ג׳ורג׳יה לא עונה, ואני מחליט להניח לה. היא אמרה שעיניה נעצמות, ואני מניח שהיא נרדמה. אני לא מבין למה היא בילתה במועדון עד שעה כל כך מאוחרת, אם היא ממוטטת מעייפות. ˙
אני עולה לחדר השינה, פושט את החולצה והמכנס, ונשכב על המיטה. השינה נופלת עליי מיד.
כשאני מתעורר, החדר כבר מואר, ומבט על השעון מגלה לי שתשע בבוקר, בהחלט לא שעה אופיינית לי, שרגיל לקום סמוך לעלות השחר, מהטעם הפשוט שאני אוהב להתחיל את הבוקר מוקדם עם אימון בחדר הכושר.
אני קם בעצלתיים, וניגש למטבח להכין קפה. אני בוחר בהיסח הדעת טבלית קפה, ופותח את הטלפון הנייד כדי לקרוא הודעות. אני שם לב שג'ורג׳יה לא הגיבה. 'את לא נראית לי ביישנית, אבל אולי אני טועה,' אני חושב לעצמי. אני מודה שאני לא רגיל לכך שנשים לא מגיבות מיד. סוף שבוע היום, ואין לי תוכניות. אני מחליט לבחון אותה.
נולן מיטשל:
בוקר טוב ילדה יפה
רק אחרי שאני שולח, אני חושב לעצמי שהתוספת יפה הייתה מיותרת.
הקפה מוכן. אני לוקח את הספל איתי והולך לשבת מול הטלויזיה, מחפש במה לצפות. אני רואה שיש שידור חוזר של משחק הכדורסל מאמש, ולמרות שזה לא הספורט שלי אני יושב וצופה במשחק.
תוך כדי צפיה נכנסות לי הודעות. לחלק אני עונה, ומחלק אני מתעלם. ג'ורג'יה לא ענתה לי. 'אם את מחכה שאתחנן בפנייך שתעני לי, את טועה,' אני מדבר אליה בליבי. ובכל זאת אני לא מתאפק, ושולח לה הודעה.
נולן מיטשל:
את מתעלמת ממני?!
גם ההודעה הזאת נשארת ללא מענה. 'אני לא מבין אותך, אתמול רקדת איתי, ונראה היה שנהנית מכל רגע. מה הסיפור שלך?' עכשיו אני בטוח כבר שהיא משחקת איתי, רוצה שארדוף אחריה. זה לא עומד לקרות.
ברבע לחמש מגיעה הודעה ממנה. האמת היא שכבר לא ציפיתי לשמוע ממנה. 'בואי נראה איזה תירוץ תמכרי לי," אני מגחך.
ג'ורג'יה קנדי:
אני מודה שהגזמתי אתמול,
הייתי צריכה ללכת לישון מוקדם.
כשחזרתי הביתה מהמועדון נרדמתי מיד,
ושכחתי לחבר את הטלפון למטען.
רק שתדע,
אני אף פעם לא מתעלמת.
אני עונה לה מיד בלי לחשוב.
נולן מיטשל:
איך את מתכוונת לפצות אותי?
״מה הוא חושב לעצמו, שאני אשכב איתו רק בגלל שהסוללה של הטלפון שלי נגמרה?׳
ג׳ורג׳יה:
אני אחשוב על משהו.
אין במילים האלה הבטחה לכלום. שיבין מהן מה שהוא רוצה, ושיתבשל במיץ של עצמו.
נולן מיטשל:
יש לך זמן עד הערב לבוא עם הצעה.
הוא מעצבן אותי! מה הוא חושב לעצמו, הוא לא שולט בזמן שלי, ולא בחיים שלי. אני רוצה לענות לו שאני לא טובה בדד ליין, אבל הוא כבר יודע שלחץ לא מפחיד אותי.
אני נזכרת איך זה הרגיש לרקוד איתו, אבל אני לא מוכנה להיכנע לתכתיבים שלו.
ג׳ורג׳יה:
עשית טעות.
אופן הדיבור שלך לא מתאים לי.
אל תכתוב לי יותר.
אני רואה את שלושת הקווים שמסמנים שהוא כותב משהו, אבל הם נעלמים, ואף הודעה לא נשלחת אליי.
״טוב מאד,״ אני מסננת.
אבל מסתבר שהוא לא מרפה, רק חיפש מה לענות.
נולן מיטשל:
אז את משחקת איתי.
הבנתי.
ברור לי שהוא מתגרה בי כדי שאענה לו. 'זה לא יקרה!' אני מסננת בכעס, 'זה שאתה גבר מעלף ועשיר, זה לא אומר כלום על מי שאתה, וברגע זה אתה אחד שמשחק איתי במשחקי שליטה, וזה הכי רחוק ממני. אז נכון שנמשכתי אליך בטירוף, מה שלא קרה לי כבר הרבה זמן, אבל זאת עדיין לא סיבה להשתתף במשחק שלך.'
כל כך בא לי לכתוב לו שחבל שהוא הבחין בי אחרי שהזמין משקה לאלכסה. הוא בטוח היה מקבל ממנה מה שהוא רוצה.
כשהטלפון מתריע על כניסת הודעה, אני מתעלמת.
גם כשעל המסך מופיעה השאלה – קיבלת את ההודעה? אני מסובבת את גבי לטלפון בהפגנתיות.
אבל אז נשמע צלצול. "אני לא מעוניינת, תניח לי כבר!" אני יורה מיד.
"זה אני מייסון," עונה אחי נבוך, "אני מבין שמישהו הכעיס אותך. בכל מקרה שלחתי לך הודעה שההורים בדרך. הם יגיעו הביתה עוד שלוש שעות."
"הכל בסדר?" אני שואלת, ולוקחת את התיק שלי מהמשרד הביתי , ואת המפתחות מהסלסלה על השולחן במבואה.
"הם נשמעים טוב. אני מניח שכשהם יחזרו הם יספרו לנו מדוע הקדימו את הטיסה חזרה," אומר מייסון.
"אם כך אני אלך לערוך קניות עבורם, ואכין להם ארוחת ערב," אני אומרת.
"מה את צריכה ממני?" הוא שואל.
"אני לא חושבת שיש משהו מיוחד. מריה ניקתה את הבית רק אתמול, וביקשתי שהיא תחליף את המצעים, פרט לכך אין לי שום דבר בראש," אני עונה, בזמן שהראש שלי כבר עורך רשימת קניות בסופר.
להפתעתי הסופר ליד ביתי די ריק בשעה כזאת, או אולי זה גודלו שמטעה אותי. אני עוברת דרך מחלקת הירקות, וממלאת את העגלה בירקות ופירות. כבר הגעתי להחלטה מה אבשל עבורם. אבל כשאני עוברת ליד המדפים העמוסים בפטריות, אני משנה את דעתי. ריח מרק הפטריות שאימא מכינה, עולה בדמיוני, ואני לוקחת כמה חבילות של פטריות מסוגים שונים.
אני ממשיכה בקניות, ומגיעה למקררי הבשר, ובוחרת בקפידה חבילות של חזה עוף.
*
״כשמדובר בבשר או בעוף,״ עולה בזכרוני השיחה ההיא עם אימא, כשעמדה ליד מקרר הבשר, ובחרה בקפידה מה לקחת, בעוד אני עמדתי חסרת סבלנות, כי רציתי להגיע כבר למקרר דברי החלב ולבחור יוגורט שאני אוהבת, ״צריך לבדוק היטב, שהתאריך לא פג, שהצבע נראה נכון, שהוא לא…״
זה בדיוק מה שאני עושה כעת, עוקבת אחרי מה שאימא לימדה אותי, ובוחרת ארבע חבילות שיספיקו לארוחת הערב.
*
נשארו לי ברשימה רק מגש ביצים ומוצרי חלב.
אני עוברת ליד מקרר הביצים, ולוקחת תבנית גדולה, ופונה לקחת חלב.
״מה את מבשלת לנו לארוחת הערב?״ אני שומעת קול עמוק מאחוריי. אני לא מתייחסת, כיוון שאני בטוחה שהוא לא שאל אותי.
״את שוב מתעלמת?״ הוא שואל. המילים האלה גורמות לי להסתובב, ואני רואה את נולן עומד מאחוריי.
אני מסתכלת עליו בעיון. ״דיברת אליי?״ אני שואלת.
״נראה שהמחשבות שלך היו במקום אחר,״ הוא אומר.
״כן,״ אני נאנחת, ״כבר מאוחר, ואני צריכה להכין ארוחת ערב.״
״יש לך ילדים?״ הוא מפתיע, ומחווה בראשו לעבר העגלה העמוסה.
׳איזו דרך לברר אם אני בזוגיות.׳ אני מחייכת לעצמי.
״אמרתי משהו מצחיק?״ הוא שואל, ומבטו חודר לתוך עיניי.
״אני עורכת קניות עבור הוריי, שחוזרים עוד כמה שעות הביתה,״ אני עונהבפיזור הדעת, ״חשבנו שהם יחזרו רק עוד כמה ימים.״
״חשבנו?״ הוא שואל.
׳הוא נתפס לכל פרט קטן. אולי אני אתן לו להתבשל עם זה? עוברת בי המחשבה, אבל אני לא כזאת, אני לא אחת שמשחקת.
״האחים שלי ואני,״ אני עונה.
״יש פה ארוחות מוכנות ממש טובות,״ הוא אומר, ״למה שלא תבחרי משהו לארוחת ערב?" הוא מציע.
״ומה אתה חושב שכל העגלה העמוסה הזאת, אם לא מצרכים להכנת ארוחת ערב עבורם? אמנם אין לי הרבה זמן, אבל התפריט כבר בראש שלי, וזה כבר חוסך זמן,״ אני עונה.
*
״אנשים חושבים שהחלק העיקרי בהכנת ארוחה, הוא הבישול,״ אמרה לי סבתא, כשעמדה מול הכיריים וערבבה את סיר המרק, בעוד אני עמדתי ליד השיש וחתכתי ירקות, ״האמת היא שהיא חשוב הוא לתכנן נכון בראש מה תעשי. כשאת יודעת מה את עומדת להכין, השאר נעשה כאילו מאליו. את לא צריכה להתלבט, ופנויה להנות ממלאכת הבישול.״
אני זוכרת שהייתי מופתעת. המטבח היה מקום טבעי עבור סבתא, ומעולם לא חשבתי שזה כרוך בהכנה עבורה.
אני מודה לה כעת בליבי על השיעור הזה, ויודעת שאת רוב העבודה כבר עשיתי, ואני מוכנה להנות מהכנת הארוחה.
*
״את לא איתי,״ אומר נולן.
״מצטערת, הראש שלי בתכנון הארוחה,״ אני אומרת.
״את רוצה לומר לי שאת מבשלת?״ הוא שואל מופתע.
״ומה אתה חושב שכל אלה?״ אני מצביעה על העגלה, ״ זה מרק פטריות מוקרם…״ אני מתחילה לומר, ומוציאה מיכל של שמנת מהמקרר.
״מנוולת,״ הוא מסנן, ״את נוגעת בנקודה רגישה,״ המבט בעיניו מתכהה פתאום, ואגרופיו קפוצים.
״אני מצטערת,״ אני אומרת, למרות שאין לי מושג מה גרם לו לתגובה כל כך קיצונית.
הוא מתעשת מיד. ״אני מודה שלא ניתקלתי באישה בגילך שיודעת לבשל,״ הוא אומר.
״כנראה שלא נשארת מספיק זמן,״ אני עוקצת אותו.
״אף פעם לא היה לי מספיק מעניין,״ הוא עונה באדישות, ״את הסתבכת איתי, עכשיו כשאני יודע.״
אין לי מושג על מה הוא מדבר, אבל אין לי זמן לבזבז. ״שיהיה לך ערב נעים,״ אני אומרת וממהרת לקופה.
עכשיו המחשבות שלי מרוכזות רק בהכנת הארוחה, והשיחה המוזרה הזאת נשכחת ממני.
*
שעתיים אחרי
ליאו מגיע עם זר פרחים שליז בחרה לבקשתי, ומיד אחריו נכנס מייסון שניגש ישר למטבח. הוא ניגש לסיר המרק, לוקח כף, וממלא אותה כדי לטעום מהמרק. ״זה חם!״ אני מספיקה לומר.
הוא עומר לרגע, נושף במרק שממלא את הכף, וטועם. ״איזה טעם נפלא!״
״במה אני יכול לעזור?״ הוא שואל.
״אבא ביקש שתביא את סבא וסבתא לכאן. נראה לי שהוא לא מאמין לנו שהיא חזרה לתפקד במלוא המרץ, והוא רוצה לראות זאת במו עיניו,״ אני אומרת.
״תזוז, תן גם לי לטעום,״ אומר ליאו, ״את לא מבינה מה הריחות במטבח עושים לגוף שלי. אין נשים שיודעות לבשל כמוך.״
המילים שלו זורקות אותי לאחור, ודמותו של נולן עולה במוחי, ״נו באמת, כולכם מגזימים,״ אני אומרת לו בחוסר סבלנות.
״כולנו? מי זה כולנו?״ הוא מביט עליי, ״יש לך משהו לספר לי?״
״התכוונתי אתם הגברים,״ אני עונה בבטחון.
ואז מצלצל הטלפון שלי. אני יודעת שאם לא אגיב, כבר אשמע ממנו נאום, וזה הדבר האחרון שאני רוצה שיקרה ליד ליאו ומייסון. עדיף לענות לו ולומר לו שאני עסוקה.
״אני לא יכולה לדבר,״ אני עונה מיד, ״לא סיימתי להכין את ארוחת הערב.״
״תשלחי תמונה,״ הוא אומר ומנתק.
עכשיו הוא מעצבן אותי. אני מחכה שמייסון יצא, ושולחת לו הודעה.
ג׳ורג׳יה קנדי:
אתה מתבלבל,
אני לא אחת שנשמעת לפקודות.
אם אתה מחפשת מישהי לשלוט בה,
טעית בכתובת.
נולן מיטשל:
תמונה בבקשה.
ג׳ורג׳יה קנדי:
אני מבינה שאתה לא מאמין לי.
נולן מיטשל:
אל תקבעי מה אני חושב.
אני רוצה לענות לו, אבל מחליטה שעדיף שאתעלם.
אני רואה את שלוש הנקודות על המסך, המצביעות על כך שהיא כותבת משהו. הנקודות נעלמות, ומופיעות פעם נוספת, אבל שום הודעה לא עולה. אני ממתין כמה דקות, אבל רואה שהיא כבר לא שם.
נולן מיטשל:
אני מאמין לך.
אני בוהה במילים ששלחתי לה, ולא בטוח שהייתי צריך לשלוח אותן. מה בער לי כל כך לענות לה? ׳את שוב משחקת איתי?׳ אני שואלת אותה בליבי.
איך יכולתי להסביר לה מה עוררה בי המחשבה על מרק הפטריות שהיא מכינה.
*
אין לי הרבה זיכרונות נעימים מאימי. אני רק זוכר את אבי מטפל בי כשהייתי ילד, אף זיכרון ממנה. אולי הדחקתי הכל בגלל הכעס שלי על נטישתה, ואולי זה אבא שגרם לי לשנוא אותה כל כך.
יש רק תמונה אחת שחקוקה בזיכרון. אימא עומדת במטבח ליד הגז. סינר שתמונת נוף פסטורלית מצוירת עליו, וריח של מרק פטריות באוויר. את הטעם שלו איני זוכר, רק את התלונות שלה כמה חם היום.
אבא אמר שהיא שנאה לבשל, וזה המרק היחיד שהייתה מוכנה לבשל עבורו, אחרי שקיבלה מאימו את המתכון.
מכל התבשילים שבעולם, ג׳ורג׳יה בחרה דווקא בזה.
*
הזיכרונות מענים אותי. היא זאת שגרמה לי להתייחס לנשים כאל חפץ, כזה שמשתמשים בו פעם אחת, וזורקים אותו. אני יודע שאני גבר יפה תואר, ומכיר בהשפעה שלי על אנשים, ונשים במיוחד, כשאני מגיע. לא אכפת לי אם אלה הבגדים של חנות האופנה היוקרתית מיו מילאן שמעוררים באנשים כבוד כלפיי, או העובדה ששמי נישא באוויר כאחד מהרווקים הנחשקים, זה חשבון הבנק שלו מעורר קנאה, שגורמים לאנשים לחפש את קרבתי.
אני מודה שאני רגיל לצוות על אנשים, לשלוט בהם, להראות שאני טוב מהם, חזק מהם, וביכולתי לשחק איתם. איש מהם לא יודע שהצורך הזה נובע מאישה אחת, שלא יכולתי לגרום לה לא לעזוב אותי כשהייתי ילד קטן.
אני חי כל כך הרבה שנים עם חומות בצורות סביב הלב שלי, שזה חלק בלתי נפרד ממני. אני לא יודע איך להתנהג אחרת, איך לדבר אחרת, איך להרגיש.
אני עדיין נסער כשמגיע הטלפון מטרנר ששואל אם אני בא להתאמן איתו. "יש לנו משחק בקרוב, ואני מרגיש קצת חלוד," הוא אומר לי. הוא מפתיע אותי, הרי המשחק האחרון ששיחקנו היה לפני עשרה ימים, מה גם שהייתי בטוח שהוא מתאמן כמוני כל יום.
"תן לי כמה דקות וניפגש במגרש," אני עונה לו.
*
כעת כשכולנו בוגרים ועובדים במשך היום, כל אחד במקצוע שלו, שגרת האימונים שלנו לא קבועה. אני מניח שכולם מתאמנים על מכשירים כדי לשמור על הכושר, אבל זה לא מחליף את האימונים שהתרגלנו אליהם בתיכון ובאוניברסיטה.
*
אני ממלא בקבוק מים. התיק ובו ציוד הבייסבול שלי, המחבט, הכפפות לידיים, והכפפה לתפיסת הכדור, נמצאים תמיד בתא המטען של הרכב שלי. אני יורד לחניון, ויוצא לדרך.
השעה שעת בין ערביים, שרידים אחרונים של השמש השוקעת מציירים ציור מרהיב על השמים. האורות במגרש כבר דולקים, שכן החשיכה נופלת פתאום ללא אזהרה.
אני יוצא מהרכב, לוקח איתי את התיק שלי, ומתחיל מיד בתרגילי חימום. שעתיים וחצי אחרי, אני חוזר לדירתי, ריק ממחשבות, ונכנס להתקלח.
כשאני יוצא מהמקלחת, עדיין עטוף במגב סביב מותניי, אני ניגש מתוך הרגל לקחת את הטלפון הנייד, לא שאני מצפה למיילים מהעבודה בשעה כזאת.
הודעה אחת מושכת את תשומת ליבי. אני נכנס לקרוא אותה. כל השקט שעטף אותי נעלם.
ג'ורג'יה קנדי:
זה נכון שרכשת לאחרונה בית בנוף ההדסון?
'אז גם את כזאת?' אני חושב לעצמי באכזבה. אני לא מתאפק ועונה לה.
נולן מיטשל:
חקרת אודותיי.
לא חשבתי שאת כזאת שניזונה מרכילות.
ג'ורג'יה קנדי:
אתה טועה.
מישהו במשרד שידע שתיקנתי לך את המחשב,
שאל אותי איך הדירה החדשה שלך בנוף ההדסון,
ועניתי לו שאין לי מושג, כי היית אצלך במשרד.
לא ענית לי.
נולן מיטשל:
כן.
אני אחרי מקלחת ובפיג'מה,
לא מקבל אורחים כעת.
ג'ורג'ינה קנדי:
לילה טוב.
'את יכולה לכעוס כמה שאת רוצה, אני לא אתן לך לקבוע את כללי המשחק. למה בכלל את חושבת שאני מעוניין לשחק איתך?'
אני הולך ללבוש בוקסר, וחושב אם היא האמינה לי שאני ישן עם פיג'מה. אני חוזר לתלות את המגבת, ומנגב טיפות של מים משערי, כשאני שומע צלצול בדלת.
'אם את חושבת שתופיעי על סף דלתי בלי הזמנה, את טועה," אני מסנן לעברה, ופותח את האפליקציה של מצלמה המותקנת מעל הדלת. אני רואה את השומר עומד וממתין שאפתח לו את הדלת. אני לובש מכנס קצר, ויורד בריצה במדרגות לפתוח לו את הדלת.
"ערב טוב מר מיטשל," הוא אומר ומגיש לי שקית, "זה מריח נפלא."
אני מודה לו ונושא את השקית למטבח. רק שם אני פותח אותה ומוציא ממנה שני כלים שומרי חום. אני פותח את הכלי העגול, וריח של מרק פטריות מהביל ממלא את חלל המטבח. בכלי השני אני מגלה נתחי עוף בתנור עם תפוחי אדמה וירקות.
אני מתקשר לשומר. "אתה יודע מאיזה מסעדה הגיע השליח?"
"זה לא היה שליח. הגיע לכאן גבר במרצדס לבנה. הוא היה לבוש בחליפה שאי אפשר לטעות שהיא מתוצרת מיו מילאן, ואמר שהיא נשארה אצל ההורים וביקשה ממנו שיביא לך את השקית," הוא עונה.
"הוא הזכיר את שמה?" אני שואל.
"מי שהביא את המשלוח למר מיטשל אמר את השם של הבחורה?" אני שומע אותו שואל את חברו למשמרת.
"אני מצטער מר מיטשל הוא לא הזכיר את שמה," הוא אומר לבסוף.
אני מרגיש את כל אבני החומה שהקיפו את ליבי, מתפרקים. באוזני מהדהדות מילותיו של אבי. "גבר לא בוכה, גבר תמיד חזק. שאף אישה לא תגרום לך להתרגש ולהרגיש משהו בגללה."
'זאת לא מיה שגורמת לי להרגיש כך,' אני עונה בליבי לאבי, 'זו מי שילדה אותי, שדפקה לי את החיים. הייתי עם הרבה נשים בחיי, הגבריות שלי לא מוטלת בספק.' עיני מלאות דמעות, ואני לא מתכוון למחוק אותן. הן היו בתוכי זמן רב מידי, הגיע הזמן שאתן להן להשתחרר.
אני ניגש לקח כף וטועם מהמרק. עד לאותו רגע לא ידעתי שאני רעב כל כך, ואולי זה רק רעב רגשי. '
את עוד תשלמי על זה,' אני מדבר עם מיה בליבי. ׳בפעם הבאה שתבשלי, זה יהיה כאן במטבח שלי, ועבורי בלבד.׳
ובכל זאת אני לא מסיים לאכול את המרק, ורק טועם מהעוף. אני לא רוצה שזה יגמר מהר, ומשאיר את האוכל למחר.
אני מתלבט מה לכתוב לה, ואוחז את הטלפון הנייד בידי זמן רב, כאשר אני מוצא לבסוף את המילים, אני שם לב שהשעה כבר אחת עשרה וחצי. 'לאן נעלם הזמן?' אני מניח שהיא כבר ישנה, ומחליט לכתוב לה רק בבוקר.
ובכל זאת אני כותב את ההודעה, אותה אשלח לה בבוקר.
נולן מיטשל:
בוקר טוב ילדה יפה.
תודה על הארוחה הטעימה.
אני יוצא מהטלפון הנייד. יש לי זמן עד הבוקר להחליט אם זה מה שאני רוצה באמת לכתוב לה. אני מכניס את הכלים למקרר, שוטף את הכף, והולך לישון.
אני נרדם מיד, והחלומות שטורפים את מנוחתי לא מאחרים לבוא.
