2026
אני עומדת מול תרשים קומת חדרי התצוגה במוזיאון, ומנסה להחליט היכן תתלה כל תמונה.יש משהו לא הגיוני בתמונות שבחרה מייגן להציג בתערוכת אומנות צעירי ניו יורק.
אמנם הוקצה לי אולם משלי באזור נפרד מכולם, ולכאורה אין לי קשר לשאר המציגים בתערוכה, אבל מנהלת המוזיאון לאומנות, מיס דיאנה סטיל, פנתה אליי בבקשה שאעזור לה לארגן את התערוכה של מרסלה, כיוון שגם היא כמוני, לא הצליחה למצוא הגיון בתמונות שמייגן בחרה.
*
״אסור לי לומר לך זאת, ואם מישהו ישמע מה אמרתי, אני אפוטר לאלתר,״ אמרה דיאנה, והמתח ניכר על פניה. ישבנו בשולחן פינתי, מוסתר מבאי בית הקפה הקטן, ורק אחרי שהיא בחנה את המקום, היא העזה לדבר. ״האישה הזאת נטולת כישרון. אם לא הייתי פוגשת אותה, הייתי משוכנעת שילד לא בריא בנפשו קישקש את הציורים האלה על הבד. גם לאומנות מודרנית יש גבולות.״
״מדוע אם כך הסכמת לקבל אותה לתערוכה?״ התפלאתי, שכן שאר האומנים המציגים בה הם מאד מוכשרים.
״את זה בדיוק אסור לי לומר,״ היא מכעכעת בגרונה, ורוכנת לעברי עד שפניה כמעט נוגעות בשלי. ״כשאת מחממת את מיטתו של סנטור נשוי, אי אפשר לגעת בך.״
״את נותנת לי עצה לחיים?״ אני מחייכת, משווה טון קליל לשיחה, למרות שאני מזועזעת ממה שאני שומעת.
דיאנה מסתכלת עליי בתמהון. ״לא הבנת?״
״הבנתי היטב, רק זה לא עוזר לי להבין איך אני מרכיבה מהיצירות שהראית לי, תערוכה,״ אני עונה ברצינות.
״הוא הציג אותה כציירת מופלאה, שמקדימה את זמנה, וטען שמי שלא רואה את הגאוניות של ציוריה, הוא פשוט מטומטם. זה מזכיר לי את הסיפור ׳המלך הוא ערום.׳ איכשהו העובדה שהיא שיתפה אותי הקלה עליה, ואולי היא חושבת שאני אצליח לסדר את הציורים באופן כזה שהתצוגה תזכה לתגובות אוהדות.
*
אני מנסה להבין את ההגיון במקבץ הציורים, מנסה למצוא להן מכנה משותף. כל מה שאני מצליחה לראות, אלה צבעים שאין ביניהם קשר,לא בצורה, ולא בשילוב צבעים נכון.
אני מביטה על השמות שהיא העניקה לכל ציור, שהם לא פחות הזויים מהציור עצמו.
על המסך מולי ציור בצבעים אדום, ירוק, ושחור, שהכותרת שלו- זוג נאהבים בטיול רומנטי בשדרה החמישית לאור יום.
למרות שאני מתעבת אמונות מודרנית, ואולי בגלל שכך, לקחתי קורס של אומנות מודרנית במסגרת לימודי האומנות שלי באוניברסיטה. אני מפעילה את הדמיון שלי, ולא מצליחה שום רמז שיתן לי להבין את גיבוב הצבעים האלה קשור לכותרת.
פתאום אני מבינה, שבאמת אין קשר, אלא שהיא מצאה דרך לספר את הסיפור של האהבה האסורה שלה, עליה אינה יכולה לדבר בגילוי. עם ההבנה הזאת, אני מעתיקה את הכותרות, והופכת אותן לסיפור. אין בכוונתי לספר לדיאנה מה אני חושבת, אלא ממקמת את הציורים על הקירות לפי הסדר, ומתחילה לעצב את מיקומה של כל תמונה במרחב שנקבע לה. כשאני מסיימת אני כותבת מייל לדיאנה.
מאת : אנסטסיה רומנוב
אל: מיסיס דיאנה סטיל
דיאנה יקירה,
אני מצרפת לך תרשים של סדר תליית הציורים של מייגן,
והסדר שלדעתי יש לתלות אותם.
שלך הערכה,
אנסטסיה
אני מרגישה הקלה. לא פשוט לעבוד עם חומרים שאני לא מתחברת אליהם. אני מעריכה כל אמן, ואת העולם הפנימי שהוא מביא איתו. אין זה אומר שאני אוהבת כל מה שאני רואה. ובכל זאת, לא נתקלתי אף פעם בעבודה כזאת… אני אפילו לא יודעת למצוא את המילה הנכונה להגדיר אותה. אני מרחמת על דיאנה שהיא נאלצה לשתף אותה בתערוכה של אמנים מוכשרים, כמו אלה שמציגים בתערוכה שתפתח בקרוב. אני תוהה מה יאמרו המבקרים על הציורים של מייגן. אני לא אתפלא אם כל הרפש יצא החוצה, שכן אין אפשרות לשלוט על העט של המבקר. אני רק מקווה שזה לא יפגע בדיאנה, שנקלעה למצב בלתי אפשרי.
אני קמה מהכיסא ומתמתחת. ישבתי שעות רבות מול המסך, כשאצבעותיי השתוקקו כבר לאחוז במכחול, ולצייר על הבד.
אני מסתכלת על הנוף הנשקף מחלוני. הוא הסיבה לכך שבחרתי בסטודיו הזה. הוא בין המקומות הבודדים שהנוף הנשקף מולו הוא גן פורח ועצים גבוהים המסתרים ועדיין הוא נסתר מעיני כל.
אני פותחת את החלון, וממלאת את ריאותיי באוויר הנקי, משחררת מתוכי את המועקה שהמשימה הזאת השרתה עליי.
שום דבר בעולם לא יכול היה להכין אותי למה שאני עומדת לקרוא.
כשהטלפון הנייד מצלצל על השולחן, אני לא ממהרת לענות לו. מי שזה לא יהיה, הוא יכול לחכות.
אבל מי שמתקשר אליי לא מרפה. אני מעיפה מבט לעבר המסך. ׳מה הסיפור שלך?׳ אני מסננת לעברו, ועדיין לא מביאה את עצמי לענות לו.
ואז נשמעת התראה על הודעה נכנסת. כשאני רואה את השם על המסך, הלב שלי קופא. המחשבה הראשונה שעוברת לי בראש, היא שקרה משהו רע להורים.
אינה קנדי:
את מתעלמת ממני?!😡😡😡😡
אני מרגישה שקור עוטף אותי. עשר שנים לא שמעתי ממנה..
*
למרות שאמרתי במילים ברורות לנואה שאין לי כוונה להתמסר לו, הוא לא הפסיק לדבר איתי, כשנפגשנו במסדרונות בית הספר.
״אתה צוחק עליי?״ אמרה אינה באחת הפעמים שראתה אותו מדבר איתי, ״מכל תלמידות בית הספר, אתה מדבר דווקא איתה? היא סתם תינוקת. אני לא מאמינה שאתה נמשך לבתולות, ולא לבעלות ניסיון כמוני.״
לא הופתעתי כשהיא התערבה בשיחה שלנו, הרי נהגה לעשות זאת עם כל בן שדיבר איתי.
עם סיום שנת הלימודים אינה לא חיכתה לתחילת שנת הלימודים בקולג׳, ועזבה את הבית. כל ניסיונותיי להראות התעניינות במה שהיא בחרה ללמוד, זכו בהתעלמות מוחלטת.
ביום שהיא עזבה, היא נכנסה לחדר הארונות שלי, לקחת מספר לא קטן של בגדים, בלי לשאול רשות, הכניסה אותם למזוודה שהביאה איתה, ויצאה מחדרי.
מאז נפגשנו לעיתים נדירות.
על נישואיה שמעתי שבוע לפני החתונה. מאוחר יותר סיפרה לי אימא שהיא ביקשה ממנה שתבחר בתאריך אחר, כיוון שהיה ידוע לה שבאותו יום נקבעה לי בחינה מסכמת של השנה הראשונה של התואר הראשון לאומנות באוניברסיטת סורבון בפריז. אבל אינה סרבה.
ההורים לא הירבו להזכיר את שמה. נודע לי שנולדו לה שני בנים, אבל מעולם לא ראיתי אותם.
גם כשחזרתי לחופשה קצרה, היא לא רצתה שום קשר איתי. מה קרה אם כך שהיא מתקשרת אליי פתאום?
*
אנסטסיה קנדי:
לא הייתי ליד הטלפון.
אינה קנדי:
אני צריכה שתבואי לפה.
הפעם היא כותבת בלי תוספות.
אנסטסיה קנדי:
איפה זה פה?
אינה קנדי:
את מעייפת אותי.
איפה אני יכולה להיות?
אני גוססת,
אבל שלא תעזי לספר לאיש
גם לא להורים.
אני באמת לא מצליחה להבין אותה.
אנסטסיה קנדי:
לא הבנתי כלום.
בואי נתחיל מהתחלה,
איפה את גרה?
אינה קנדי:
את יודעת שאני ונואה נשואים
ויש לנו שני בנים?!
לא ברור לי למה היא כועסת עליי, כשהיא כותבת מה שהיא כותבת, ולמה היא פשוט לא יכולה לענות לי על שאלה פשוטה.
אנסטסיה קנדי:.
ביקשת שאבוא,
את יכולה לומר לי להיכן?
אינה קנדי:
״אנחנו גרים במגדל רוטשילד,
שמעת עליו?״
זה אחד מהמגדלים האקסקלוסיביים
ביותר בלב העיר.
היא מדברת כאילו לא עברו חמש שנים מאז שחזרתי לניו יורק, ואני מעורה בנעשה בה.
אנסטסיה קנדי:
הבנתי.
את נשואה לנואה,
יש לכם שני ילדים,
ואתם גרים במגדל רוטשילד.
עשר שנה לא רצית שום קשר איתי.
מה השתנה?
אין לי ספק שהיא יוצאת מדעתה שאני לא מתרשמת ממה שהיא סיפרה לי.
אינה קנדי:
לא קראת שאני גוססת?״
אנסטסיה קנדי:
אני מאד מצטערת לשמוע.
אינה קנדי:
אני דורשת שלא תספרי על כך לאיש
גם לא להורים.
היא שוב חוזרת על דבריה. משהו בכל התנהלות של השיחה הזאת לא נשמע לי הגיוני. לפי קצב שליחת ההודעות, היא נראית מלאת אנרגיה, יחסית לאישה שעומדת למות. ולמה להסתיר מהמורים?
אנסטסיה קנדי:
במה אני יכולה לעזור?
אינה קנדי:
סוף כל סוף את מדברת לעניין.
תבואי לפה.
אנסטסיה קנדי:
אני אגיע מחר.
יש לי דייט עוד שעה.
אינה קנדי:
הוא יותר חשוב ממני?!😡😡😡😡😡
אני מכווצת את שפתיי כדי לא לענות לה. היא נשואה לנואה, אימא לשני ילדים, גרה בדירת פאר, מה יש לה לקנא בי כעת? ההבנה שלא משנה מה יש לה, היא תמיד תרצה גם את מה ששלי, מכה בי.
שלושה חודשים אני מתחמקת מלפגוש את ריאן, סוף סוף הסכמתי ללכת איתו לדייט, ועכשיו אאלץ לבטל אותו בגללה.
*
למרות שעברו שנים מאז שסיימנו את הלימודים, ולמרות שהייתי חמש שנים בפריז, הקשר ביני לבין רפאלה נשאר יציב.
אני מחשיבה אותה כחברתי הטובה ביותר, אבל לא פותחת את ליבי בפניה , ולא משתפת אותה ברגשותיי.
את ריאן היא הכירה לפני חמש שנים, ועשתה הכל כדי להתקרב אליו. יום אחד הוא אמר לה בגלוי שהוא מדבר איתה, כי הוא רוצה להתקרב אליי.
כשהיא סיפרה לי זאת, אמרתי לה שאינני מעוניינת. לא בגלל מה שחשבתי עליו, אלא כי לא רציתי לפגוע בה.
ריאן, שלא ידע כמה רפאלה מאוהבת בו, חיזר אחריי ללא הפסקה.
יום אחד הודיעה לי רפאלה שהיא יודעת ששום דבר לא יקרה ביניהם, והיא משחררת אותו מליבה. זמן קצר לאחר מכן, היא התחילה במערכת יחסים עם ויין, שלדעתי האישית הוא בן הזוג המושלם עבורה. היא נראית כל כך מאושרת, ואני מאד שמחה בשבילה.
לפני שבוע היא סיפרה לי שריאן נפרד מבת זוגו, והוא שוב מדבר עליי. האופן בו דיברה עליו, הראה לי שהוא באמת לא מעניין אותה יותר.
הערב הייתי אמורה להיפגש איתו, זה לא יקרה.
*
אנסטסיה קנדי:
תני לי התארגן, ואגיע.
אינה קנדי:
נו מתי את באת אנסטסיה?״.
אנסטסיה קנדי:
אמרתי לך שאבוא.
יש לי עבודה, ותערוכה שעומדת להיפתח.
אני לא יכולה פתאום להעלם.
אני מודיעה לדיאנה שיש לי בעיה משפחתית דחופה, בלי לפרט, ולא נותנת לה לגרור אותי לשיחה בנושא.
אני דואגת שליליבת׳ המזכירה של הסטודיו תדאג לשלוח את התמונה שסיימתי לביתה החדש אצל משפחת קלינטון, ויושבת לכתוב כמה מילות התנצלות שאין ביכולתי להביאה אישית.
אני מכינה שלט לדלת של הסטודיו, שאעדר באופן זמני, אבל שליליבת׳ כאן ושניתן לשלוח לי הודעות, ואגיב כשאוכל.
כשאני מסיימת את כל המטלות, אני נוסעת לדירה, לארוז כמה בגדים בתיק, שכן אין לי מושג לקראת מה אני הולכת, ולכן אני מעדיפה שיהיו לי כמה בגדים להחלפה.
אני שולחת הודעה לאינה.
אנסטסיה קנדי:
אני בדרך.
תבקשי מהשומר בחניון
שייתן לי אישור חניה.
אינה קנדי:
אין לי כח.
תבואי במונית.
אני מחליטה לא להתווכח איתה, חוזרת לחניון של הבניין שלי, ומזמינה מונית. לשמחתי אלברטו הנהג הקבוע שמבצע עבורי מטלות בסטודיו, פנוי והוא מגיע לדירתי תוך דקות ספורות.
הנסיעה עורכת עשר דקות בלבד, אבל הוא מספיק לספר לי מה חדש אצלו, שכן הוא עומד לפני סיום לימודיו. ״אבל אל תדאגי, אני תמיד אהיה לרשותך גם כשאסיים את הלימודים.״ אני מחייכת לעצמי, כשאני חושבת שרופא יבוא להסיע אותי בשעת הצורך.
״אני מתכוון לזה,״ הוא אומר בארשת פנים רצינית, ״את היחידה שלא הסתכלת עליי ההתנשאות, עוד לפני שידעת שאני סטודנט.״
״שלא אשכח, אני מזכירה לך לעבור אחר הצהריים סטודיו. ליליבת׳ תתן לך ציור להביא למשפחת קלינטון,״ אני אומרת.
״אין ספק שהם מעריצים גדולים של האומנות שלך,״ הוא אומר בגאווה.
אנחנו מגיעים למגדל רוטשילד. אלברטו מעוות את פניו. ״איש לא יודע שאני בא ממשפחה אמידה, אני יודע מה זה שפע ופאר. אני כל כך מתעב את המתעשרים הצעירים שחושבים שאם הם גרים במגדל המפואר הזה, הם מורמים מעם.״
״עכשיו אתה עושה הכללה. מי שאני באה לבקר כעת, הם זוג שבא מבית עשיר. אין לי מושג אם הם רכשו את הדירה בעצמם, או שהיא נרכשה עבורם,״ אני ממהרת להגן על אחותי, ולא יודעת מה גורם לי לעשות זאת.
״את צודקת, אני מצטער,״ אומר אלברט, ובוחן את תגובתי.
״זה לא אומר שאין אמת בדבריך,״ אני עונה.
״שובבה,״ הוא אומר, וקם לפתוח לי את הדלת, לפני שאני מספיקה לומר לו שאין צורך. ״שלא תחשבי שאני פותח את הדלת בפני כולם. תודיעי לי אם את צריכה הסעה?״
״ברור, רק שאין לי מושג מתי זה יהיה,״ אני אומרת לו.
״בשבילך, בכל שעה,״ הוא עונה, ״ואם לא אהיה במשמרת, אבוא לקחת אותך עם האופנוע שלי.״
אני נכנסת ללובי המפואר, ומזדהה בפני השומר. הוא מצלצל לאינה שמאשרת לי לעלות. ״היא השאירה לך את הדלת פתוחה, ואמרה שהיא במיטה. היא מבקשת שלא תפריעי לה, ושתסתדרי לבד,״ הוא אומר לי.
הוא הולך לכיוון המעלית, מקיש על קומה ארבעים, ויוצא. כשהדלת נפתחת, אני מבינה שהדירה חולשת על כל הקומה. אני מוצאת את דלת הכניסה שנמצאת בצד, ולא מול המעלית, ונכנסת בעדה.
אני מתלבטת אם להודיע לה שאני פה, אבל מחליטה שזה מיותר, שכן היא יודעת שאני פה.
אני חולצת את נעליי, מוצאת את ארון המעילים ולצידו ארון הנעליים. אני לא יכולה שלא להבחין במדפים העמוסים בנעליים יוקרתיות, לצידם ארון נוסף עם הנעליים שלו. יש לו בהחלט טעם יקר. ולבסוף ארון קטן יותר לנעלי הילדים. ארבעה זוגות לכל אחד. את מניחה את נעליי ליד נעלי הילדים.
את התיק שהבאתי אני מניחה בארון המעילים, שגם הוא מלא במעילים שכל אחד מהן זועק עושר. מילותיו של אלברטו עולות במוחי. הוא בהחלט צדק.
אני פוסעת בשקט על רצפת השיש המבהיקה מניקיון, מגיעה למטבח. ועומדת המומה מול האי סדר שבו. הכיור מלא בכלים מלוכלכים עד אפס מקום, וכך גם השיש. אני מבינה שהיא חולה, אבל איך זה שאין מי שמבצע במקומה את עבודות הבית? מה שיותר מדהים אותי, או אם לדייק מרגיז אותי, שאני רואה שהמדיח ריק.
אני מתחילה מיד לעבוד. ערימת הכלים הולכת ונעלמת לתוך המדיח. השנים הרבות שאני חיה לבד, לימדו אותי להיות יעילה כשמדובר בסדר.
*
״אני לא מבינה למה בחרת בדירה כזאת קטנטונת, הרי אין לך בעית תקציב,״ אמרה לי אימא כשבאה לבקר אותי בדירת הסטודיו שלי בפריז.
״אני לא צריכה יותר מזה. יש בה הכל, מטבחון, פינת עבודה, חדר שירותים ואמבטיה, פינת שינה, ושולחן סביבו אני מארחת את חבריי. תראי את המרפסת המקיפה אותו,״ אני מצביעה על הנוף המדהים שנשקף מהמרפסת. תביני שאני עסוקה רוב הזמן בלימודים ובציור, למה אני צריכה דירת שמשתרעת על פני קומה שלמה?
ואני חיה לבד! אני לא חולקת דבר עם איש, ולכן כל הדירה הזאת מספיק מרווחת עבורי,״ אני אומרת לאימא.
אני רואה על פניה שסוקרות את הדירה, שהיא משתכנעת מדבריי, אבל עדיין קשה לה להודות. ״את כל כך שונה מאינה. תמיד את שמחה עם מה שיש לך, וזה לא שאין לך שאיפות. את לא סגפנית, יש לך כל מה שאת צריכה. את גם לא תלויה באיש. את לא בונה את עתידך על גבר שיפרנס אותך.״
אני חושבת כעת כל המילים של אימא, ורוצה לספר לה שתמורת הציור שניקנה על ידי מר קלינטון לאישתו, קיבלתי מחיר של שש ספרות, ואין זאת הפעם הראשונה שציור שלי נמכר בסכום כזה.
ועדיין לא שיניתי את אורחות חיי. הפאר לא נחוץ לי כדי להיות מאושרת.
*
אני מסיימת לנקות את הכלים, ולצחצח את המטבח, ורק אז הולכת לערוך סיור בדירה, לא כי מסקרן אותי לראות אותה, אלא כדי לראות מה צריך לעשות בה.
אני מוצאת את חדר השירות, ובו סלי כביסה מלאים עד אפס מקום, ובגדים מפוזרים על הריצפה. ׳תזכרי שהיא חולה מאד, ואל תשפטי אותה.׳ אני מדברת עם עצמי, ותוהה איךהבית הגיע למצב כזה. זה לא היה כך בבית ילדותנו. ואיפה הוא בכל הסיפור הזה?״
אני ממיינת את הכביסה, ומכניסה למכונה קודם את הבגדים של הבנים. אין לי ספק שהם מכורים לבייסבול, כפי שמעידים ההדפסים על הבגדים שלהם.
הסלון מסודר להפליא, מה שגורם לי לחשוב שאיש לא משתמש בו.
אני עולה בשקט לקומה העליונה. אני רואה בו מספר חדרים צמודים זה לזה, כשבמרחק מהם, אני מבחינה שדלתות עץ כבדות. אני מניחה שהן מובילות ליחידת ההורים. אני מתעלמת ממנה, וניגשת לחדרים האחרים. כל דבר מונח במקומו, ונראים כמו חדרים מירחון לעיצוב פנים.
אני מניחה שאינה שכרה מעצבת שתעצב את החדרים של הבנים, אבל עדיין צריך לשמור על הסדר באופן שוטף, וזה לא מסתדר לי עם אינה שאני מכירה.
*
״את יכולה להסביר לי איך זה שהחדר של טסה תמיד מסודר, ושלך אף פעם לא?״ שאלה אימא את אינה לא פעם.
״יש לי דברים יותר חשובים בחיים, מלסדר את החדר. בשביל זה נעמי קיימת,״ היא ענתה לה בחוצפה.
עכשיו כשאני נזכרת בזה, אני חושבת שאין לי מושג מה היא עושה. כיוון שלא ראיתי אותה מיום שעזבה את הבית מיד אחרי התיכון, אין לי מושג מה ואם היא בכלל למדה. מה אם כן הדבר הכי חשוב בחייה?
*
אני מגרשת ממוחי את כל השאלות, וניגשת לראות מה יש במקרר. כשניקיתי את המקרר, הבחנתי בדלת שמובילה למזווה, אבל לא התעמקתי מה יש בו. אני מביטה על המדפים המלאים במצרכים כשהתראת הודעה נשמעת. אני ממהרת לקחת את הטלפון.
אינה קנדי:
הבנים באים בשעה שלוש.
תדאגי שתהיה להם ארוחה חמה.
תכיני גם לבעלי.
אני מכינה פסטה, ותוספת בשרית, ניגשת להעביר את הכביסה למייבש, ולשים את הבגדים של אינה במכונת הכביסה. מוזר לי לראות איזה בגדים היא לובשת, בזמן שהיא אמורה להיות כל הזמן במיטה. אני שוב מגרשת את המחשבות ממוחי, וחוזרת לערוך את השולחן.
בשעה שלוש וחמש דקות נפתחת הדלת, ושני ילדים נכנסים למטבח. ״מי את?״ שואל הילד הגדול יותר. הוא מביט עליי בסקרנות,
״אני אנסטסיה, אחות של אינה,״ אני עונה. אין לי ספק שהוא בנו של נואה. אם יש משהו שנשאר חרוט בזכרוני ממנו, הן העיניים המדהימות שלו.
״מה את עושה פה??״ אני שומעת את קולו של נואה בפתח.
