אני יודעת שאני לא אמורה לחשוב על הגבר שראיתי בפאב. אני לא יכולה להסביר מה יש בו שמשך אותי אליו. אולי כי אני בודדה כל כך, וצמאה למישהו שיראה אותי.
*
ההתנסות המינית הראשונה של אלדן הייתה כשחליתי. זה לא משהו שאתה חולק עם האחים שלך כשזה קורה, אבל כשיש לך תאומה, זה אחרת. אתה מרגיש שהיא חלק ממך ואינך יכול להסתיר ממנה כלום.
״זיינתי היום את אלה. זה לא שאני אוהב אותה, או רוצה להיות חבר שלה. אני מודה שזה היה נעים, את צריכה כבר להחלים ולהתנסות בעצמך. כמובן שאני לא ארשה לכל אחד לגעת בך. הוא חייב להיות מיוחד, ולא בן זונה כמוני, אלא אחד שליבו מלא אהבה.
מאז הוא היה עוד הרבה פעמים בן זונה כזה. אני מתנחמת שלפחות הוא התנסה בזה.
זה לא שהתבגרתי אחריו, אלא שהייתי חולה מאד, ולא יכולתי לדמיין את עצמי במערכת יחסים.
״את לא יודעת כמה בנים מאוהבים בך,״ התרעם אלדן. ״לפעמים אני חושב שהם מחפשים את הקירבה שלך, כשהם מתקרבים אליי, ואולי אני לא באמת שווה בעיניהם.״ תמיד כעסתי עליו כשאמר זאת, ואמרתי לו שהוא מעצבן עם התיאוריות המטומטמות שלו.
לו ראה כמה באו ללוות אותו בדרכו האחרונה, הוא היה מבין שהאישיות שלו כבשה את כולם, בלי קשר לכך שאני אחותו.
״אני לא צריכה שמישהו יהיה איתי בגלל שהוא מרחם עליי,״ רטנתי. היו ימים שלא ידעתי אם אצא מהמחלה הארורה הזאת בחיים.
את בתוליי מסרתי למי שהיה החבר הראשון שלי. חצי שנה אחרי שהוא התגייס, הוא שלח לי מסרון שזה נגמר, שהחיים קצרים, ושאינו רוצה לבלות כל חייו עם אותה אחת, הוא צעיר עדיין והחיים לפניו. הוא כתב משהו על ציפור כלואה בכלוב, שרוצה לצאת לחופשי, תיאור שהוא השאיל מתוך ספר ששכחתי כבר את שמו.
הרגשתי הקלה. שמחתי שהמילים באו ממנו, כי לא ידעתי איך לומר לו שאצלי זה מזמן נגמר.
הייתה לי עוד מערכת יחסים קצרה, ואז אלדן נהרג והעולם שלי חשך.
משהו קרה לי היום, מין דלת שנפתחה בלי שהייתי מוכנה
*
אני חוזרת לדירה שחלקתי עם אלדן, “אני יודעת שאני צריכה לשחרר אותך, לתת לך לנוח. הרי אמרנו על קברך שאתה פטור מהעולם הזה. אני מבינה שאני חייבת זאת לך, אבל כל כך קשה לי.
לך אני לא צריכה להסביר שאתה לא סתם אח, אתה חלק ממני.
ובכל זאת אני אהיה אמיצה, ואעשה זה בשבילך, לא בשבילי. אתה כל כך חסר לי אלדן, ביחוד כעת כשאני כל כך מבולבלת מגבר שאינני יודעת מיהו, ואולי לא אראה אותו יותר לעולם, אבל הלב שלי רוצה אותו.״
אני מדברת לאלדן בקול, הרי אין איש מלבדי בדירה שיוכל לומר לי שאני משוגעת שאני מדברת אל אחי המת שלא יכול לענות. אני יודעת שהוא שומע אותי, גם כשאינו עוד לידי.
אני זוחלת למיטה, מתכסה כמעט כולי בשמיכה, רק קצה אפי מציץ החוצה, ונרדמת.
*
אלדן בא לבקר אותי בחלומי. אומרים שלוקח לנשמה אחד עשרה חודשים לסיים את העליה למעלה, אבל אלדן בא אליי בחלומות מאז תום השבעה.
״אחות קטנה,״ כך הוא תמיד קרא לי, להדגיש את העובדה שהוא נולד ראשון, ״זה המצב, ונצטרך לחיות ככה.״ חשבתי לעצמי כמה אירוני זה הוא משתמש במילה לחיות, הרי מתתי איתו.
״את לא כזאת שמתרגשת מגברים יפים, רק בגלל שהם כאלה, מה שאומר שיש בו משהו שמושך אותך אליו. תפתחי, תני לאהבה לעטוף אותך,״ הוא אמר לי.
״סיפרתי לך עליו רק כי הייתי צריכה לשחרר את הרגשות שכלואים בי. אני בכלל לא בטוחה שאראה אותו שוב. ובכלל, הוא כל הזמן לועג לי ורב איתי,״ אמרתי לאלדן.
״הוא מגשש את הדרך אלייך. הוא לא בטוח שתרצי אחד כמוהו. תאמיני לי שאני כגבר מכיר את זה,״ הוא אמר.
״אתה?!״ שאלתי מופתעת.
״כן, תתפלאי,״ הוא המשיך.
״אז הוא אדיוט! אני בכלל לא כזאת כמו שהוא אמר שאני,״ אני מתרעמת.
״אז תראי לו,״ מתעקש אלדן.
״מה אתה לא מבין? נעשית לי מטומטם פתאום?״ שאלתי ברוגז.
״או.קי., נאמר שאת צודקת. תסבירי לי רק למה הוא יצא החוצה לחכות לך, ולמה הוא עקב במבטו אחרי הג׳יפ שלי עד שנעלמת מעיניו?״ שאל אלדן.
ידעתי שיש משהו בדבריו, אבל לא רציתי להראות לו שהוא צודק. ״ הג׳יפ שלך? אני בכלל לא רוצה אותו,״ עניתי, והתעוררתי שטופת זיעה.
*
שמיכה שחורה עוטפת את העיר, השעון בטלפון הנייד שלי מראה שהשעה שלוש בבוקר. אומרים שאם מישהו מתעורר בשעה זאת, זה אומר שהוא חסר מנוחה. אני דווקא מודה על כך שישנתי שינה רצופה עד עתה.
אני הולכת להתרענן במקלחת, חוזרת לחדרי, ומוציאה את מזרון היוגה מהארון. מיום שאלדן נהרג לא התאמנתי.
אני פורסת את המזרון בצבע ים ועליו ציור של פרח ההיביסקוס, מתיישבת עליו, ומתחילה לבצע תרגיל. ׳תנשמי,׳ אני מורה לעצמי, כשאני קולטת שאינני נושמת כמעט. ׳אלדן רוצה וצריך אותך חזקה, הוא חי כעת דרכך.׳
אני עדיין נסער מהמפגש עם אליענה. איש לא יכול לנחש מה עובר עליי. אני שלם בגופי, נראה גבר חזק ו…נורמלי.
אני לא יכול להבין מה יש בה שמערער אותי כך. אני מתעב את מי שהיא, ונמשכת לדמותה בטירוף.
ככל שאני חושב עליה יותר, אני מבין שני דברים. הראשון הוא שאין לי מה להציע לאחת כזאת. אין לי כוונה לבזבז את כספי, רק כדי לנסות להגיע לרמת החיים אליה היא רגילה.
ושנית, מה יש לנפש פצועה כמוני להציע לאישה. אז נכון שגם לה יש שריטות, אולי זה העושר שעוטף אותה שגרם לה להתדרדר לשתיה. אז היא חוגגת חמש שנים שהיא נקיה, אבל זה לא יכול למחוק את זה שבכלל הייתה זקוקה להגיע לשם, ועוד בגיל צעיר כל כך.
אני יודע שאני חוטא למציאות, וממהר לשפוט אותה. אתמול לא ממש נתתי לה סיכוי להגיב. אולי אני טועה בקשר אליה?
דבר אחד אני יודע בוודאות, יש בה משהו בלתי מובן לי, שמושך אותי אליה.
אני לא מצליח להירדם, וכשהשינה נופלת עליי לבסוף, אני מעביר את הלילה בשינה רגועה, נטולת חלומות. כשמגיע הבוקר, ואני מסיר את קורי השינה מעיניי, אני נדהם שישנתי כל הלילה.
אולי זה מה שהייתי צריך כדי להתאפס, כדי להעריך את מה שיש לי. אני ניזכר בתפילת הבוקר ששמעתי את סבי ממלמל. ״מודה אני לפניך..״ פתאום אני מבין שיש לי על מה להודות, ולשמוח שהתעוררתי ליום חדש. מי יודע איזה חוויות הוא ישא איתו.
בזמן שאני עומד מול המראה, ומתארגן לקראת יום העבודה, דמותה של אליענה צצה ועולה בדימיוני. פתאום אני מבין שהעיניים העצובות שלה, גם כשהיא מחייכת, הן שמושכות אותי אליה.
אני מכין כוס קפה, אבל לוגם ממנו רק כמה לגימות לפני שאני שופך את תוכנה לכיור.
אני מעיף מבט אחרון למראה בכניסה. יש משהו בבוקר הזה שגרם לי להתלבש אחרת. חולצת בד לבנה ומכנס בד, החליפו את חולצת הטי והג׳ינס הזרוק שאני לובש תמיד.
אני עומד לצאת כשמגיע מסרון מהבוס שלי דרור. אני עומד המום מול המילים.
בוקר טוב רן,
רציתי לדבר איתך אישית, אבל עליי להעדר בימים הקרובים בגלל סיבה משפחתית.
אני עוקב אחרי הפרוייקט שאתה עובד עליו, וחייב לציין שאני מלא התפעלות מהדרך שבה אתה פותר בעיות.
אני הרבה שנים במקצוע, ולא ניתקלתי במתכנת מבריק כמוך. אפילו אני לא חשבתי על פתרונות כאלה.
כשאחזור אשמח לשוחח איתך, ולשמוע ממך מה אתה חושב לגבי עתידך. אתה בהחלט ראוי לקידום בדרגה, וגם במשכורת כמובן.
בידידות,
דרור
אני שמח לקרוא שדרור מעריך אותי, זה בהחלט נעים לראות שמישהו מעריך אותך. ובכל זאת אני מהסס. נוח לי בתפקיד שלי. אני שקוע בעולמי, ועובד בעיקר לבד.
ואולי זה סימן שעליי לצאת ממקום הבטוח שלי, ולהתמודד עם העולם. אני תוהה אם דרור מבין זאת, שכן הוא היה איתי בסבבי המילואים. אמנם לא היינו באותה פלוגה, אבל דרכינו הצטלבו לא פעם, ומשם ההיכרות בינינו.
ואולי כל זה קורה לי, כי מישהו שם בשמים החליט לסדר מחדש, ונכון יותר, את חלקי הפאזל השבורים.
המילים של דרור מעודדות אותי, ואני משקיע את כל כולי בעבודה. אני מסיים לעבוד מאוחר כדי לקדם את הפרויקט שלי, ועוזר לאחרים שנתקלים בקשיים. הם מרעיפים עליי מחמאות, מה שמראה לי שאני פועל נכון.
ביום האחרון לפני תום השבעה על הראל אני נוסע לבית הוריו. אני פוגש בחוץ את דולב ועוד כמה חברי ילדות. ״אחיו ביקש שלא נכנס. קשה לאימו לראות אותנו כשהראל איננו,״ הוא אומר. זה זורק אותי לחשוב על הוריי.
*
בסבב הראשון, כשרק התחילה הלחימה, הייתי מתקשר להוריי להודיע להם שאני בסדר. התגובות הקרות שקיבלתי מהם, ולא רק אלא הניסיון לגרום לי לתחושת אשם, כאילו זה אני ששלחתי לעצמי צו להתייצב, גרמו לי להפסיק.
אני תוהה מה היה אומר אבי לחבריי לו הייתי נהרג.
אולי בעבר לא היה איכפת לי, כיוון שהרגשתי שחיי לא שווים יותר מידי. אבל לא היום.
מה אני מרגיש כעת לבקשה של אימו של הראל? אני לא יודע. איבדתי הרבה חברים בשנתיים האחרונות, אולי אני יודע שאלה הם החיים. מצד שני אי אפשר לשפוט מי ששכלה את בנה.
ובכל זאת קשה לנו לעזוב, ואנחנו נוסעים יחד לפאב שהראל אהב. הוא קרא לו פאב המזל שלו, כיוון שתמיד כשנכנס אליו, יצא עם מישהי צמודה לזרועו.
״אולי ננסה זאת אנחנו,״ אומר בסרקסטיות דולב. ומסתכל עליי.
״אני מותש,״ אני עונה לו, ״היה לי שבוע מטורף.״
״נו באמת, אנחנו חייבים את זה להראל. הוא כבר לא יכול לעשות זאת,״ ממשיך דולב.
אני שותק. אני יודע שהעבודה הייתה רק תירוץ, וכי אני אעשה הכל כדי למתוח קו בין מה שהייתי, ומי שאני רוצה להיות.
*
שבוע חדש
דרור חוזר לעבודה אחרי היעדרות של כמה ימים. הוא נראה רציני יותר, אם כי אינו משתף איש במה שעבר עליו. בצהריים הוא מזמן אותי לישיבה.
״בוא נרד לאכול שווארמה,״ הוא אומר.
אני לא רגיל לאכול באמצע היום, מין הרגל שסיגלתי לעצמי בילדותי, ועזר לי מאד בעת הלחימה, אבל אני מבין שאין לי ברירה.
כשאנחנו מגיעים למסעדה, אני מריח ריח של בורקס שיצא רק עכשיו מהתנור. ״אני אקח בורקס עם ביצה,״ אני אומר למוכרת.
״קח מה שבא לך, זה על חשבוני,״ הוא אומר לי ספק בצחוק ספק ברצינות, ״אל תגיד לי שאתה מאלה שהפכו טבעונים אחרי המלחמה.״
״אתה לא מריח את הריח שבאוויר? הבורקס מתחנן בפניי שאוכל אותו. ולא, אני לא טבעוני,״ אני עונה לו.
״אני רואה אותך,״ הוא אומר כשאנחנו מתיישבים בשולחן הפינתי, ״אני מבין מה עובר עליך. זה לא שפוי מה שעברנו שם, ויותר מזה המעבר בין שני העולמות, הלוך וחזור, ומי יודע מתי זה יגמר. איך אפשר לנהל אורח חיים נורמלי, כשאתה לא יודע היכן אתה קיים כעת, מה מציאותך, ומה זיכרון רחוק.״
אני שותק. אני לא מתכוון לפתוח לפניו את הלב הפצוע שלי.
״אני מעריך מאד את ההבנה שלך, ואת העובדה שאתה שומר לי על המשרה שלי כל פעם שאני מקבל קריאה. זה לא ברור מאליו. אתה גם מבין שאין לי אפשרות לסרב,” אני עונה לו. הנושא האחרון בעולם שאני רוצה לדבר עליו, זה המילואים.
להפתעתי הוא לא מזכיר במילה את הקידום עליו רמז. כשאנחנו עולים במעלית, הוא מביט עלי לרגע. ״שמעתי שעזרת המון, ובזכותך הסתיימו כמה פרויקטים שנמשכו זמן רב. תודה לך,״ הוא אומר. זה כל מה שהיה לו לומר לי.
אני מבין פתאום שזה ממש לא מפריע לי. שכבר אין בי את הצורך לברוח מהחיים, ולהשקיע את כולי בעבודה. הגיע הזמן שאלחם על חיי, כשם שנלחמתי לבנות אותם בעבר.
״על מה אתה עובד כעת? יש לי רשימה ארוכה של רעיונות,״ הוא אומר.
״עדיין לא סיימתי את הפרויקט שלי, יש כמה דברים שאני רוצה לשפר בו,״ שזה אמת, אבל למחצה, כיוון שהתיקונים הם ממש מינורים.
אני נכנס לחדרי, מפעיל שוב את המחשב, אבל מחשבותיי נודדות. אני יודע שיש הבדל בין עובד לבעל החברה, וכי תפקידי לבצע את רצונו, אבל אני מרגיש פתאום מנוצל.
׳יש עוד רעיונות, וכמה מהם יכולים להניב כסף רב, אבל את זה אתה כבר לא תקבל,׳ אני מדבר אליו בראשי.
בשעה חמש אני מסיים את המטרות שהצבתי לעצמי, מגבה את המערכת, שולח דו״ח ומכבה את המחשב.
״אתה כבר עוזב?״ שואל אותי דרור, כשהוא פוגש אותי בדרך למעלית.
אני מוציא את הנייד מכיסי, ומביט על השעה. ״לרגע האמנתי שטעיתי לחשוב שכבר אחרי חמש,״ אני אומר בטון שמבהיר לו שאני לא מתרשם מההערה שלו.
יכולתי לומר לו שאני נפגש עם חבריי, כדי לעבד יחד את האבל על הראל, אבל אני מרגיש כל כך מנותק מהמקום בו אני עובד, שאני לא רוצה לשתף אותו בענייני הפרטיים.
״יש מישהי חדשה שאני לא יודע עליה?״ הוא שואל ומביט בי כאילו פיצח את סודותיי.
״ממתי אתה כן יודע בחברת מי אני מסתובב?״ אני שואל אותו בהרמת גבה.
״אתה כועס,״ הוא קובע.
״על מה?״ אני מעמיד פנים שאין לי מושג על מה הוא מדבר.
״על שנתתי את הקידום לרוית. מה קרה, אתה מפחד לעבוד עם מנהלת?״ הוא שואל.
״עשית בחירה מעולה,״ אני עונה לו, למרות שאני די המום מכך שהוא בחר דווקא את החוליה החלשה בינינו, אלא אם כן יש לו עניין אישי בה.
״אני מאד שמח בשבילה. ובאשר לי, דווקא הקלת עליי, כיוון שאני לא רואה את עצמי נשאר פה עוד הרבה זמן. שלא תבין נכון, אני אמשיך לעזור לכולם עד הרגע האחרון,״ אני אומר.
״בן זונה,״ הוא נוהם לעברי, ״לא חשבת לבוא לספר לי שאתה עוזב? אז מה העניין מישהו הציע לך יותר כסף?״
״עדיין לא החלטתי היכן לעבוד. יש היום הרבה הצעות מפתות. מה שכן, אני מקווה שאמצא מקום בו האווירה תהיה אחרת,״ אני עונה לו, עדיין המום מהצורה בה התבטא כלפיי.
'הלכת לאכול איתי בצהריים. מעניין למה לא סיפרת לי אז על הקידום של רוית. מה קרה, לא היה לך אומץ להסתכל לי בעיניים?׳ אני חושב לעצמי. האם אני מרגיש נבגד? האמת שלא. הרי יש לי דיעה מוצקה על דרור, רק שלרגעים האמנתי לו שהוא רואה את הפוטנציאל שבי.
רגע לפני שאני עולה על האופנוע, אני מתקשר לדביר. ״איפה נפגשים?״ אני ניגש ישר לעניין.
״חשבתי שלא תגיע,״ הוא עונה מופתע.
״אני מבין אם כך שאני לא מוזמן,״ אני אומר, ומתניע את האופנוע.
״השתגעת?! ״ הוא ממהר לומר, ״אנחנו נפגשים בחוף ליד בית הקפה.״
מסתבר שהאימון לא רק שעשה טוב לגוף שלי, אלא עזר גם לנפש שלי.
אמנם החברים שלי נפגשים בים היום, אבל אני בוחרת לעשות משהו שנמנעתי לעשות זמן רב, אני נוסעת לבית הוריי.
אני אוהבת להקשיב למוסיקה כשאני נוהגת, אבל המחשבות שמתרוצצות במוחי, מונעות ממני לשמוע אותה.
אני מתלבטת היכן לחנות כשאגיע לבית הוריי. אלדן חנה באופן קבוע בחניה הראשונה לצד המוסך. אני יודעת מה זה יעשה להוריי לראות את הג׳יפ שלו בחניה שלו. מצד שני לא היה לי רכב לפני שירשתי את הג׳יפ, כך שאין לי חניה משלי.
אני מרגישה הקלה כשאני רואה את רכבו של אמיר אחי הבכור חונה, ולידו רכבו של דודי איתן. לשניהם רכבים גדולים, כך שהג׳יפ לא יבלוט לידם.
אני מכינה את עצמי נפשית למפגש עם ההורים. ממלאת את ריאותיי אוויר, מוציאה את המפתח, ופותחת את הדלת.
*
״אנחנו בבית!״ היה אלדן מכריז, מיד כשנפתחה הדלת. אנחנו, כי תמיד באנו יחד.
פעם כשהייתי עייפה, ולא רציתי לבוא, הוא אמר שהוא לא הולך לבד. ״מספיק שנים בזבזתי על לבד כשהיית חולה במחלה הארורה,״ הוא אמר, וגרם לי לקום ולבוא איתו.
׳ומה איתי כעת? למה בגיל עשרים ושלוש אני צריכה לבוא להורים לבד?׳
*
“כייף שבאת קטנה,״ אומר אמיר שממהר לקום ולחבק אותי. הוא היחיד שידע על כוונתי לבוא לבקר.
אבא מבחין בי וקם באיטיות. ״קטנה שלנו,״ הוא אומר חנוק מדמעות ומחבק אותי. ״איתן סיפר לי כעת שהקולגה שלו בבית החולים סיפר לו שהגיעו הבדיקות שלך. אני לא מאמין שעברו חמש שנים. תסלחי לי שלא זכרתי. אין שום דבר שאוכל לומר, שיצדיק את זה.
אני שוכח לפעמים שזה לא רק האובדן שלי, שאני לא היחיד שאלדן חסר לו. חשוב לי שתדעי שאת חשובה לנו לא פחות.״
אני תוהה האם המילים היו נאמרות לי אם לא הייתי באה, אבל אז נזכרת במילותיו שאמר שאיתן סיפר לו כעת. ׳איפה אתה אלדן שתרגיע אותי?׳
״תודה אבא,״ אני אומרת.
״ספרי מה את עושה כעת?״ שואל איתן.
״אני מחלקת את זמני בין העבודה בעיצוב גרפי לבין…״
הטלפון בכיסי מצלצל, זה חי. ״את יכולה להחליף אותי, חברים שלי …״ הוא מתחיל לומר.
״אני בביקור אצל הוריי,״ אני עונה. הפעם אני לא מתכוונת לוותר. הוא מתחיל לנצל אותי יותר מידי. אני בטוחה שגם אלדן היה מסרב כעת, וגם אם לא אני זו אני.
