אני מרגיש עדיין את האדרנלין בגוף שלי וחושק שיניים. עדיף שלא אענה לה כעת. עם זאת יש צדק בדבריה. "אני אתקשר ואסביר למריה מאוחר יותר," אני עונה לה לבסוף' ופונה לחדר השינה.
היא הולכת בעקבותיי. אני מתיישב על המיטה. כל מה שאני רוצה כעת הוא שהיא תעזוב אותי בשקט, אבל לא רק שאיננה נותנת לי להיות עם עצמי, היא מפתיעה אותי ושולחת יד לחגורה שלי ופותחת אותה. היא כורעת על ברכיה, ופותחת את הרוכסן של מכנסיי. אני מכושף מהתנועות שלה, ולא מונע ממנה להוריד אותם..
מה שקורה אחר כך משאיר אותי המום. היא מעבירה את לשונה סמוך לאזור חלציי במין תנועה איטית שמטריפה את חושיי. אני לא מסוגל להגיב. אני רוצה לעצור בעדה, אבל לא יכול.
היא נוגעת בלשונה בבסיס הזין שלי ועולה כלפי מעלה, מלקקת באיטיות את האשכים שלי, וממשיכה למעלה. הזיקפה שלי מכאיבה לי, היא כל כך חזקה ואני לא מסוגל לשלוט על כלום, אני רוצה רק להתפרק. היא ממשיכה בטיפוס כלפי מעלה לכיוון העטרה. אני מרגיש טיפות זרע ראשונות נפלטות ממני. אני נושם עמוק, אוחז בשערותיה ומרחיק אותה ממני.
"את לוקחת את ההצגה שלי רחוק מדי. אני לא האדון שלך ואת לא כלבה. תצאי מפה, אני רוצה להיות לבד."
היא קמה ללא מילים, יוצאת מהחדר וסוגרת את הדלת אחריה. אני לא צריך לגעת בעצמי הרבה, כי הזרם החם של נוזל הזרע מתפרץ ממני מיד. .אני מרגיש הקלה, אבל הגוף שלי לא רגוע. אין ספק שמה שקרה כאן לא גרם לי להנות מהמעשה.
אני לוקח נייר טישו מהקופסה על השידה ליד המיטה ומנגב את ידי המלאה בנוזל הסמיך. אינני טורח ללכת לזרוק אותו, אלא נשכב לאחור ועוצם את עיניי.
צלצול הנייד מעיר אותי. "אנחנו נפגשים?" שואל אותי ד"ר מרשונוב.
"בטח," אני עונה, מנסה לשוות לקולי טון רגוע, "אני מחכה לכם."
"אנחנו לא רוצים להפריע," הוא אומר לי בחשש.
"להפריע? על מה אתה מדבר? לפי מיטב זכרוני יש לנו פגישת עבודה בעוד… " אני מביט על השעה, "עשרים דקות. אני מצפה שלא תאחרו."
"בטח…בטח נהיה זמן," הוא מגמגם מולי.
אני הולך לשטוף את עצמי בזריזות, למחוק מעלי את שאריות נוזל הזרע הדביק, נכנס לחדר העבודה לקחת את המחשב והקלסרים שלי, וממשיך לסלון.
הופ לא נראית בשום מקום. הצמא תוקף אותי, ואני נכנס למטבח לקחת מים מהמקרר. על שולחן האוכל מונחים מגש אחד מלא בכריכים, ומגש אחר מלא בדברי מאפה. ריח של קפה טרי עולה באפי.
אני מוותר על המים וניגש לקחת כוס למזוג לי קפה, כשאני רואה שהטלפון הנייד שלה מונח על הדלפק.
להפתעתי אין לו קוד נעילה, ואני לא מתאפק ונכנס לקרוא את ההודעות שלה.
מריה@מאמא מריה: אני דואגת לך.
פרנצ׳סקה@מאמא מריה: אני מקווה שאת מבינה שהכל היה הצגה כדי להוציא אותי מהמצב אליו נקלעתי עם האיטלקי.
מריה@מאמא מריה: אני מודה שהייתי המומה, אבל לא האמנתי שאת באמת כזו. את ילדה טובה. העיקר שאת בסדר.
הייתי צריכה לספר לך שהם השתלטו על המקום. זה מאוחר מדי. המסעדה שלהם.
פרנצ׳סקה@מאמא מריה:את בסדר? את צריכה משהו?
מריה@מאמא מריה:תודה ילדה. אני אהיה בסדר. אני מצטערת אבל לא אוכל לשלם לך על העבודה בימים האחרונים. אני יודעת כמה את זקוקה לכסף כעת.
פרנצ׳סקה@מאמא מריה:שזה לא יטריד אותך. הייתי עוזרת לך גם לו ידעתי שלא תשלמי. תודה על הבית שהיית בשבילי.
מריה@מאמא מריה:אני מחכה לשמוע שסיימת את הלימודים. אני מאד גאה בך.
אני קורא את המילים. מי את באמת? הופ? פרנצ'סקה? אני מתנחם בעובדה שאיש מחבריה במסעדה לא קנה את ההצגה שלי.
אני ממשיך להודעה הקודמת.
אדית.מזכירות הפקולטה למדעים:
אנחנו חייבות להיפגש.
אדית.מזכירות הפקולטה למדעים:
יש לי משהו חשוב לספר לך.
את עדיין בשד' האוניברסיטה 500 דירה 8?
׳מה לך ולפקולטה למדעים?׳ אני שואל אותה בליבי. המחשבות שלי נקטעות בגלל הנקישה על הדלת.
אני ניגש לפתוח אותה, ויודע שלא רק הופ, אלא גם אני צריך להתמודד עם מה שקרה.
"לפני שאנחנו מתחילים," אני אומר להם כשהם נכנסים לדירה, "אני לא חושב שחיי הפרטיים הם מעניינו של איש, ובכל זאת חשוב לי שתדעו שכל מה שהייתם עדים לו, היה משחק כדי להוציאה את הופ מהמצב אליו נקלעה. אני לא אדון שלה ולא של אף אחת אחרת. אני רחוק מאד מהעולם הזה." עמיתיי מסתכלים עליי בשתיקה. נראה לי שאינם יודעים איך להגיב. ״וברור שגם לא היא,״ אני מרגיש צורך להוסיף.
"ובכן לעניין שלשמו באתם," אני מסיט את הנושא בחדות, ומוביל אותם לסלון בו מונחים כבר דפי העבודה עליהם אנחנו עובדים.
אנחנו מתחילים לעבוד אבל המחשבות שלי רחוקות מלהיות בעניין. "איפה את?"
הם ממשיכים לעבוד ואני קם חסר מנוחה שוב לטלפון שלה. פרט לשתי השיחות האלה אין בו הרבה. אני מחפש הודעות בקשר למודעה שלה ולא מוצא. גם את שלי אני לא מוצא. פתאום אני קולט מה אני עושה. אני פולש לפרטיות שלה. מה עובר עליי? אני מחייג מהטלפון שלה לעצמי ומניח חזרה את הטלפון. למה? אולי כי אין לי את המספר שלה, ותמיד אני חייב להתקשר למודעה כדי להתחבר.
"היה לך טלפון," אומרת לי רות הסטודנטית שעובדת איתנו.
כיוון שאני שקוע כולי בנוסחאות שכחתי שחייגתי לעצמי מהטלפון שלה. על הצג מופיעה הודעה שלא נענתה מאן לנסטר. אני בודק לראות אם הושארה לי הודעה .
אני רותחת מעצבים. בקשתי לאשר לי את התואר השני טרם נענתה, ואדית מתעלמת משאלתי בקשר לזה.
״באתי לדבר איתך בקשר למשהו אחר,״ היא אומרת לי חסרת סבלנות.
״אני לא מבינה למה את מסרבת לענות לי,״ אני אומרת באיפוק, ״את יודעת שנותרו לי רק שני קורסים לקבלת תואר הדוקטורט.״
״הם מבקשים שתבואי לתת עדות,״ היא אומרת בטון יבש.
“על מה בדיוק?״ אני מנסה להבין מה היא רוצה ממני.
״שלא נאנסת,״ היא אומרת בטון חסר רגש.
״ממתי מישהי שלא היה קשר עם גבר מסוים, מתבקשת להעיד שהוא לא אנס אותה? אני דורשת ששמי לא יקושר לפרשה הזאת, כיוון שהיא לא קשורה אליי,״ אני אומרת בתקיפות.
״את מבינה שלא אוכל לעזור לך עם האישור שאת מבקשת,״ היא אומרת, ומשאירה אותי המומה.
״מי היה מאמין שבמוסד מכובד כזה, בפקולטה למדעים מדויקים, סוחטים את הסטודנטיות. אל תפני אליי יותר, לא את, ולא אף אחד מהפקולטה המהוללת שלכם,״ אני אומרת.
אני מודה שהפגישה הזאת נערכה בחניה, ושלא הזמנתי אותה להיכנס, בזמן שהפרופסור ועמיתיו בפגישה.״
אני נפרדת ממנה, ומנסה לשמור על פנים חתומות. הדבר האחרון שאני צריכה כעת זה שלושה מרצים בסלון שלי. ׳מעניין אם גם הם נוהגים כך כלפי הסטודנטיות שלהם, מנצלים אותם לספק את תאוותם ורעבונם המיני,׳ אני חושבת לעצמי.
לגבי ד׳״ר רסקין אין לי ספק. האופן בו הביט עליי לימד אותי מה עובר לו בראש.
כעת גם עיניו של ד״ר מרשוב סוקרות אותי כאילו אני סחורה שעוברת מיד ליד.
הסטודנטית הצעירה שאיתם מסתכלת עליי בזלזול, ואני רוצה לומר לה שאין לה סיבה להתנשא כך עליי, אבל אני יודעת שעליי לשתוק, בעיקר כשאני חסרת תואר כעת.
ואז אני מביטה על הפרופסור, לראשונה מאז המעשה המטופש שלי זמן לא רב קודם. כל הכעס שהוא חש כלפיי נעלם. הוא ממהר לקום ממקומו וניגש אליי ״מה מסעיר אותך כעת חתולה?״ הוא שואל בשקט
״חתולה?״ אני ממהרת להגיב.
״זו את שקראה לעצמה חתולה פראית,״ הוא אומר לי.
״אתה כועס עליי?״ אני שואלת.
״למה שאכעס?״ הוא מתפלא.
״על מה שעשיתי, על כך שחציתי את הגבול,״ אי אומרת.
״אנחנו עוד נדבר על זה,״ הוא עונה לי.
״אז אתה כועס,״ אני אומרת.
׳אני כזאת דפוקה. כל מה שאני עושה לא מצליח, למה אני בכלל מנסה להילחם,׳ אני ממלמלת לעצמי.
״תאמיני לי שהייתי מעדיף כעת להיות לבד איתך, אבל אין לי ברירה והם פה, ועליי לעבוד. אולי תלכי לנוח, ונדבר כשאסיים?״
״השארתי לכם כיבוד, אני אחזור אחר כך,״ אני אומרת ופונה לעבר הדלת.
״את רוצה שאבקש מהם ללכת?״ הוא שואל.
״מה פתאום!״ אני עונה מיד.
״אני רוצה לדעת שאת בסדר,״ הוא אומר לי ומביט בי במבט שקשה לי לפענח.
׳מה איכפת לו בכלל ממני?׳ אני חושבת לעצמי, ׳אני מייצרת רק דרמות.׳
״הטלפון הנייד שלך על השולחן, קחי אותו איתך,״ הוא אומר.
״אני מבטיחה לך שאיש לא יחפש אותי. הסרתי את המודעה,״ אני אומרת בקול חסר רגש. ׳אז זה מה שהוא חושב? שאני מחכה לשיחות מגברים?׳ אחרי מה שעשיתי הוא כבר בטח בטוח שאני זונה. בא לי לצרוח!
״זה ירגיע אותי לדעת שאני יכול להתקשר אלייך,״ הוא עונה.
״אמרתי לך שהיסרתי את המודעה, איך בדיוק תתקשר אליי?״ אני מתריסה נגדו.
הוא מחייך, ומוציא אותי מדעתי. אני נלחמת בעצמי לא להתפרץ.
״הלוואי,״ הוא אומר לי, ״שהסטודנטים שלי היו חכמים כמוך,״ הוא אומר בשקט, חוזר לסלון, וממשיך בעבודתו.
׳מה לעזאזל אני אמורה להבין מזה?׳
אני חוטפת את הטלפון מהדלפק במטבח, ויוצאת החוצה. רוח קרה נושבת, ואני לא לבושה חם מספיק. אני מתלבטת מה לעשות, אם לחזור לקחת את המעיל, או פשוט להתעלם מהקור, כשהטלפון הנייד שלי מצלצל.
״מדברת מריה,״ היא אומרת מיד כשאני עונה, כאילו שלא הייתי מזהה את קולה, גם אם לא הייתי רואה את זיהוי שמה על הצג, ״הוא דורש שתעבדי עבורו.״
״מי זה הוא?״ אני שואל.
״רואה החשבון של הבוס,״ היא עונה בקול רועד.
״זה לא עומד לקרות. איש לא יכפה עליי לעבוד אצלו,״ אני עונה בתקיפות.
״תני לי את הטלפון,״ אני שומעת את קולו של הפרופסור מאחוריי, בזמן שהוא אוחז בידי ולוקח את הטלפון מידי.
“אני חושב שהייתי ברור, היא איתי כעת, ולא חוזרת יותר למסעדה. תפסיקו להטריד אותה.״ הוא לא ממתין לשמוע את תגובתה, ומנתק את השיחה.
״כל מה שהיה עד היום לא קיים יותר. אני מקווה שאת מבינה את זה. את באה איתי הביתה,״ הוא אומר ומישיר מבטו אליי. אין בו טיפת כעס, אלא הרבה רגש.
״יש לך משפחה. בתור מה אני אבוא, בתור הזונה שלך?״ אני שואלת בכעס.
״אם הייתי רוצה שתהיי, אם זה מה שחיפשתי אצלך, כבר הייתי הופך אותך מזמן לכזאת. את באמת לא מבינה?״ הוא סב על עקביו ונכנס הביתה.
״זה אתה שלא מבין. אני לא צריכה שתציל אותי מאף אחד,״ אני אומרת ותופס אותו בזרועו.
״את מעדיפה …״ הוא משתתק.
אני מחכה שהוא ימשיך לדבר, אבל הוא רק תופס את ידי שאוחזת בזרועו, משחרר את אחיזתי בו. ״אני באמצע פגישה.״
״אף אחד לא ביקש ממך להתערב,״ הוא כבר לא מקשיב לי, נכנס חזרה, וסוגר את הדלת אחריו.
כל מה שאני רוצה כעת זה להיכנס למיטה, להתחפר מתחת לשמיכה, ולישון.
אני עומדת קפואה בחוץ, העובדה שקר בחוץ שבה ומכה בי, ואני מתחילה לרעוד.
אני מבחינה בדמות כפופה מתקרבת לעברי. היא נראית חסרת בית, ובאופן אינסטנקטיבי אני לוקחת צעד לאחור.
״אני כל כך מצטערת, אבל אין לי איפה לגור,״ היא אומרת לי. אני מביטה עליה, ומתקשה לזהות בה את קלריס בעלת הדירה שלי. פניה חבולות, סימן של כף יד שהיכתה ת פניה בעוצמה נחרט עליה.
״הוא השתלט על הבית שלי, דרש שאעביר אותו על שמו, איים שירצח אותי אם אספר למישהו. הייתי מספיק חכמה, ואולי יותר נכון לומר, בעלת מזל, שהוא לא יודע על הבית הזה. אני מצטערת, אבל אין לי לאן ללכת.״
אני מסתכלת עליה, וחושבת מה עליי לעשות, כשהטלפון מצלצל ומתריע על כניסת הודעה. ׳מה עכשיו?׳ אני אומרת בייאוש.
ההודעה היא מפרופסור שון אדוארדס. אני בוהה בשם ושני דברים עולים במחשבתי. האם הפרופסור שולח לי הודעה בשמו המלא? ואיך הוא יודע את מספר הטלפון שלי, כשתמיד יצר איתי קשר דרך המודעה. ואולי זה בכלל מישהו אחר?
אני פותחת את ההודעה וקוראת.
פרופסור שון אדוארדס:
רוח פרצים בחוץ, אני מבקש שתכנסי הביתה.
עוד מעט אני מסיים, ונדבר על הכל.
אני נכנסת עם קלריס לדירה. יש משהו מאד מוזר בהתנהגות שלה. היא סוקרת את הדירה כאילו היא רואה אותה בפעם הראשונה. ״אני צריכה את המפתח,״ היא אומרת בבהילות, ״תני אותו כבר.״
פתאום זה מכה בי. היא מאד דומה לקלריס, אבל זאת לא היא.
אני ניגש לפרופסור. ״אני מצטערת שאני מפריעה, אני חייבת לדבר איתך,״. הוא קם והולך בעקבותיי.
״קלריס דורשת שנפנה את הדירה,״ אני אומרת לו, ״מה אתה מציע שנעשה? היא צריכה את הדירה חזרה עוד הלילה.״
״אולי תרצי שנשכיר לך הלילה חדר במלון, ומחר בבוקר נפנה את הדירה?״ הוא מציע לה.
״אני רוצה את המפתח עכשיו!״ היא מרימה עליו את הקול, ״אלא אם כן תתן לי חמישים אלף במזומן.״
אני מגששת אחרי כף ידו, והוא משלב את אצבעותיו בשלי. ״זאת לא קלריס, נכון מתוקה שלי?״ הוא שואל.
״הן דומות להפליא, לכן היא הטעתה אותי כשניגשה אליי בחושך. ברגע שנכנסנו פנימה הבנתי שהיא לא,״ אני עונה לו.
הוא עדיין אוחז בידי, בזמן שהוא ניגש ופותח את דלת הכניסה לרווחה. ״שלא תתקרבי לכאן יותר,״ הוא אומר לה בטון קשוח.
״אני רוצה שהיום הזה יגמר,״ אני אומרת לפרופסור בשקט, ״מה עוד יקרה בו?״
״בואי תשבי איתנו. נשארו לנו עוד כמה דפים לסיים,״ אני אומר לה. הידיעה שיש לה קשר לפקולטה למדעים, גורמת לי להאמין שהיא תצליח לפתור את התרגילים שהסטודנטית מתקשה בהם.
אני מגיש לה את אחד הדפים, ומניח לפניה עט.
היא מסתכלת עליי לרגע, ואז יורדת לשבת על השטיח, ומתחילה לפתור את התרגיל הראשון. עמיתיי מסתכלים עליה המומים. המהירות שהיא רושמת את הפתרון בהחלט מרשימה. אני מעמיד פנים שלא ציפיתי ממנה למשהו אחר, אבל בתוך תוכי אני מאד מתרשם ממנה.
הופ מגישה לי את הנייר, ולוקחת דף נוסף. היא מסיימת את כל חמשת הדפים, כשהסטודנטית, שכבר שכחתי את שמה, רק בתחילת התרגיל השני.
״אז את כן סטודנטית שלו,״ רוטן ד״ר רסקין.
״אני לא מבין למה אתה מערער על דבריי,״ אני אומר בקשיחות, ״הופ היא בת הזוג שלי. מעולם לא ניהלתי מערכת יחסים מכל סוג שהוא סטודנטית שלי.
כל כך קשה לך לקבל את זה שמעבר לעובדה שהיא יפיפיה היא גם חכמה?
אתה חושב שהייתי מסוגל להתאהב באישה שהיא יפה אבל אין לי על מה לדבר איתה?״
״למדתי בפקולטה למדעים באוניברסיטה כאן,״ הופ מתערבת בשיחה. ״אחד מקורסי החובה שהיה עליי לקחת היה המבוא למתמטיקה.״
״זה מוזר, כי את אמרת לבריטני משהו לגבי מתמטיקה בתיכון,״ אומר ד״ר רסקין
״תסלח לי פרופסור, פשוט דיברתי עם בריטני באופן שהיא דיברה אליי. היא נהגה בי בזלזול, למרות שהוכחתי שהידע שלי גובר על שלה,״ אומרת הופ, וגורמת לי להחניק חיוך.
אני רוצה כבר להישאר איתה לבד. היא לא הגיבה על המילים שאמרתי, לא על כך שהיא בת הזוג שלי, ולא על כך שאמרתי שהתאהבתי בה.
המילים עדיין מהדהדות במוחי, ואני חושב לעצמי באיזו טבעיות אמרתי אותן.
הופ קמה מהריצפה, בזמן שהסטודנטית עדיין שוקדת על הפתרון.
״אני יכול לראות את התשובות שלך הופ?״ שואל ד״ר רסקין. הופ קמה מהרצפה, לוקחת ממני את הדפים, מוסרת לו אותם, ומתיישבת לידי.
״אני עייפה,״ היא אומרת בשקט, היא משנה את תנוחת הישיבה שלה, ומניחה את ראשה על ברכי. אני מלטף את שערה.
״אני לא מוצא אף טעות,״ מודה ד״ר רסקין, ״אני מודה שאני מתרשם מהמהירות בה פתרת את התרגילים הלא פשוטים האלה הופ.״ ׳היא לא שומעת,׳ הוא ממלמל לעצמו, ׳היא נרדמה,׳
״מחר אני לא מעביר שיעור. אני רוצה לצאת חזרה הביתה מוקדם. אני מציע שנמשיך בשבוע הבא. אני אשלח לכם מייל בנושא. תודה שבאתם.״
״הופ,״ אני קורא בשמה.
״מממ..״ היא ממלמלת.
״קומי מתוקה, עמיתיי עוזבים, בואי נלך למיטה.״
