״באיזשהו מקום קיוויתי שהכל יסתדר, ותחזרי. לא האמנתי שסתם נעלמת,״ אני אומרת.
״ביום שילדתי, שון הגיע לחדר הלילה,״ מתחילה אמיליה לספר, ״כשתיאו נולד אפילו לא זכיתי לראות אותו, שון לקח אותו, הניח עליי בקשה לגירושין, ונעלם בזמן שהצוות טיפלו בי.
שון שמח כשנודע לו שאני בהיריון, אבל אחרי זמן קצר הוא התחיל להתרחק, להעדר שעות וימים בטענה שיש לו עומס בעבודה, או נסיעת עסקים. כאשר ניקול הציעה לעצב עבורי את חדר הילדים, שון ביקש שאצא מהבית כדי שהרעש והאבק לא יפריעו לי. הוא חשב שאני מטומטמת. איזה רכש ואבק יש בהרכבת רהיטים?
הבנתי אז שהלב שלו כבר שייך לה, רק לא חשבתי שהוא בחר בי להיות רחם בשביל להביא ילד עבורם.״ היא אומרת, את המילים שמכאיבות לי יותר מכל. אני לא מאמינה שכך שון נהג כלפיה.
״אז קיבלת תשובה למה אין לי סיבה לחגוג עם משפחה שאיני שייכת לה יותר,״ היא מסיימת את דבריה, ״עם גבר שגזל את הבן שלי ממני.״
אני מניחה את הטלפון, ומתקשה לחזור לשולחן. בלית ברירה אני חוזרת למקומה. ״אמיליה לא תגיע,״ זה כל מה שאני מסוגלת לומר.
״אמנם הגעתי לגיל מופלג, אבל השכל שלי עדיין חד כפי שהיה. הדבר שהכי מעצבן אותי, זה שמישהו מזלזל באינטליגנציה שלי. יכולתי לומר לך מראש שהיא לא תגיע, לא כי ידעתי, אלא הבנתי. המתנה הזאת מדברת בעד עצמה,״ אומרת לי אנט.
״מי עיצב את שרשרת הפנינים הנדירה הזאת?״ פונה אנט לניקול.
״כפי שמעידה השקית, היא נקנתה בקתרין לה בלאנק מבית מיו מילאן. היא ידועה כחנות התכשיטים היוקרתית ביותר בניו יורק, ואינה מתאימה לכל אחד,״ אומרת ניקול בהתנשאות.
״נראה שאת בעלת טעם משובח. גם את הצמיד היפיפה שעל ידך רכשת שם?״ אני שואלת.
״זאת מתנה משון,״ היא עונה. אני מעיפה מבט על שון, אבל הוא רק קופץ את שפתיו ושותק.
״מעניין,״ אני אומרת. כמובן שאין לי כוונה לספר לה שבזמן ששוחחתי עם אמיליה, היא שלחה לי תמונה של הצמיד שהיא רכשה עבור אנט, צמיד שזהה לזה שעל ידה של ניקול.
״אני לא מבינה מה הבעיה?״ היא אומרת, ומביטה עליי בזלזול. היא פותחת את פיה להמשיך, אבל אנט מרימה את ידה, והיא משתתקת מיד.
״שון, מעבר ליחוס המשפחתי וההון שירשת בזכותו, אתה גבר מצליח בזכות עצמך. אתה גורם לי עצב גדול. זלזול כזה לא חוויתי מעולם,״ מתחילה אנט לומר, ושקט משתרר סביב לשולחן. שון עוצם את עיניו, אין לי ספק שלו יכול היה היה קם ועוזב.
״לפני חודשיים נפגשתי עם אמיליה. דיברנו על כך שאני מאד מתרגשת לקראת הלידה. לא ידעתי אז מה יוולד לה, וביקשתי לחכות ללידה. תיאו הוא הנין הראשון לבית הווארד, ואני מרגישה ברת מזל שזכיתי להכיר אותו.
באותה מפגש, שחל ביום הולדתה השלושים של אמיליה, הענקתי לה מתנה, ענק פנינים שהזמנתי במיוחד בשבילה, וביקשתי שיחרטו על הדיסקית המחוברת לסוגר את ראשי התיבות של שמה וגילה.״
אנט אוחזת בדיסקית, הופכת אותה, ומצביעה על החריטה שעל הדיסקית. א.מ. 25. אמיליה הווארד בת 25.
״זה מה ערכי בעיניך שון? זה היה רעיון שלך לקחת תכשיט מתיבת התכשיטים של אמיליה ולהביא לי ליום הולדתי, כיוון שלא היה לך זמן להקדיש למתנה עבורי? שכן אני רואה שלקנות לה תכשיט יקר, לכך מצאת זמן.״
״ניקול את יכולה להאיר את עיניי מה קרה מאז שהוצאתי את המתנה של סבתי מהכספת? כי לפי מה שאני רואה המתנה שאשתי הכינה לה…״ מתחיל שון לומר.
ניקול מתפרצת עליו. ״תפסיק לקרוא לה אשתך, אני אשתך, היא כבר לא.״
״את מעזה להתפרץ עליי, את שוכחת מי אני? תסירי מיד את הצמיד מעלייך,״ הוא אומר.
ניקול מושכת את הצמיד בפראות, והסוגר שלו נקרע. שון מביט על הדיסקית. א.ה.2026.
״מעניין שאלה ראשי התיבות של סבתא שלי – אנט הווארד. אני לא יכול להאשים אותך, התפתיתי ללכת איתך. זה שלי, ואני מתחרט על כל רגע. יכולתי לומר שאת פירקת את המשפחה שלי, אבל אני עשיתי זאת במו ידיי.
לא סתם בחרתי באמיליה לחיות איתה את חיי. שלא כמוך, אותה אני באמת אוהב.
רציתי להאמין שאת התאהבת בגבר שאני, וככל שעובר הזמן, אני מבין שאת מאוהבת בכסף שלי.
את יודעת, כשראיתי את מחרוזת הפנינים שהבאת לסבתא, הוקל לי. חשבתי שהחיוב של אלפי דולרים בכרטיס האשראי שאמיליה השאירה לך, היה כדי לקנות לסבתי מתנה, למרות שנתתי לך את מה שהיא הכינה עבורה.״
שון אוחז בידו את הצמיד שסוגרו נשבר, ״זאת המתנה שאמיליה הכינה עבורך, אני אתקן את הסוגר ואביא לך אותו.״
״לא שון, אני אקבל אותה רק מידיה של אמיליה. לשרשרת הפנינים הייתה מצורפת ברכה, שרלוט יקירתי את מוכנה להביא אותה? היא נמצאת בשקית.״ אומרת לי אנט, ואני מבינה שהיא קראה אותה, והבינה הכל.
אני קמה, מוציאה את הכרטיס, ומגישה אותו לאנט.
היא מסתכלת עליו, וקוראת:
מזל טוב ליום הולדתך סבתא,
באהבה ניקול ושון הווארד
״כרטיסי הברכה שכתבת לי בעבר היו מלאי רגש, וריגשו אותי עד דמעות. ברור לי שהכרטיס הזה הוא לא ממך.
אבל העובדה ששמותיכם צמודים, ושלה ראשון שלא כמקובל, סיפר לי שאמיליה כבר לא חלק מחייך, ועדיין עבורי היא הנכדה היחידה.״
״את צדקת מדיסון, לא הייתי צריך להזמינכם לסתם יום הולדת. אני מבטיחה לא לחגוג איתכם יום הולדת עד העשור הבא, בתקווה שאזכה לו. דיברנו מספיק, אתם מוזמנים להתחיל לאכול,״ אומרת אנט. אני בספק שלמישהו יש תיאבון.
״מה זה המרק הזה?! תורידי אותו מהשולחן,״ נוזפת ניקול במריה.
״זה המרק שהגברת אוהבת,״ עונה מריה בלי לחשוש.
״ואני אומרת לך..״. היא מתחילה לומר.
״אני יכול לשמוע אותך יותר. אני לא יודע מי את חושבת שאת. אני לא רוצה אותך לידי, לא פה, לא בבית שלי, וגם לא במשרד,״ אומר שון. הוא מטיח בכעס את מפית הבד על השולחן. ״אני לא יודע מאיפה יש לך את החוצפה לבוא לבית של המשפחה שלי, ולהתנהג כאילו שאת. פשוט תלכי,״ אומר שון בכעס.
״זאת אני שלא רוצה אותך. חשבתי שאתה בא ממשפחה…״ היא מתחילה לומר.
שון אוחז בזרועה, ומוביל אותה לכיוון הדלת. בדיוק אז תיאו מתחיל לבכות. ״לך לעזאזל אתה והתינוק המפגר שלך!״ היא צועקת.
״מה אמרת?!״ הוא מצמצם את הרווח ביניהם, ומאגרף את ידו.
״תעזוב אותה לנפשה, תיאו יותר חשוב ממנה,״ אומר אנט בקול רועד.
״זה נכון מה שהיא אמרה?״ היא לוחשת לי.
״למה את מתכוונת?״ אני שואלת את אנט.
״תיאו…מפגר?״ היא לוחשת כמעט בלי קול.
מריה ששמעה שתיאו בוכה, ממהרת להביא לו בקבוק. אני לוקחת את תיאו מידיו של שון שעדיין מתוח ממה שקרה. ״אתה נסער מידי, תן לי לטפל בילד,״ אני אומרת לו בשקט.
ג׳ק בעלי קם וממלא שתי כוסות ויסקי עם קרח, ומגיש אחת לשון. ״עוד מישהו מצטרף?״ הוא שואל.
״אני מתנצל סבתא על בלאגן שיצרתי כאן,״ אומר שון. הוא נראה מותש, ולא מחוסר שינה.
״אתה צריך להתנצל על הבלאגן שיצרת בבית שלך,״ עונה לו אנט.
״תראי את תיאו, הוא תינוק כזה חמוד,״ אני אומרת לאנט, ״ולא, הוא בהחלט לא פגום, תסתכלי לו בעיניים ותראי. הוא אפילו התחיל לחייך.״ אני רואה את ההקלה על פניה של אנט.
רק כשהקינוח מוגש, ומדיסון עוזבת, האווירה באחוזה חוזרת להיות רגועה, כמו אחרי סערה ששככה.
אני מספרת לאימא על השיחה עם שרלוט. ״סיפרתי לה הכל. אני לא מוכנה שמישהו יחשוב שאני נטשתי את תיאו, אחרת לא יהיה לי סיכוי לקבל אותו חזרה,״ אני אומרת.
״אני לגמרי איתך, טוב עשית מילי,״ אומרת אימא.
אנחנו יושבות בסלון ליד האח, סופי מנמנמת, ואבא העלה את המזוודות שלהם, והלך לנוח. ״למה לא תצטרפי לאבא, בסופו של דבר גם את עברת טיסת לילה,״ אני אומרת לאימא.
״אני חושבת שאת זו שצריכה ללכת כעת לנוח. הקטנה ישנה. לכי מילי, עכשיו אני פה.״
אני עושה כדבריה של אימא. סוף סוף אני יכולה להרפות, אני לא לבד, יש מי שמטפל בי.
העובדה שבסוף השבוע אני יכולה להרשות לעצמי לישון יותר, מאד עוזרת לי. רק אז אני קולטת כמה אני תשושה פיזית ונפשית. אימא דואגת לארוחות עבורי. לא רק שהיא מכינה אותן, היא גם דואגת שאשב לאכול.
״תודה על הכל אימא, את לא יודעת כמה אני מעריכה את העזרה שלך, זה לא מובן לי מאליו,״ אני אומרת לאימא ביום שני בבוקר, ״אני מרגישה שוב מלאת אנרגיה.״
״את באמת נראית מאוששת,״ אומרת אימא, ואני שמחה שהיא רואה זאת.
״אני מבקשת שתחזרי לשגרת חייך,״ אני אומרת לה, ״אל תדאגי לי, אני בסדר.״
״את בטוחה?״ היא שואלת.
״כן אימא. הזמן שהיית פה עזר לי לאגור כוחות. אני מבטיחה לך שאם אזדקק לעזרה, אתקשר אלייך,״ אני אומרת. המילים האחרונות הן אלה שמשכנעות אותה.
״אם כך אלך לארוז,״ היא אומרת.
״פגעתי בך אימא?״ אני שואלת אותו בחשש.
״מה פתאום מילי שלי. מאיפה עלה לך הרעיון הזה? אני כל כך מאושרת שנתת לי לעזור לך. זה לא שאנחנו נפרדות, אני מבטיחה לך שאגיע מתי שתרצי.״
״או מתי שאת תרצי,״ אני אומרת.
״תודה,״ אומרת אימא, ״תודה שאת נותנת לי להרגיש רצויה.״
וכך קורה. אני שוב לבד, אבל ממש לא מרגישה בודדה. יש לי את סופי שמאירה לי את היום עם החיוכים שלה. היא גדלה ומתפתחת יפה. אני יודעת שהמוסיקה מרגיעה אותה, ומציפה את הדירה בצליליה למענה, וגם למעני. ההבנה הזאת מעוררת בי זכרונות , וגורמת לי לחשוב על שון, פעם ראשונה מאז שעזבתי את החיים שהיו לי איתו.
*
אני חושבת שהרגע שממש התאהבתי בשון, היה כשראיתי אותו מנגן על פסנתר. הוא היה מרוכז כל כולו בנגינה, ונראה היה שהוא מלטף את הקלידים. פניו הביעו רגש עמוק, כל כך מנוגד למבט הרציני, הקשוח לעיתים, שהקרין.
צפיתי בו מוקסמת, ועצמתי עיניי כדי להתמסר לצלילים.
כשהוא סיים לנגן הוא חיפש אותי בעיניו, וכשמצא הוא קם לאט מהכסא, והלך לכיווני. הוא עצר קרוב, מאד קרוב, אליי.
״הרגשת?״ הוא שאל, ואני הבטתי עליו מופתעת, ״הרגשת שניגנתי אותך.״ הוא רכן לעברי, ולחש לאוזני, ״עשיתי איתך אהבה, וזה יקרה יום אחד.״
״אולי,״ עניתי לו, מסתירה ממנו כמה סוערת אני בגללו, בגלל הנגינה, בגלל המילים.
״עכשיו כשסוף סוף מצאתי אותך, יש לי את כל הזמן שבעולם,״ הוא חייך, והלב שלי איים לעלות על גדותיו.
וכך הוא עשה. בניגוד לאופיו, הוא חיזר אחרי במחוות קטנות, עד שהגיע לקצה היכולת שלו, ואמר שאין עוד טעם ללכת סחור סחור. הוא אוהב אותי, ורוצה אותי בחייו.
כבר הייתי לגמרי שבויה בקסמיו, ונעתרתי. יכולתי לדמיין את חיי איתו לנצח.
הפעם האחרונה ששמעתי אותו מנגן הייתה אחרי שהודעתי לו שאני בהריון. הוא היה כל כך מאושר, שלא יכול היה להביע זאת במילים, אז ניגן לי אותן.
הייתי בטוחה שהוא ישתתף איתו בכל שלב של ההריון, שידבר עם העובר וינשק את בטני, כמו שראיתי בסרטים, אבל מאז אותו יום הוא לא התעניין בהריוני.
*
כל הסימנים היו על הקיר, אבל אני סירבתי לראות אותם. לו ראיתי, הייתי עוזבת כבר אז, ותיאו היה איתי. המחשבה הזאת גורמת לי לעצב רב. אני מרגישה שבגדתי בילד שלי.
אני יודעת שאני יכולה לחיות בלי שון, שאני חופשיה לעשות כל מה שאני רוצה. עכשיו זה הזמן שלי להחזיר את השליטה על חיי, לפני שאצא למלחמה להשבת הבן שלי.
כשעזבתי את הדירה, למרות שכבר ידעתי שהוא עם אחרת, לא העליתי בדעתי שלא אחזור הביתה, ולכן השארתי את בגדיי והתכשיטים שלי בחדר השינה.
עכשיו, שפאונדים נושרים ממני, ובגדי ההריון תלויים עליי כשק, אני מחליטה לצאת למסע קניות. כשאימא מצלצלת למחרת בבוקר, אני שואלת אותה מתי היא פנויה.
״אמרתי לך שאני פנויה עבורך מתי שאת צריכה,״ היא עונה מיד.
״תבואי איתי לקנות בגדים? אני חייבת לחדש את המלתחה, כיוון שאין לי כוונה לחזור לדירה שלו לקחת את בגדיי,״ אני אומרת.
״את לא יודעת כמה חיכיתי שתבקשי,״ אומרת אימא, ״ אנחנו הולכות למי מילאן, ושיהיה לך ברור שאני משלמת.״
״אימא! אני לא תלויה בשון, שכחת שיש לי עסק משלי?״ אני עונה מיד.
״ומה כל זה קשור? שכחת שלי יש רק בת אחת. נראה לך שאני יכולה ללכת למסע קניות עם האח שלך, מה אני אקנה לו, עוד חליפה?״ אומרת אימא, וגורמת לי לפרוץ בצחוק כשאני מדמיינת את אדם הולך עם אימא לקניות.
״דרך אגב, הוא ביקש שאודיע לו מתי הוא יכול לראות את הנסיכה שלנו,״ היא אומרת.
״למה שלא נפגש איתו בבית הקפה אצל ג׳ו במגדל הנהר? הרי המשרד שלו ממוקם בקומה השלישית במגדל,״ אני אומרת, ״ואולי נאמר לו שנפגש איתנו במיו מילאן, ותוכלי לקנות לו בגדים.״
״עכשיו את צוחקת עליי,״ אומרת אימא ונאנחת.
״ממש לא, אני רצינית,״ אני עונה.
״אני מאמינה לך. תמיד ביקשת שיקנו לו דברים לפנייך. איזו ילדה נהדרת יש לי. אני עדיין לא קולטת שאת אימא. איך סופי ישנה הלילה?״ היא שואלת.
״היא הפתיעה אותי, וישנה יותר שעות. נראה לי שאמרת לה משהו,״ אני אומרת.
״בכל מה שקשור לסופי, הכל זו את. השלווה שאת מקרינה, מוסיפה לה הרבה,״ היא אומרת.
״מעניין מי מגדל את תיאו, והאם גם הוא גדל בסביבה חמה ואוהבת כמוה,״ אני מעזה לומר בפעם הראשונה, את מה שמעסיק אותי שבועות, ולא אמרתי לאיש.
״אני מאמינה ששרלוט עוזרת לשון עם הילד,״ אומרת אימא.
״ואולי זו המאהבת שלו? אני מניחה שהיא כבר גרה איתו מיום שעזבתי, לכן הוא היה כל כך להוט להתגרש. שון דיבר הרבה על כך שהוא רוצה ילד, ואני סיפקתי לו אותו בלי שהיא תצטרך להתאמץ. זה לא יימשך לאורך זמן.״
״כל זה עדיין לא נשמע לי הגיוני,״ אומרת אימא.
אנחנו מסיימות את השיחה, ואני הולכת להתארגן. אני מעיפה מבט אחרון על עצמי. אני מתאפרת, ומסדרת את שיערי. אני מרוצה ממה שאני רואה, זו שוב האישה שהכרתי. זו שוב אני. מה שחסר להשלמת המראה הם הבגדים, וזה עומד לקרות בקרוב.
אני מלבישה את סופי בגדים חמים, ויורדת עם סופי לחניון. הנסיעה למגדל הנהר לא אורכת זמן רב. אני מרגישה את השינוי שחל בי, הנסיעה עם סופי נראית לי טבעית, כאילו היא עניין שבשגרה.
אימא מחכה לנו כבר בחנות עם ערימת בגדים שכבר בחרה עבורי. במשך שעתיים אני נכנסת ויוצאת מחדר ההלבשה, מדגמת את הבגדים, וכל אחד מהם זוכה לאישורה של אימא. ״זה מושלם עלייך, את זה את חייבת, זאת בכלל לא שאלה.״
״אימא זה כבר יותר מידי, הגיע הזמן להחליט מה לקחת,״ אני אומרת, כשאני רואה את הערמה שנערמה על הדלפק.
״מה יש להחליט? הרי אין לך כלום בארון,״ אומרת אימא, והמוכרת מחניקה חיוך. ברור שזה נשמע לה מטופש, אין לה מושג שזאת אמת לאמיתה.
״אני אחרי לידה, הגיע הזמן לחדש את המלתחה,״ אני מסבירה לה.
״את לא נראית אחרי לידה,״ היא ממהרת לומר, למרות שאני לובשת שמלה שתלויה עליי.
״שכחת שיש לי חשבון וי.איי.פי?״ לוחשת אימא, ושולפת את כרטיס האשראי השחור שלה.
היא לא מבינה שזה לא הכסף, אלא הכמות. מצד שני היא צודקת, באמת אין לי כלום.
אימא מבקש שישימו את השקיות בצד, ואנחנו הולכות להיפגש עם אדם בבית הקפה.
״היא כזאת מתוקה,״ אומרת אדם כשהוא רואה את סופיה, שבדיוק מתעוררת בבכי, ומבקשת לאכול.
אנחנו מוצאים שולחן פינתי, אני מוציאה את סופי מהעגלה, מכסה אותה בשמיכה, ומניקה אותה, בזמן שאימא מזמינה לנו ארוחת בוקר.
״את נראית טוב מילי,״ אומר אדם.
אנחנו מדברים על הכל, רק לא על החיים שלי, ואני מעריכה זאת מאד, אין לי רצון לדון במה שעובר עליי.
אנחנו נפרדים, ואני חוזרת לדירה. אני שמחה שלקחתי איתי את העגלה של סופי, כך שאני לא צריכה לחשוב איך אוכל לשאת את סופי, בזמן שיש לי כמות בלתי נתפסת של שקיות לקחת איתי.
אני עולה לדירה, מניחה את סופי בעריסה והולכת לסדר את הבגדים בארון. גל של התרגשות מהול בעצב שוטף אותי. יש במסע הקניות הזה הודאה בכך שהפרק ההוא בחיי באמת נסגר.
דבר ראשון שאני עושה, זה לרוקן את הארון מבגדי ההריון שבו. אני פושטת מעליי את השמלה שלבשתי, ובוחרת בגד ללבוש. את השמלה אני מכניסה לסל הכביסה, והולכת להפעיל מכונה.
את הבגדים הנקיים אני מניחה בשקית. יותר לא אזדקק להם. אני לא יכולה לדמיין את עצמי בהריון מגבר אחר.
אני מביאה מספריים, גוזרת את התוויות מהבגדים החדשים, ומסדרת אותם על המדפים. את שלושת שמלות הערב. שמביניהן אבחר איזו אלבש לאירוע הקרוב, אני תולה. גם כעת כשאני מסתכלת עליהן, אני עדיין לא מסוגלת להחליט מי אהובה עליי יותר.
אימא לא רק נסחפה בקניית בגדים, אלא רכשה עבורי לא פחות משישה זוגות נעליים, ותיקים תואמים.
״אני כל כך נהנית,״ היא אמרה לי כשניסיתי לומר לה שזה כבר מוגזם. ״אבל מילי, באמת השארת לו את הכל,״ היא שבה להזכיר לי, לא כדי לפגוע בי חלילה, אלא כדי להצדיק את הצורך שלי ברכישתם.
עכשיו כשהכל מסודר, אני נכנסת לחדר העבודה שלי כדי לסיים את עיצוב ליין סופיה.
אבל לפני שאני מתחילה, אני מתיישבת לכתוב הודעה לכריס ברוקלין.
אמיליה הווארד:
כריס,
בעוד שבוע יושק ליין סופיה.
מיד אחריו אני מבקשת להגיש את תשובתי לגבי סיום נישואיי.
כפי שכבר אמרתי לך אני אחתום על ההסכם ששון השאיר לי, רק מבקשת שתוסיף, כפי שסיכמנו, שאני מבקשת משמורת מלאה על הילדים שלי, עם מתן זכות לשון לראותם מתי שהוא רוצה, כמובן בתיאום איתי, שכן אין לי כוונה לפגוע בקשר ביניהם.
בידידות,
אמיליה
נ.ב. שלחתי לסול הזמנה, ואני מקווה לראותכם בין אורחיי.
