כשעמיתיי עוזבים, הופ מסתובבת לאחור וממשיכה לישון. אני מניח שהיא חשבה שאמרתי לה שתבוא לישון איתי רק כי הם היו שם, ולא כי באמת רציתי הלילה לישון איתה. היא נראית מוטרדת, אבל אני לא רוצה להעיר אותה. אני נשכב על הספה השניה, אבל לא מצליח להירדם.
מחשבותיי נסובות עליה. אני יודע שעבר עליה יום מאד קשה, אבל היא לא משתפת אותי במה שקרה. אני מבין שההופעה של איש המאפיה גרמה לזעזוע במקום עבודתה.
אני מחליט לקחת אותה איתי לבוסטון. הבנתי שהיא כבר לא תחזור לעבודה. בכל מקרה אני מעדיף אותה קרוב אליי. עכשיו אחרי שהחלטתי, אני רגוע יותר, ומסוגל להירדם.
כשאני מתעורר, התריסים בסלון מוגפים, אבל הריחות שעולים מהמטבח מספרים לי שהופ כבר בשיא הפעילות.
אני מתמתח ומסתכל עליה בהנאה. היא מטגנת ביצים על המחבת, ומתנועעת לצלילי המוסיקה שהיא שומעת באוזניות האלחוטיות שלה.
היא מעוררת בי חשק לקום ולרקוד איתה. ׳יום אחד זה יקרה,׳ אני אומר לעצמי.
״מה יקרה פרופסור?״ היא מסתובבת אליה.
׳אז היא שמעה מה אמרתי,׳ אני חושב לעצמי. ״סתם מחשבה שעברה לי בראש,״ אני מתחמק.
״המטבח שלך מריח תמיד נפלא,״ אני מחמיא לה.
״גדלתי במסעדה של אימי. למדתי לבשל, לפני שלמדתי דברים אחרים,״ היא עונה לי בטבעיות.
״דברים אחרים?״ אני שואל.
״השפה של אימי הייתה קשורה רק לאוכל. היא לא העשירה את עולמי בידע כללי. את זה למדתי לבד,” היא אומרת.
״בואי איתה הביתה,״ אני מבקש.
״יש לי כמה עניינים לסדר כאן,״ היא אומרת.
״הופ, אני חייב לחזור הביתה. אני אב חד הורי, ויש לי שני ילדים קטנים בבית,״ אני מתחיל לומר, ״אני לא יודע במה מדובר, אבל תבטיחי לי שלא תסכני את עצמך.״
״אני יודעת לדאוג לעצמי,״ היא רוטנת.
״אני מצטערת על מה שאמרתי אתמול במסעדה. אני מודה שנלחצתי,״ אני מסביר לה את תגובתי הקיצונית.
״אבל למה? זה לא היה קשור אליך. אמרתי לך שאני לא נמצאת עם גברים אחרים,״ היא אומרת.
״זה מה שחשבת? אני חששתי שהוא יפגע בך,״ אני אומר.
“באמת? אף פעם מישהו לא דאג לי,״ היא אומרת.
״אני לא אתן לאף אחד לפגוע בך. אם את צריכה אותי תתקשרי, אני זמין עבורך כל הזמן.״
״איך יש לך את מספר הטלפון שלי?״ היא שואלת פתאום.
אני מתלבט מה לענות לה. אני מחליט שאם היא חשובה לי, עליי לדבר איתה בכנות.
״ראיתי את הטלפון הנייד שלך על השולחן, וצלצלתי ממנו לטלפון שלי,״ אני מסביר לה.
״אתה לא בוטח בי. היית חייב לראות אם גברים אחרים מתקשרים אליי,״ היא אומרת בכעס, ״אתה לא מבין שאחרים יכלו להתקשר איתי רק דרך המודעה? אני לא שקרנית פרופסור!״
״את יודעת כבר את שמי, בבקשה תקראי לי שון,״ אני אומר.
״אני לא טיפשה פרופסור, אל תנסה להתחמק,״ היא אומרת, ונדמה לי שעוד רגע היא תשלוף את ציפורניה ותשרוט אותי.
״קראתי את התכתובת שלך עם מריה. את מבינה שאני דואג לך? ההתנהגות שלי הייתה מוגזמת, ורציתי לוודא שלא גרמתי לך נזק,״ אני חייב שהיא תבין שלא התכוונתי לחדור לפרטיותה.
״יש עוד משהו, קראתי גם הודעה מאדית. את רוצה לדבר על זה?״ אני מקווה שהיא לא תכעס עליי.
״עכשיו אתה יודע למה הגעתי לאן שהגעתי,״ היא אומרת, והעצב בעיניה שובר אותי.
״ראיתי רק שמזכירת הפקולטה למדעים מבקשת להיפגש איתך.״ אין לי מושג מה קרה, אבל אין לי כוונה ללחוץ עליה.
״זה סיפור ארוך, וכל דבר קשור באחר,״ היא אומרת, ״אולי בפעם אחרת?״
״אני אחזור ביום שלישי. אני אחכה לשמוע ממך שאת בסדר,״ אני אומר, וניגש לארוז את הדברים שלי.
״נסיעה נעימה,״ קוראת הופ, אבל לא נכנסת לחדרי. אני יוצא אחריה, אבל היא כבר עזבה.
אני שמח ומתרגש תמיד לחזור הביתה. הילדים מאד חסרים לי. היום רגשותיי מעורבים. ככל שאני מתקרב אליהם, כך אני מתרחק מהופ. חסרונה מורגש בכל תא מגופי, למרות שמעולם לא הייתי איתה.
אני שקוע בהרהורים והזמן חולף מהר. עכשיו כשאני בכניסה לבוסטון, אני מתרגש לקראת המפגש עם דין ואמיליי. השהות שלי בניו יורק הייתה ארוכה מתמיד, ואני מרגיש שזה היה יותר מידי בשבילי.
מצד שני אני יודע שהמקום שהופ כבשה בליבי, יגרום לשינוי. אני רוצה אותה איתי. אני מנסה להיזכר ברגעים קטנים, מחפש בהם סימנים למה שהופ מרגישה.
במפגש הראשון עם חברי היא העמידה פנים שאנחנו זוג. אני מחייך לעצמי כשאני ניזכר איך היא שיחקה עם בריטני, ׳כמו בריטני ספירס.׳
אבל אתמול זה היה שונה. מעבר לעובדה שהיא הדהימה אותי עם ההבנה שלה את עולם המתמטיקה, ובעיקר אחרי שהיא אמרה שלמדה רק את המבוא בנושא, האופן בו היא הניחה את ראשה על ברכיי ונרדמה, אומר משהו. אני יודע שאת זה אני לא מדמיין.
כאב לי לשמוע כשאמרה שאף פעם איש לא דאג לה, ואני יודע שאני רוצה להיות שם בשבילה כל הזמן.
אני מנסה לדחוק את המחשבות עליה, כשאני יוצאת לקבל את פניהם של הילדים.
אמיליי מבחינה בי מיד כשנפתחות הדלתות, ורצה אליי בלי להסתכל מי נמצא סביבה. היא כמעט מועדת ונופלת, אבל מתייצבת מיד. ״אתה קיימת את ההבטחה, חזרת!״ היא אומרת בשמחה.
״את יודעת שאני תמיד מקיים את ההבטחות שלי,״ אני אומר לה, והלב שלי מתמלא אהבה כלפיה. החיבוק שלה, זה כל מה שאני צריך כעת.
״דאדי!״ אני שומע את קולו של דין. לא התראינו כמה ימים, ונראה לי שהוא גדל. הוא רץ לקראתי, ומחבק אותי. ״התגעגעתי אליך.״
״גם אני אליך ילד שלי,״ אני אומר, ומחבק אותו.
דווקא היום הוא לא אומר שהוא רעב, ואני מתאפק לא לספר לו.
*
כשיצאתי מחדר השינה להיפרד מהופ, ראיתי על האי במטבח שלוש קופסאות מהן עולים אדים הנושאים ריח של רוטב עגבניות. לידן היה מונח פתק.
שון,
זה בשבילכם.
במקרר יש גם טרמיסו.
נסיעה נעימה.
א.
אני חושב שעד לאותו רגע לא קלטתי שהשם שהופיע על הצג שלי, אן לנסטר, הוא שמה האמיתי של הופ. השם לנסטר הוא שם בעל שורשים עתיקים באירלנד, מה שלא מסתדר לי עם העובדה שהיא ממוצא איטלקי. יש לי עוד הרבה מה ללמוד עליה, אם כי זה לא משנה את מה שאני מרגיש כלפיה.
התרגשתי לראות שלא רק שהיא חשבה עלינו, אלא יותר מזה, היא קראה לי בשמי.
לקחתי את האוכל שהיא בישלה עבורנו, וכעת אני סקרן לראות איך הילדים יגיבו.
*
הילדים מספרים לי כל מה שקרה בימים שלא הייתי. הם לא מחסירים אף פרט, ובעיקר מרבים לומר כמה הם התגעגעו אליי.
״ויקטוריה הייתה נחמדה אלינו, היא טיפלה בנו, אבל היא לא אתה. היא לא ממש יודעת מה לעשות עם ילדים,״ אומר דין.
״דאדי, ויקטוריה כל הזמן מדברת בטלפון עם החברות שלה, כשביקשתי ממנה משהו, היא אמרה לי לחכות בסבלנות,״ מספרת אמילי, ״אתה אף פעם לא מדבר אליי ככה. אולי תיקח אותנו איתך כשאתה נוסע ליורק?״
״קוראים לעיר ניו יורק מתוקה. אני חושב שאולי באמת שתבואו איתי,״ אני אומר, ובמוחי כבר נרקמת תוכנית, כמובן שעליי לשאול את הופ אם היא מסכימה.
״ויקטוריה לא הכינה היום ארוחת צהריים, היא אמרה שאתה תהיה בבית ותכין לנו,״ אומרת דין כשאנחנו נכנסים הביתה, ״אני יותר אוהב את האוכל שאתה מכין.״
״היום הבאתי לכם הפתעה. החברה שלי מניו יורק הכינה לנו ארוחת צהריים, ואפילו יש לנו קינוח מיוחד. תניחו את התיקים שלכם , ותעזרו לי לערוך את השולחן.״
״זה הספגטי הכי טוב שאכלתי,״ אומר דין שהתחיל לאכול, ״עכשיו אני מבין למה לא אכלת בקניון. יש לזה טעם של… זה הכי… אני יכול לאכול קערה שלמה.״ הוא מסיים את כל מה שבצלחת, ומלקק את הרוטב מהכפית.
הייתי חייבת לצאת מהבית לפני שהוא עוזב. שון נוהג לבוא ללילה אחד, השבוע הוא בא לכמה ימים. הקירבה אליו עוררה בי סערת רגשות.
אני מריצה במוחי את הימים שעברנו יחד. את מה שקרה במסעדה, ההתנהגות המביכה שלי, והמפגש עם עמיתיו.
אחרי כל מה שקרה, ציפיתי שהוא יכעס עליי, ויאמר שהוא לא יגיע יותר. אבל הוא הפתיע אותי. הוא הראה לי שאיכפת לו ממני, שהוא רוצה בקירבתי.
הוא לא רק גבר בעל הופעה מרשימה, הוא פרופסור למתמטיקה באוניברסיטה, זה אומר משהו על האישיות שלו.
כבר הבנתי שהוא לא בא אליי כי הוא מחפש סקס איתי. הוא הסביר לי שהוא מרגיש יותר בנוח אצלי מאשר בבית מלון, בעיקר כשאיפשרתי לו להזמין את עמיתיי לעבוד איתו כאן.
עכשיו אני מנסה להבין למה הוא ביקש שאסע איתו לביתו בבוסטון.
הטלפון מעיר אותי ממחשבותיי. קלריס מתקשרת לספר לי שאחותה מנסה להשתלט על הבית בו אני גרה.
״היא הייתה פה אמש, והתחזתה לך. לרגע נבהלתי, חששתי לך מאד. היא לבשה קפוצון שכיסה את מרבית פניה, ומבטה היה מושפל. אבל כאשר הכנסתי אותה לדירה הבנתי מייד שזו לא את. את לא יודעת כמה הוקל לי. היא ביקשה את המפתח, אבל לא נתתי לה,״ אני מספרת לה מה שקרה.
״אני מצטערת שהיית צריכה לחוות את זה,״ אומרת קלריס, ״נודע לי שהיא עזבה את ניו יורק, כך שהיא לא תטריד אותך יותר.״
אני מתלבטת אם לומר לה שאני לא יודעת אם אוכל להמשיך להחזיק בדירה, כעת כשאין לי עבודה, אבל מחליטה לחכות.
אני שוקעת במצב רוח עגמומי. אני יודעת שאין לי מה ללכת למסעדה, כיוון שאין לי באמת כח לשנות את מה שקרה. מה גם שהאדם האחרון שאני רוצה להתקל בו הוא דניאל דיאנג׳לו.
אין לי חשק לעשות כלום, ואני יודעת שמה שירגיע אותי כעת זה ביקור אצל שירלי.
״מה קרה?״ היא שואלת אותי מייד כשהיא פותחת את דלת.
״התגעגעתי אלייך,״ אני עונה.
״גם אני אלייך, אבל משהו קרה שמעציב אותך מאד. את עצובה שהוא נסע?״ היא שואלת.
״מי?״ אני מעמידה פנים.
״שלא תחשבי שאני לא רואה את הגבר עם החליפה, שבא מידי יום שלישי. את לא מדברת עליו, אז לא שאלתי.״ יש לשירלי היכולת להעמיד פנים שהיא לא ממש מתעניינת במשהו, כשבעצם היא מאד סקרנית לשמוע מה קורה.
״הפרופסור בא מידי יום שלישי להיפגש עם עמיתיו, כיוון שהם עובדים על פרויקט משותף. הוא משכיר ממני חדר ללילה. זה בהחלט עוזר לתקציב הלא גדול שלי,״ אני מסבירה לה.
״נראה לי שהוא מעוניין בך. האופן בו הוא מסתכל עלייך,״ היא מתחילה לומר ומשתתקת.
״שירלי! אני לא עושה דברים כאלה. אני לא ישנה איתו,״ אני ממהרת להגן על עצמי, כאילו שמחשבה על כך לא עברה לי מעולם בראש.
״אני רק אומרת שראיתי את האש בעיניו כשהוא מדבר איתך,״ היא מתגוננת.
״מה שאת בעצם אומרת לי, זה שאת משקיפה עלינו?״ אני שואלת מופתעת.
״אל תכעסי עליי, את הדבר הכי חי בבניין שלנו. כולם פה אנשים משעממים,״ היא ממשיכה להתגונן.
״אני לא כועסת, רק מופתעת. את תמיד יכולה לשאול אותי הכל, אין ביננו סודות,״ אני אומרת. ׳חוץ מזה שאני הולכת ומתאהבת בו, ואת זה אני לא אומר בקול רם אפילו לעצמי .׳
שירלי מכינה לנו לשתות, כשאני מניחה על השולחן את עוגת הגבינה שהבאתי איתי. אנחנו עומדות לצאת לפטיו כדי ליהנות ממזג האוויר הנעים, כשאני שומעת נקישות חזקות בחוץ.
אני ניגשת לחלון המטבח, ורואה את דניאל עומד מול דלתי והולם עליה בכוח. ״אני יודע שאת פה, תפתחי מיד את הדלת!״ הוא צועק. אני לא מגיבה. אין לי כוונה שהוא ידע שאני שומעת איתו.
״אם לא תפתחי את דלת אפרוץ אותה בבעיטה,״ הוא מאיים.
״פרנצ'סקה!״ הוא שוב קורא לי, אבל העובדה שאני עדיין לא עונה, מערערת אותו.
״נו באמת, אתה רוצה שאתחנן? את יודעת שכל מה שקורה במאמא מריה זה בגללך. אם רק היית נענית לי. זה לא מאוחר מידי, אני עדיין לא נשוי.״
אני מודה שאני המומה מההצהרה לו.
״אני אוהב אותך פרנצ'סקה, אל תעני אותי,״ הוא מבקש.
אני יוצאת לחצר האחורית, ועובר לדירה שלי. אין לי רצון שכל השכנים יהיו עדים למה שקורה בחיי הפרטיים.
אני שולפת ציפורניים ופותחת את הדלת בסערה. ״תגיד לי אתה נורמלי? מה אתה עומד וצורח כאן, ומפר את השקט של השכנים שלי?״ אני יורה לעברו בכעס.
עוד לא נרגעת ממה שקראת כשהייתי ילדה בת שבע עשרה, שאתה מחליט לפגוע בפרנסה של אישה שעבדתי עבורה, וכל צוות העובדים שתלוי בה? אתה חושב שזה מה שהופך אותך לגבר? דבר אחד בטוח, אם בכך ניסית להכניע אותי, לגרום לי להיות כנועה לך, השגת את ההפך, ובגדול.
ועכשיו תחזור לבוס שלך, ותבקש ממנו להחזיר את המסעדה לידיה של מריה. יש לך בעיה איתי, תלחם איתי. רק תדע שהלב שלי לעולם לא יהיה שלך, הוא שייך לגבר אחר,״ אני ממשיכה לדבר בזעם, ״ותדע שאני לא אשתוק על מה שקרה. כל שיקגו תשמע על זה. במקום שתבנה בית עם אישה שאוהבת אותך, ותחיה את חייך, אתה מחליט לנקום באנשים חפים מפשע. אם זה מה שאתה חושב שגבר אמיתי עושה, אתה טועה. רק גבר פחדן נוהג כך.״
״אני מצטער. האהבה שלי כלפייך העבירה אותי על דעתי,״ הוא אומר מובס.
״אתה כגבר איטלקי אמור לדעת שלא מתעסקים עם אישה שמוצאה מסורנטו. את האופי של חתולה פראית אנחנו יונקות מחלב אימנו.״
הוא מחייך. ״ספרי לי על זה. פישלתית אני מבטיח לך לתקן את הנזק.״
אני יודעת שהדבר היחיד שמפחיד אותו זה שאקלקל את שמו, ואקשור אותו למאפיה השולטת בשיקגו, מה שאני בספק שידוע לבני משפחתו.
כמובן שאני לא אומרת לו שאין לי כוונה לחזור לעבוד במסעדה. מבחינתי הנושא סגור.
״את רוצה שאסיע אותך למסעדה?״ הוא שואל.
״אתה אמור לדעת שאינני עובדת שם יותר,״ אני עוקצת אותו. אין לו מושג מה עשיתי.
*
אחרי הטלפון של מריה, היה לי ברור שעליי להעלים את עקבותיי מהמסעדה, שכן היא בידיים זרות כעת. לפנות בוקר, נכנסתי למערכת ומחקתי את כל הקבצים הקשורים אליי בתוכנה של המסעדה, והעלמתי אותם לצמיתות. הוא יכול לחפש כמה שירצה, הוא לא ימצא אותם.
הייתי רוצה לראות את פניו בזמן שהוא מנסה לגלות מידע עליי, ולא מצליח למצוא אותו.
*
אמנם למדתי לשלוף ציפורניים, אבל כשדניאל הולך אני מרגישה שאין לי כח להתמודד יותר. ואז מגיעה התראת הודעה לטלפון שלי שמשנה הכל.
אני רואה את שמו של שון, וחושבת לעצמי מה הוא רוצה ממני. אני פותחת את ההודעה ומוצאת בה תמונה של שון עם ילדיו, כשפני כולם מרוחות ברוטב עגבניות, והם עושים פרצוף מצחיק למצלמה.
כל העצב שעטף אותי נעלם, ואני פורצת בצחוק.
אן לנסטר:
אני מבינה שאבא הגיע הביתה,
ואתם כבר אחרי ארוחת צהריים,
ושהפסטה הייתה טעימה לכם,
זה מה שמספר לי הרוטב שמרח עליכם,
אבל אני לא יודעת מה חשבתם על הקינוח?
במקום לענות לי, שון מתקשר אליי לווצאפ.
״תפתחי את המצלמה,״ הוא מבקש, בלי לומר שלום, בלי להסביר מדוע.
״את כל כך יפה!״ פניה של ילדה יפיפה ממלאות את המסך, והיא מביטה עליי בהשתהות. ״את ממש, אבל ממש יפה.״
״עם מי יש לי הכבוד לדבר?״ אני שואלת בנימוס.
״זאת אני אמילי אדוארדס,״ היא אומרת וצוחקת.
״ואני דין אדוארדס,״ מצטרף בנו של שון לשיחה.
״נעים להכירכם, אני אן לנסטר,״ אני מציגה את עצמי לראשונה בשמי האמיתי.
״דאדי הבטיח לנו לקחת אותנו לניו יורק. אתה רואה דאדי שאני זוכרת לומר איך את השם?״ אומרת אמילי.
״איזה כייף!״ אני עונה בשמחה.
״דאדי אמר שזה בתנאי שאת תסכימי,״ אומר דין.
״זאת בכלל לא שאלה, ברור שכן,״ אני עונה.
״אנחנו לא רוצים להיות יותר עם דודה ויקטוריה. היא מדברת כל היום בטלפון. היא לא משחקת איתנו או קוראת לנו סיפורים כמו שדאדי עושה,״ אומר דין.
״אני מניחה שהיא לא אימא, והיא לא יודעת איך להתנהג עם ילדים,״ אני מנסה להגן עליה. ״אני מבטיחה שכשתבואו לכאן אני אקח אתכם לעשות כייף, ואני לא אדבר בטלפון.״
״ידעתי!״ אומרת אמילי.
הילדים עוזבים, ורק שון נשאר איתי. ״איך את?״ הוא שואל.
״התמונה שלכם האירה לי את היום,״ אני אומרת לו בכנות.
״בבקשה תגידי לי שלא הלכת למסעדה להתעמת איתם,״ הוא אומר בדאגה.
״זה סיפור מסובך. רואה החשבון בא לדבר איתי, אבל אני לא חוזרת לעבוד שם,״ אני עונה.
״למה אני מרגיש שיש דברים שאת לא מספרת לי,״ הוא מפתיע אותי, ״את לא מבינה שאני דואג לך?״
״אמרתי לך שזה מסובך, אני מבטיחה שאספר לך, אבל זה לא לשיחת טלפון,״ אני מתחמקת.
״את חושבת שאוכל לישון בלילה?״ הוא לא מרפה.
״אני מבטיחה לך שאין סיבה שלא. הכל בסדר. הם יודעים שאני לא קשורה יותר למקום ההוא,״ אני עונה לו.
״את זוכרת שאני לרשותך בכל שעה?״ הוא שואל.
״תודה שון, אין לך מושג כמה זה…״ אין לא מוצאת את המילים להסביר לו איך אני מרגישה מול המילים שלו.
