הדבר האחרון שיכולתי להעלות בדמיוני, זה שאגיע עם הבנים לדירה, ואמצא אותה, את אנסטסיה, אחותה של אשתי, עומדת במטבח חסר החיים שלי, כשריח נפלא של רוטב עגבניות מתבשל בנחת, נישא באוויר.
עשור עבר מאז שסיימתי את בית הספר התיכון. עשור שבו הוצאתי שני תארים באוניברסיטה, והקמתי חברה שמכניסה לכיסי מיליונים. בין כל אלה נכנסה אינה לחיי, ותיארה בפניי את החיים הטובים שמחכים לי לצידה.
היא צדקה כשאמרה לי שאנסטסיה היא עדיין תינוקת, ולא מתאימה לנער כמוני, ואני קיבלתי את דבריה.
הייתי עסוק בבניית עתידי, ולא שמתי לב שאינה מרחיקה במתכוון את אנסטסיה מחיינו. אולי עשתה זאת במתכוון כי ידעה שיש לי חולשה כלפיה.
אינה אישה יפה, את זה אני לא יכול לקחת ממנה, וזאת גם הסיבה שנמשכתי אליה. היא ידעה לגעת בנקודות החלשות שלי כגבר, ושיחקה איתן בלי רחמים. כל זה עד שקיבלה מה שרצתה. כשהייתה בהריון עם אדם כבר לא הייתה צריכה אותי, והרחיקה אותי ממנה.
עכשיו אנסטסיה עומדת מולי, במטבח המושלם שלי שמעולם לא היה בשימוש כמקום בו מכינים אוכל, לא עוד ילדה קטנה בת חמש עשרה, כזאת שעדיין לא מסתחררת מבנים, גם אם הם מלכי התיכון, אלא אישה יפיפיה, בעלת גוף נשי שקשה לי להתיק את מבטי ממנו, ואני יוצא מדעתי.
אני תוהה מה גרם לאינה להביא אותה לכאן. האם היא הייתה איתה בקשר כל השנים בלי שאדע? ואולי, היא רק רוצה להתגרות בי.
אני מביט עליה המום. ״מה את עושה פה?״
״אינה ביקשה שאבוא לעזור לה,״ היא עונה לי בטון רגוע.
״עשור נעלמת מחייה, לא עניין אותך מה קורה לה. אז שמעת שהיא חולה, וחשבת ש…?״ אני שואל באיפוק. ״מעניין אותי באמת מה חשבת לעצמך.״
״אתה רומז משהו? אל תחפש מניע נסתר. היא יצרה איתי קשר, סיפרה שהיא…חולה, ביקשה שלא אספר לאיש על כך, ודרשה שאגיע לכאן,״ עונה אנסטסיה, ומפנה את תשומת ליבה לבנים.
״מה את עושה פה?״ שואל שוב אלכס.
״אתה יודע שאימא לא מרגישה טוב, והיא ביקשה ממני שאבוא לכאן לעזור לה לטפל בכם. הכנתי לכם פסטה עם כדורי בשר, תניחו את התיקים שלכם במקום, ותביאו לי את תיקי האוכל,״ היא אומרת להם.
״במקום?״ שואל אלכס.
״איפה אתם שמים אותם כל יום?״ היא שואלת.
״אבא לוקח אותם מאיתנו,״ הוא עונה לה בתמימות של ילד.
״לכו לשטוף ידיים ובואו לאכול,״ היא מבקשת מהם.
״אבל אני רוצה לשחק,״ אומר אלכס.
״קודם תאכל, ואחר כך…״ אנסטסיה מפנה את מבטה אליי, ״הם לא אוכלים מיד כשהם חוזרים הביתה? הבנתי שהם תמיד גוועים מרעב בסיום יום הלימודים.״
״מעניין,״ אני ממלמל, ״מאיפה ההבנה הזאת.״
״הבנתי,״ היא אומרת בפנים חתומות.
״מאיפה את יודעת מה אני אוהב לאכול? אולי אני לא אוהב את האוכל שהיכנת?״ מתריס כנגדה אלכס. הוא בהחלט לא מתלהב מהימצאותה כאן.
״הכנתי לך מה שסבתא הייתה מכינה לאימא שלך ולי לאכול כשהיינו ילדות,״ היא עונה לו בסבלנות, מתעלמת מהטון התוקפני שלו.
אני לא יודע עליה כלום ומעיף מבט על אצבעותיה, לראות אם יש עליהן טבעת נישואין. אני רואה שהן חפות מכל תכשיט. מבטי מתעכב על ציפורניה. הן צבועות בצבע עדין, ואורכן לא גדול. אין ספק שהיא לא מדביקה ציפורניים מלאכותיות כמו אינה. זה עדיין לא אומר שאין לה ילדים.
אלכס כאילו קורא את מחשבותיי. ״יש לך ילדים?״ הוא שואל.
״לא, אני לא נשואה, ואין לי ילדים,״ היא עונה, ואני אוחז בטלפון הנייד שלי, מעמיד פנים שאני קורא הודעות, ולא מקשיב לשיחה.
אנסטסיה ניגשת לכיריים, ומתחילה למלא את הקערות של הבנים בפסטה. ״רוצה לראות מה היכנתי?״ היא שואלת את אלכס. אדם לא מתאפק וניגש לראות, אבל אלכס מסתכל על הקערה מרחוק.
אנסטסיה מקרב את הקערה לאדם, הוא מריח את ריח העגבניות. ״אני יכול לאכול כעת?״ הוא שואל.
״בטח, הקערה הזאת בשבילך,״ היא עונה. אדם ממהר לרחוץ ידיים ורץ לשולחן.
אנסטסיה מניחה את הקערה על השולחן, וניגשת למלא צלחת עבור אלכס, למרות שהוא לא אמר שהוא רוצה לאכול.
אני מתפלא לראות שהיא מוציאה קערה נוספת. היא מוציאה מהתנור תבנית מכוסה בנייר כסף ומסירה את העטיפה. נתח של בשר צלוי מונח בה, ומסביבו ירקות.
אני רואה שאלכס ניגש לרחוץ ידיים ומתיישב לאכול בשתיקה.
*
איך אני יכול להסביר לה שהילדים שלי לא רגילים שמבשלים עבורם?
שהמטבח הזה, שהקפדתי כל כך על העיצוב שלו כשרכשתי את הדירה, מתוך רצון שלא יחסר בו דבר, בדיוק כמו בבית הוריי, מעולם לא היה מלא חיים כמו היום?
ואז אני נזכר בערימות הכלים בכיור שראיתי הבוקר, ומסתכל על הכיור הריק, והשיש המבריק מניקיון, ומרגיש נבוך.
המילים של אנסטסיה חודרות לתוך מחשבותיי ומחזירות אותי למציאות.
*
״אמרת משהו?״ אני שואל, כשעיניי עדיין על המסך.
״שאלתי אם תשב לאכול עם הילדים. הכנתי לך צלי בשר,״ היא אומרת.
״למה?״ אני שואל, כשאני בעצם רוצה לשאול אותה למה היא טרחה במיוחד בשבילי.
״אני לא יודעת מה סדרי הבית שלכם. תעשה כרצונך,״ היא אומרת ומתיישבת ליד הבנים.
״איך היה בבית הספר?״ היא שואלת את אלכס.
״אני לא לומד בבית ספר, אני בכיתת הבוגרים בגן,״ נוהם לעברה אלכס , אבל הוא לא מפסיק לאכול בתאבון רב את הפסטה. הקערה שלו כמעט ריקה.
״אני יודעת אלכס, אבל כשאני הייתי בגילך, אימא שלי תמיד אמרה שהיא לוקחת אותי לבית הספר,״ היא עונה לו בסבלנות.
״מאיפה את יודעת שקוראים לי אלכס, את אף פעם לא ראית אותי,״ הוא מביט בה בחשדנות.
״אימא סיפרה שיש לה שני בנים, אלכס בן חמש ואדם בן ארבע. אתה בהחלט נראה כמו בן שהולך לכיתת הבוגרים.״ היא אומרת לו, ואני רואה את החיוך שהוא מנסה להסתיר. ״כך אני מרגישה.״
״ואני?״ שואל אדם.
״אני בהחלט רואה שאתה כבר בן ארבע. ועוד כמה חודשים כבר תהיה מוכן להיות בכיתת הבוגרים, וזה יקרה כשאלכס ילך לכיתה אלף,״ היא אומרת.
אני מתפעל מהאופן שהיא מצליחה לתת לשניהם הרגשה כל כך טובה, האחד לא על חשבון השני.
״המורה מרלין אמרה לי היום שאני הכי טוב בספורט, והיא בטוחה שאני אהיה שחקן מצטיין כמו אבא שלי.״ הוא אומר אלכס בגאווה.
״איזה משחק אהוב עלייך ביותר?״ היא שואלת.
היא הצליחה לשבור את הקרח ביניהם, ושיחה עליזה מתנהלת סביב השולחן. אני עומד בפתח הדלת ומביט עליהם מוקסם. אני לא זוכר מתי ראית אותם כך עם אימם. אנסטסיה לא מעיפה מבט נוסף לעברי, היא מרוכזת כולה בשיחה איתם.
״האוכל ממש טעים, אני יכול לקבל תוספת?״ שואל אלכס.
״גם אני,״ אומר מיד אדם.
אנסטסיה לוקחת מהם את הקערות, משאירה את המזלגות על השולחן, ממלאת להם את הקערות, ומניחה אותן לפניהם.
היא ניגשת למלא כוסות עם מים, כשאני מתקרב אליה. ״את לא אוכלת?״
״אני לא רעבה,״ היא עונה וניגשת להניח את הכוסות לפני הבנים, שלוגמים מהם בשקיקה.
״אני יכול לקחת גם מנה?״ אני שואל.
״אבל הכנתי לך צלי…״ היא מסתכלת עליי ורואה שאני לא מגיב. ״בטח, תשב, אני אגיש לך.״
״בסך הכל שאלתי אם יש מספיק גם בשבילי. אני יכול לקחת לבד,״ אני אומר לה בטון קר. לו רק ידעה איך הבטן שלי מתהפכת כעת בגללה.
״אתה נשאר בבית?״ היא שואלת.
בבית. המילה הזאת צורמת באוזניי. זה כבר מזמן לא בית עבורי. ״את ממהרת לאיזה מקום?״ אני שואל ומכניס מנה גדושה של פסטה לפי. הילדה הזאת בהחלט יודעת לבשל. ׳מענין איפה היא עובדת? לאוכל יש טעם של מסעדה איטלקית אותנטית.
״ביטלתי את כל הפגישות היום, אבל אם אתה נשאר עם הילדים, אני אלך,״ היא אומרת.
אני רוצה לשאול אותה אם הנוכחות שלי כל כך מפריעה לה, שהיא רוצה לברוח. במקום זה אני בוחר במילה היום. ״ומה יקרה מחר? הרי אינה לא תבריא בין לילה.״ אני לא רוצה לומר ליד הילדים, שאני לא יודע אם היא בכלל תבריא.
״אני אבוא לכאן מידי יום בבוקר, כדי לעזור להכין אותם לקראת יום הלימודים, ואחזור לקראת ארוחת הצהריים שלהם. אשאר כמה שצריך,״ אומרת אנסטסיה.
אני כבר כמעט כמעט שעה בבית, ופתאום אני נזכר שלא התעניינתי מה קורה ען אינה, לא שזה באמת מעניין אותה. ״איך היא מרגישה היום?״ אני שואל.
״אינה אסרה עליי להיכנס לחדרה. היא אמרה שאינה רוצה שאראה איך שהיא נראית כעת, כשהיא כל כך…״ אומרת אנסטסיה.
׳מעניין,׳ אני ממלמל לעצמי.
״זה מובן לגמרי, בהתחשב במערכת ביחסים בינינו,״ אומרת אנסטסיה בקול חסר רגש. אני מחכה שהיא תמשיך לדבר, אבל זה לא קורה.
״תגמור את מה שנשאר בסיר, אני מעדיפה לא לשמור את האוכל למחר,״ אומרת אנסטסיה, לוקחת את הצלחת, לא ממתינה לתגובתי, וממלאת אותה.
היא כל כך שונה מאחותה, שאוהבת לשמור שאריות של אוכל שהזמינה, או הביאה ממסעדה, כמה ימים במקרר.
אין לה מושג כמה מכאיב לי לראות את ההבדל הזה, בעיקר כשאני מרגיש מה שאני מרגיש. אני אני זקוק לאוויר. ״תודה על ארוחת הצהריים, את יכולה לראות שכל הגברים בבית נהנו מאד מהאוכל שלך גברתי,״ אני אומר בפנים רציניות, מה שגורם לבנים להתגלגל מצחוק. כמה זמן לא שמעתי אותם צוחקים כך.
״רגע, אל תודו לי עדיין, יש לי קינוח מיוחד עבורכם,״ היא אומרת, ומוציאה מהמקרר שלוש קעריות של מוס שוקולד.
׳החלטת להרוג אותי,׳ אני מדבר בליבי אליה, בזמן שאני מתענג על הקינוח. גם הבנים אוכל אותו בתיאבון רב.
״אם זה בסדר מבחינתך, אחזור למשרד,״ אני אומר לה.
״אני אהיה פה כמה שצריך,״ היא אומרת, ״אמרתי לך שפיניתי את היום. כשתחזור נדבר על חלוקת השעות ביננו.״
אני נפרד מהבנים. ״אני חייב לחזור לעבודה, אנסטסיה תהיה פה איתכם עד שאחזור.״
״אני שמח שהיא פה,״ אומר אלכס, ״אני אוהב אותה.״
אין לו מושג מה המילים שלו עושות לי. ״אני שמח לשמוע,״ אני עונה לו באיפוק.
״גם אני,״ אומר אדם.
הבנים שלי דומים לי מאד. הם מבוגרים כמוני, כל כך שונה מאימם. מפליא אותי לראות איך הם נפתחו אליה כל כך מהר. ואולי בעצם לא.
אני חוזר לעבודה, אבל לא מצליח להתרכז בכלום. ׳איך את עושה לי דבר כזה, מופיעה פתאום בזמן כזה רגיש, ומעוררת בי את כל מה שאני מנסה שנים להדחיק?׳
אני קורא את אותו מייל פעם אחר פעם, אבל לא מסוגל לקלוט את הכתוב בו.
אני קורא לבריאן, העוזר שלי ומבקש ממנו שיתן לי דיווח על המכירות.
״שיקאגו מדיקלס שלחו לך מייל, וטרם קיבלו תשובה,״ הוא אומר, בדיוק את מה שרציתי לשמוע ממנו.
״ראיתי,״ אני אומר. כמובן שאני לא מספר לו שקראתי אותו כמה פעמים, ולא הצלחתי להתרכז בו.
״ו…״ אני אומר.
״אתה לא מתכוון לענות להם?״ הוא מתפלא.
דבר אחד אני מצליח לזכור מהמייל הזה. הוא נשלח לפני פחות מרבע שעה. ״אתה יודע מתי המייל נשלח אליי?״ אני שואל, ומפנה את המייל אליו.
״הבנתי,״ הוא אומר ומשפיל את עיניו.
״תבין ששיקאגו מדיקלס צריכים אותנו, יותר ממה שאנחנו צריכים אותם. הם לא יודעים שעברנו את שלב המעבדה, והכל כבר מאושר לשיווק, ולא רק, אלא שגם המתחרים שלנו לא יודעים.״ יש לי סיבה שאני מוסר לבריאן את המידע הזה. החוקר שלקחתי לבדוק את החברה שלי, הצביע עליו.
כפי שחשדתי, אני רואה אותו מחוויר. ״בריאן, אתה לא מרגיש טוב? אני אביא לך כוס מים,״ אני אומר, ויוצא מהחדר. המחשב שלי נשאר על השולחן, וגם הטלפון הנייד.
את הדלת אני לא סוגר עד הסוף כשאני יוצא. ׳מה אני אעשה עכשיו?׳ הוא ממלמל לעצמו, ומנסה לגעת במחשב שלי, אבל הוא נפתח רק כשהוא מזהה את טביעת האצבע שלי ואת פניי. הוא לא יודע זאת, ולכן מנסה כל סיסמא שעולה על דעתו.
״מה בדיוק אתה מחפש במחשב שלי? הרי נתתי לך את כל המידע?״
*
בזמן שיצאתי להביא לו כוס מים, וידאתי שאיש המחשבים המחשבים ביצע את הוראתי, שניתנה לו עם כניסתו של בריאן לחדרי, וניתק אותו מכל התוכנות של החברה, לאחר שנשתלה במחשב שלו תוכנת מעקב, שמחקה את כל הנתונים שקשורים לחברה בכל מקום שבריאן שמר במחשב שלו, ולשמחתי לא היו הרבה כאלה.
כמו כן נשתלה תולעת שנכנסה גם למיילים וההודעות שלו, וכל מה שקשור לברייטלינג פרמסוטיקל, נמחק לצמיתות ממנו, לאחר שעותק מהם נשלח אליי.
*
אני מחליט לסיים את יום העבודה בשעה שש. שלא כתמיד, אני לא מרגיש צורך להתאוורר לפני שאני חוזר הביתה.
בדרך למגדל מגוריי, אני מתקשר לאינה. זאת השיחה השלישית שלי אליה היום, וכמה לא מפתיע, גם היא נענית ללא תשובה. הפעם אני משאיר לה הודעה, מתעלם מכך שהיא לא עונה לי. ״אני בדרך הביתה,״ אני אומר.
כאני מגיע הביתה, אני שומע קולות שמדברים בשקט בחדר האוכל. על השולחן פרוס ניילון גדול, ועליו מונחת קופסה עם צבעים. הבנים יושבים ומציירים, ואנסטסיה יושבת עם גבה לפתח הכניסה לחדר.
״נשאר לנו להוסיף רק סולם על הכבאית, כדי שלוחמי האש יוכלו לטפס גבוה, ולהציל את האנשים שנלכדו באש,״ היא אומרת ואני רואה את ידה זזה על הנייר.
״אבל לא תמיד הסולם משמש אותם בעת שריפה. לפעמים הם עוזרים להוריד חתול שטיפס על העץ, ושכח איך יורדים, או עוזרים לפתוח דלת של דירה שהמפתח נשאר בה תקוע מבפנים, והיא נטרקה,״ היא מסבירה להם.
״לוחמי האש הם גיבורי על?״ שואל אדם, ומעלה חיוך על שפתיי. אני כל כך אוהב אותו. הוא ואלכס, הם הסיבה היחידה לכך שנישואיי עדיין לא הסתיימו.
״אני בהחלט חושבת שצריך הרבה אומץ לעשות מה שהם עושים,״ היא עונה.
״וגם צריך שיהיה להם לב טוב, כי הם אוהבים לעזור לאנשים,״ מוסיף אלכס.
״אני בהחלט מסכימה איתך,״ היא עונה.
״אנסטסיה, במה את עובדת?״ שואל אלכס.
״אני ציירת. יש לי סטודיו לציור, ואני עוזרת להקים תערוכות ציור במוזיאון לאומנות,״ היא עונה.
״כל אחד צריך עבודה, כדי שיהיה לו כסף לקנות דברים. משלמים לך כסף על הציורים שלך?״ שואל בתמהון אדם.
אני רוצה להתערב בשיחה, ולומר לו שזה לא יפה לשאול שאלות כאלה, אבל גם רוצה לראות איך היא תגיב, ומה תאמר לו.
״אם מישהו יודע לצייר ממש יפה, אנשים מוכנים לשלם הרבה כסף על כל ציור,״ היא אומרת.
״אתם יודעים לכתוב את שמותיכם?״ היא מסיטה את הנושא בחדות.
אלכס ממהר לכתוב את שמו. אדם עדיין מתקשה. ״תעזרי לי,״ הוא מבקש.
אנסטסיה כותבת את אותיות שמו, קוראת לכל אות בשמה. ״אני יודעת שזה קשה, אבל אם מתאמנים הרבה. בסוף זה בא בקלות,״ היא אומרת לו בטון רך.
״אלכס יודע!״ הוא מתאפק לא לבכות.
״נכון, כי אלכס כבר מתאמן שנה יותר ממך. אתה זוכר שפעם לא ידעת לצייר עגול?״ היא שואלת.
״ועכשיו אני יודע, תראי!״ הוא מצייר במהירות עיגול עם הנייר שלידו.
״תראה איזה עיגול מושלם!״ היא מתפעלת, ״וכך גם יהיה עם האותיות. זה לא פשוט ללמוד לכתוב, וגם אם לפעמים טועים, בסוף לומדים.״
שתי אחיות שגדלו באותו בית. איך יכול להיות שהן כל כך שונות? אני מרגיש כזה מטומטם שהאמנתי לדבריה של אינה, להבטחות השקר שלה. אני שמח שהחתמתי אותה על הסכם ממון, כך שהכח בידי.
הנחמה שלי הם שני בניי שדומים לי לא רק בחיצנויותם, אלא באופיים. אני לא מצליח למצוא בהם דבר אחד ממנה, ובכל זאת, אני מתעקש להיות מעורב בחייהם, לומד אותם כל הזמן.
ועכשיו אנסטסיה כאן, והיא מפיחה בי תקווה חדשה.
