אני לא יודעת מתי,
שכן אינני מאיצה בסיפורי להסתיים,
ונותנת להם להיכתב בקצב שלהם.
אבל לפעמים
אני לא יכולה להתאפק,
ורוצה שתכירו כבר אותם,
את גיבורי סיפוריי החדשים
בר
במבט חודר
לפני שהתחילו ימי #שאגת_הארי
התחלתי לכתוב סיפורים בקטגוריה חדשה
#הימים_שאחרי,
שמספרת על החיים אחרי שהסתיימו ימי המלחמה.
אלא שאז פרצה המלחמה,
ואת הסיפורים שכתבתי התאמתי למצב החדש שנוצר בארץ.
את הסיפור #מבט_חודר החלטתי להשאיר כפי שהוא
ולא לצרפו לקטגוריה החדשה.
בסיום יום של פעילות מבצעית בשטח, נקרא סגן אלוף בן אלנתן להתייצב בפני המפקד. אין שום דבר שיכול להכין אותו למה שהוא עומד לשמוע.
אחרי חודשים רבים של לחימה, הוא מוצא עצמו חזרה בתל אביב, ועליו לתפקד כאב יחידני לבנו, לצד בניה מחדש של העסק שלו שלא תיפקד חודשים רבים.
חבר ממליץ לו על שירותיה של עורכת דין צעירה בשם מאיה גומא. הוא מחליט לבחון אותה ונותן לה להכין חוזה עבורו. לאחר שהיא מביאה לו תוצאות שעולות בהרבה על מה שציפה, הוא נותן לה חוזים נוספים, למרות שהם לא נפגשו פנים אלא פנים.
אחרי חודשים רבים של משא ומתן, הוא עומד לסגור חוזה גדול מאד, ולכן הוא מבקש ממנה שתבוא למשרדו לשבת איתו בישיבה עם הצד השני.
לתדהמתו, לא רק שמאיה לא מגיעה בזמן, אלא שרק אחרי עשרים דקות היא מתקשרת. הוא לא נותן לה לדבר, ומודיע לה שהיא מפוטרת.
׳איך יכולתי לצפות את מה שקרה לי הבוקר?׳ אני מתקשרת אליו להתנצל ולהסביר לו מה קרה, אבל הוא לא מוכן להקשיב לי.
בשארית כוחותיי אני כותבת לו שלא יחתום על החוזה, כי הוא איננו לטובתו. אני מצרפת לו את טיוטת החוזה שהוא שלח לי עם תיקונים והערות. לא נותר לי אלא לקוות שהוא יקרה את המייל ולא יקיים את הישיבה.
רק אז אני מרשה לעצמי לעצום עיניים, ולהרפות.
מאבד שליטה
אני מרגיש שאני נחנק. אמנם העסק שלי מרוויח הון, אבל אני מרגיש שמשהו שם חורק ברור לי שאם לא אקח פסק זמן, אצא מדעתי.
בדרך כלל אני מבקש מהמזכירה שלי שתזמין לי טיסה ובית מלון, לא הפעם. אני רוצה להתרחק למקום שאיש לא יוכל למצוא אותי.
אני ניגש לבית הקפה הקרוב למגדל בו נמצא משרדי, מזמין קפה, וגולש לאתרי התיירות המציעים חבילות של טיסה ובתי מלון. המחשבה הראשונית שלי היא להזמין סוויטה מפנקת במלון חמישה כוכבים, כפי שאני רגיל לעשות בכל נסיעה. אלא שמשהו לוחש לי שזה לא מה שיקנה לי את השקט.
האם אמצא את גן העדן הפרטי שלו, בעיר ברידג׳טאון באי ברבדוס שבקריביים?
״הוא נראה גבר נורמטיבי,״ אמרתי לאימי כשחזרתי באמצע ליל סופה סוער לבית הוריי, ״אני האמנתי לו כשאמר שאני לא שווה, שלא יצא ממני כלום. הוא קרא לי תינוקת כשסיפרתי לו על החלום שלי לרכוש את חנות הפרחים. הוא טען שאפסיד את המעט שיש לי. ובכלל, הוא רצה שאתן לו את כספי, והוא ינהל אותו. לא חשבתי שזוגיות היא מערכת יחסים עם האויב. אני שמחה שלא אמרתי לו את כל האמת אודותיי. אני כזאת מטומטמת!״
״אני לא מסכימה איתך. גם אותנו הוא הצליח לרמות. אני שמחה שתמיד נפגשנו איתו במסעדות, ולא הזמנו אותו לביתנו. לו היה יודע מי את באמת… אני שמחה שזה נגמר.״
ארבע חודשים עברו מאז.
״את עובדת קשה מידי. מה דעתך שנצא לחופשה קצרה, אולי סוף שבוע ארוך ?״ שאלה אותי מייגן חברתי הטובה.
״את מאמינה לי שאני אפילו לא מסוגלת לחפש לנו מקום לנפוש בו?״ עניתי לה בעייפות.
״ואם אני אמצא?״ היא שאלה אותי בתקווה שאומר לה כן.
איך יכולתי לומר לה שאני זקוקה לחופש לבד, לזמן שאני לא צריכה להתחשב באף אחד, כזה שיתן לי להתפרק לגורמים, ולנסות להרכיב את השברים שלי מחדש רק נכון יותר?
לראשונה מאז שהייתי ילדה קטנה, התחלתי להאמין בסיפור שסבתי סיפרה לי, שיש בכל אחד מאיתנו זאב, במקרה שלי זאבה. אני מרגישה אותה כעת משתוללת בתוכי חסרת מנוחה, ודורשת שאשחרר אותה לחופשי.
לו הייתי אומרת זאת למייגן, היא הייתה חושבת שירדתי מדעתי, שכן היא לוקחת את החיים בקלילות, ותמיד סומכת עליי שאציל אותה בכל מצב. למרות שהיא מכירה אותי מהגן, היא לא באמת מכירה אותי. אם אומר לה שאני שבורה, היא תילחץ , ובמקום לטפל בעצמי, אצטרך לטפל בה.
״אני אחשוב על זה,״ אני פולטת לבסוף, שמבחינתי זה אומר שאני לא, ומבחינתה זה אומר שנסע.
