רק כשאני מגיע לחוף, אני קולט שיש פה מספר לא קטן של בתי קפה, הפרוסים על פני כמה קילומטרים. למי מהם הוא התכוון?
אני מתקשר לדולב. ״אני פה, רק שאיני מבין לאיזה בית קפה התכוונת,״ אני אומר נבוך.
״בטח, כי אתה כל הזמן במילואים וכבר לא יודע מהם המקומות הכי לוהטים בעיר,״ הוא צוחק.
אני שמח שהוא אומר זאת בשיחת טלפון ולא מולי. אני מודה שההערה הזאת פוגעת בי. לא בגלל שהוא לועג לי, אלא המחשבה שסיכנתי את חיי למען המדינה, והוא לא מעריך זאת, קשה לי.
״אנחנו בפאב דור ה-z, זה שהקיר שלו צבוע בכחול,״ אומר דביר בטון כאילו אין מובן מאליו מזה.
אני סוקר בעיני את בתי הקפה, עד שעיניי נופלות על בית הקפה הצבוע בכחול. ליבי מחסיר פעימה, זה בית הקפה של אליענה.
אני משנה את כיוון הנסיעה שלי, וגולש בנסיעה איטי לעבר החניה הסמוכה אליו.
״היי רן, אנחנו כאן,״ אני שומע את קולו של דביר שמנופף לי בידו. אני הולך לעברו ומגניב מבטים לצדדים. אני לא מצליח למצוא אותה כאן. ׳האם אני מאוכזב או רווח לי?׳ אין לי תשובה.
״אני משתגע! מה כבר ביקשתי מאליענה? זה כל כך מוגזם לבקש ממנה לבוא להחליף אותי? גם לי מגיע לבלות,״ אני שומע את קולו של חי, ״אם אלדן היה …״
״נו באמת חי, אתה יודע טוב מאד מה היה ההסכם ביניכם. אלדן תמך במקום כספית, אבל עבד במקום אחר, כך גם אליענה. יש לה עסק משלה, שהוא העיסוק המקורי שלה. היא יכלה לדרוש ממך לתת לה את התמורה עבור ההשקעה של אלדן, אבל ידעה שזה יזיק לך, ולכן לא עשתה זאת. בין זה לבין זה לבקש ממנה שתחליף אותך מספר פעמים בשבוע, יש מרחק. כבר קרה ששבוע שלם המצאת לה סיבות למה אתה לא יכול להגיע.
אני לא מבין איך אתה יכול לכעוס עליה, שהיא הלכה לבקר את הוריה. אתה שוכח שאלדן נהרג לפני חודשים ספורים בלבד? אתה לא חושב שקשה לה? היא לא הייתה רק אחותו, היא הייתה התאומה שלו, שזה כבר קשר אחר לגמרי,״ אומר לו אחד העובדים.
אז עכשיו אני כבר יודע שאליענה לא כאן. מישל, זו שמספרת לכולם שהשיר של הארויזיון נכתב עליה, אבל איש לא מאמין לה, מזמינה אותי לשבת לידה. היא מביטה עליי במבט שלא משתמע לשתי פנים, היא בהחלט מחפשת את קירבתי.
פתאום כל המפגש הזה נראה לי חסר טעם.
אני מודה על כך כשהטלפון הנייד שלי מצלצל ומספק לי סיבה לצאת החוצה, ולהתרחק מהמקום. אני מסתכל על הצג. בכל יום אחר הייתי מתלבט אם לענות לשיחה הזאת, שכן ברור לי מה עומד מאחוריה, אבל היום אני מודה עליה.
אחרי שעמדתי מול דרור והודעתי לו שאני מתכנן לעזוב, הגיע הזמן לנהל שיחה עם הוריי, גם אם היא שיחה לא פשוטה.
״אני חייב לענות,״ אני אומר לחבריי ויוצא החוצה. ״כן אבא,״ אני עונה לו.
״מתי תבוא לבקר?״ הוא שואל, ״הרי אתה כבר לא במילואים.״
״אני כבר מגיע,״ אני עונה לו להפתעתו.
שלא כתמיד, אני לא עובר בסופר לרכוש מצרכים עבורם, אלא נוסע לסניף הבנק הקרוב, ומושך מהכספומט חמשת אלפים ש״ח. זה הרבה יותר ממה שאני נותן להם כל פעם, אבל מרגיש לי שזה מה שאני צריך לעשות.
אני מכניס לאפליקציית הניווט את הכתובת של בית הוריי, לא כי איני זוכר את הדרך, אלא כדי לקבל מידע איזה דרכים עמוסות כעת. הדבר האחרון שיש לי סבלנות אליו, זה להיות תקוע בפקקים, למרות שאני רוכב על אופנוע.
בוער בי כבר להגיע אליהם, ולנהל איתם את השיחה שאני שומר בבטן כבר הרבה מאד חודשים.
אני עדיין לא על הכביש המהיר, אני מרשה לעצמי לשקוע במחשבות.
׳אני מודה לך שלא הגעת היום, וגאה בך שעמדת מול חי ולא נכנעת לו. אין לך מושג כמה זה דחף אותי לעשות את מה שאני עומד לעשות. אני עושה את בגללי, בלי שום קשר אלייך, אני באמת לא חושב שיכול לקרות משהו בינינו. אני זוכר היטב שאנחנו באים משני עולמות מקבילים, כאלה שכמו שני קווים מקבילים, לא יפגשו לעולם.׳
אני מסיים את השיחה הדימיונית איתה כשאני עולה על הכביש המהיר לכיוון דרום. אני מתנתק מאפליקצית הניווט, ושם מוזיקה בפול ווליום. זה מה שאני צריך כעת, מוזיקה שתקיף אותי, תנתק אותי מהעולם מסביב.
הרבה זמן לא עשיתי את הדרך הזאת. ההפוגות בין סביבי המילואים היו קצרות, כיוון שלא פעם התבקשתי להתנדב בגלל מחסור בכוח אדם ביחידה שלי שהצטמצמה בעקבות האבדות שספגנו. הכל פתאום נראה לי כל כך זר. אני שם לב לפרטים קטנים שהיו לי מובנים מאליהם בעבר, ורוצה כבר להגיע לבית הוריי. יש קרבות שעדיף לא לדחות אותם, כמו הקרב שמצפה לי.
אבל כשאני מגיע לרחוב בו מתגוררים הוריי, אני מאיט את הקצב. אני צריך לנשום לתוכי הרבה אומץ כדי לעמוד מול אבי.
אני לא עולה את המדרגות בריצה כמנהגי, אלא עולה מדרגה אחת כל פעם, כאילו הייתי קשיש בא בימים. אני מרגיש את המועקה בחזה שלי, בדיוק כמו שהרגשתי רגע לפני שעמדתי שוב לחצות את הגבול, כשאני יודע שכל רגע אני יכול להיות בקו האש.
״סוף סוף טרחת לבוא,״ אומר לי אבי בזלזול.
״תרשה לי להזכיר לך שלא הייתי בחופשה מיקונוס,״ אני עונה לו, ויודע שהאמירה הזאת תעלה לי ביוקר.
אני רואה שהוא מרים את ידו, שוקל האם לסטור לי. ״אתה יודע שגיבור ישראל זה מי שמת בקרב,״ הוא אומר ברשעות.
״אני מתנצל בפניך שלא הצלחתי להיהרג. זה יכול היה לפתור לכם הרבה בעיות. גם כלכליות, אבל לא רק,״ אני לא מרפה.
״איך אתה מדבר לאבא שלך רן!״ נוזפת בי אימא שלי. אני יודע שאם אשתוק, היא תתחיל לספר לי את תולדות משפחתנו, זאת שהושמדה ברובה באירופה, ויחידים ממנה שרדו והגיעו לארץ הקודש. ותראו מה יצא מהם, אחד פרחח כמוני.
״את יודעת אימא איך הרגשתי שהחיילים שלי קיבלו מכתבים מהבית, או מסרונים דואגים בטלפון, ואני היחיד שלא שמע כלום מאיש? לפעמים באמת רציתי שזה יהיה אני שסופג את הכדור, כי להם הייתה משפחה אוהבת שמחכה להם, ולי, מה יש לי?״ אני גורם לה להפנות את מבטה ממני.
״את באמת חושבת שביקשתי ללכת להילחם? שהיה לי נוח כל פעם לעזוב את העבודה, לקטוע את המשך הקידום שלי, להסתכן באיבוד מקום העבודה שלי?
האם הייתה לי ברירה לסרב? את יודעת שלא.
אז אם באמת מעניין אותך מה קורה איתי, אז אני אספר לך שבמצב הזה אין לי לאן להתקדם, וזה הובהר לי היום, רק במילים יפות יותר, ובקרוב אהיה מובטל.״
״אף פעם לא ידעתי אם אתה בפנים או בחוץ,״ היא מתגוננת.
״את יודעת שלו רצית לדעת, הייתה לך דרך מאד פשוטה לגלות זאת. אותו טלפון בו את משתמשת להתקשר לאחיות שלך, ולדבר איתן על מי יודע מה כל היום, יכול לשמש אותך להתקשר אליי ולראות אם אני עונה, או לא.
אני כבר שבועיים בחוץ, אבל לא קיבלתי אף טלפון מכם עד היום. אז בבקשה תחסכי ממני את ההרצאה כמה את דואגת לי. אני בטוח שהטלפון שקיבלתי היום לא היה כדי להתעניין בשלומי. עובדה שאבא שאלת אותי רק מתי אני מגיע, ולא אף שאלה המראה התעניינות בי,״ אני אומר לה.
״כפי שאמרתי לך, אני עומד לסיים את עבודתי בחברת ההייטק, ומי יודע מתי אמצא עבודה,״ אני אומר לה. כמובן שלא אעשה מעשה לא אחראי כזה, עד שלא אמצא מקום עבודה אחר. בכוונתי לשבת כבר הלילה ולענות למודעות שמחפשות מתכנת בכיר עם ידע בבינה מלאכותית.
״אתה באמת חושב שלא איכפת לי ממך?״ מפר אבא את השתיקה.
״אתה יודע, יש מי שאומר שמילים חשובות ממעשים, ויש מי שאומר שמעשים חשובים יותר. אני לא יודע מי מהאמירות האלה נכונה, אני רק יודע שכשאף אחד מהדברים לא קיים, אז אין כלום.״ אני לא יודע מה המילים שלי עושות לאבא, אבל לי הן מכאיבות לי.
״אף פעם לא דיברנו על השירות שלי בצבא. זה התחיל כאחת מהתקופות היפות בחיי, עד שזה הפך לגיהנום. כשהתחתנתי עם אימא שלך, התפללתי שתהיינה לי רק בנות, אז ארבעה פעמים נכשלתי, ורק החמישית הייתה הצלחה, אבל גם היא בחרה ללכת לקרבי.
סירבתי לקבל טיפול. הרי אני נצר לשורדי שואה. ומה שאני עברתי לא מתקרב למה שהם עברו שם, אז איך אני יכולתי להודות בקול שמשהו פגום בי? האם לשם כך הם שרדו, הגיעו לארץ הנכספת?
את המטען הזה של דור שלישי לשואה, אי אפשר להסיר מהגב שלך. זה לא כמו המשקל שסחבתי כשהייתי בפעילות. איך יכולתי להתלונן על נפש שבורה בפני אבי? יכולתי לדמיין את הקור שנשב ממנו כשהעזתי להתלונן על משהו.
אז במקום לנסות לבנות בית עם יסודות חזקים, בניתי בית על שברי הבית ההוא שנהרס באירופה, ולא באמת יכולתי לתת לכם את מה שהייתם ראויים לו.
אז כעסתי על כל העולם, הרי אני לא אשם במצב בו אני נמצא. וזה יצא בעיקר עליך. אתה יודע למה? כי קינאתי בחוזק שלך. שום דבר לא שבר אותך, ולכן דרשתי ממך יותר מכולם. כאילו ציפיתי לראות אותך נשבר. אני אומר לך את הדברים ומבין שזה מופרע לגמרי. אני לא מנסה לתרץ את עצמי, או להצדיק את מעשיי.
המילים שלך שוברות אותי. אני מבין שלא הייתי לך אבא, אלא דרשתי שאתה תהיה האבא שלי, האבא הנורמלי והשפוי שלא היה לי. שלא מושך אותך למה שהיה שם במחנות הזוועה, אלא מבין שכדי לנצח את אלה שהשמידו אותנו שם, ואת אלא שמנסים להשמידנו היום, צריך לקום מאפר ולפרוש כנפיים, כדי שיראו, שאותנו לא יצליחו לנצח. רן קראתי לך, על שם אהרון, סבו של אבי שלא שרד את השואה.
אומרים שאף פעם לא מאוחר. אני מקווה שזה לא מאוחר לומר לך רן, שאני אוהב אותך מאד. אתה חושב שלא דאגתי לך, ולא התעניינתי בך כשהיית בשטח. אתה טועה. רעדתי מפחד. אני רועד מאז אותו יום שביעי באוקטובר כשנודע לי שנקראת למילואים. חשבתי שאני מאבד את שפיותי מרוב דאגה, ולכן עשיתי את הדבר היחיד שידעתי לעשות, התכנסתי בעצמי, והעמדתי פנים ששום דבר לא קרה.״ אבא שותק, ומביט עליי.
״באתי לפה במטרה לתת לך כסף פעם אחרונה, ולהודיע לך שאיני רוצה יותר קשר איתכם. הייתי מלא כעס. האשמתי אותך בכך שאני מרגיש שאני לא שווה הרבה. חשבתי לעצמי שאין לי סיכוי למצוא אישה לחלוק איתה את חיי, כי איך אביא אותה אליכם.
בדרכי לכאן משכתי מהבנק חמשת אלפים ש״ח במזומן. עכשיו אני כל כך שמח שעשיתי זאת. מגיע לכם הרבה יותר, וכשאוכל אתן לכם,״ אני אומר לו חנוק מדמעות.
״אז אתה סולח לי?״ שואל אבא בהיסוס.
״זה אתה שצריך לסלוח לי שלא הבנתי,״ אני עונה לו.
״לא בן יקר שלי. רציתי להגן עליכם מסיפורי השואה. סבא לא דיבר אף פעם, אבל את ההתנהגות ההישרדותית שלו והפחדים, הוא העביר הלאה. הגיע הזמן שהמעגל הזה ישבר. אני יודע שאתה תעזור לי לצאת מהבור הזה בו אני נמצא,״ אומר אבא.
״אני אעשה כל שביכולתי כדי להקל עליך. אני רוצה לראות אותך שמח. אני יודע שאתה שונא ללכת לאירועים, ותמיד מוצא תרוץ להתחמק מכך. יום יבוא ואני אמצא את מי שנועדה לי, ואתה תרקוד לצידי בחתונה שלי, אני מבטיח לך,״ אני אומר בבטחון.
אנחנו מדברים שעות ארוכות, הלילה כבר ירד, וחושך גדול עוטף את העיר. ״אני יכולה לבקש משהו?״ שואלת אימא. ״אולי תישאר אצלנו הלילה, המחשבה שתסע כעת בלילה באופנוע שלך מפחידה אותי.״
״בשבילך הכל אימאל׳ה,״ אני עונה לה.
״אימאל׳ה, כמה שנים לא קראת לי כך,״ היא אומרת ומנגבת דמעה.
״ולא רק שאשאר, אני אצטרף אליכם לארוחת הערב. הריחות במטבח מעוררים את בלוטות הטעם שלי. כמה התגעגעתי לאוכל שלך, ותשכחי מכל מה שאמרתי על האוכל האירופאי חסר הטעם שלך. הייתי סתם ילד מטומטם,״ אני אומר לה.
״אתה לא תקרא לבן שלי ילד מטומטם!״ היא נוזפת בי ומצביעה עליי עם אצבעה.
״האמת שאת צודקת, אני לא מטומטם. דווקא הגעתי להישגים מאד יפים בעבודה שלי. אני חושד שהבוס שלי נתן קידום למישהי, רק בגלל שהוא רוצה…את יודעת מה, ממנה,״ אני אומר, ״ולא בגלל שאני לא מתאים לו, או ששירתתי הרבה במילואים.״
״לצערי זה עוד לא נגמר,״ היא אומרת.
״זה נגמר בשבילי אימא,״ אני עונה לה, ״נפצעתי קשה, והורידו לי את הפרופיל, כך שאיני שייך יותר למעגל הלוחמים. הפגיעה הייתה בראש, מדי פעם אני סובל מכאבים. ביקשתי להתנדב, אבל הרופא הסביר לי שאני לא מסכן בכך רק את עצמי, אלא גם את הפיקודים שלי, ואותם אני לא מוכן לסכן.״
אנחנו יושבים לאכול ארוחת ערב מאוחרת. שנים מאחיי באים, ושמחים לראות אותי. ״טוב לראות אותך,״ אומר לי עומר אחי הגדול ומחבק אותי.
אני נרדם בחדרי הישן בבית הוריי עם חיוך על הפנים.
״את באה לשחות איתי?״ שואל אמיר, ומזכיר לי ששלושתינו, אמיר, אלדן ואני, היינו מתחמקים מהמפגשים המשפחתיים, והולכים לשחות בבריכה.
אני ניגשת להחליף בגדים, וחוזרת עם בגד ים. ״את נראית טוב,״ הוא אומר, ״התמלאת קצת. את כבר לא נראית רזה מידי.״
״אני משתדלת להקפיד על תזונה בריאה, זה לא תמיד קל לי. עכשיו כשאני לבד בדירה, אין לי חשק גדול לבשל רק לעצמי,״ אני מסבירה לו, ״אני מוצאת את עצמי הולכת לקניות בסופר, ובוחרת מוצרים שאלדן אהב לאכול, ואני פחות. בענייני אוכל היינו מאד שונים, בעיקר אחרי תקופה ארוכה התקשיתי לאכול בשל המחלה, ואחריה לא היה לי תיאבון גדול.״ אני עונה לו.
״כשקרה לנו האסון השקעתי את עצמי בעבודה. הבור שנפער בי היה גדול משיכולתי להכיל, והייתי עסוק בעצמי. סליחה אלי שלא הייתי מסוגל לטפל בך. אני אשתדל להיות יותר עבורך,״ הוא אומר.
״אתה שומר איתי על קשר קבוע,״ אני מנסה להקל עליו, ״זה יותר ממה שההורים עושים עבורים.״
״כן, אבל עדיין, כפי שאמרת, את עוברת הכל לבד. אנחנו צריכים להיפגש יותר,״ הוא אומר.
״אני מרבה להיות בפאב. שם אני לא לבד, ואין לי זמן לשקוע במחשבות,״ אני אומרת.
״אני גאה בך שסרבת לחי. ניכר שהוא מנצל אותך. הוא לא נהג כך עם אלדן. הוא כיבד את העובדה שהוא רק משקיע, ויש לו עסק משלו לנהל. עכשיו כשאני לקחתי עליי את העסק שלו, אני מבין כמה עבודה זה דורש. אני חושב בקרוב להתרכז רק בזה, ולעזוב את העבודה. אישתי לא כל כך מתלהבת מהרעיון, היא התרגלה לרמת חיים גבוהה. אני מנסה לשכנע אותה שהעסק של אלדן אמנם הוא צעיר, אבל יש לו פוטנציאל עצום. אני עדיין רוצה שתצטרפי אליי, שנאחד יחד את העסקים לעסק אחד, כמובן שזה יהיה בתנאים שלך.״
״אתה מבין שאני עוסקת באומנות, אמנם ממוחשבת לרוב, אבל עדיין. אני זקוקה למרחב, ללוח זמנים גמיש. ההשראה יכולה להירדם באמצע היום, ולהתעורר באמצע הלילה,״ אני אומרת.
״לזה בדיוק אני מתכוון. תוכלי לעבוד בשעות שנוחות לך. חשבתי על זה רבות, אבל היום כשחי התקשר זה היה לי ברור שזה מה שצריך להיות. את תחזירי להיות השותפה הסמויה בבר, ותתני לי כח לעזוב את העבודה שלי, שכבר פחות מעניינת אותי, ונעבוד יחד. אני יודע שאני לא תחליף לאלדן…״ אני לא נותנת לו לסיים את המשפט.
״אני מאד אוהבת אותך אמיר. אל תתן למוות של אלדן לעמוד בינינו. אתה אח שלי לא פחות ממנו, ואני מאד קשורה אליך.״
״ועכשיו תספרי לי מי מעסיק את המחשבות שלך כעת,״ הוא מפתיע אותי.
״למה אתה מתכוון?״ אני שואלת מופתעת.
״לא הסרתי עיניי ממך, כשישבנו עם המשפחה. אני יודע שיש מישהו שאת חושבת עליו, אני רואה את זה במבט שלך,״ אומר אמיר.
אני מסתכלת על אמיר. שנינו, אלדן ואני, תמיד היינו מאד קשורים אליו. היינו שלישיה בלתי נפרדת, למרות הפרש הגילאים בינינו. אני מבינה, שאמיר כמו אלדן, באמת מכיר אותי, גם אם אני לא אומרת מילה.
אני נזכרת בשיחה שלי עם אלדן בחלומי, ומחליטה לספר לאמיר על מי שמעסיק את מחשבותיי. אני המומה כשאמיר חוזר במדויק על כל מילה שאמר לי אלדן.
״הוא מגשש את הדרך אלייך. הוא לא בטוח שתרצי אחד כמוהו. תאמיני לי שאני כגבר מכיר את זה,״ אומר אמיר.
״אבל מה יש לו לחשוש ממני?״ אני שואלת. אני באמת לא מבינה.
״בעצמך אמרת שהוא יורד עלייך כי הוא חושב שאת ילדה עשירה ומפונקת,״ מסביר אמיר.
״אז הוא אדיוט! אני בכלל לא כזאת כמו שהוא אמר שאני,״ אני מתרעמת, וקולטת שאני עונה לו בדיוק כמו שעניתי בחלום.
״אז תראי לו,״ אומר אמיר. אני משפשפת את עיניי, לראות שאני לא חולמת, הרי אלה שוב המילים של אלדן. ״תראי לו מי את באמת,״ מוסיף אמיר.
