אני נהנה לחלוק איתה את המנה, זה חדש לי, מעולם לא עשיתי זאת.
״תרצה עוד?״ היא שואלת כשהיא רואה שהצלחת שלי ריקה, וכשאני עונה בחיוב, היא שוב ממלאת לי אותה, וממשיכה לדבר עם חברותיה.
אני לא רגיל שמשרתים אותי כך, ומודה שזה נעים לי, בעיקר שזאת היא. אני מרגיש הקלה, זה אומר שהיא לא כועסת עליי.
״יש לך משהו לספר לנו ג׳ורג׳י?״ שואלת אווה.
״נו באמת,״ אומרת ג׳ורג׳י, ״את לא מבינה בעצמך?״
״זה מה שאני חושבת?״ שואלת אווה בסקרנות.
״אם מה שאת חושבת נכון, אז כן,״ עונה ג׳ורג׳י.
״אל תהיי כזאת, אני מתה מסקרנות,״ מאיצה בה אווה, ״אני יודעת שאת לא אוהבת לרכל, אבל קצת רחמים עליי.״
״אין הריון, ואין מערכת יחסים,״ היא עונה. אני מביט בה במתח ומחכה שהיא תפרט. המחשבה שאולי היא מדבר עליי, מעלה את חמתי.
״מה?!״ אומר אווה, ״איך זה יכול להיות?״
״את מבינה שהיה לה איחור של יומיים בלבד כשהיא נחפזה לספר לו, ולדרוש שיקח אחריות. תגידי לי את אווה, את היית רוצה להיכנס להתחייבות לכל החיים כשאקדח מוצמד לראשך? הצעת נישואין לא צריכה להיות תוצאה של מחשבה עמוקה, של החלטה שזה באמת מה שמישהו רוצה לכל חייו?״ שואלת ג׳ורג׳י. אני מרגיש הקלה עצומה.
״כן, אבל יש לו חלק גדול בהריון הזה, הוא היה צריך להגן עליה,״ אומרת רוז.
״את מבינה שהעניין הזה, הוא תוצאה של התפרצות היצר. הרי גבר ילחש לך כל מה שאת רוצה לשמוע כשזיקפה שלו מתעוררת והוא מת להתפרק. בסופו של דבר הגבר יוצא והולך לדרכו, והאישה עדיין מכילה בתוכה את המעשה. אל תגידי לי שאת לא יודעת, בלי קשר למה שהוא מביא איתו, אישה צריכה לדאוג לעצמה,״ אומרת ג׳ורג׳י, ״אם גבר אמר לך שהוא לא רוצה לשים קונדום, אז אל תסכימי להיסחף אחריו, גם אם הוא המאהב הכי מושלם מבחינתך. את לא מבינה שקונדום מגן עלייך לא רק מפני היריון, אלא מכל הנשים שהוא היה איתן לפנייך?״ שואלת ג׳ורג׳י.
״אני שונאת לקחת גלולות, הן גורמות להשמנה,״ מתחילה לומר רוז.
״נראה לך שעליתי במשקל בשנים האחרונות?״ שואלת ג׳ורג׳י.
״אבל את לא אחת שמרבה לעשות את זה. תמיד את מוקפת מחזרים, ועדיין לא ראיתי שהיית עם מישהו לאחרונה,״ אומרת אווה.
׳איך השיחה הזאת הפכה להיות עליי?׳ ממלמלת ג׳ורג׳י בשקט. ״אני לא אחת שמוכנה סתם להזדיין עם מישהו. אני חייבת שיהיה בי רגש עמוק כלפיו.
מראה מעלף, חליפת שלושה חלקים, שעון יוקרתי, הם לא מה שיכניסו אותי למיטה עם מישהו. אני מחפשת את הלב שלו, את המגע שלו שמדבר עם הגוף שלי. גבר שאומר לי שאני יפיפיה וסקסית בטירוף, לא עושה לי את זה.״
״ואני?״ אני לא מתאפק ולוחש לאוזנה.
״השיחה הזאת לא הייתה אמורה להיות לאוזניך,״ היא לוחשת לי חזרה.
״לא ענית לי,״ אני יורה מייד חזרה.
״להביא את הקינוחים?״ אני שומע את קולה של המלצרית מאחוריי.
״דווקא עכשיו?!״ אני מסנן בשקט.
״אנחנו רוצות לחזור לשחק, כשנסיים תביאי אותם,״ אומרת אווה.
״מה את בוחרת לשחק?״ שואלת רוז את אווה.
״מה את…״ פונה אווה לג׳ורג׳י, ״את בסדר? קרה משהו?״
״אני בסדר. תבחרו אתן,״ היא עונה בקול רפה, ״שלא תגידו שבגלל הבחירות שלי הפסדתן.״
״את לא מבינה שאני מקנאת ביכולת שלך לפתור בעיות בכזאת קלות?״ אומרת רוז.
״נו באמת, את מדברת כאילו שלא ניצחת אף פעם במשחק. לכל אחד יש את הכשרונות שלו, ולך בהחלט לא חסר,״ אומר ג׳ורג׳י. היא עדיין לא נשמעת לי טוב.
״אתם מוזמנים לשחק איתנו,״ פונה אווה לגברים שהצטרפו לארוחה.
ג׳ורג׳י מקשיבה לאווה שמנסה להחליט איזה משחק לשחק, כשרוז ניגשת אליי ונוגעת קלות בזרועי, אני מושך את ידי ״הירשתי לך לגעת בי?״ אני שואל בקשיחות.
״אל תכעס עליי, אני ילדה טובה, תשחק איתי?״ היא שואלת ונושכת את שפתיה.
״תלוי מה משחק,״ אני עונה.
״אני אעשה כל מה שתאמר לי,״ היא אומרת.
אני מתחיל להבין שהיא מתכוונת למשחק מסוג אחר, לא זה שקורה כאן במועדון המשחקים.
״את רוצה שאאזוק אותך?״ אני שואל, אני מישיר מביטי אליה, וגורם לה להשפיל את עיניה.
״כן מאסטר,״ היא לוחשת.
״שאכה בך עם שוט?״ אני שואל.
״שתחנך אותי מאסטר,״ היא לוחשת.
״את מאד טועה לגבי, אני ממש לא חלק מהעולם שלך. אני אוהבת לזיין, והרבה, אבל לא משחק במשחקי שליטה, אין לי צורך בהם,״ אני אומר לה להפתעתה.
״אמרתי לך, אני מוכנה לעשות כל מה שתבקש,״ ממשיכה רוז להתחנחן בפניי.
״חבל על המאמץ,״ אני עונה, ״הלב שלי כבוש לגמרי, אין לי מה לתת לך.״
אני מעיף מבט מהיר על ג׳ורג׳י. אני לא יודע הם שומעת את השיחה. ״מה שתחליטי,״ היא אומרת לאווה, ״זה היום המיוחד שלך.״
ג׳ורג׳י קמה ללכת לעבר התחנה בה יתקיים המשחק, אני ממהר לעמוד לידה. ״את לא מגיבה?״
״לא שמעתי שדיברת איתי,״ היא אומרת בהתנצלות.
״לא ראיתי שרוז ניגשה לדבר איתי?״ אני בוחן את תגובתה.
״ראיתי,״ היא עונה.
״את מקנאה?״ אני רוצה לראות איך היא תגיב.
״אין לי בעלות עליך, אתה לא שלי, איזו סיבה יש לי לקנא?״ היא עונה.
״את קבעת שאני ,,,״ אני מתחיל לומר.
״ג׳ורג׳י את באה? אנחנו מחכות לך,״ קוראת לעברה בחוסר סבלנות רוז. אני משתדל לא לחייך, ברור לי שרוז היא זו שמקנאה.
ג׳ורג׳י ממהרת להצטרף לחברותיה, וגם מייסון והגברים מצטרפים למשחק.
״למה את משחקת איתי?״ יורה לעברה רוז בכעס.
״אם אני מפריעה לך, לא אשתתף במשחק,״ עונה ג׳ורג׳י. אין ספק שהיא מופתעת מההערה של רוז.
״אל תעמידי פנים שאת מטומטמת. את מבינה על מה אני מדברת,״ אומרת רוז בקול צווחני.
״מה את רוצה ממני?״ שואלת ג׳ורג׳י. אני בוחן אותה בעיון, היא באמת לא מבינה.
״את מתביישת להודות שנולן שולט בך?״ היא שואלת.
״מה?! על מה את מדברת,״ אומרת ג׳ורג׳י ומביטה עליה באיפוק.
״הבנתי, את הנשלטת שלו. את רק מעמידה פנים שהוא לא מזיין אותך,״ היא אומרת בלעג.
״אני נראית לך אחת כזאת? את מכירה את מערכות היחסים שהייתי בהן, אף אחת לא מתקרבת למה שתיארת. אמרתי לך שאנחנו עובדים יחד על פרויקט.
נולן הוא גבר שמחליף נשים כמו גרביים, לפחות כך התרשמתי, אני נראית לך אחת שתהיה איתו?״ שואלת ג׳ורג׳י, ומתעלמת מכך שאני עומד בקרבתה.
״באמת? כי הוא אמר שהלב שלו שייך למישהי,״ אומרת רוז.
״ומה כל זה קשור אליי. מה את רוצה ממני רוז? אני לא הנציגה שלו. יש לך שאלות, תדברי איתו ישירות,״ עונה ג׳ורג׳י בכעס, היא בהחלט מאבדת את סבלנותה.
״תאמיני לי שאם זו לא היית את, הייתי עוזבת. אני לא מבינה מה רוז רוצה ממני,״ אני אומרת לאווה בשקט.
״לא שמעת את השיחה ביניהם?״ שואלת אווה.
״ראיתי שהיא ניגשה אליו והתחילה לפלרטט איתו. מה שהם דיברו ביניהם זה לא ענייני,״ אני עונה.
״אני לא מבינה אותך. את באמת לא רואה איך שהאלפא הזה מסתכל עלייך?״
״נו באת אווה, הוא מסתכל על כולן פה,״ עונה בכעס.
״את יודעת שזה לא נכון,״ אומרת אווה, ״הספירה לאחורה החלה, בואי נשחק.״
אני שקועה כולי במשחק, משתדלת להתעלם מהמבטים של נולן. ׳אסור לך להתאהב בו, הוא ישבור לך את הלב,׳ אני משננת לעצמי.
הטלפון בכיסי רוטט, אבל אני באמצע משחק. מי ששולח הודעה, יאלץ לחכות.
כשהמשחק מסתיים, שוב רוטט הטלפון בכיסי. הפעם אני מוציאה אותו ומתרחקת כדי לקרוא את ההודעות שנשלחו אליי.
נולן מיטשל:
למה את נלחמת בי.
המילים שלך לא מספרות
מה שהגוף שלך אומר.
הוא מעצבן אותי!
ג׳ורג׳י קנדי:
יש לך דימיון מפותח.
נולן מיטשל:
תשאלי את החברה שלך
מה אמרתי לה.
אין לי שום כוונה לערב את רוז בשיחה ביננו.
ג׳ורג׳י קנדי:
רוז לא חברה שלי.
חברות שלי לא מתנהגות כמוה.
נולן מיטשל:
אני כזה גרוע?
הוא כזה מעצבן. ׳למה השיחה הזאת צריכה להתנהל כעת באמצע המסיבה של אווה?׳
ג׳ורג׳י קנדי:
אתה המאהב המושלם.
אם לא הייתי באמצע מסיבת יום הולדת,
הייתי כותבת מכתב המלצה עלייך
כבר עכשיו.
נולן מיטשל:
מנוולת!
מאותו רגע שהמילים נחתו בטלפון שלי, נולן מתעלם מקיומי. מייסון שלא מודע למה שקרה בינינו, מזמין אותו לשתות איתו, והם הולכים לשבת בפינת הישיבה הסמוכה לבר.
אני מעיפה עליו מבט אחרון. בזה תם הקשר האישי ביננו. אני אעביר לדניאל את החומר שלו, ואתרחק ממנו.
כמה שניסיתי לשנן לעצמי לא להתאהב בו, זה לא עזר. יש בו את כל התכונות שאני אוהבת בגבר. כמה חבל שאין בי את התכונות שמשאירות אותו לידי.
את סוף שבוע אני מבלה בבית של ההורים. הקירבה אליהם מרגיעה את הנפש הסוערת שלי. אני לא מרבה לשתף אותם במה שעובר עליי, והם לא שואלים, רק עוטפים אותי בהרבה אהבה.
*
בית הוריי הוא אי השפיות שלי. הוריי דאגו לכל אחד משלושתנו למערכת חדרים פרטית. בנוסף לחדר השינה, יש לי פינת עבודה נפרדת, ופינת אירוח, וכמובן חדר אמבטיה משלי.
מגיל צעיר לימדו אותנו לכבד אחד את פרטיותו של האחר, מה שלא מנע מאיתנו להיות ביחד רוב הזמן. כשדניאל נישא, גם אשתו הפכה לחלק בלתי נפרד מהאחים.
כשדניאל עמד להתחיל את לימודיו באוניברסיטה, רכשו הוריי את בניין קנדי. את דירת הגג הם שמרו עבורם, לימים שרצו להישאר בלב העיר, וכל אחד מאיתנו קיבל קומה שלמה משלו. כך נשארנו יחד, ועדיין נשמרה פרטיותנו.
ועדיין, כשאני רוצה להטען מחדש, אני מגיעה לאחוזה בלונג איילנד, לבית המוקף מדשאות וגן פורח, ולא פחות חשוב, בריכת שחיה.
*
שבוע חדש עומד מתחיל
ביום שלישי תיערך מסיבת יום הנישואין של סבא וסבתא, שההכנות לגביה כבר תמו. ביום חמישי יחל יום הולדתו של מייסון. הוא הזמין את חבריו לאחוזת קנדי, כדי לחגוג איתו. בניגוד לחבריו, מייסון לא אוהב מסיבות גדולות. הוא בוחר את חבריו בקפידה, ומראה לי את רשימת המוזמנים. ״שכחתי מישהו?״ הוא שואל.
״נראה לי מושלם,״ אני עונה לו, ״מה אתה צריך ממני?״
״אני יודע שאת מוכנה להכין את המסיבה עבורי, אבל יש לך מספיק עבודה. תעברי על הרשימה של הקייטרינג, אני מתכוון לצלות בשרים על האש, אבל את כל השאר אני רוצה להזמין, ורוצה לשמוע את דעתך,״ אומר מייסון.
אני רוצה לומר לו שזה מיותר, ואני מסוגלת להכין הכל לבד, אבל הוא צודק. לאחרונה יש לי עומס גדול בעבודה. אני מסתכלת על המסמך שהוא שלח לי, ומאשרת אותו.
השעה כבר מאוחרת. אנחנו חוזרים לדירתנו בעיר, אני מותשת והולכת לישון.
שוב מחשבותיי נסובות על יום ההולדת של אווה, ועל נולן. ׳את חייבת לשחרר אותו ג׳ורג׳י,׳ אני נוזפת בעצמי. אני הולכת למיטה ונרדמת מיד.
השחר עולה.לאחר מקלחת בוקר מרעננת, אני נכנסת לחדר הארונות שלי לבחור בגדים. בהחלטה של רגע, אני לובשת את בגד הים שלי, זה שאני שומרת לאימוני השחיה. את הבגדים שבחרתי אני שמה בתיק, ולוקחת מגבת.
אני יודעת שאני חייבת לעשות שינוי, כדי לחזור לעצמי, למי שהייתי לפני שהיכרתי את נולן. ואין כמו שחיה בשעת בוקר מוקדמת, כדי להתחיל את השבוע.
אני נוסעת לבריכת השחיה, בה נהגתי להתאמן, וקופצת ישר למים. אני מרגישה את הריאות שלי נפתחות, ואוויר נקי זורם לתוכן. למרות המאמץ הגופני אני נושמת הרבה יותר טוב. מסתבר שזה מה שהיה נחוץ לי כדי להבין שלא באמת נשמתי זמן רב.
אני עומדת לסיים את הסיבוב החמישים, כאשר אני מבחינה באור שנדלק על גבי השעון שעל ידי. התראה על הודעה דחופה מלואיז מופיעה על המסך. אני מסיימת במהירות את הסיבוב, ויוצאת מהבריכה כדי לראות מה קרה.
לואיז גולד (הודעה מוצפנת):
תתקשרי מיד כשתגיעי למשרד.
כמה מילים בודדות שמספרות לי הכל. אני ניגשת לתיק שלי, מתנגבת במהירות, ולובשת את שמלת הטריקו שהבאתי, בלי לטרוח להסיר מעליי את בגד הים. אני יודעת שהשמלה תרטב, אבל אין לי כעת זמן ללכת להתקלח ולהתלבש.
אני עוזבת את מתחם הבריכה, ונוסעת במהירות למשרד. אני ממתינה בחוסר סבלנות למעלית שתגיע, ולרגע חושבת שאולי כדאי לעלות במדרגות, אבל אני מותשת מידי אחרי השחיה המאומצת, ולעלות כעת ארבעים קומות דורש כוח.
המעלית מגיעה מהר משציפיתי, ואני נכנסת לתוכה. המחשבות שלי נתונות כעת למה שעומד לקרות. כשדלתות המעלית נפתחות בקומה של הנהלת קנדי תקשורת אני מביטה עליהן מופתעת, כאילו שזה לא אמור היה לקרות.
״תשיגי לי את לואיז גולד, ואת ג׳ונאס,״ אני מבקשת מהמזכירה, תוך שאני הולכת בצעדים מהירים לחדרי.
״אני יכול לדבר איתך?״ שואל מייסון.
״לא, ממש לא,״ אני עונה בלי להסביר ונכנסת לחדר.
דניאל מביט עליה המום, ואני חושב אם כל זה קשור לעובדה שאני עומד לידו.
״לואיז גולד בשבילך,״ אני שומע את המזכירה.
״הבנתי,״ אני שומע את ג׳ורג׳י אומרת ללואיז.
״אין צורך להתקשר לג׳ונאס, הוא כבר איתי,״ אני שומע את קולה בוקע מטלפון על שולחנה של המזכירה, ״אני מבקשת לא להעביר לי שיחות כעת.״
הטלפון מכיסו של מייסון מצלצל. ״אני מתנצלת מייסון, קורה כעת משהו גדול, אולי הכי גדול שחוויתי אי פעם, אז אל תכעס שאני לא מתייחסת אלייך,״ היא אומרת לו.
״איזו דרך להתחיל את השבוע,״ אומר מייסון, ומשתף אותי במה שכבר שמעתי.
״אני מניח שבקרוב נשמע מה קורה בחדשות. יש משהו שאתה לא יודע על ג׳ורג׳י. היא שייכת לקבוצה שנלחמת בהאקרים, יש לה כישרון נדיר, היא ילדה מבריקה.״
ריאן יוצא מחדרו. ״ג׳ורגי׳ כבר הגיעה?״ הוא שואל את מייסון.
״היא הגיע למשרד בסערה, אם ראיתי נכון היא עדיין עם בגד הים שלה מתחת לשמלה, והסתגרה בחדרה,״ עונה מייסון.
״משהו גדול מאד קורה כעת בהונג קונג, אני מניח שנשמע על כך בקרוב,״ אומר ריאן. אבל שום ידיעה לא מגיעה, וג׳ורג׳י לא יוצאת מחדרה במשך שעות ארוכות.
״אני מניח שג׳ורג׳י כבר לא תעבוד איתך היום. יש לך תוכניות להמשך היום?״ הוא שואל אותי.
״האמת שחשבתי לעבוד איתכם. השינוי בתוכנות כל כך מרגש אותי, שהחלטתי להקדיש לו את היום,״ אני עונה לו.
״יש לי יום הולדת ביום חמישי, ואני צריך לגשת לחברת הקייטרינג, תבוא איתי?״ הוא שואל.
״למה לא,״ אני עונה לו, ויוצא בעקבותיו.
״אנחנו יוצא להביא אוכל,״ הוא אומר למזכירה, ״אני בטלפון הנייד אם צריך אותי.״
הסתיו כבר נוכח במלואו בעיר. רוח קלה נושבת, וגשם של עלים נושרים מעלינו. הרוח גורמת להם להסתובב עד שהם נוחתים על המדרכה, ויוצרים מרבדים צבעוניים בצהוב, כתום ואדום.
אני נושם אוויר נקי מלוא ריאותי, וקולט שעד לרגע זה עצרתי את נשימתי יחד עם כל המשרד.
׳אתה חייב לשכוח ממנה, היא לא בשבילך,׳ אני מזכיר לעצמי.
אנחנו חולפים על פני החנויות שמציגות כבר את אופנת הסתיו שצבעים דומים בצבעם לעלי השלכת.
״אחותי עובדת כל כך קשה לאחרונה, ולא היה לי לב לבקש ממנה שתבשל עבור המסיבה שלי, מה גם שאני מתכוון לצלות בשרים על הגריל, והשאר זה רק תוספות,״ אומר מייסון למוכרת כשאנחנו נכנסים לחנות.
״עברת איתה על ההזמנה?״ היא שואלת.
״נראה לך מדי שאעשה דבר כזה בלי להתייעץ איתה?״ צוחק מייסון.
״האמת שלא,״ עונה מדי בחיוך, ״הקשר ביניכם הוא נדיר.״ ׳הוא לא שם לב להתרגשות שלה, כשהיא. מדברת איתו?׳
מדי אורזת לנו כמה מנות לקחת למשרד, ומייסון מוציא את הכרטיס האשראי שלו. אני רואה את המבט בעיניה של מדי, היא אוחזת בכרטיס בהתרגשות. אני מניח שלא כל יום היא רואה לקוח עם כרטיס שאינו מוגבל בסכום.
עכשיו אני מבין את האדישות של מייסון. זאת העובדה שכיסיו מלאים, שמרגשים אותה. היא עוד תזכורת למה שנשים אוהבות.
״אני מתעב נשים שמתאהבות בכרטיס האשראי, ולא איכפת להן מיהו הגבר שאוחז בו. בסופו של דבר זה לא מעיד על מי שאני. שם המשפחה שלי מגלה שאני שייך למשפחה עשירה, אבל מה מההון שלי יצרתי בעצמי?״ אומר מייסון כשאנחנו בדרך למשרד. אני כל כך מזדהה איתו.
״זה לא שאני מתחסד, יש יתרונות לכך. כשאתה מחפש להתפרק, זה פותח מאליו דלתות, בלי שתצטרך להתאמץ. אבל לפעמים אתה מחפש יותר מזה, אתה רוצה בית ללב שלך שיקבל אותך כפי שאתה, על חולשותיך, ולא רק כשאתה עם מסיכה של ׳הכל בסדר אצלי.׳ לפעמים אני עייף מהמשחק הזה.״ אומר מייסון בגילוי לב שמפתיע אותי.
אנחנו חוזרים לבניין, וניגשים להזמין את המעלית. הדלת נפתחת וג׳ורג׳י יוצאת ממנה. ״לאן את הולכת?״ שואל מייסון, ״הלכתי לסגור את ההזמנה של הקייטרינג, והבאתי איתי ארוחת צהריים.״
״חשבתי שהגעתי לחניון,״ היא אומרת וחוזרת למעלית. ״אני לובשת עדיין את בגד הים שלי, והשמלה שלי רטובה. אני חייבת להחליף בגדים, אתה לא רוצה אותי חולה במסיבה שלך.״
אנחנו יורדים איתה לחניון. ״למזלי לא הוצאתי אתמול את השקית עם הבגדים שקניתי, כך שאני לא צריכה לנסוע הביתה להחליף בגדים.״
ג׳ורג׳י יוצאת מהמעלית, ואנחנו עולים למשרד, וניגשים לחדר האוכל. ״האוכל מעולה,״ אומר ריאן.
״הבאתי אותו מהקייטרינג שמכין לי את האוכל למסיבה שלי,״ אומר מייסון.
האוכל באמת טעים, והמנות שמייסון בחר מתאימות לצהריים באמצע יום עבודה. הן לא כבדות מידי, לא מהסוג הזה שגורם לך לרצות לנמנם בסיומן.
אנחנו מסיימים לאכול, אבל אין סימן לג׳ורג׳י. ״אני לא מבין למה היא עוד לא חזרה,״ ממלמל מייסון. הוא מוציא את הטלפון הנייד, פותח את אפליקציית המעקב, ומחפש היכן היא.
״אני לא מבין מה היא עושה בבית הקפה, לא אמרתי לה שהבאתי ארוחת צהריים?״ הוא שואל ומביט עליי.
