״הגנת עליי,״ היא אומרת לי ומביטה עליי, ״אני כל כך לא מי שאתה חושב. העובדה שגדלתי בבית שגדלתי, זה לא אומר ש…״ היא אומרת, אבל אני לא נותן לה לסיים את המשפט.
אני מניח את אצבעי על שפתיה. ״אני יודע אליענה. אני מצטער שמיהרתי לשפוט אותך. יצרתי בדמיוני סיפור כל כך שונה עלייך. כשאמרת שאת מציינת חמש שנים…״ אני משתתק. איך אספר לה מה שחשבתי עליה בדמיון המופרע שלי?
״חשבת שאני נקיה מאלכוהול, נכון? בטח דמיינתי את חיי הפרועים כבת לאבא אמיד, כזו שהכסף נשפך לה מהכיסים,״ היא מחייכת בעצב.
״וטעיתי בגדול. איך יכולתי לדעת מה הסיבה האמיתית?״ אני אומר ספק לה, ספק לעצמי.
״הייתי שנה ראשונה בתיכון כשלא יכולתי להתרכז בלימודים. הציונים שלי צללו, והמורה למתמטיקה טען שהוא לא צופה לי עתיד גדול. ׳היא תהיה עקרת בית ותגדל ארבעה ילדים. זה בסדר, לא כולם מסוגלים לייצר קריירה מפוארת,׳ הוא אמר לאימי.
׳היא עוד תפתיע אותך,׳ אמרה אימי, ומיהרה לקום. אני זוכרת שבאותה לילה הגיע לביתנו אורית, חברה של אימי שהיא פסיכולוגית ילדים, ושאלה אותי המון שאלות. אני זוכרת שאלדן כעס וביקש שהיא תניח לי. ״אל תחפשו אצלה בעיות נפשיות, אתם לא רואים שהיא חיוורת ועייפה?״
המילים שלו גרמו לשני דברים. האחד היה שאורית קבעה שללא ספק אני בריאה בנפשי, והשני, שנשלחתי לבדיקות רפואיות.
תוך יומיים הייתי מאושפזת בבית חולים שניידר לילדים, והתחיל מסע היסורים שלי כחולה בסרטן הדם.
את שנות התיכון העברתי בבית החולים. אלדן הלך לתיכון, ואחרי סיום הלימודים היה מקבל חומר בשבילי, ומגיע לבית החולים. כשהייתי מסוגלת הכנתי שיעורים איתו.
חבריי נמנעו לבקר. חלק פחדו להידבק ממני, חלק לא ידעו מה לומר, והשאר לא יכלו להסתכל עליי. הייתי כחושה, ללא שיער.״ אני רואה שקשה לה לדבר, אבל חשוב לה להוציא את המילים מהפה.
״אם הייתי מכיר אותך אז, הייתי בא אלייך, ויושב לידך כל הלילה,״ אני אומר״ ועכשיו הם מחפשים את קרבתך בגלל הקשר שלך לפאב, אני מבין.״
״עכשיו הם חושבים שמגיע להם לקבל משקאות בחינם בגללי. הם מעמידים פנים שהם לא יודעים שאני משלמת עבורם. בלילות כאלה הם לא עושים חשבון. כשזה קרה פעם אחת, פעמיים, עוד הבלגתי. היום החלטתי שמספיק. אני לא יכולה להסביר לך כמה אתה נתת לי כוח לעשות את זה,״ אומרת אליענה.
״זה מדהים, זה בדיוק מה שקרה לי. נסעתי להוריי כדי להתעמת איתם. מכל האחים שלי, אני היחיד שהם חושבים שחייב לעזור להם כספית. נכון שאני מרוויח משכורת גבוהה, אבל זה קרה גם לפני. אבי כעס עליי שהייתי בכמה סבבי מילואים,״ אני מתחיל לספר לה, ורואה שדמעות ממלאות את עיניה.
״מה קרה מתוקה?״ אני שואל.
״אני אמות אם יקרה לך משהו,״ היא אומרת.
״מתוקה שלי, אל תדאגי, אני משוחרר ממילואים. אמנם אני עומד על הרגליים, אבל נפצעתי קשה. אני עדיין שייך למחלקת השיקום בתל השומר, אם כי חזרתי לעבודה,״ אני אומר, ורואה שהיא נרגעת.
באמת אכפת לה ממני! היא הראשונה בחיים שלי שדואגת לי. אני כל כך מתרגש, שאני חסר מילים. אני מצמיד אותה אליי, ומחבק אותה חזק. ״זה כל כך חסר לי,״ היא אומרת.
״מה חסר לך?״ אני לא מבין.
״חיבוק כזה מהלב,״ היא אומרת.
״כבר לא. אם תרצי יהיה לך מתי שתצטרכי, וגם מתי שאני,״ אני אומר לה.
היא משתחררת מהחיבוק שלי, מקיפה את גופי בזרועותיה, ומניחה את ראשה על החזה הפצוע שלי. הלב שלי משתולל מהתרגשות. ״תהיה הבית שלי?״ היא שואלת.
״אני הבית שלך, ואת שלי,״ אני עונה.
״אלדן שלח אותך אליי, אני יודעת,״ היא אומרת, ״הוא השאיר לי מכתב לפני הוא נכנס בפעם האחרונה.
קטנטונת, כך הוא קרא לי כי הוא היה הגדול מבין שנינו, אני נולדתי רבע שעה אחריו, תזכרי שתמיד אני שומר עלייך, איפה שאני. וגם אם לא אהיה, אשלח לך מישהו שישמור עלייך ויאהב אותך כמוני.
ברגע הראשון רציתי לקרוע את המכתב מרוב כעס. איך הוא העז לחשוב בכלל שיש סיכוי שהוא לא יהיה. אבל זה באמת קרה, וכל כך רציתי לחבק אותו, אבל הוא כבר לא היה לי.״
אין ספק שהיא זוכרת כל מילה בעל פה מילה שהוא כתב לה. זה זורק אותי לאחור, והזיכרון צורב לי בחזה.
*
״מה אתה עושה שגיא, אנחנו צריכים לצאת.״ אמרתי לאחד הפיקודים שלי.
״אני חייב לכתוב להורים. ומה יקרה אם לא נחזור?״ הוא ענה באיפוק.
״אין מצב,״ עניתי לו, ובליבי חשבתי שיקרה מה שיקרה, אני לא אשאיר אחריי מילים כתובות, הרי אני לא מעניין איש.
כל זה עד לרגע שפגשתי אותה. אני שמח שלא אצטרך לכתוב לה מכתב.
*
״אלדן הוא שלך לנצח, ואת שלו. ועכשיו הוא גם שלי, ושל הילדים שיוולדו לנו,״ אני אומר לה.
״אתה באמת מתכוון לזה,״ היא אומרת, לא שואלת, אלא קובעת.
״כן יפה שלי. אמנם לא הכרתי אותו אישית, אבל אני מרגיש שהוא כבר חלק ממני גם.״
היא מחזקת את אחיזתה בי. אני מרגיש שהלב שלי מתאים את עצמו לשלה, ועוצם את עיניי. ״את הבית שלי,״ אני לוחש לה.
״את אוהבת את הים?״ אני שואל אותה. אני רוצה לקחת אותה למקום השפוי שלי.
“אוהבת? זאת לא המילה הנכונה, אני מכורה למים. אלדן ואני בילינו הרבה כאן, בעיקר בלילות. אחרי שהוא נהרג לא הייתי כאן, זה לא מקום שאני אוהבת ללכת עם סתם אנשים,״ היא אומרת בעצב.
״ומי אני בשבילך?״ אני שואל.
״איתך אני רוצה ללכת. רק איתך,״ היא אומרת ומשלבת את זרועה בשלי. אני מרגיש את חום גופה עליי, ומרגיש שכל הכאבים שבי נמסים. היא באמת מה שהייתי זקוק לו כדי להחלים.
אני אוחז בידה ומוביל אותה במדרגות היורדות לחוף. היא חולצת את סנדליה, ואוחזת אותם בידה, כשידה השניה נאחזת בי חזק, כאילו היא זקוקה לי כדי ללכת.
למרות שכבר לילה, החול עדיין פולט מעט חום. והיא מתמסרת לבריזה שעולה מהים. ״לא חשבתי שאי פעם אבוא לכאן,״ היא לוחשת לי. אני מביט על פניה, הן חפות מכאב, ונראות מאד רגועות, מה שמאד משמח אותי.
אנחנו מתיישבים על החול, סמוך למים. אליענה משעינה את ראשה על כתפי. אין לה מושג כמה המחווה הזה מרגש אותי. אני מרגיש שהיא סומכת עליי, שהיא יודעת שהיא יכולה להישען עליי, ולא רק מבחינה פיזית.
״איך קוראים לך הקרובים אלייך?״ אני שואל.
״אלי, אנה, אבל בעיקר בשמי המלא. אימי אומרת שפירוש שמי הוא שנענו לתפילותיה, ונולדה לה בת. שמי קיבל משמעות חזקה יותר, כשהיא נשאה תפילה שאנצח את המחלה.
הרופא של אמר שאם עוברות חמש שנים נקיות, רוב הסיכויים שזה לא יחזור שוב,״ היא אומרת, ״למרות שהקפאתי ביציות לפני שהתחלתי בטיפולים, ביקשתי שיבדקו אם אוכל אי פעם להיכנס להריון, ומסתבר שכן,״ היא אומרת.
״גם אם היו אומרים שאת לא יכולה להרות, עדיין לא הייתי מוותר עלייך. אבל אני מודה שאני שמח שכן. אני בטוח שיהיו לנו ילדים מדהימים,״ אני אומר לה. אני כל כך מתרגש כשהיא מדבר על העתיד. אני מרגיש שאנחנו נמצאים באותו מקום, שהיא רוצה שנהיה ביחד, בדיוק כמו שאני רוצה.
״אני רוצה לשתף אותך במשהו שעשיתי. אני עובד כמהנדס תוכנה בחברת הייטק. דרור הבוס שלי רמז לי שהוא רוצה לקדם אותי לדרגת דירקטור. אחרי השיחה הזאת הוא הודיע שיש לו ענין משפחתי דחוף, והוא ייעדר כמה ימים. כשהוא חזר הוא לקח אותי לארוחת צהריים, ולא הזכיר זאת במילה. ואז נודע לי שהוא נתן את העבודה למישהי אחרת, שאם את שואלת לדעתי, לא מגיעה לקרסוליים שלי מבחינת יכולת בעבודה. אין לי ספק שהוא מעוניין בה, וזאת הסיבה לכך שנתן לה את הקידום. אין לי שום כוונה לעבוד מתחתיה.
הודעתי לו שאני מתכוון לעזוב. האמת היא שפנו אליי לא מעט חברות לאחר שקראו את הדף שלי בלינקדאין, אבל עדיין לא שקלתי אף אחת מהפניות, כיוון שחשבתי שעם הקידום שהוצע לי, אין לי סיבה לעזוב.
יש לי מלא רעיונות, ושמרתי אותם לעצמי. אני אמצא את המקום הנכון לפתח אותם. אני מבטיח לך שצברתי מספיק כסף, ואני יכול לפרנס אותך, גם אם לא אמצא עבודה מיד,״ אני אומר לה.
אני מבינה שחשוב לו מאד להיות זה שנושא בעול הפרנסה. אין לי מושג מאיזה בית הוא בא, אבל אני לא מתכוונת לערער על רצונו. ״כפי שאמרתי לך, אמנם יש לי משפחה חמה ואוהבת, אבל אבי לימד אותנו שכל אחד צריך לייצר את לחמו בידו. אני עובדת כמעצבת גרפית עצמאית, ומרוויחה טוב. אני לא רוצה שתשאר במקום שלא טוב לך, רק בגלל הרצון שלך לפרנס אותי. אתה תלמד, שבניגוד למה שחשבת, אני חיה חיים מאד פשוטים, ואין לי צורך בפאר.
הורי גרים בסביון. אז נכון שיש להם בית גדול, ובריכת שחיה בחצר, אבל תלמד שהם לא אנשים מוחצנים. הם לא מגישים אוכל גורמה שמבשל שף פרטי.
אבי יכול היה מזמן להפסיק לעבוד. חשבון הבנק שלו מלא, ועדיין לרגע לא עברה בו המחשבה להפסיק לעבוד. כך גם אימי שעובדת איתו.
אני רוצה שתכיר אותם. גם כדי שתלמד מאיפה באתי, ומי אני, וגם כדי שיראו מי מלטף לי את הלב, ועוזר לי להשתקם.״
״אני אשמח לבוא. אני לא יכול לומר לך כמה זה נוגע בי, שלמרות שאת יודעת שאני בא מעולם שונה משלך, את לא מהססת להזמין אותי לבקר איתך את הורייך,״ הוא אומר לי.
״כמובן כשתרצה, ותהיה מוכן,״ אני ממהרת להוסיף.
״עוד לא הבנת שאלך אחרייך עד סוף העולם?״ הוא אומר לי, ״אני מאוהב בך בטירוף, למרות שההגיון אמר לי שאין לי סיכוי איתך,״ הוא אומר.
״אז למדת משהו, ההגיון לא תמיד צודק, וצריך להקשיב גם ללב,״ אני אומרת.
״יפה שלי, השם שלך מרוח על כל הלב שלי, כל ששת האותיות שבו,״ הוא אומר.
אני עוצמת את עיניי ומדמיינת את שמי על ליבו. ״זה רק אומר שיש לך לב גדול, אם כל אותיות שמי כתובות עליו.״
״אוחחח, איזו מתוקה את,״ הוא אומר, מסיר מעליו את מעיל העור שלו, ועוטף אותי בו, אחרי שהוא מבחין שאני רועדת מקור.
אנחנו יושבים על החוף ומדברים שעות. אין בינינו אפילו רגע אחד של שתיקה. נושא גורר נושא, ואני מלאת התפעלות מהידע הנרחב שלו. אני לומדת ממנו לא מעט דברים, וליבי מתרחב מהמחשבה שגבר חכם כמוהו מוצא בי עניין.
״כבר ארבע בבוקר,״ הוא אומר, כדאי שנלך לישון.
״כן, וכדאי שהג׳יפ שלי לא יישאר כאן ויחפשו לאן נעלמתי,״ אני צוחקת, ״אני גרה לבד, כפי שכבר הבנת, תבוא לישון איתי?״ אני שואלת.
״זאת בכלל שאלה?״ הוא מרים גבה מולי, כאילו שאלתי שאלה שהתשובה אליה כל כך ברורה.
״אם כך סע אחריי,״ אני מבקשת ועולה במדרגות לחניון של הפאב.
״את לא רוצה לנסוע איתי על האופנוע?״ הוא שואל.
״אמרתי לך כבר שאיני רוצה להשאירו כאן ליד הפאב. אני לא צריכה לשמוע אחר כך דיבורים עליי,״ אני מסבירה לו.
״אם כל תובילי. ואסע אחרייך,״ הוא אומר.
כעבור דקות מספר אנחנו מגיעים למגדל מגוריי. אני מסתכלת במראה לאחור, אבל מתקשה לראות מה הוא חושב, כיוון שהקסדה מכסה את פניו.
אני עוצרת בכניסה ליד השומר, ומבקשת שירשום את האופנוע של רן בחניה השניה שלי.
״זה לא מה שציפיתי לראות,״ הוא אומר מאופק. ״זה רק מדגיש את הפער בינינו.״
״את הדירה הזאת קיבלנו מסבי כשאלדן השתחרר מהצבא,״ אני אומרת לו. אין לי כוונה להתנצל על זה. ״יש לנו אח בכור, אמיר, והיה חשוב לסבי שנגור קרוב אליו. הוא סיפר לנו שבעיירה שממנה באה משפחת אבי, כולם היו גרים ליד כולם, וזה היה החלום שלו לגבינו.״
רן נכנס בצעדים מהוססים לדירה. אני מרגישה שאולי לא הייתי צריכה להזמין אותו לכאן. ״כנראה שטעיתי לגביך,״ אני אומרת לו בקור, ״האמנתי באמת שאתה רוצה להיות איתי, אבל אני מבינה שהדירה הזאת גורמת לך לחשוב שצדקת לגביי, ולגבי העובדה שאנחנו חיים בעולמות מקבילים. אין טעם שתשאר, אני לא אתן לך לשחק עם הלב שלי.״ אני אומרת וניגשת להניח את הסנדלים בארון המעילים בכניסה.
״מה שאני מרגיש כלפייך לא השתנה, ואני לא לוקח בחזרה אף מילה שאמרתי לך. את לא יכולה להבין את זה שלא חשבתי שאת גרה בדירה כזאת…?״ הוא משתתק.
״כזאת מה? למה הפסקת לדבר?״ אני תוקפת אותו.
״אני אוהב אותך אליענה,״ הוא מתעלם מהטון שלי.
״אבל? כי ברור לי שיש אבל,״ אני מסננת לעברו.
״אני אוהב אותך אליענה. נקודה. פשוט הייתי מופתע, זה הכל. אני רוצה להיות איתך, אם תסכימי. לא רק היום, בכל יום,״ הוא אומר. המבט בעיניו ממיס אותי, וכל הכעס נעלם.
״כבר כמעט בוקר, בוא נלך לישון,״ אני אומרת.
״כבר הרבה זמן לא הייתי עם אישה,״ הוא אומר, בזמן שהוא פושט את בגדיו, ונשאר רק עם תחתוני הבוקסר שלו. אני מנסה להבין מה גורם לו לומר זאת.
אחרי שתיקה קצרה הוא ממשיך. ״הרגשתי שאין לי מה לתת,״ הוא מסביר.
״ועכשיו?״ אני שואלת.
״אני מרגיש שבור, אבל את מרימה אותי מהמקום הנמוך בו אני נמצא, ונותנת לי להרגיש שאני שווה,״ הוא עונה.
״אני מכירה את המקום בו אתה כעת. אני נמצאת לא רחוק ממך, אבל אני יודעת שיחד נקום כמו עוף החול, ועוד נמריא לשחקים. הצלקות שנחרטו בנו, לא יעלמו, רק יהפכו לחלק מאתנו, ולא נתן להם לשלוט בנו עוד,״ אני אומרת, ורואה את העננה בעיניו נעלמת.
״אני רוצה שתבואי איתי להכיר את משפחתי. אחרי שנים של מערכת יחסים קשה עם הוריי, ישבתי מול אבי והתעמתתי איתו. אם יש משהו שלמדתי מהשיחה הזאת, שאסור להשאיר דברים בבטן, שחייבים לדבר על הכל, גם אם זה כואב. תמיד הסתכלתי רק על עצמי. כל כך כעסתי, שלא עצרתי לראות את הצד שכנגד.
חשבתי עלייך, ועל הרצון שלי לבוא אלייך נקי. לא תיארתי לעצמי איזו הקלה ארגיש, אחרי השיחה הזאת. גיליתי את הוריי מחדש, אני כבר לא מתבייש בהם.
תקופה ארוכה נשאתי על גבי שני משאות כבדים, בעבודה ובמשפחה. מהאחד אני מרגיש מנותק, ואילו אל השני התקרבתי. אני מרגיש שקל לי יותר, שהלב שלי נפתח, וכל זה קרה בזכותך. אני לא יכול להסביר לך את זה, כיוון שכל הזמן נלחמתי בך. אבל סוף סוף הבנתי שבעצם נלחמתי בעצמי.
ראית שלמרות שדיברתי אלייך כפי שדיברתי, יצאתי אחרייך. זה אומר משהו, לא כך? הרגשתי שאת היחידה שיכולה להבין אותי. אמנם את לא היה בשדה הקרב, אבל הוא הגיע לפיתחך לא רק עם הדפיקה על הדלת, אלא בכל הימים אחריה.״
״יש מי שמרחם עליי שאני אחות שכולה, ויש מי שפשוט מתעלם, כי זה לא נוח לדבר זה, הם לא יודעים איך להגיב.
ואתה שם עבורי, מאפשר לי לדבר, מקשיב למילים שלי, ומחבק את השתיקה שלי. אתה מבין שזה חלק ממני.
הזכרת את דרור, דיברתי על דרור איינשטיין?״ אני שואלת.
״את מכירה אותו?״ הוא מתפלא.
״כמה זה אופייני לו לנצל אותך,״ אני אומרת.
״אף פעם לא חשבתי על זה כך. הייתי אסיר תודה לו על כך שלא עשה לי בעיות כל פעם שנקראתי למילואים. הוא אמר לי שהוא מבין, שהוא במצב שלי,״ הוא אומר לי.
״הוא שירת במילואים עם אלדן. אחי סיפר לי עליו.״ אני משתפת אותו בכל מה שאמר אלדן על פניו האמיתיות של דרור כאדם וכאיש מקצוע, מה שבהחלט לא מאיר את דרור באופן חיובי.
״היה תחקיר סביב נפילתו של אלדן. כמה מפיקודיו של אחי חשדו שהוא נהרג מכדור שנורה על ידי דרור. התברר שלא, אבל נמצא שהייתה לו יד בחשיפה של אלדן.
אני לא אחת ששונאת, או נושאת רגש נקמה, אבל זה משמח אותי לדעת שדרור ייצא מדעתו כשישמע שאתה עומד להתחרות בו, ובגדול,״ אני אומרת, ורן מביט עליי בשאלה.
״סיפרת לי שאתה מחפש בית לפתח את הרעיונות שלך, אז יש לך, ואתה יכול להתחיל לעבוד בו כבר מחר אם תסכים.״
״מי היה מאמין שיש לך את הקשר שאותו אני מחפש. מי הבעלים של החברה?״ הוא שואל.
״מי ששלח אותך אליי,״ אני מחייכת.
רן מסתכל בי בריכוז דקה ארוכה. ״החברה של אלדן ממשיכה לפעול בשיא המרץ. העובדים שלו נשארו נאמנים לו, גם אחרי שנהרג. אני מטפלת בה באופן זמני, וחיפשתי מנהל שיהיה במקומי.״
״את נותנת בי אמון, את לא רוצה לבחון אותי?״ הוא שואל.
״עבדת אצל דרור. אני יודעת מה אלדן אמר עליו כאיש מקצוע. הפרוייקטים שעבדת עליהם, מדברים בעד עצמם. האופן בו דיברת על העבודה שלך, הראה לי שאתה מלא תשוקה, ואוהב את העבודה שלך. בדיוק כזה אני צריכה בחברה.
אני אראה לך על מה עובדים בחברה, ותאמר לי אם אתה רוצה לנהל אותה. אקבל כל תשובה ממך.״
אני פותחת את המחשב הנייד שלי מקלידה את שם החברה, ומניחה אותו עליו. רן קורא את המידע שכתוב אודות החברה דקות ארוכות. הוא מעיין בפרויקטים שאלדן סיים, ולבסוף מניח את המחשב בצד.
הוא מביט עליי, ואני רואה את העצב בעיניו. ״מעציב אותי שאני מכיר אותו, כשכבר איננו כאן. אני חושב שיכולנו להמריא לשחקים יחד,״ אומר רן.
״לא תמיד אפשר להבין את בחירות הגורל. אני הייתי כבר בדרכי לממלכת חיי הנצח, וחזרתי לחיים. מי היה חושב שזה יהיה אלדן שיעזוב כל כך צעיר?
אני לא רוצה שתרגיש שוב משא על כתפיך, אלא תבין שכך קבע הגורל, שאלדן יתחיל לעשות את מה שהוא הכי אהב לעשות, ועכשיו תורך להמשיך. אני אבין אם אתה תרגיש שזה לא המקום שמתאים לך. אני מבטיחה לך שזה לא יגרע ממה שאני מרגישה כלפיך.״
״מכתב ההתפטרות שלי יהיה בתיבת הדואר של דרור מחר בבוקר. אני מודה לך מה שסיפרת לי עליו, זה רק מחזק אותי, ומעודד אותי שאני לא עושה צעד נמהר.״
הוא לוקח את הטלפון הנייד שלו, אותו הניח על שידת הלילה ליד המיטה, פותח את הענן בו שמורים כל רעיונותיו, ומראה לי. אני נפעמת ממה שאני קוראת, ויכולה לדמיין אותם הופכים למציאות..
״מסתבר שהעולמות שלנו לא מקבילים כפי שחשבת, אלא הולכים זה לצד זה, יד ביד,״ אני אומרת.
״כנראה שבכל זאת עשיתי משהו טוב בחיי שהגורל הביא אותי באותו יום לפאב, כדי שאמצא אותך, ותכבשי את ליבי,״ הוא אמר.
״נראה שהוא החליט שמגיע לי למצוא גבר שיאהב אותי, והביא לי אותך,״ אני עונה לו.
״אני כל כך אוהב אותך,״ הוא אומר, ״את מבעירה את כולי, אני מרגיש כל כך חי.״
אני מרגישה שאני רוצה לתת לו את כל מה שיש בי. אני מושיטה יד, ומלטפת את לחיו. מבטו יוקד לתוך עיניי, והאש בינינו נדלקת מיד. אף פעם לא ידעתי שדבר כזה יכול לקרות במהירות כזאת.
*
״אני מאמין שאצלך זה יהיה אחרת. אני פועל מתוך יצר,״ אמר אלדן, ״עוד לא פגשתי באחת שתמלא את הלב שלי אהבה. למצוא בחורה לפורקן, זאת לא בעיה. אני צעיר, יפה תואר, ועשיר,״ הוא אמר בציניות, ״אבל לא מצאתי אחת שראויה לקבל את הלב שלי.
אבל את קטנטונת, ולא רק בגלל שגיל הנעורים נלקח ממך, אלא כי את לא אחת שמתמסרת בקלות, את תדעי להבחין בו כשהוא יגיע אלייך, והוא יגיע. ואז, גם השמים לא יהיו הגבול.״
המילים של אלדן צפות לנגד עיניי כשאני רואה את המבט מוצף באהבה בעיניו של רן, שרוכן לעברי ומנשק אותי.
*
״הרבה זמן לא הייתי עם אישה,״ חוזר רן על מילותיו, ״אני שמח שחיכיתי לך.״ אני שוכבת לצידו, מותשת ומסופקת מליל אהבה סוער.
קבענו עם הוריי להיפגש לבראנץ׳, אבל לשנינו אין חשק לצאת מהמיטה. רק כשמתקרבת השעה, אנחנו גוררים את עצמנו למקלחת.
אנחנו ממהרים להתלבש, יורדים לחניון, אני מגישה לרן את המפתח של הג׳יפ, וניגשת לדלת של הנוסע.
״אני מקווה שהורייך לא יחשבו ש…״ הוא מתחיל לומר.
״הוריי אף פעם לא שמעו ממני שאני אוהבת מישהו, הם כבר מבינים שאתה גבר מיוחד במינך בעיניי,״ אני עונה.
כל הפחדים של רן נמוגים כשאנחנו מגיעים לבית הוריי. ההפתעה שניכרה על פניו, כשנפתחו השערים, והוא גלש לתוך שביל הגישה לבית, נעלמת מיד כשאמיר יוצא לקראתנו, מלווה באבי. החיבור ביניהם הוא מידי.
״בואו נשב לאכול,״ אומר אבא, ומסמן בידו לרן לצאת לפטיו.
אני רואה את ההקלה על פניו של רן, כשהוא רואה את האוכל שעל השולחן. הוא מחייך כשהוא רואה את השלט הקטן עם התפריט.
״כשאלי הייתה קטנה, היא אהבה לאכול רק בבית. היא אמרה שהאוכל של אימא הכי טעים. יום אחד היא לקחה לוח, וכתבה עליו את התפריט,״ מתחיל אבי לספר לו, ״מאז זה הפך להרגל. אני זוכר שיום אחד אשתי לא רשמה כלום בלוח של אלי, ואלדן אמר שהוא לא בשום פנים ואופן לא מוכן לאכול אם אין תפריט על הלוח שלה.״
״אני מסכים איתו לגמרי,״ אומר רן ברצינות, וגורם לפרץ של צחוק.
לא היה לי ספק שהורי יאהבו את רן, עכשיו גם לרן אין.
*
״אני אוהב אותו,״ אמר לי אלדן שביקר אותי בחלומי, בדקות המעטות שישנתי בלילה, ״עכשיו אני באמת יכול לנוח.״
המילים האלה מהדהדות במוחי כעת, כשאני רואה את שלושת הגברים של חיי, אבא, אמיר, ורן, מנהלים שיחה על כל נושא שבעולם.
*
עברו שעות מאז הבראנץ׳, והגברים לא מפסיקים לדבר. אין רגע של שתיקה ביניהם. ״הוא מקסים,״ לוחשת לי אימי, כשאנחנו עומדות במטבח ומכינות ארוחת ערב קלה.
״הוא מבין אותי אימא. הוא לא נועל בארון את האבל שלי, וזורק את המפתח. הוא גם לא נוהג בי בכפפות משי. הוא ממלא את החלל שאלדן השאיר, ועדיין נותן לו מקום. הוא בדיוק מי שאני צריכה,״ אני עונה.
״הוא מדבר עם אבא ואמיר, אבל מעיף מדי פעם מבט אלייך לראות שאת בסדר. העיניים שלו מדברות אהבה,״ אומרת אימא בהתרגשות. אני מרגישה שרן הצליח להחזיר גם לכולנו מעט משמחת החיים.
״אני מרגישה שהוא מלטף לי את הלב,״ אני אומרת לאימא, ״אין לי ספק לגביו. אני יודעת שאנחנו לא מכירים הרבה זמן, אבל אני מרגישה שהוא הבית שלי.
הוא מדבר איתי על הכל, גם על הילדים שיהיו לנו. אני נמשכת אליו בטירוף, אבל גם מרגישה שאני באמת אוהבת אותו.״
אין תרופת פלא שמוחקת את הצלקות שנחרטות לנו בלב.
אין אדם שיכול להחליף אדם שאיננו עוד.
אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור, כשמדובר באובדן חיים של אדם יקר.
*
*
*
רן פותח כל יום את התריסים, נותן לשמש להציף את הבית. ״יום חדש זורח לכבודנו,״ הוא אומר, ונושק לשפתיי באריכות. ״את כזאת מתוקה אהובה שלי,״ הוא אומר, וממהר לנשק את בטני. ״גם אותך קטן שלנו.״
*
ביום שנודע לנו שאנחנו עומדים להיות הורים לבן, עננה כיסתה את עיניו של רן. ״כל כך רציתי בת,״ הוא אמר לי, ״שתהיה יפה כמוך.״
שנינו ידענו שזאת לא הייתה הסיבה.
״אתה צריך לשמוח שיהיה מי שימשיך את שם המשפחה שלנו,״ אמרתי לו.
שנינו ידענו שאני רק מנסה לפזר את העננה שבעיניו, הרי אני יודעת היטב על בשרי איך מרגישה אישה גם כשהיא לא לוחמת.
״את האוצר שלי. את תעשי הכל כדי להשקיט את השדים שלי, ואת מצליחה לגמרי לא רע,״ הוא אמר.
*
״אתה השמש שלי,״ אני אומרת לרן, ״בלעדיך אני לא יודעת איך הייתי יוצאת מהחושך.״
״אני חושב שאת מתבלבלת, זו את שמאירה לי את היום,״ הוא עונה לי, ושוב רוכן לנשק אותי, הפעם באיטיות, ובכל מקום נסתר שהוא כבר למד שאני אוהבת. כשהוא מגיע שוב לאזור הבטן, הוא עוצר. ״תגידי לי שאני לא חולם, שבאמת יש לי אותך."
