיות איתה, אבל הוא ראה רק אותך. ואז את חלית.
נואה כבר היה לפני שנת הלימודים באוניברסיטה, והיה מוכן לוותר על הכל, רק כדי להיות לצידך, אבל אינה התערבה, וסיפרה לו שאמרת שאת לא רוצה לראות אותו יותר.
היה ברור שנואה מחזר אחרי אינה כדי להתקרב אלייך שוב, אבל אז את נסעת ללמוד בפריז. היא סיפרה לו שלא באת לחתונה כי את לא סובלת אותו.״
״כל זה לא משנה היום. הוא בעלה של אחותי,״ אני עונה בקור. אני לא מוכנה להראות להם איזו אש בוערת בי רק מהמחשבה עליו. אם אי פעם אגלה את רגשותיי, זה יהיה לנואה בלבד.
״אני חושב להיפגש מחר עם נואה, להבין היכן הדברים עומדים,״ אומר אבא, ״הייתי שמח אם תהיי נוכחת בשיחה.״
״אני חושבת שאינה הולכת מאד רחוק עם המלחמה שלה בנואה, שאני לא מצליחה להבין מה מקורה. אני מבקשת שתנהג בזהירות. אין לי מושג אם יש מי שמקשיב לשיחות שלו, הוא לפחות נזהר מאד כשהוא רוצה לומר לי משהו,״ אני משתפת את אבא.
״אם כך אצלצל אליו, ואומר לו שאני רוצה להתייעץ איתו בקשר להשקעה מסויימת שהוצעה לי על לקוח משותף שלנו,״ אומר לי אבא, אני אודיע לך מתי הפגישה.
אני לא אומרת לנואה מילה על השיחה של ההורים עם אינה, מהטעם הפשוט, שאין לי מושג אם באמת מאזינים לשיחות שלו. אני מחליטה להשאיר לאבא לדבר איתו.
ואז מגיע המסרון מאינה.
אינה ברייטלינג:
אני מתקשרת להורים כבר כמה ימים,
והם לא עונים.
אני דואגת להם.
מתי דיברתם איתם לאחרונה?
׳אז את רוצה לדעת אם אני יודעת על השיחה שלך עם אימא,׳ אני מגחכת.
אני מעיפה מבט על הנייד שלי. שיחת הטלפון האחרונה שלי עם אימא הייתה אתמול בבוקר, שזה היה לפני הביקור שלי בבית.
אנסטסיה רומנוב:
דיברתי עם אימא אתמול בבוקר.
אינה ברייטלינג:
אז אני מניחה שאני סתם דואגת.
מה שלום הילדים?
אנסטסיה רומנוב:
תשאלי את בעלך.
אני עובדת בדירה שלי,
הוא לא צריך את עזרתי בסוף השבוע.
אני שולחת את עותק השיחה לאימא. ״שיחה לכאורה תמימה,״ אני כותבת לה.
״ברור לך שהיא מנסה לאסוף חומר נגדו. היא שוכחת שהוא גבר מאד חכם, מה שאי אפשר לומר עליה. היא כל כך בטוחה שהיא תצליח להפיל אותו, שהיא מתנהגת בחוסר זהירות, ובסופו של דבר, זאת היא שתיפול.
כשהשומר מודיע לי שרומן, אביה של אינה, מבקש רשות לעלות, אני מופתע. אני סקרן לשמוע מהי הסיבה לבואו. ״בטח, תן לו לעלות,״ אני אומר.
הבנים יושבים על השטיח בחדר המשפחה, ומרכיבים לגו שקניתי להם אתמול. הם לא שמים לב לכך שאני מדבר עם איש הביטחון.
״רציתי להתייעץ איתך,״ אומר רומן ומביט לצדדים, ״אבל קודם אומר שלום לבתי.״
״היא נסעה לכמה ימים,״ אני אומר.
״איזה יופי, לאן?״ הוא עונה לי בהתלהבות.
״יש לי משהו לספר לך,״ אני אומר אחרי שוידאתי שמערכת ההאזנה כבויה.
״אינה חולה מאד. היא רצתה לנסוע לטיול אחרון.״ אני מצטער שאני מפיל עליו את הבשורה, אבל אני מרגיש צורך להמשיך לשחק את המשחק שלה.
״למה לא אמרת מילה? היינו באים לעזור לך עם הבנים,״ אומר רומן.
״אינה ביקשה מאנסטסיה שתבוא לעזור,״ אני עונה.
״אני לא מאמין, כנראה שמצבה באמת קשה. איפה טסה?״ הוא שואל ומחפש אותה בעיניו.
״טסה לא כאן. היא עוזרת לי בבוקר עם הבנים, וחוזרת לכאן בצהריים לקבל את פניהם, להאכיל אותם, ולהשכיב אותם לישון. היא לא נשארת ללון כאן,״ אני עונה לו, ״בסוף השבוע איני עובד, ולכן אין לי צורך שהיא תגיע.״
״הייתי צריך לשמוע אומר זאת,״ מפתיע אותי רומן, ״אני כאן כדי לספר לך על השיחה של אישתי עם אינה.״
״אני מקשיב,״ אני עונה באיפוק.
״רק שתדע שלא האמנו לאף מילה שאמרה אינה,״ הוא אומר, ואני מרגיש הקלה.
״אינה סיפרה שטסה מנסה לקחת אותך ממנה, שהיא מתגנבת למיטתך כל לילה, וטענה שאתמול בעשר תפסה אותה יוצאת מהחדר עבודה שלך,״ אומר רומן.
״במקרה, בשעה תשע וחצי התקשרתי לטסה, והזמנתי אותה לשתות איתי קפה. היינו בשיחת וידאו, והיא הראתה לי את הציור החדש שלה.
רציתי להכיר לה חבר שלי, שמעוניין לרכוש ציור שלה. היא הזמינה אותו שיבוא לתערוכה להתרשם מהעבודות שלה. אני תוהה למה אינה ממציאה סיפורים כאלה עליך, ועל טסה.״
״אני אומר לך בגלוי, ואני מאמין שאני יכול לסמוך עליך, לדעתי היא מזייפת את המחלה, או לפחות את המצב שלה,״ אני לא מספר לה על הרופא שמבקר אותה כדי לטפל בה, ועל כך שגיליתי שהוא רופא עיניים, ואין לו קשר למחלה שהיא מספרת שיש לה.
״אם כך אני מציע שנבדוק זאת מייד,״ אומר רומן מיד באיפוק.
הוא מתקשר למנהל בית החולים, שמסתבר שהוא בקשר ידידות איתו.
״יש לי שאלה אליך ידידי, אבל אני מבקש ממך שהיא תשאר בינינו. אני מבקש לדעת מה מצבה של בתי אינה ברייטלינג,״ אומר רומן.
״המידע האחרון שיש בידי לגביה, הוא שהיא ילדה לפני כארבע שנים,״ עונה לו מנהל בית החולים.
״יש לך דרך לבדוק מהן תוצאות בדיקות הדם האחרונות שהיא עשתה?״ שואל רומן את מנהל בית החולים.
״ידוע לך מי רופא המשפחה שלה?״ הוא עונה לרומן.
״ד״ר בראון,״ אני אומר.
״במאגרי המידע שברשותי כתוב שהגברת אינה ברייטלינג ערכה בדיקות תקופתיות לפני ארבעה חודשים, וכל הבדיקות תקינות,״ הוא אומר.
רומן מודה לו, ומסתכל עליי.
״אני חושד בכך שאינה רוצה לסיים את הקשר בינינו, שמבחינתי זה בסדר גמור. כבר שנים אין ביננו כלום. אני בטוח שהיא לא רוצה לקחת איתה את הילדים. היא לא ממש קשורה אליהם. אתה צריך לראות אותם עם טסה, ותבין.
העניין הוא שהיא חושבת איך היא תוכל לסחוט ממני כמה שיותר כסף, כיוון שהחתמתי אותה על הסכם ממון,״ אני מביע את דעתי.
״אבל למה לגרור את טסה למלחמה ביניכם?״ שואל רומן.
״אני מניח שהיא חשבה שאם טסה תבוא לכאן, היא תעורר בי זכרונות. היא יודע שאני לא נפרדתי מטסה כי הפסקתי לאהוב אותה. היא גם ידעה שלטסה יש רגשות כלפיי, והחליטה להפגיש בינינו, ולהפיץ שמועות על כך שאני בוגד בה.
המהלך שלה היה נכון. אני מודה שאני לא אדיש לטסה, אבל לא אעשה שום צעד לקראתה, כל עוד אני נשוי,״ אני עונה לו.
״זה נשמע הגיוני,״ אומר רומן מהורהר.
״איך היית מגיב לו הייתי אומר לך שאני רוצה להיות עם טסה, כמובן אחרי שאתגרש מאינה?״ אני יודע שעברתי את הגבול, אבל מרגיש שאני חייבת לדעת מה דעתו.
״היית מקבל את ברכתי. טסה מתאימה לך הרבה יותר מאינה. אין לי ספק שאם אינה לא הייתה מתערבת, היית כעת עם טסה,.״ רומן מפתיע אותי בכנותו, ״גם אשתי חושבת כמוני.״
הטלפון הנייד שלי מצלצל, ואני מקווה שזאת טסה, אבל אני טועה. זאת אינה.
״אני צריכה שתעביר לי כסף לכרטיס האשראי,״ היא אומרת בתקיפות.
״בטח, כמה כסף את צריכה?״ אני שואל.
״תהיה נדיב איתי, לא נותר לי הרבה זמן,״ היא אומרת ומשמיעה אנחה מזוייפת.
״עשרת אלפים נשמע לך סביר?״ אני שואל.
״בינתיים כן,״ היא עונה.
אני נכנס לחשבון של כרטיס האשראי שבידיה של אינה, ומסתכל על העסקאות האחרונות שנעשו בו. כל העסקאות נעשו ברדיוס של עד עשרה קילומטר מהדירה שלנו. אני נותן הוראה לא לכבד את העיסקה האחרונה בסך שמונת אלפים שבע מאות דולר, שנעשתה בחנות שמוכרת בגדי יוקרה לגברים.
הטלפון מאינה מגיע מיד. ״למה לא העברת עדיין את הכסף?!״ היא מרימה עליי את הקול.
״תורידי את הטון כשאת מדברת איתי,״ אני אומר לה בטון קר, ״אני כבר אברר מה קרה.״
כמובן שאין לי צורך לברר, כי אני יודע בדיוק מה קרה. אני חוזר אליה. ״זאת לא אשמתי. מישהו גנב את פרטי האשראי שלך, ומחלקת הבטחון חסמה את הגישה אליו.״ אני אומר.
״זה שקר! כרטיס האשראי בידי,״ היא ממשיכה לצעוק.
״אני אומר לך שמישהו גנב את הפרטים שלך. את בקריביים, או איפה שזה לא יהיה, ומישהו כאן בניו יורק, חוגג עם הכרטיס שלך בחנויות יוקרה לגברים,״ אני אומר לה.
היא משתתקת. היא חושבת מה לומר לי. ״תתני לי את כתובת המייל של החנות, ואדאג להעביר להם כסף. אני אשלח לך מסרון עם הפרטים שאני צריך,״ אני ממשיך לשחק איתה.
״כבר אין לי חשק לקנות. הרסת לי את הטיול,״ היא נוהמת לעברי לבסוף.
״אני? מה עשיתי? את מבינה שהעברתי כסף לכרטיס שנגנב? למה את מאשימה אותי בדבר שלא אני עשיתי?״ אני מתמם, ״אין לי מושג מי זה הגבר החוצפן שחשב שיחגוג על חשבוני.״
״אין לי מילים,״ אומר רומן, ״ולחשוב שאני גידלתי אותה.״
״אתה קולט? שמונת אלפים שבע מאות דולר, זה הסכום שהיא רצתה להוציא על המאהב שלה על חשבוני,״ אני אומר לרומן.
אימא מתקשרת, ומבקשת שאבוא הביתה. ״יש לי הרבה מה לספר לך,״ היא אומרת.
כל כך חיכיתי לסוף השבוע שאוכל לצייר בלי שאצטרך להתחשב בזמן, אבל אימא נשמעה לא רגועה. בחוסר רצון אני ניגשת לסגור את שפופרות הצבע, שוטפת את המכחולים, ומחליפה את הסרבל המלא בכתמי צבע, עם שמלת טריקו ארוכה.
כשאני מגיעה לבית הוריי, אני קופאת. הרכב של נואה כאן. אני מתקשרת לאימא. ״נואה והבנים כאן?״ אני שואלת בשקט, כאילו שיש מישהו ששומע אותי.
״כן, בואי כנסי,״ היא עונה, ומנתקת.
״רק שלא קרה משהו לאינה,״ אני חושבת לעצמי. למרות כל מה שהיא מעבירה אותי, אני לא רוצה שיקרה לה משהו רע.
הבנים רואים אותי ורצים אליי. ידיים קטנות עוטפות אותי בחיבוק חם, והלב שלי נמס.
״תראי טסה, סבתא קנתה לנו לגו של מכבי אש,״ אומר אלכס בהתלהבות.
״כבאי אש,״ אני מתקנת אותו.
״אני אשב איתם,״ אומרת אימא, ״לכי לדבר עם אבא.״
אני ניגשת לאבא בצעדים מהססים. ״בחיים שלי לא דמיינתי שאתערב בחיים של הילדים שלי, בטח לא בסכסוכים בין אחים. אינה גוררת אותך למלחמה בינה לבין נואה,״ מתחיל אבא לומר, ״כל צעד שלה תוכנן היטב. היא שיקרה אותו לגבי מחלה שלא קיימת, את זה בדקתי היום מול מנהל בית החולים שהוא חבר קרוב שלי. בדיקות הדם שלה מלמדות על בריאות איתנה.
היא משתמשת בך, כדי ליצור רושם שנואה בוגד בה, ומשכך היא תזכה בסכום ניכר, כפי שהוסכם במעמד חתימת הסכם הממון ביניהם. הזוגיות שלהם מתקיימת מבחינתו רק בגלל הבנים. לאינה יש מניעים אחרים.
היום הוא תפס אותה בעוד שקר. היא לא טסה לחופשה, אלא נמצאת כאן בניו יורק, ומבזבזת את כספו על ימין ועל שמאל. היא כל כך בטוחה שהוא לא מודע למה שקורה, שהיא ביקשה ממנו שיוסיף כסף לכרטיס האשראי שלה, וזה מה שהפיל אותה.״
הטלפון בכיסו של נואה רוטט. הוא מוציא אותו מכיסו, ומקריא לנו את ההודעה.
אינה ברייטלינג:
אני בדרך חזרה הביתה.
מצבי התדרדר, ואני בדיכאון.
אני מבקשת שתיקח את הבנים,
אני זקוקה לשקט.
נואה ברייטלינג:
אני מצטער לשמוע.
אני אקח אותם להורייך,
כדי שתוכלי לנוח.
חשבתי על כך,
אולי את רוצה שאדאג לך לדירה
כדי שיהיה לך שקט מוחלט.
אינה ברייטלינג:
אני רוצה.
תרשום אותה על שמי,
כדי שארגיש שהיא רק שלי.
נואה ברייטלינג:
אני אחפש.
אינה ברייטלינג:
אבל אל תחכה,
לא נותר לי עוד הרבה זמן.
״הרבה זמן עד ש…?״ הוא שואל.
״אתה מבין רומן, אישה גוססת צריכה שארשום את הדירה על שמה,״ הוא מגחך.
נואה מתיישב על הספה בסלון, ואני רואה אותו מקליד במרץ. אחרי רבע שעה, הוא מראה לי את מה שכתב.
המילים מיועדות לפארקר מיטשל עורך הדין שלו. הוא מספר לו על השיחה שלו עם אבא, ועל השיחות של אינה עם אימי, איתו ואיתי. הוא משתף אותו במידע שאבא קיבל ממנהל בית החולים, ובקניות המטורפות של אינה כאן בלב ניו יורק, בעוד היא לכאורה נופשת בקריביים. ״ועכשיו היא שוב פה,״ הוא כותב, ומצרף את ההודעות האחרונות שקיבל.
״טסה, אני הולך להגיש בקשה לגירושין. אני מעריך שהיא תרצה לגרור אותך לכל הסיפור הזה. הלוואי והייתי יכול למנוע זאת, אבל את כבר מבינה שזאת הייתה התוכנית שלה מרגע שהיא הזמינה אותך לדירה שלי,״ הוא אומר לי.
״אני איתך, אני לא מפחדת מהעימות איתה. תעשה הכל שהבנים לא יסבלו. היא תנסה לדרוש אותם, ובסוף תוותר תמורת כסף. יהיה מה שיהיה, אני שם בשבילכם,״ אני אומרת לנואה.
״אני אשאר כאן עם הילדים עד יום שני בבוקר. אני מבקש שנשמור בינינו על מרחק, עד שהעניינים ביני לבין אינה יפתרו,״ אומר נואה.
״בינתיים אינה תהיה בדירה, אני בטוחה שהיא לא תגיע לכאן, היא הרי יודעת שהילדים פה לבקשתה,״ אומרת אימא, ״כאן זה המקום הבטוח שלכם, כאן אתם יכולים להתנהג כמשפחה.״
אני נדהמת לראות את השינוי שחל בנואה כשהוא נמצא עם הילדים כאן בבית הוריי, רחוק ממנה. אני רואה בו יותר ויותר את הנער שהתאהבתי בו אז.
הבנים מבקשים שאבוא לישון איתם ועם נואה. איך אני אמורה להסביר להם שזה לא ראוי? בעיקר כשאין לי מושג אם מישהו ישאל אותם על כך.
