כשאני חוזרת לדירה, השיחה עם אמיר מהדהדת במוחי. ׳למה בעצם סיפרתי לאמיר עליו, ולמה שני האחים שלי חושבים שיקרה ביננו משהו?׳
ולמרות זאת אני לא ממהרת להגיע היום לפאב. אם משהו צריך לקרות, הוא יקרה.
אני כמעט מגיעה לדירה, כשהטלפון מצלצל. על הצג מופיע השם של פאב דור ה-Z. ׳יפה לך, אז עכשיו אתה מתקשר מהטלפון של הפאב.׳ כל השלווה הישרה עליי המפגש המשפחתי, נעלמה. ובכל זאת אני לא מתעלמת.
״אליענה מדברת,״ אני עונה לשיחה.
״זו שירי, איפה את?״ היא שואלת.
״כבר עניתי לחי,״ אני עונה באיפוק.
״תעזבי אותו, הוא סתם ילד מפונק,״ היא אומרת וגורמת לי לחייך בשל העובדה שהיא קוראת לבוס שלה ילד. מצד שני היא לגמרי צודקת. ״כל החברים שלך פה, הם שואלים מתי כבר תבואי.״
״אני בדרך חזרה מביקור אצל הוריי. אני אתארגן ואגיע,״ אני אומרת, למרות שאחרי הבריכה התקלחתי והחלפתי בגדים.
*
״אני כל כך שמח שנפגשנו, ויצא לנו לדבר,״ אמר אמיר.
כל אחד מאתנו היה עסוק באבל שלו, ולא היה קשוב לאחר. לא היה לי מושג על הקשיים בזוגיות שלו איתה מאז שאלדן נהרג.
״היא אמרה שאני מזניח אותה, את קולטת? ישנם רגעים שהייתי זקוק להיות לבד כדי לא להקשות עליה, וזאת התגובה.
אלדן חסר לי בטירוף. זה דבר שרק את יכולה להבין. אמנם יש בינינו הפרש של כמה שנים, אבל תמיד הרגשתי שאנחנו שלישיה.
תמיד נתתם לי הרגשה שאני חלק מהעולם שלכם, לא השארתם אותי מחוץ למעגל שלכם. אז נכון שהוא לא היה התאום שלי, אבל…״ קולו של אמיר נשבר.
״אני יודעת, אני מרגישה כמוך. כל כך שמחנו שיש לנו אח, ולא הרגשנו שזה אתה מולנו, אלא תמיד היינו אנחנו,״ אמרתי.
״אם יש משהו שאני מצטער עליו, זה שהזנחתי אותך,״ הוא אמר בעצב.
״גם אני אותך,״ אני אומרת, וגורמת לו לחייך, ״זה מצב שקשה להתרגל אליו, ולוקח זמן לחזור לחיים.״
אמנם אני מוקפת חברים, אבל דווקא הם מדגישים את חסרונו של אלדן בחיי.
*
אני עוברת דרך הדירה, תולה את בגד הים במקלחת, מתאפרת קלות, ויוצאת.
אני מגיעה לפאב, מחנה את הג׳יפ בחניה השמורה שלו בכניסה, ונושמת עמוק.
*
״עוד יום שאני מגיעה לפה בלעדייך,״ אני מדברת עם אלדן .
״אני תמיד איתך, אחות קטנה,״ הוא עונה לי, ״איתך ועם אמיר.״
אני מביטה סביבי. חושך עוטף את החוף, ורק האורות המקיפים את בית הקפה מטילים קצת אור. אני שוב במציאות, ובלעדיו.
*
אני מתקבלת בשמחה על ידי חבריי. כולם מתרגשים לקראתי פרט לחי, שתוקע בי מבט זועם.
אם מבט היה יכול להרוג, כנראה הייתי מסיימת את חיי כעת. אני מרגישה שאני מתפוצצת. פתאום צפה לנגד עיניי שיחה שכבר שכחתי ממנה.
*
״לפעמים האמת המאכזבת מתגלה לפניך רק כשענייני כסף מתערבבים עם המציאות,״ אמר אלדן במירמור.
זה קרה אחרי הסבב השני של אלדן בדרום. הוא הגיע לפאב עוד באותו לילה, וחי קיבל אותו עם כתף קרה.
״אני חייב להתאוורר, אני תקוע בו חודשים לבד,״ הוא אמר לו, בלי לשאול לשלומו, בלי לברך אותו שחזר בשלום.
הייתי איתו בלילה ההוא. הרצון שלי לשמור על המורשת שלו, השכיח את האירוע הזה ממני.
״אני רוצה לרענן את זכרונך שההסכם בינינו הוא שאני שותף שקט,״ אמרתי לו, שיתף אותי אלדן ״החלק שלי בפאב הם רק המזומנים שאני נותן לך, בלי לבדוק אם זה באמת כל כך הכרחי. משום מה נראה לי שמאז שיצאתי למילואים הדרישות הכספיות שלך גברו, כאילו אין פה מלחמה, כאילו הפאב מפוצץ כל לילה עד אפס מקום, מה שלא מראות ההוצאות שלו.״ לאלדן הייתה תכונה כזאת, שהוא לא היה צריך להרים את קולו, כדי שדבריו יהדהדו.
״איך יכולתי לדעת שמי שגדל איתי מגיל אפס, אחד שהאימהות שלנו היו חברות מלידה, יתנהל מולי כך. הוא לימד אותי שחברות לחוד, וכסף לחוד. ובמצב כזה הכסף הוא שקובע את החברות. אומרים שאסור לעשות עסק עם אנשים קרובים לך. תמיד חשבתי שזה טיפשי, כי על מי אסמוך אם לא על אדם שאני מכיר כל חיי?״
ואכן אלדן הכיר אותו כל עשרים ושלוש שנות חייו.
השיחה הזאת עומדת לנגד עיניי כשאני מחליטה להתעמת עם חי.
*
״על מה אתה כועס?״ אני שואלת את חי בפנים שלוות.
״בזמן שאת מבלה לך, אני תקוע פה כל הזמן,״ הוא יורה לעברי בקול.
״בוא נעמיד את הדברים על דיוקם. אני לא זאת שנכנסה איתך לשותפות, אלא אחי. לצערי ירשתי ממנו את החוזה איתך, חוזה שקובע להזכירך, שהוא שותף שקט בלבד, ואינו מתכוון לעבוד בפאב, אלא לתמוך בו כספית.
מאז שהוא נהרג, אתה מנצל את נוכחותי פה, כדי להתחמק מחובותיך, ומצד שני מבקש ממני כספים, שאני בספק אם מגיעים לך, ואת זה אני עוד אבדוק. משום מה כל חודש אתה בגרעון, בעוד שהפאב פה הומה אדם. לא מעט מהאנשים שנמצאים כאן, באים בזכותי, וכמעט כל ערב. מיותר לציין שהם משלמים מחיר מלא, ולא מקבלים הנחות בגללי.
אז תמחק את המבט הזועם שלך מפניך, כיוון שבתור אחת שלא עובדת פה, וגם אם כן הייתי, מותר לי פעם ראשונה מאז שהתאום שלי נהרג, ללכת לבקר את הוריי.
אם הדברים שלי לא מתאימים לך, אני אפעל להפרדת דרכינו. רציתי לשמר את המקום עבור אלדן, אבל דווקא למען זכרו אפעל למכירת חלקו אם צריך,״ אני מסיימת את דבריי, לא נותנת לו להגיב, והולכת לשבת עם חבריי.
הם מביעים את דעתם, אחד נכנס לדבריי השני, ומתחרה על תשומת ליבי.
״אם את רוצה, נוכל לעבור לפאב אחר,״ אומר אביאל.
״אל דאגה. הכסף של אלדן, יגרום לו לשתוק,״ אני אומרת, ובזאת תמה השיחה בנושא. שוב חוזרות השיחות הרגילות לשולחן, ואני מרגישה מועקה. אני כל כך לא מחוברת לעולם שלהם.
*
אני לא יכולה לשים את האצבע על הסיבה לכך שאני כל כך רחוקה ממה שמעניין את חבריי.
האם זאת המחלה הארורה שקטעה את נעוריי, והראתה לי את העולם מעיניים בוגרות בגיל צעיר? מחלה שהרחיקה רבים מאלה שקוראים לעצמם חבריי, בזמן שהכי הייתי זקוקה לחברת בני גילי.
אולי זאת העובדה שמגיל צעיר ידעתי מה אני רוצה לעשות, והקריירה שלי נוסקת לשחקים, בעוד שהם חושבים רק על היום?
ואולי זה מותו של אלדן, שחלק את חיי לימים שלפני, ולמציאות שאחריו.
יותר מתמיד אני מרגישה שאני זקוקה לחברתו של אדם אחד, כדי שימלא את חיי שוב באור, וכי דווקא עכשיו אין לי צורך להיות מוקפת ברבים.
*
האמת היא שלא דייקתי כשאמרתי שחבריי לא נהנים מהקשר שלי למקום. המחירים שהם מקבלים הם בהתאם, וקורה שזו אני שמכסה את חשבון השתיה הפרועה שלהם. הם בטוחים ש׳היום אנחנו שותים על חשבון אליענה,׳ פרושו שהיום המשקאות בחינם, ואני לא מעמידה אותם על טעותם, ולא מספרת שאת החשבון אני באמת משלמת.
וכך הם מכריזים היום. פתאום אני מרגישה מנוצלת, ותוהה אם זאת הייתה הסיבה לכך שהזמינו אותי היום.
אני מרגישה שאני זקוקה לאוויר, ויוצאת למרפסת.
ההרגשה הזאת של הניצול, שורפת לי בנשמה. אני יודעת שעם אלדן הם לא היו נוהגים כך. אני תוהה האם זה אופי שלי, העובדה שאני אישה, או שהם מזהים את החולשה שלי כעת, כשהם מחליטים להשתמש בי כדי להנות הלילה הערב. בעיקר שבימים כאלה החשבון שלהם גדול מתמיד.
אני מחליטה ללמד אותם לקח, גם אם זה יעלה לי בחברות איתם, כי אם זאת לא חברות אמת, עדיף שהוא לא תתקיים.
אני עומדת בגלוי על המרפסת, כזה שניתן לראות אותו מהשולחן בו הם יושבים. מה שחשבתי באמת קורה, איש לא מתייחס להעדרותי מהשולחן.
״אני מבין אותך,״ אני שומעת רוח מאחוריי.
״רן, אתה בא להיות איתנו?״ אני שומעת מישהי קוראת לו.
רן מתעלם. ״אני מבין אותך שיצאת להתאוורר. בטח קשה לך לראות אנשים שותים. האלכוהול קורא לך, מבקש שתשתי אותו. כל הכבוד לך שאת חזקה,״ הוא אומר, מרים באוויר בקבוק בירה מולי, ולוגם ממנו.
״אין ספק שזה עושה נעים לגוף, משכיח את המציאות לזמן מה. רק חבל שהתמכרת לו בגיל צעיר, וכעת את יכולה רק להתגעגע אליו,״ הוא מסיים את נאומו, ופונה לגשת לחבריו.
״כל מילה שיוצאת מפיך מדהימה יותר מקודמתה,״ אני עונה לי בציניות, ״כל הכבוד שפענחת את הפאזל של חיי. אין לך מושג כמה אתה רחוק מהמציאות.״
״באמת, ומהי המציאות שלך,״ הוא עונה לי בלגלוג.
״אתה עוד אחד שחושב שבגלל שאחי נהרג, ואין מי שיגן עליי, הוא יכול להשתלח בי בלי חשבון. אין לך מושג איזה מלחמות שרדתי, אז אשרוד גם את החיצים שאתה יורה לעברי.
אתה טוען שנשים שבאו מבית עשיר כמוני, חושבות שהעולם שייך להן, ולי נדמה שדווקא אתה שבאת מעולם שאין לי מושג מהו, נושא בדעות קדומות, ומתנהג כאילו הוא מלך העולם.
ולחשוב שכמעט הקשבתי….״ אני משתתקת. אני לא אתן לו את הסיפוק לדעת שדיברתי עליו עם האחים שלי, ובטח לא מה הם אמרו לי.
אני ממהרת להיכנס חזרה, לוקחת את התיק שלי, ועומדת לצאת. ״רק לפני שאת הולכת, תעשי טובה. תדאגי לחשבון,״ אומרת תמר.
״אבל לא שתיתי כלום,״ אני פולטת לעברה. אין לי ספק שהשארתי אותה המומה, אבל אני לא נשארת להקשיב למה שהיא עונה. אני בטוחה שזה לא ינעם לאוזניי.
אני נכנסת במהירות לג׳יפ, מתניעה אותו, ומתחילה לצאת מהחניה. אני רואה במראה האחורית את רן עומד ליד האופנוע שלו. הוא החנה אותו מתחת לפנס, כך שאני יכולה לראות אותו בבירור. שתי ידיו תקועות עמוק בכיסיו, ופניו נראות חסרות מנוחה
׳תתעלמי,׳ אני פוקדת על עצמי. האינסטינקט הראשוני שלי הוא לחזור לאחור. ׳לא כל העולם סובב סביבך, בטח לא שלו.׳ אני אומר לעצמי.״בטח גם לא של אחרים,״ אני מוסיפה בקול.
אני מתקשרת לאמיר, ומתחילה לספר לו על העקב שעבר עליי. ״איפה את?״ הוא שואל.
״אני בדרך לדירה,״ אני עונה.
״אני בא,״ הוא אומר ומנתק.
אני קולטת פתאום שהמרחק בין שתי הדירות שלנו ממש קטן, ונזכרת שאבא אמר לנו שאחד השיקולים בבחירת דירה עבורינו הייתה המיקום שלה. הוא רצה שנהיה קרובים לאמיר.
כשאני מגיעה לבניין, אמיר כבר מחכה לי שתי כוסות של מיץ בננה, תות ואננס, שגורמות לי לחייך, ומראות לי שיש עוד מישהו שמכיר אותי כל כך טוב, משהו שכבר שכחתי.
אנחנו עולים לדירה שלי. אמיר הולך למטבח, מתיישב על כיסא הבר ליד הדלפק, ומביט עליי במבט מרוכז.
אני מספרת לו לפרטי פרטים מה קרה בבר, ועל ההתפכחות שלי מחבריי.
״נתת להם הזדמנות שניה. אני לא אסלח להם על שלא היו לצידך כשהיית חולה, כאילו שסרטן זאת מחלה מדבקת.
כבר אמרתי לך שבחיים יש נצחונות, ויש שיעורים. לעולם אל תקחי על עצמך טעויות שעשה מישהו אחר,” אומר אמיר, ״ועדיין יש משהו אחר שמציק לך.״
אני נאנחת. ״אוף איתכם, איזה אחים בחרתי לי,״ אני רוטנת.
“יש לי את כל הזמן בעולם עבורך, אני אחכה כשתהיי מוכנה,״ הוא אומר ומביט בי במבט מלא אהבה. אני מרגישה שכל הרגשת התסכול נמוגה, אני לא לבד בעולם.
״לא רק שהוא חושב שאני בת עשירים מפונקת, הוא שמע שאני חוגגת חמש שנים, והחליט שאני ילדה משועממת, וכי עברתי גמילה מאלכוהול.״ אני מספרת לו, אבל כבר לא חשה כעס.
אמיר מחייך אליי, ומביט בי כמו אבא שמביט על בתו הקטנה. ״אמרתי לך, הוא מגשש את דרכו אלייך.״
״אז מה שאתה אומר בעצם, שאני לא מבינה את השפה שלו?״ אני שואלת.
״אני אומר, שאני לא הגבר היחיד בעולם שחושב שמעבר לעובדה שאת יפיפיה, את אישה מדהימה. מה הפלא שגם הוא חושב כמוני,״ אומר אמיר.
״אם כך שיראה לי, שלא יריב איתי כל הזמן,״ אני מסכמת את הנושא.
״אז תגידי לו בפעם הבאה שתפגשו שיפסיק לריב איתך. הרי הוא יודע היכן את נמצאת.״
״תודה אמיר שאתה מקשיב לי. אתה חושב שאני ילדה מפונקת?״ אני שואלת.
״ממש לא. למרות שיכולת להיות, את מאד עצמאית, ולא בונה את החיים שלך על הכסף של אבא, או על כך שדברים יעשו בשבילך,״ אומר אמיר.
אני מרגישה שנטענתי בהרבה כוחות שהיו חסרים לי, ומחליטה ליזום שיחה עם רן, כדי לבקש ממנו שוב, שלא נריב.
עבר שבוע מאז אותו לילה.
הייתי שקועה כל כולי בפרוייקט פרסום ענק עבור חברה בארה״ב שהזמינה אותי לעבוד במשרדיה. ״נשלם לך עבור המלון ונכסה את כל ההוצאות שלך,״ אמר לי מנכ״ל החברה, אבל החשש מהמצב הבטחוני הרגיש, גרם לי לסרב. אני לא יכולה לדמיין את עצמי נתקעת בניו יורק, אפילו יום אחד יותר מהמתוכנן.
״אולי כשיבואו ימים שקטים ובטוחים יותר,״ עניתי לו.
סוף השבוע הגיע, ולפני מספר שעות שלחתי את הגירסה האחרונה של הפרוייקט. החברים כבר לא מזמינים אותי, אחרי שהבינו שאני לא מתכוונת לממן את הבילויים שלהם יותר. זה לא מונע ממני להגיע הלילה עם חיוך לפאב.
״מה שלומך?,״ שואל אותי חי בהיסוס. הוא כבר לא מעז לבקש ממני דבר.
״אני בסדר, ואתה? הכל בסדר בפאב?״ אני שואלת אותו בנימוס, לא כי באמת מעניין אותי מה קורה, הרי את זה אני יכולה ללמוד מהדוחות של מנהל החשבונות, שעותק שלהם נשלח אליי.
*
״אני לא תמים. אני יודע שבעסקים כאלה יש כספים שעוברים מיד ליד מתחת לשולחן. אני לא בטוח שחי לא נוהג כך. אבל את יודעת מה, זה לא אכפת לי. כל עוד הפאב לפי הספרים נושא רווחים טובים, אני לא מוטרד,״ אמר לי פעם אלדן.
אני נוטה להאמין שחי אכן לוקח כספים לכיסו. אני מודה לאלדן בליבי על העצה שלו, ונוהגת כמוהו. לא איכפת לי אם חי חושב שאני עיוורת.
*
אני מבקשת מהברמן שיביא לי סודה עם לימון. ״החברים שלך פה,״ הוא אומר לי בזמן שהוא מכין לי את המשקה.
״היי אליענה, איפה אלדן,״ רועם קול מוכר שמכיוון אחד השולחנות ליד החלון הצופה על הים. אני מסתובבת ורואה את גיא. הוא לובש בגדים לבנים, וראשו עטור ראסטות. אני מרגישה שאני נחנקת.
״אלדן איננו,״ אני עונה לו בקושי.
״נו באמת אליענה. ראיתי את הג׳יפ שלו. בן זונה האח שלך, תמיד הולך על הטוב ביותר,״ צוחק גיא.
״אחי נהרג,״ אני אומרת.
״מה זה השטויות האלה. אם מישהו צריך למות זו את,״ הוא אומר.
״השתגעת!?״ אומר רן. רק אז אני רואה שהוא כאן.
״מה אתה לא מבין?״ ממשיך גיא לומר, ״היא הייתה אמורה למות מהסרטן שלה. אם רצו לקחת מישהו מהמשפחה הזאת, היו צריכים קח אותה, לא את אלדן. הוא החבר הכי טוב שלי.״
״באמת?״ אני עונה בכעס, ״כי כשאלדן חתם קבע אמרת לו שהוא פרייר ואין לך יותר מה לדבר איתו. אחר כך שמענו שנסעת למזרח, ועברת לגור במנזר.
תאמין לי שלו אפשר היה, הייתי מעדיפה את מותי על שלו, אבל זה לא משהו שהייתה בידי האפשרות לקבוע. בתור אדם שמאמין רק באור, אהבה, ושלום, זה בהחלט מפתיע אותי שאתה מדבר כך.״
״איך את מעזה לדבר אליי כך, חבל באמת ש…״ הוא מתחיל לומר.
״אולי תשתוק כבר? בחיי שאתה לא נורמלי, תחזור כבר לויפאסנה שלך, לפחות שם אתה שותק ולא מדבר שטויות. יש לך בכלל מושג מה עברנו פה בשנתיים ויותר האחרונות? למה שתדע, הרי אתה לא מאלה שמוכנים להגן על המדינה הזאת. למה לך, כשאתה יכול לחיות במנזר בלי חובות כלפי איש?
אם אני אשמע אותך עוד פעם מדבר אל אליענה כך, זה לא יגמר במילים,״ אומר רן בכעס, וקם לעמוד לצידי.
״אתה חושב שאני מטומטם? ברור שאתה …״ מתחיל גיא לומר.
״לא, אני חושב שאני מטומטם שאני בכלל מדבר איתך,״ אומר גיא. הוא מסתכל עליי במבט ארוך.
״בואי נלך מפה, למקום שבו באמת קיימים רק אור ואהבה,״ הוא אומר, אוחז בידי, ומוביל אותי למרפסת של הפאב.
