אני מתעורר בבוקר, ומגשש אחרי איבי, היא לא במיטה. אני קם בעצלתיים, וניגש לשטוף את פניי ולהתרוקן. ריח עדין של הבושם שלה נישא באוויר. רק מלהריח אותו, הגוף שלי מתעורר. איבי כבר בחודש השישי להריון, וזה לא מונע ממני להמשך אליה בטירוף.
משב רוח קל חודר לתוך החדר, גורם לוילון להתעופף, ומגלה לי שהיא נמצאת במרפסת, ומשקיפה על הזריחה. אני נעמד מאחוריה, ומקיף את בטנה.
״מישהו אומר לך בוקר טוב דאדי,״ היא אומרת כשאני מרגיש את התינוק מגיב למגע ידי, ״הוא אוהב להרגיש את המגע שלך, בדיוק כמוני. אני בטוחה שגם אותו זה מרגיע.״
״בייבי שלי,״ אני אומר, ונושק לה על צווארה.
״כל בוקר אני מתפעלת מהזריחה, כאילו זאת הפעם הראשונה שאני צופה בה, וכל יום אני מודה שבחרת בי,״ היא אומרת.
מאז שחשפתי את רגשותיי בפניה, היא מרבה להראות לי כמה היא אוהבת אותי. דבר אחד חסר לי, וזה שהמשפחה שלי תכיר אותה. אני משתף את איבי בכל קשת הרגשות שלי, השמחים והעצובים, אני לא מסתיר ממנה דבר.
״למה שלא נזמין אותם לחגיגת הקציר? הם יכולים להישאר ללון בבית של סבא, או אצלנו, איך שתבחר,״ מציעה איבי.
״הייתי רוצה קודם שיבואו לבית של סבא. לגבי בית האחוזה אחליט בהתאם לאופן שיגיבו, כמובן בהנחה שהם בכלל יבואו,״ אני אומר.
״ומה אתה חושב שיקרה?״ היא מתעניינת.
״בואי נאמר שאני מקווה שאני מספיק יקר להם שהם יגיעו,״ אני עונה, נכנס לצ׳אט המשפחתי ממנו נעדרתי חודשים, לאחר שהשתקתי אותו. אני רואה שאיש מבני משפחתי לא שלח בו הודעה, ונזכר בדבריו של סבא.
*
״בוא נודה על האמת ניק, אתה מחזיק את הצ׳אט המשפחתי, ולא כי אתה איש הייטק, אלא כי אתה זה ששומר על קשר עם כולם.
עצוב לי לראות שהוא צדק, שאם אני לא זה שיוזם, הקשר ביניהם מתרופף.
*
ניק@לינקולנ׳ס
משפחה יקרה,
אחרי חודשים של עבודה מאומצת בשדות, אנחנו קוצרים את היבול.
קטיף התירס החל והמשקים באריול חוגגים את תחילת עונת הקציר.
אני מזמין אתכם להתארח אצלנו בסוף השבוע הקרוב (יש אפשרות ללינה במקום.) לבראנץ׳/ ארוחת ערב.
אשמח מאד אם תבואו.
באהבה, ניק
״מה את אומרת בייבי שלי?״ אני שואל.
״כתבת מעולה. אני ממש מקווה שהם יבואו,״ היא עונה, ״אני אעשה הכל כדי שיהנו מכל רגע.״
התשובה לא מגיעה. האם זה מפליא אותי? אני לא יודע.
אני מתקשה להבין מה גרם לשינוי. אני מודע היטב לסכומים שנותרו אחרי סבא, הרי אולצתי להשתתף בישיבות המשפחתיות, ולצפות במלחמות המשפחתיות.
עכשיו כשזה עולה בזכרוני ממרחק הזמן, אני מבין שקשה היה לי לראות את המשפחה מתפרקת לגורמים, דווקא כששפע כזה נופל עליה. איש מבני המשפחה, וגם הדורות הבאים, לא יצטרכו לעבוד עוד יום אחד לו ירצו.
וזה מה שקרה. איש לא רצה להמשיך לעבוד. גם בני הדור שלי. אני תמיד הייתי שונה. סבא הציע לי עזרה כספית לא פעם, ותמיד סרבתי.
אין לי ספק שרוחו מרחפת מעליי בשביעות רצון. כשהוא צופה בשדות התירס. ׳ידעתי שהוא יבין,׳ אני יכול לדמיין אותו אומר לסבתא.
אני רואה את איבי מסתכלת עליי. ״אתה מדבר עם סבא, נכון?״ היא שואלת, ״אני יכולה להרגיש את החיוך שלו בזמן שהוא מביט על השדות הפרושים מתחתיו, ואומר לעצמו שהיה לו ברור שכך יהיה. הוא גם ידע אהוב שלי, שזה לא יכול היה לקרות לו רשם זאת בצוואתו.
אני יודעת שיהיה למשפחתך מה לומר, ואני מסכימה איתך שעדיף לארח אותם בבית של סבא. אם נודה על האמת, בסופו של דבר זה הבית שירשת. כל השאר קרה בזכותך. אנחנו נשאיר בינתיים את הסוד של סבא לעצמנו. אתה תרגיש אם אתה רוצה לשתף אותו, לפי מה שיקרה בביקור,״ אומרת איבי.
״אם הוא בכלל יקרה. את רואה שעד עכשיו איש מהם לא הגיב.
אמרתי לך שאחיי ואני מאד שונים. אני הייתי מגיב מייד, גם אם הייתי בוחר לא להגיע. אני מודה שאני מאוכזב.
את מבינה בייבי שלי? את יודעת מראש מה היה קורה לו היית מזמינה את משפחתך. ראית איך אביך הגיב כשסיפרת לו שעזבת את ניו יורק.
עברו מספר שבועות עד שהייתי מסוגלת לספר לאבי שעזבתי את העיר. ידעתי גם שעליי לעשות זאת לפני שהוא יתקשר אליי וישאל מתי אני מתחילה לעבוד עבורו.
*
״מה זאת אומרת עזבת את ניו יורק?״ הרים אבי את קולו עליי, כשהתקשרתי לספר לו על כך, ״ירדת מדעתך. בחיי שאת לא שפויה. לא רק, את כפוית טובה. אין יום שלא חיית על חשבוני, בזכותי את בכלל נושמת,״ הוא המשיך לצרוח עליי.
עמדתי לבד במטבח, ניק היה עסוק בקריאת יומניו של סבא, ורעדתי כולי, כאילו ציפיתי לסטירה המצלצלת שתגיע, אבל היא לא הגיעה כי לא עמדתי לידו, וזה מה שנתן לי את הכח לענות לו.
״להזכירך, הראת לי את הדלת כשהייתי בת שבע עשרה. שנים אני מפרנסת את עצמי, בקושי חיה, אבל שורדת.
למדתי ראיית חשבון כי זה היה הרצון שלך, כדי שאוכל לשלם כל חיי על העובדה שבזכותך אני קיימת.
אבל האמת היא שכל חיי לא הייתי באמת קיימת עבורך, אז זה באמת לא הפסד גדול שעזבתי.
אני מאחלת לך בריאות וחיים טובים.״ בזאת סיימתי את השיחה. הוא היה כל כך המום שאני מעזה לענות לו, שהוא לא אמר מילה.
מאז לא שמעתי ממנו, או מאימי.
*
אני עומדת דקות ארוכות חבוקה בזרועותיו של ניק. ״בואי נכנס פנימה,״ הוא אומר לי ומוביל אותי חזרה לחדר השינה.
״בא לי לפנק אותך היום. אני אלך לחלוט תה, ואכין לנו משהו לאכול,״ הוא אומר וניגש לחדר הארונות להתלבש.
הוא מלכסן מבטו אליי, ומבחין בי בוהה בו. ״מה? את יודעת שחייתי לבד שנים, את לא חושבת שאני יודע להכין אוכל? את מפנקת אותי כל הזמן, לא מגיע גם לך יום אחד להתפנק?״
למרות שאני יודעת שזה כך, אני נדהמת כל פעם מחדש שהוא קורא את מחשבותיי.
״אני יודע שהיום נלך לשוק. אולי זה בגלל ההריון שלך שבגללו את נמנעת לאכול שם, אבל גם לי אין לי יותר חשק לאכול בדוכני האוכל המהיר בשוק, התרגלתי לארוחות המזינות שלך. את יודעת שיש בשוק יש רק דוכן אחד שמגיש אוכל בריא, אבל לוקח לו זמן להכין כל מנה, ולכן אני מעדיף לאכול ארוחת בוקר בבית,״ הוא אומר בזמן שהוא מתלבש.
אני ניגשת לבחור שמלה. רק לפני כמה ימים ניק הפתיע אותי כשרכש עבורי בניו יורק מלתחה של בגדי הריון. אני עומדת ובוחנת את השמלות הקיציות, ולא יודעת איזו מהן ללבוש. ״אני לא מאמינה איך ידעת מה לבחור עבורי, כל אחת יפה יותר מהשניה,״ אני קוראת בתפעלות. ״גלה לי את הסוד.״
ניק צוחק. ״נפלאות הבינה המלאכותית. צילמתי את ארון הבגדים שלך, וביקשתי ממנה שתעזור לי. היא כתבה לי שאת ׳אוהבת בגדים בצבעים שקטים, עם לא הרבה הדפסים ו… בעיקר משבצות.
אז הבנתי שעליי פשוט להסתכל על הקטלוג, ולדמיין אותך לובשת כל בגד. בעונה זאת של השנה, כשהטמפרטורות רק עולות ומתחממות, חשבתי שתעדיפי שמלות.״
ניק בוחר עבורי שמלה. ״זאת אחת האהובות עליי.״ כשאני לובשת אותה, אני מבינה למה. היא אמנם לא צמודה, אבל מונחת על הגוף בצורה כזאת שהיא לא נראית כמו שמלה הריון, אלא שמלה קייצית.
״את מדהימה אותי כל יום מחדש,״ אומר ניק, ״אם לא הייתי רואה את בטנך המתנפחת, ומרגיש את החיים בתוכך, הייתי מתקשה להאמין שאת בהריון. למעט תקופה קצרה של בחילות, את מלאת אנרגיה כמו תמיד. את כבר בשליש השני של ההריון, ופעילה כתמיד. הכנתי את עצמי שהחיים עומדים להשתנות, כעת כשאת בהריון, ואני שמח לראות שאת מרגישה בסדר גמור.״
״זה אושר גדול ליצור חיים חדשים עם הגבר שאת כל כך אוהבת. לא תמיד זה נוח, אבל בהחלט שווה את זה,״ אני אומרת לו.
״אני מאד מתרגש,״ הוא אומר לי ומחבק אותי. אני שמה לב שהחיבוק שלו כבר לא מוחץ כמו בעבר, הוא נזהר יותר, אבל עדיין הוא מקרין את אהבתו הגדולה כלפיי בעוצמה.
״לא סיפרתי למשפחתי על ההריון שלנו, אני רוצה לראות את פניהם כשישמעו על כך. לפי מיטב ידיעתי, זה אני שאעניק ראשון להוריי את התואר סבא וסבתא,״ אומר ניק.
״לג׳קסון אין ילדים?״ אני מתפלאת. ניק לא מרבה לדבר על אחיו הבכור.
״את תפגשי אותו ואת קרוליין. אולי את תוכלי להסביר לי מה הוא עושה איתה, כי אני לא מבין. אני לא מתפלא שאין להם ילדים.״
ניק מפתיע אותי הוא אף פעם לא מדבר כך על מישהו. ״אולי הוא לא משתף שיש להם בעיות. לא כל הריון קורה רק כי רוצים אותו,״ אני מנסה להגן עליהם.
״ואולי אף הריון לא רוצה להגיע אליהם,״ ניק עונה.
״ניק!״ אני גוערת בו.
הוא לא נותן לי לסיים את המשפט. ״כשתראי אותם, תביני. היום שיש לי אותך, אני מבין שאפשר אחרת. שנישואים אמורים להתנהל בכבוד הדדי. אני חושב שהם היוו לי דוגמה לכך שהמחשבה על נישואים דחתה אותי.
את רואה שצדקתי. היחסים בינינו מעידים על כך כמה חברות בין בני זוג חשובה. נישואים זה לא שדה קרב. אנחנו שני אנשים שונים, שכל אחד מוכן לעשות הכל למען השני. אנחנו בונים משפחה יחד מבחירה, שלך ושלי, על בסיס של מערכת יחסים בריאה ושמחה. את לא תשמעי אותי מתלונן עלייך אף פעם, מה שאני לא יכול לומר על אחי וגיסתי, אז למה הם יחד?״
״אני שמחה שאתה מאמין שהם יגיעו,״ אני אומרת.
״אני חייב להאמין, זה ישבור אותי אם לא,״ הוא עונה.
ניק מכין ארוחת בוקר, ומקפיד להגיש אותה בצורה מעוררת תאבון. אני אוכלת אותה בהנאה, ומקנחת בכוס תה שניק חלט עבורי.
״לעולם לא אשכח את המילים שלך ביום שעמדת לעזוב אותי. פרח נובל אם לא מטפחים אותו ומראים לו אהבה. אני מתחייב בפנייך שכל חיי אעשה הכל כדי להראות לך כמה את יקרה לי, וכמה אני אוהב אותך,״ הוא אומר, ״אני מוכן לעשות הכל למענך, אבל אני מתנצל על כך שלאפות אני לא יודע.״
״שכחת שאנחנו הולכים לשוק? החברות שלי תשמחנה מאד אם ארכוש מהן את דברי המאפה שלהן, מה שבדרך כלל לא קורה,” אני אומרת.
ניק מפנה את השולחן, מכניס את הכלים למדיח, ואנחנו נוסעים לשוק.
״סבא שלך מסתכל עליך ממקום מושבו בגן עדן, ומתמוגג מנחת. הוא מראה אותך לכולם, ואומר בגאווה שאתה הנכד שלו. עדיין מוקדם, וכל התירסים שלך כבר נמכרו. אין ספק שהם סחורה לוהטת,״ אומר בעל דוכן הירקות שרכש מניק הבוקר ארגזים מלאים בתירסים שמנמנים.
״בוא לינקולן ותטעם את התריסים שלך, גם את איבי,״ אומר לנו בעל דוכן שמוכר שיפודי תירסים צלויים על גחלים, ״אין אחד שלא משבח אותם.״
״מממ… אני לא חושבת שאי פעם טעמתי תירס כל כך טעים,״ אני קוראת בהתפעלות.
אני רואה את החיוך הרחב על פניו של ניק. ״אני מודה בפנייך שאני מתרגש,״ הוא אומר.
הימים חולפים בהכנות קדחתניות לקראת החגיגות בכפר. “בקשר לתירס,” אומר ניק כשאנחנו יושבים בישיבה עם מנהלי העבודה, “מקובל עליכם שנקצור רק את התירס בשדות ליד הבית? הם הראשונים שהבשילו. בסופו של דבר הכוונה היא לא למכור בכל מחיר, הרי יש לנו עונה שלמה לקצור את היבול. מה דעתך איבי?”
“אני מסכימה איתך לגמרי. זהו סוף שבוע של חגיגות, אני רוצה כולם יהנו. בואו נסכם שביומיים האלה לא עובדים בשדות.”
“אחרים נוהגים אחרת מכולם,” אומר דניאל.
“בסופו של דבר אנחנו משק עצמאי, ומותר לנו לקבוע חוקים משלנו, כל עוד אנחנו לא פוגעים באיש. זאת העונה הראשונה שלנו, ואנחנו עדיין לומדים את הנושא,” תורם ניק את דעתו, ואני מהנהנת בראשי לאות הסכמה.
“תוכל להרגיע את העובדים, אנחנו לא מתכוונים לנקות משכרם,” הוא מוסיף, ואני רואה שדניאל שבע רצון.
“אני חייב להודות שאין כמוך בוס, אתה רואה אותנו תמיד בגובה העיניים,״ אומר דניאל, והאחרים מצטרפים אליו.
יום שבת בבוקר
ניק לא אומר מילה על כך שבני משפחתו לא הגיבו להזמנה. אני מחליטה בכל זאת להתכונן לבואם. ׳אני אכין אוכל שיספיק לכולם,׳ אני מחליטה. אנחנו מוזמנים על ידי כמה מהחברים לסעוד איתם, ואני אומרת שנראה, כי אולי יגיעו אלינו אורחים.
מנהלי העבודה מגיעים מוקדם בבוקר, ממלאים את העגלה בכמות אדירה של תירס. אני עומדת מופתעת למראה הכמות שהעגלה הזאת מסוגלת להכיל.
״סבא שלך תמיד התרגש לראות את העגלה מתמלאת ביבול הטרי. הוא הרגיש סיפוק עצום על עוד עונה מוצלחת. והיה עומד, בדיוק כמוך בוס, צופה בשדות, ומודה לאדמה על שפע היבול,״ אומר בילי.
גם הסטודיו שלי עמוס שמארזים שמחכים לאיסוף. למרות שאיני נוהגת למכור אותם בכפר, אלא אצל פטי, הסכמתי לרגל החגיגה בכפר, למכור אותם לבעלי המשקים. התניתי זאת בכך שכולם ימכרו אותם במחיר קבוע מראש.
השמש כבר עלתה מהמזרח, והיום אני צופה בזריחה עם ניק כאן בשדה הלבנדר שלי.
״בא לי להיות איתך לבד,״ הוא לוחש לאוזני, ״השקט שלפני הסערה פתאום זר לי.״ הוא עומד מאחוריי וכפות ידיו על בטני. זאת הפוזה שהוא סיגל לעצמו מאז שבטני החלה לתפוח, ובעיקר לאחר הביקור אצל הרופא שסיפרה לנו מה עומד להיוולד לנו.
ואכן היום מתחיל בסערה. המשק שלנו זוכה להרבה ביקורים, וערימת התירס הולכת ונעלמת במהירות. בילי חוכך את כפיו בהנאה. ״אתם קולטים שאנחנו הראשונים ששמים את השלט נמכר? דניאל נסע לשלט בכניסה לכפר, והדביק גם שם שלט שהסחורה של משק לינקולן אזלה. ולא רק, אלא גם המארזים שלך נחטפו.
אני מודה שאני לא זוכר חגיגת כפר כזאת, שהמשק מתרוקן מהסחורה עוד לפני חצות היום. אתה בטוח שאינך רוצה להוציא את העובדים לשטח?״
״להיפך, אני שמח שאנחנו יכולים לעשות בשארית סוף השבוע מה שבא לנו,״ עונה לו ניק.
בילי מפעיל את הפלייליסט של ריקודי האסם, ומחבר אותו לרמקול. בזמן שהעובדים מחזירים את הציוד למחסן, אנחנו מתחילים לרקוד.
״אני כל כך אוהב לרקוד איתך,״ אומר ניק, ואני רואה שכל המתח שהיה אגור בו בתקופה האחרונה, הולך ונעלם. הוא מרגיש משוחרר כל כך, ומנשק אותי בלהט ליד כולם.
פתאום המוסיקה מפסיקה. ״מתקרבות לכאן בנסיעה איטית שלוש מכוניות עם לוחית של ניו יורק, יש לך מושג מי הם?״ שואל בילי.
ניק מסתובב לאחור ומביט בשתיקה, בזמן שהמכוניות מאותות לכיוון החניה.
״הלכנו,״ אומרים מנהלי העבודה ועוזבים מיד. ״תודיע לי אם אתה צריך משהו״ אומר בילי, נכנס למכוניתו, ועוזב את המקום.
״הייתי בטוח שהם לא יבואו,״ אומר בשקט ניק.
״ואני קיוויתי בשבילך שהם כן, והכנתי כאן במטבח אוכל שמספיק לכולם,״ אני עונה לו.
״את פשוט מדהימה, אין לי מילים,״ הוא אומר וממתין שהרכבים יחנו, ובני משפחתו יצאו מהן, בעוד אני פונה לכיוון המטבח.
״ברוכים הבאים למשק לינקולן,״ אני אומר להוריי. ״היית פה פעם אבא?״
״עד היום לא שמעתי על אריול,״ מודה אבי.
״אני שמח שבאתם ג׳ק, קרוליין, אית׳ן. זאת העונה הכי יפה,״ אני ממשיך לומר, ״בואו תראו את השדות שלנו.״
״אתה מוכר את הבית?״ שואל ג׳ק.
״למה שאמכור?״ אני מתפלא על שאלתו.
״ראיתי בכניסה שלט נמכר,״ הוא עונה ומצביע על השלט.
״לפני כרבע שעה מכרנו את קלחי התירס האחרונים, ולכן שמנו שלט כדי שאנשים ידעו שהמלאי אזל. כיוון שזאת לנו השנה הראשונה החלטנו להתחיל במכירה של יבול מהחלקה הקרובה לבית,״ אני מסביר לו.
אני מביט עליהם. הם מגיעים לבושים בחליפות, ואימי וקרוליין, אשתו של ג׳ק, לובשות שמלות ונעלי עקב שכל כך לא מתאימים להליכה בין שבילי השדות. הם נראים לי כל כך זרים, כל כך שונה מאיבי ילדת הטבע שלי.
אני מוביל אותם לפרגולה מאחורי הבית, ומשם אנחנו משקיפים על השדות. אני עדיין נמנע מלהצביע על העמק ומעלה ההר. יש משהו במבט שלהם, שגורם לי לא לשתף אותם בכך.
״וזה שדה הלבנדר שלנו. אתה ידעת שסבתא גידלה לבנדר?״ אני שואל את אבי.
״לא היה לי מושג,״ הוא עונה לי, ״לכן יש שלט בכניסה גן העדן של רייצ׳ל?״
״חלקת הלבנדר של סבתא הייתה קטנה. כשנודע לי שאשתי משתמשת בלבנדר כדי לייצר מוצרי טיפוח, נתתי לה את כל החלקה הסמוכה למבנים. מצאנו בבית יומנים של סבא שכתב על גידול התירס, וגם יומן של סבתא שכתבה על הלבנדר. איבי שלי החליטה להנציח אותה, ושינתה את שם העסק שלה לשמה של סבתא. זה מדהים איזה קשר יש לה עם סבתא.״
