״עובר עלייך משהו,״ אומרת מייפל. היא לעומתי נראית רגועה יותר מאיך שנשמעה בטלפון.
״אני עייפה קצת מהעבודה,״ אני אומרת, ״אבל מה קורה איתך? אני חייבת להודות שהדאגת אותי.״
״עכשיו הכל בסדר. דן נסע לפגישה בחוף המערבי, ולא שמעתי ממנו. זה כל כך לא אופייני לו. התברר שהסוללה של הטלפון הסלולרי שלו התרוקנה כיוון שהוא עבד כל הטיסה, וכשרצה להתקשר אליי, גילה זאת. ברור שהוא התקשר ברגע שהטלפון חזר שוב לפעול. התקשרתי אלייך כשעדיין לא שמעתי ממנו,״ אומרת מייפל.
״את יודעת כמה הוא אוהב אותך, שלא תעלנה לך בראש אף פעם מחשבות כאלה,״ אני נוזפת בה בחיבה.
״את מדהימה אותי כל פעם מחדש עם האמונה החזקה שלך באהבה, למרות מה שעברת,״ אומרת מייפל, וזורקת אותי שנים לאחור.
*
שמונה שנים קודם
״הבנות רבו מי תשב לידי. כל אחת טענה שהיא החברה הכי טובה שלי, והן הביטו עליי שאקבע מי מהן תשב לידי.
״אין כזה דבר חברה הכי טובה,״ קבעתי נחרצות, ״הרי אנחנו תמיד יחד, חבורה אחת.״
ידעתי שכולן באו מבתים אמידים, כל כך שונים משלי. בנות שרגילות שיש להן הכל, שכל בקשה שלהן נענית מיד, וכך גם ציפו שיהיה בחברות בינינו. והנה אני עומדת מולן, ומסרבת לקבוע מי ביניהן החשובה ביותר עבורי. ״אמרתי לכן שכולכן הכי חשובות לי בעולם,״ עניתי.
זה לא היה נכון, וקתרינה ידעה זאת. היא הנהנה קלות בראשה, כמסמנת לי שהיא יודעת שהיא הבחירה שלי.
״התחלתן שוב עם הפטפטת? תשבנה מיד. מה זה משנה איפה אתן יושבות? אני מבטיחה לכן שכולנו נגיע ליעד בדיוק באותה שעה,״ אמרה לנו המורה שעלתה לאוטובוס, שניסתה לבדוק נוכחות, ולוודא שאף אחד לא חסר.
״זה תמיד כך?״ שאל אותה המורה לביולוגיה, נשוא הערצתן של הבנות. כשהן ראו אותו, כבר לא ענין אותן היכן אני יושבת. אני מודה שהוא גבר מעלף, אבל גם לא שכחתי שהוא בן שלושים, ואנחנו בכיתה העשירית.
כך קרה שנשארתי לבד על הספסל. ניצלתי את ההזדמנות והתיישבתי ליד החלון. ״איכפת לך שאשב לידך?״ שאל טיילור. משכתי בכתפיי, ונעצתי מבטי מבעד לחלון.
טיילור התיישב לידי, אבל הפנה את גבו אליי, בזמן ששוחח עם חבריו, שישבו בשורה שלנו מעבר למעבר. שלושתם היו חברי נבחרת הכדורסל של בית הספר, והם העבירו חוויות מהמשחק האחרון.
קתרינה ישבה במושב לפניי, ולידה ישבה ריילי. הן דיברו על הביקור הבא שלהן במכון היופי. ״בא לי לצבוע את הציפורניים בצבע נועז, דווקא בגלל שאימי לא מרשה,״ ציחקקה קתרינה, ״היא טוענת שנערות בגילנו צריכות לבחור בצבעים סולידיים. היא שכחה לגמרי שדווקא בגיל שלנו מותר לנו להתפרע, רגע לפני שנמצא לנו בעל ונצטרך להתנהג בהתאם.״
״זה מאד מטופש בעיניי,״ קבעה ריילי.
הפסקתי להקשיב לשיחה ביניהן. לפעמים אני חושבת מה בדיוק גרם לי לא להתחבר לשיחות האלה. הרי גם אני מקפידה לטפח את ציפורניי, ולהתלבש יפה. ובכל זאת, ואולי בגלל שאני באה מבית שבו הכסף לא מצוי בשפע, השיחות האלה נשמעו לי רדודות. מצד שני, על מה חשבתי שיש להן לדבר?
השקפתי מבעד לחלון, נהניתי מהנוף המולך לנגד עיניי, והייתי שקועה בעולמי.
פתאום הרגשתי שהאוטובוס זז מצד לצד. וצרחות אימים מילאו את חלל האוטובוס. הבטתי מסביבי בבהלה, וניסיתי להבין מה קרה.
קול צורם של מתכת נשמע ברקע, ואחריו קול פיצוץ, ושקט. שמעתי קולות, אבל לא הצלחתי להבין מה קורה. ״תצילי אותי,״ לחשה לי קתרינה, ועיניה היו פעורות באימה.
רציתי לקום ולגשת אליה. רק אז אני קלטתי שטיילור אוחז בי. ומגונן עליי. ״אני חייבת לגשת לקתרינה,״ ניסיתי להשתחרר ממנו, אבל הראש שלי הסתחרר, ונפלתי לתרדמה עמוקה.
שבוע אחרי, אני התעוררתי בבית חולים, כשטיילור יושב לידי, ידו אחזה בשלי, וראשו החבוש בתחבושת גדולה, היה מונח על המיטה. הוא קלט שהתעוררתי והביט בי בעיניים עצובות.
״התעוררת,״ הוא אמר בקול עייף, ״אז זוכרת מה קרה?״
אימצתי את זיכרוני, והמילים שהוא אמר גרמו לי לקפוא. ״זה רק את ואני, כולם אינם.״
זה מה שאיחד ביננו, שני שורדים של אוטובוס המוות, שרק שלד וגופות נשארו ממנו, פרט לנו.
״רק את יכולה להבין אותי,״ אלו היו המילים ששמעתי מטיילור לא פעם.
נאחזנו זה בזו, ויחד בחיים. עם הזמן היה לי ברור שזה הדבר המקשר בינינו. לא פעם רציתי לעזוב, עוד לפני שעברנו לגור יחד, וגם לאחר מכן. כל פעם שעמדתי לעשות זאת, הגיע עוד לילה שבו טרפו אותו הזכרונות מתוך שינה, שגרם שוב לי להשאר.
בעוד אני למדתי כדי להתקדם בחיים, טיילור, שבחר ללמוד מקצוע שלא התאים לו רק כי חשב שבזכותו יהיה עשיר. אני השקעתי את כולי בלימודי מנהל עסקים וכלכלה. הייתי עסוקה שעות רבות בלימוד, ולא ראיתי שמתחת לאפי הוא מנהל מערכות יחסים עם אחרות.
את נפשו המצולקת אף אחת לא ראתה, אלא רק את יופיו הנדיר, ונדיבות ליבו כשמדובר בכסף, שהיה מצוי בידו בשפע בהיותו בן למשפחה עשירה. אני לא יודעת מה הוא סיפר עליי, אבל במחשבה לאחור, אני מניחה שאמר שאני שותפה לדירה שלו, אחרת אין לי הסבר לכך שנשים הסכימו להיות איתו, כשהוא היה במערכת יחסים.
ואז הגיע המשפט ששחרר אותי ממערכת היחסים הלא נכונה הזאת. ״מגיע לי יותר מילדה שבורה כמוך.״
יכולתי לענות לו שהוא הרבה יותר שבור ממני, אבל הרגשתי הקלה עצומה, שכן לא אהבתי אותו.
הוא היה שם כשלמדתי לחיות עם האסון שקרה לי, דקות אחרי שחברותיי רבו ביניהן מי מהן היקרה ביותר לליבי. ניסיתי לפתח רגשות כלפיו, אבל הוא לימד אותי מהי אהבה, דווקא בגלל שלא חוויתי אותה איתו.
אהבה היא לא משהו שאפשר לייצר אותו רק כי רוצים. היא יכולה לקרות ברגע הכי לא צפוי. היא מסתתרת במעמקי הלב שלך, ומתעוררת כשבא הגבר הנכון שיודע לקרוא אותה ונשאר לטפח אותה.
*
״ברור שאני מאמינה באהבה. תראי אותך ואת דן, את יסמין וסקוט. זה שהיא עדיין לא הגיעה אליי, לא אומר שהיא לא קיימת,״ אני עונה בביטחון.
״ובראד? אין ספק שהוא מאוהב בך,״ אומרת מייפל.
״הוא ממש לא הטיפוס שלי. את צודקת, הוא ניסה, אבל אמרתי לו שאין לו מה לצפות ממני. הוא מקנא בכל גבר שמדבר איתי. זה שלו, הוא לא יכול להאשים אותי שאני משחקת איתו.
אתמול באירוע גבר אחד טעה לחשוב שאני מלצרית, וקרא לי. לא קרה כלום בינינו, אין לי מושג מיהו, ועדיין הבוקר בראד הזכיר אותו.
כשעזבתי אתמול שיקרתי שאני לא מרגישה טוב. כשבראד אמר מה שאמר, המשכתי עם השקר, ועזבתי מוקדם,״ אני אומרת ומשחררת אנחה.
״אם שיקרת, זה בהחלט מראה שהמצב עם בראד הוא בלתי נסבל,״ אומרת מייפל בהבנה, ״כיוון שהדבר האחרון שאני יכולה לומר עלייך, זה שאת משקרת.״
אני לא משתפת אותה, ולא מספרת שזה הגבר הזר שגרם לי להחליט לעזוב. אבל כן, בראד בהחלט גורם לי אי נוחות. ״הייתי עוזבת את החברה, אבל העובדה שאני עובדת במחלקה שונה משלו, ובאגף רחוק משלו, משאירה אותי לעבוד במקום שאני אוהבת ומרוויחה טוב,״ אני אומרת למייפל.
״שמעתי שמצלמים היום,״ אומר ריף שנכנס לסטודיו. זה מדהים אותי לראות אותו לובש חליפה ועניבה. אני יודעת שהוא מנהל בכיר בחברת תקשורת, אבל תמיד הוא מופיע עם ג׳ינס נמוך מעט, כשתחתוני הבוקסר שלו מציצים ממנו, וחולצת טריקו עם הדפס ועליו משפט שגורם לך לחשוב עליו.
אנחנו עומדים עדיין ליד הלוקרים, כשריף מוריד את הז׳קט שלו, מתיר את קשר העניבה, מתחיל לפרום את כפתורי חולצתו, וחושף גוף חטוב ושרירי.
מייפל עוזבת את המקום, ואני רוצה ללכת בעקבותיה כשריף מתחיל לדבר בעודו ממשיך להתפשט, כאילו שאין חדרי הלבשה בסטודיו.
״איזה יום מטורף,״ הוא נאנח, שולף קולב מהלוקר, ומניח עליו את החולצה, העניבה והז'קט. ״את יודעת מה הנה אני הכי שונא?״ הוא שואל ולא ממתין לתגובתי, ״אנשים חסרי מעוף, שחושבים שהם משהו, כאלה שמתחנפים אליי, בלי שיש להם באמת מה לומר לי.
הרגשתי שאני נחנק, והודעתי להם שאני עומד לאחר לפגישה נוספת. אחד מהם ניסה להתחכם, ושאל אם מדובר באישה. המבט שהעפתי לעברו גרם לו להתקפל מיד.
עכשיו כשאני חושב על זה, הוא צדק, באתי לפגוש אותך,״ הוא מחייך, וחושף שתי גומות חן, ״את יודעת, את רק צריכה לפתוח את הלב, ותשמעי את שלי.״
הוא מוציא מתיקו חולצת טריקו, ולובש אותה. אחר כך הוא מוציא את הג׳ינס שהוא אוהב לרקוד איתו, מסתובב עם גבו אליי, ומניח את התיק בלוקר. על גב חולצתו רשום המשפט:
האהבה קיימת
צריך רק לפתוח
את ה❤️
״הבאתי אותה במיוחד בשבילך,״ הוא אומר כשגבו אליי, וממשיך להתפשט מולי, כאילו אין מובן מזה.
״אני אחכה לך באולם,״ אני אומרת.
״מה מביך אותך שאני מתפשט מולך, או המילים שלי?״ הוא שואל. הפעם המבט שלו רציני ומרוכז בפניי.
״הייתי בזוגיות ארוכה, כך שראיתי כבר גבר מתפשט, וגם ללא בגדים. לגבי מה שאמרת, אין לי מה להציע לך כעת,״ אני עונה.
״תודה,״ הוא אומר.
״על מה?״ אני מתפלאת.
"על שלא סגרת את הדלת," הוא אומר ברצינות. לוקח לי רגע להבין שהוא מתכוון לעובדה שהוספתי את המילה כעת.
אני נכנסת לסטודיו. מייפל מסתכלת עליי בשאלה. אני נדה בראשי לשלילה.
״לא הביך אותך שהוא מתפשט לידינו?״ שואלת מייפל.
״בסופו של דבר הוא לא עמד לפנינו ערום, אלא רק עם הבוקסר שלו, וכאחת שגדלה עם שלושה אחים גדולים, זה לא מרגש אותי,״ אני עונה לה.
״אם היית יודע, הייתי מסיר גם אותם,״ הוא לוחש לי. אני תוקעת בו מבט, ומחייכת מיד כשאני מבינה שהוא רק משחק איתי.
*
טיילור היה היחיד שעשיתי זאת איתו. אם לפי הביצועים שלו הייתי צריכה לחוות דעתי על הקשר המיני בין גבר לאישה, כנראה שהייתי מתנזרת מזה כל חיי.
כמובן שהוא האשים אותי בביצועיו העלובים. ״את פשוט לא יודעת מה לעשות,״ הוא אמר.
אמנם לא ניהלתי שיחות עם חברותיי בקשר לחיי המין שלהן, אבל אני לא צריכה להיות בעלת ידע רב כדי לדעת שזאת האימרה הכי מטופשת ששמעתי. עמד לי על קצה הלשון לשאול אותו אם זה לא אמור להיות הגבר שמוביל, שאמור לדעת איך להבעיר את האש. כמובן שלא אמרתי מילה, וחיכיתי שהוא יגמור את עניניו ויניח לי.
גם כשמצאתי את המאהבת שלו במיטה שלנו, לא שיניתי את דעתי, וידעתי שלא בי האשם.
*
״הייתי רק עם גבר אחד, כך שאין לי יכולת להשוות,״ אני עונה לריף.
״מה קורה פה, הפסדתי משהו?״ שואלת יסמין עם היכנסה לסטודיו. היא שמה לב לעובדה שאנחנו מתלחשים.
״לא משהו רציני. גלשנו לשיחה עמוקה על אהבה,״ אומר ריף ומחייך משועשע, ״נכון מיה מתוקה?״ֿֿ
אני לא מגיבה.
צלילי השיר Let me Be מתנגנים ברקע. הרקדנים האחרים ממלאים את האולם וכולנו מתחילים מיד לרקוד, למרות שלא עשינו תרגילי חימום.
׳כשאת נעה כך, רק תני להיות,׳ שר הזמר ברקע. הצלילים כובשים כל תא בגופי, ואני מתמכרת להם.ֿֿֿ
אני מנהל שלושה תיקי הגנה אחד אחרי השני. זה לא משהו שעורכי דין נוהגים לעשות. זה בהחלט מתיש, אבל לא אותי. אני חד מחשבה כל הזמן, לא נותן לשום דבר להוציא אותי מהריכוז. זאת הפעם השלישית שאני משחק מופתע מהחומר שמביא התובע מביא כהוכחה לאמיתות דבריו, ורק מחכה לנצח אותו בהורדת ידיים.
״אני חייב להודות כבוד השופט שזה נשמע מאד משכנע. קשה להתווכח עם עובדות מוצקות, אלא שמה שהוצג בפניך על ידי עורך הדין המכובד, יסודו ב… איך אומר זאת בעדינות, שקר.
אני מוציא מתיקי את המסמך שמוכיח את דבריי, ומשאיר את כל הנמצאים באולם פעורי פה, כולל את השופט. ״אתה מבין כבוד השופט, שעם מסמך כזה קשה לי להסכים לטענת התובע שמרשי חייב כסף לתובע.״
״אין לי מושג על מה הוא מדבר,״ אומר עורך הדין מטעם התביעה, אבל ניכר עליו שהוא מבין שדחקתי אותו לפינה, ״אני מבקש לדבר עם מרשי.״
״למה שלא נדבר איתו כולנו,״ אני מפתיע אותו. ״ההגנה קורא לדוכן העדים את תובע.״
״אני שומר על זכות השתיקה,״ מתפרץ התובע.
״תן לי להסביר לך, זכות השתיקה לא ניתנת למי שהגיש תביעה,״ אני יורה לעברו, ״כשאתה תובע מישהו, אתה חייב להמציא הוכחות לתביעתך. אין לך אפשרות באמצע המשפט לשנות את דעתך, אלא אם כן אתה מבין שטעית, ואז יש לך אפשרות למשוך את התביעה. עכשיו בו נדון במסמך שבידי,״ אני אומר בקור.
״אני מבקש למשוך את התביעה,״ הוא אומר בקול רועד.
״אם זה רצונך,״ אומר השופט, ״אני מקבל אותו. השאלה אם הנתבע מבקש לדרוש פיצוי על תביעת שקר.״
״הוא טמן לי מלכודת!״ זועק התובע ומצביע עליי.
״עורך הדין אמרסון דווקא נתן לך עצת זהב בחינם, כיוון שאם המשפט היה ממשיך להתנהל, היית בצרות גדולות יותר,״ אומר לו השופט.
״מה אתה אומר עורך הדין אמרסון?״ הוא פונה אליי.
״אני מבקש להתייעץ עם מרשי,״ אני אומר, ומוציא את הטלפון הנייד שלי כדי לשלוח הודעה למזכירתי, ולבקש ממנה את החשבון עבור שכר הטירחה שלי עבור המשפט הזה.
אני מפעיל את הטלפון, ורואה בין הדפים שפתוחים בו את תמונתה של מיה. הלב שלי מחסיר פעימה. אני חייב לאסוף את עצמי, ושולח מיד מסרון למשרד.
״שכר הטרחה הוא חמישים אלף דולר,״ מתקבלת תשובה במסרון.
אני פונה ללקוח שלי ומשתף אותו במידע שנמסר לי.
״אני יודע מה מצבו, היינו חברים טובים, אני יודע שיהיה לו קשה לשלם את הסכום הזה,״ הוא אומר.
אני כבר מבין לאן הוא חותר, אבל עדיין חייב לשאול אותו. ״ההחלטה היא בידך,״ אני אומר.
״ראיתי איך ניהלת את המשפט עבורי. נוכחתי לדעת שכל מה שאומרים עליך היה נכון. אני משאיר בידך את ההחלטה,״ עונה הלקוח שלי, והמבט בעיניו אומר הכל.
״לכבודו ידוע שיש ביכולתי לדרוש פיצוי על עוגמת נפש, הוצאת דיבה ועוד. בברור שערכתי עם משרדי שכר הטרחה שלי עומד כעת על חמישים אלף דולר,״ אני עושה אתנחתא בדיבור, נותן למילותיי לשקוע.
התובע ממלמל לעצמו ׳מה עשיתי?׳ אני ממשיך לדבר. ״כיוון שהתובע היה ביחסים חברות קרובים עם הלקוח שלי עד להגשת תביעה זאת, חברות שאני רוצה להאמין שלמרות הכל עדיין יקרה לשניהם, אני מבקש שהתובע יקבע איזה סכום הוא יכול לשלם. כל סכום שיאמר יתקבל על ידי מרשי. אני גם מציע שהעניין הכספי יסגר מחוץ לכותלי בית המשפט. אני מסתפק במחיקת התביעה.״
אני ניגש לדוכן השופט לקבל את פסק הדין. ״כל פעם אתה מפתיע אותי מחדש,״ אומר לי השופט, ״למרות שכבר הייתי צריך להתרגל. אני גם מתפעל מהיכולת שלך לנהל שלושה משפטים מסובכים כמו אלה שהוצגו בפני היום בהפרש זמן כל כך קצר.״
״ואתה אדוני עורך הדין,״ הוא פונה לעורך הדין שייצג את התובע,
״יש לך עוד מה ללמוד. לא כל אדם שבא אליך, אתה צריך למהר להגיש תביעה עבורו. עליך לעשות שיעורי בית, ולהיות בטוח במאת האחוזים שכל מילה שאתה כותב, אמת היא.״ אין לי ספק שעורך הדין הוא שדחף את הלקוח להגיש תביעה כזאת גדולה, בעיקר כשלא נשלח למרשי מכתב אזהרה.
״תדבר איתו, תחליטו ביניכם על הסכום, ותודיע לי,״ אני אומרללקוח שלי, ונפרד ממנו. בחוץ מחכים עיתונאים רבים. אין ספק שעורך הדין של התובע היה בטוח בניצחונו, וזימן לשם כך אותם. ״התובע משך את התביעה,״ הוא נאלץ להודות. חבל שהוא לא הראה…״
אני לא מקשיב יותר. אני חש בוז כלפיו. הוא מטיל את כשלון המשפט על הלקוח שלו. אני מתעב אנשים לא ישרים.
אני עובר דרך המשרד, מוסר למזכירה את התיקים ואת פסקי הדין. ״לגבי שכר הטרחה האחרון, אל תשלחי עדיין חשבון. אני מצפה לתשובה מהלקוח מי ישלם אותו.
מחר אני אעבוד מהבית. אני זקוק לשקט,״ אני אומר לה. אני לא נותן לה אף פעם דין וחשבון על מה אני עובד, אבל היא יודעת שכשאני בוחר לעבוד מהבית, היא יכולה להתקשר אליי רק במקרים דחופים, ורק עבור לקוח שאני עובד איתו.
סוף סוף אני בדרך הביתה לאי השקט שלי, מאחורי שלושה נצחונות בבית המשפט, אז למה אני כזה חסר מנוחה?
