״בואי נלך לבית של סבא,״ אומר ניק, בעוד אנחנו נכנסים לחדר הארונות להתלבש אחרי מקלחת משותפת, ״מחכים לנו עם ארוחת הערב.״
אני לובשת שמלת טריקו ארוכה, ומביטה על המיטה הסתורה. אם מישהו היה נכנס לחדר השינה שלנו, המיטה הייתה מספרת לו על מעשה האהבה הסוער שלנו עליו. המיטה שהייתה מסודרת למשעי כשניק הראה לי את החדר לראשונה, נראית כמו אחרי הוריקן. השמיכות זרוקות על הריצפה, והבגדים מפוזרים בכל עבר. אנחנו עומדים מולה ופורצים בצחוק.
״תראי כמה את מטריפה אותי,״ אומר ניק, ועוזר לי לאסוף את הבגדים, בזמן שאני מסדרת את המיטה.
החדר שוב מסודר, ואני מביטה בהנאה על המיטה. ״אני לא מאמינה איך הצלחת לשמור זאת בסוד. לרגע לא עלתה במוחי המחשבה שיש קשר אלינו לביקורים בחנויות הרהיטים.״
״אני מודה שהייתי המום כשעורך הדין יורקלנד הביא לי את הקלסר של הבית שסבא תכנן עבורי. הבנתי פתאום שהוא השקיע הרבה מחשבה בעתיד שלי, ולא היה לי מושג בכלל שזה מה שהוא מייעד עבורי.
הוא ידע שאני בעל עסק מצליח מאד, ועדיין קיווה שאתאהב במקום בדיוק כמוהו. ובכל זאת הוא לא רשם זאת בצוואתו, וביקש מעורך הדין שיחכה עם הידיעה על קיום הבית, רק אחרי שיוודא שאני באמת רוצה לקבוע כאן את חיי.
הייתי כל כך המום, והיה לי קשה להכיל את הגילוי הזה. זה לא שהתכוונתי להסתיר זאת ממך. היה לי ברור שאת האישה של חיי, האחת איתה אני רוצה להקים בית, אבל הייתי זקוק לזמן לעכל את כל מה שנודע לי.
את מבינה שזה לא רק הבית הזה, אלא שכל השדות שבעמק שייכים לנו. תחשבי על הילדים שלנו. לגדול במקום כזה, זה מדהים בעיניי.״
ניק מדבר, ועיניו נוצצות מהתרגשות. ״שבועות שמרתי על כך בסוד, ואני מרגיש מרגיש הקלה עצומה שאני יכול לדבר על כך ללא מעצורים, לשתף אותך ברגשות הסוערים שלי, וגם, כעת כשאני יודע שאת אוהבת אותי, לדבר גם על רגשותיי כלפייך. אני כל כך מאושר שפגשתי אותך. רק עכשיו אני מבין כמה היית חסרה לי כל השנים. את כל העולם שלי בייבי שלי, העולם כולו ויותר.״
כשאנחנו יורדים לכיוון ביתו של סבא, אני קולטת את גודלו של השטח שבבעלותינו, ושמה לב לראשונה לכך שיש כביש פנימי שמחבר בין שני הבתים.
אני מתמלאת עצב. ״מה יהיה על הבית עכשיו?״ אני שואלת.
״זאת ההפתעה השניה שאירגנתי לך. הוא הופך להיות הבית של גן העדן של רייצ׳ל. תוכלי להציג בו את המוצרים שלך, להפוך אותו לסטודיו שלך. דיברתי פעם שהיית רוצה לערוך סדנאות, עכשיו יש לך מקום, ואת יכולה לממש את חלומך.״
ניק מחנה את הרכב, ומוביל אותי לסככה בה אני נוהגת להגיש לעובדים ארוחת צהריים. אולי לא הייתי צריכה להיות מופתעת אחרי שראיתי איך מכינה את החצר האחורית שלנו לקראת החתונה, ובכל זאת אני לא מאמינה למראה עיניי, כשאני רואה את השולחנות העמוסים באוכל, כשחברינו טורחים מסביב.
״פניקס אמר שהוא מוותר על מסיבת רווקים. אין לו שום עניין בבחורות חצי ערומות שמקפצות לפניו, הוא רוצה להיות רק איתך. את מבינה שלא הייתה לנו ברירה אלא לעשות כבקשתו. אבל מצד שני לא יכולנו שלא לחגוג את העובדה שאתם עומדים להתחתן,״ אומרת פטי.
״אני מבינה שבני המשפחה שלכם לא יגיעו מניו יורק, וגם לא החברים,״ היא ממשיכה.
״כל מי שאני אוהבת נמצא כאן. אתם החברים שלי, ואני לא צריכה איש מלבדכם,״ אני עונה לה, ורואה את ההקלה על פניה.
״אם עברה למישהו המחשבה בראש שאני חייב לשאת את איבי לאישה , אז אני יכול להרגיע אתכם. אני כבר לא יכול לחכות, כי אני מאוהב בה מעל הראש,״ אומר ניק ומבקש מכולם שירימו כוס לחיינו.
החברים אירגנו לא רק את האוכל, אלא הביאו כלי נגינה, ועד מהרה כולם מתחילים לרקוד. ״הייתי צריכה שתשמעי את הלהקה שתנגן מחר בחתונה שלכם,״ אומרת לי פטי, ורוקדת בהתלהבות לידינו.
״את שמחה בייבי שלי?״ שואל אותי ניק.
״שמחה? אני מאושרת עד הגג. גם כי אתה עומד להפוך אותי לאשתך, וגם כי אני מאד נהנית מהמסיבה. היא בדיוק כמו שאני אוהבת.״
אנחנו חוזרים בחצות לביתנו החדש. אני מתקשה להירדם מרוב התרגשות. ״בחלומות הכי ורודים שלי לא חלמתי שאי פעם יהיה לי בית כזה. ולא על הגודל אני מדברת, אלא בית שמרגיש כל כך חם ונעים, מצד שני אם היו אומרים לי שגבר כמוך יתאהב בי, הייתי אומרת שזה לא יתכן.״
״את אישה מדהימה. את הוכחת לי אלף פעמים ויותר, שעשיתי את הבחירה הנכונה. את ראית אותי בימים לא פשוטים, ותמיד עודדת אותי שהכל יסתדר בסוף.
בסופו של דבר אני גבר שרגיל לעבוד עם הראש, לא בעבודה קשה בשדה. נכון שלמדתי המון מסבא, אבל אין כמו ניסיון מעשי, ואת זה הוא לא יכול היה לתת לי, כיוון שהוא לא עבד כמוני בשדות. את תמיד עזרת לי לקום כשהרגשתי שאני נופל, שאולי אני לא יודע מה אני עושה.
את כבר מכירה אותי. אם אני הייתי צריך לתכנן את הבית, הוא לא היה נראה כך, אבל הוא כבר היה קיים ברובו, ואני רק ניסיתי להתאים אותו אלינו.״
״הבית הזה יפיפה. רואים שמי שתכנן אותו התאים אותו לנוף מסביב. החלונות הגדולים מאפשרים לטבע להיכנס פנימה, בדיוק כמו שאני אוהבת. הדבר היחיד שהייתי משנה זה הגודל, אולי כי גדלתי בבית עצום, שתמיד הרגיש לי קר. אני יודעת שאתה תדאג שהבית הזה יהיה מלא באהבה, ולא ארגיש בו זרה,״ אני אומרת.
״זה מדהים שאת אומרת זאת, כי גם אני גדלתי בבית כזה, ולמרות בו שהרגשתי אהבה, שמחתי לעזוב אותו.
יום יבוא ותפגשי את הוריי ואת האחים שלי. תראי שלמרות השוני בינינו, ביני לבין ג׳קסון אחי הגדול, וביני לבין אית׳ן התאום שלי, אנחנו מאד קשורים ואוהבים אחד את השני.
ובכל זאת, אומר לך שוב, את הבית שלי, ואני מאד מתרגש לקראת מחר,״ אומר ניק, ומאמץ אותי אליו. אני עוצמת את עיניי ונרדמת.
השחר עולה.
קרני שמש חמימות חודרות מבעד לחלון ומעירות אותי. אני מסתכלת מנומנמת מסביב, ורואה שניק לא כאן.
על השידה מונח זר יפיפה בצבע לבן. ׳אנחנו! מתחתנים היום!׳ אני מתעוררת מיד, וניגשת להציץ מבעד לחלון. אני לא מסיטה את הוילונות, כדי שלא יראו אותי.
אם אתמול התרגשתי מהמראה של החצר האחורית, עכשיו אני כבר לא יכולה לעצור את דמעותיי. היא הפכה לגן פורח.
אני נכנסת להתקלח, וחופפת את שיערי. אני רוצה לחפש את מייבש השיער, כשאני שומעת נקישה על הדלת.
אני ממהרת לעטוף את גופי במגבת גדולה, וניגשת לראות מי מקיש על הדלת. ״את ערה?״ אני שומעת את קולה של מיירה מעבר לדלת.
״בואי כנסי, אני לבד,״ אני אומרת לה, ופותחת את הדלת לרווחה.
״אני יודעת,״ היא מחניקה חיוך, ונכנסת כשבידיה מה שאני משערת שזאת שמלת הכלה שלי. ״הבאתי כמה זוגות נעליים, רציתי לתת לך לבחור.
אני שמחה שכבר חפפת את הראש. אנדי אמורה להגיע כל רגע. היא תסרק אותך ותאפר אותך,״ היא אומרת ומניחה בעדינות את השמלה שלי על המיטה. ״וזה מניק,״ היא אומרת ומגישה לי שקית.
בתוך השקית יש מעטפה. אני פותחת אותה, וקוראת את המילים.
בייבי שלי,
מחכה בקוצר רוח לראותך.
באהבה,
בעלך (בקרוב) ניק.
אני מוציאה מתוכה שקית הנושאת את הלוגו של מיו מילאן ניו יורק. אני מבינה שהוא תכנן את היום הזה לפרטי פרטים. בתוך השקית יש סט של לנז׳רי בצבע לבן, מעוטר בתחרה, בדיוק כמו השמלה שבחרתי, וחלוק משי לבן.
אני מוצאת בה שקית נוספת של קתרין לה בלנק מבית מיו מילאן, שהיא חברת התכשיטים של דורי ברמינגהם. בתוך קופסת קטיפה כחולה, מונחת שרשרת זהב משובצת יהלומים, כשראשי התיבות שלנו שזורים בה, וזוג עגילים עם נטיפי יהלום. אין לי ספק שהתכשיטים עלו הון, שאלה פריטים מאד יקרים.
בשקית מעטפה נוספת.
בייבי שלי,
אני יודע מה עובר לך כעת בראש.
ביום הזה שאנחנו מקימים שושלת חדשה, רק שלך ושלי, בחרתי בטבעות הנישואין של סבא וסבתא, בשל הקשר שלהם אל שנינו.
ועדיין, רציתי להתחיל למלא את קופסת התכשיטים שלך בפריטים חדשים, ששייכים רק לשנינו.
אוהב אותך,
ניק
אנדי מגיעה, נושאת איתה מזוודה. היא מוציאה מתוכה מייבש שיער ומורה לי לשבת על המיטה. ״אני רוצה תסרוקת פשוטה,״ אני מבקשת.
״אני יודעת בדיוק איך לעצב לך את השיער. תתמסרי לי ותרגעי,״ היא אומרת. אני רוצה לענות לה שאני רגועה, אבל מבינה שאני לא. אני מתרגשת בטירוף ממה שעומד לקרות כאן היום.
מיירה מדליקה נרות שמפיצים ריח נעים בחדר, ומפעילה פלייליסט של שירים שקטים. אני נושמת את הריח לתוכי, ומחייכת. זה אחד מהריחות של גן העדן של רייצ׳ל.
אני מרחפת מאושר, ונותנת לאנדי לעשות כרצונה. כשהיא מסיימת, היא שמה מולי מראה שאראה את עצמי. ״את בהחלט מכירה אותי,״ אני אומרת לה, כשאני מביטה מרוצה במראה.
״לכי להתלבש, הזמן מתקרב,״ אומרת מיירה.
אני לוקחת את השקית של ניק, ונכנסת לחדר הארונות. אני קולטת שהשקית השחורה שראיתי כאן אתמול, לא פה. ׳זאת הייתה החליפה שלך,׳ אני אומרת בהבנה בליבי.
אני שומטת את המגבת מעליי, ולובשת את הלנז׳רי. אני נזכרת בחלוק ולובשת אותו. יש עוד משהו שאני רוצה לעשות לפני שאני לובשת את השמלה.
*
מזה זמן אני עובדת על מתנה לניק. יצרתי עבורו ליין לגברים לו קראתי My love.
כשתכננתי לעזוב את הבית, לקחתי איתי כמה מהמארזים שונים שהכנתי, וזה ביניהם.
*
אני מכניסה את המארז לשקית, מכניסה לתוכו גם את היומן האישי שלי, בו רשמתי מידי יום את רגשותיי ושירי אהבתי אליו, ורושמת על הכריכה – כל מילה שלך אהובי.
רק אז אני מוציאה את השמלה מהשקית, ולמרות שכבר הבנתי איזו שמלה היא, אני מתרגשת לראות אותה.
אני יוצאת חזרה לחדר השינה, ומבקשת ממיירה שתמצא את ניק ותמסור לו את השקית, ומאנדי אני מבקשת שתעזור לי לסגור את השמלה.
אנדי סוגרת את הכפתורים של השמלה, ניגשת לקחת את הזר מהאגרטל, ומגישה לי אותו. ״בואי איבי, ניק מחכה לך.״
אני מחסירה נשימה. ׳זה באמת קורה כעת?׳ אני חושבת, ומתקשה להאמין.
אני יורדת לקומת הכניסה. על השולחן בחדר האירוח יש זר גדול של וורדים לבנים, ובתוכם פרפר בצבע כחול.
הדלת הגדולה המשקיפה על הגן פתוחה בחלקה. אני חייבת להסדיר את נשימתי רגע לפני שאני יוצאת החוצה. המראה שנגלה לנגד עיניי, והמחשבה שכל זה נעשה על ידי ניק לכבודי, גורם לי אושר גדול.
אני יוצאת עם חיוך לעבר השביל שמוביל אותי אליו. אני רואה אותו עומד זקוף, ועיניו הנוצצות, נעוצות עמוק בעיניי. ״בואי אלי בייבי שלי,״ אני רואה את שפתיו אומרות בלי קול.
״אני אוהבת אותך,״ אני אומרת ורוצה לרוץ אליו, אבל צלילי המוסיקה ברקע מכתיבים לי את הקצב. פטי מושיטה לי את זרועה ומלווה אותי לעבר החופה.
אני משתדלת לא לבכות. מעולם לא ראיתי את ניק לבוש בחליפה, עכשיו כשהוא לובש את הטוקסידו השחור, עם עניבה כחולה בצבע עיניו, אני כל כך מתרגשת למראהו. הוא גבר יפה תואר, והוא שלי!
״כל כך התגעגעתי אליך,״ אני אומרת כשאני מגיעה אליו.
״את עוצרת נשימה, את כל כך יפה, שקשה לי לנשום מרוב התרגשות,״ הוא לוחש לי.
כל הטקס אני מרחפת, מתקשה להאמין שאני לא חולמת, שיש גבר בעולם הזה שלא חושב שאני לא שווה כלום, אלא שאני כל העולם שלו. גבר שיכול היה להשיג כל אישה בעולם, ובחר בי.
״אתה רשאי לנשק את הכלה,״ אומר הכומר שמשיא אותנו.
״כל היום חיכיתי למילים האלה אישתי,״ לוחש לי ניק. אני עוצמת את עיני בציפיה, ומרגישה את שפתיו הרכות נושקות לשלי. ״עכשיו את מבינה מה את בשבילי?״ הוא שואל.
״אני יודעת ניק שלי,״ אני אומרת בזמן שהוא אוחז בידי ומוביל אותי לתוך הבית.
״תודה על המתנה שלך, היא מדהימה. קראתי כל מילה בשקיקה. את בהחלט יודעת איך לטפח את הגבריות שלי. אין גבר יותר בר מזל ממני בעולם כולו. פעם היה, סבא שלי, היום זה אני,״ הוא אומר, ״אהבת מה ששלחתי לך?״
״יותר מכל אהבתי את המילים שצרפת. אתה מכיר אותי כל כך טוב. השרשרת יפיפיה, אני ממש אוהבת אותה, ואת שלוב האותיות לנו. אני לא מאמינה שבכלל חשבתי שאתה לא אוהב אותי, בזמן שאתה עשיתי הכל כדי לשמח אותי,״ אני אומרת.
אנחנו חוגגים עד השעות הקטנות של הלילה. ״תסתכלי כמה כולם שמחים איתנו,״ אומר ניק בזמן שמוסיקה מתחלפת לצלילים שקטים, ואנחנו רוקדים צמוד. אני מניחה את ראשי על חזהו.
החגיגות לא מפסיקות גם למחרת, כשפטי מודיעה שהיא אחראית על הבראנץ׳ של יום ראשון.
בערב כאשר אנחנו פותחים את המתנות, אני המומה לראות איזה מתנות מושקעות קיבלנו. מתנות שהן שוות בעיניי יותר מכל סכום שהיינו מקבלים. אני נזכרת בחתונות שנוכחתי בהן בעיר. איך כל דבר נמדד שם בכסף, ולא פעם היו בני הזוג מתלוננים על היד הקפוצה של האורחים.
״מרגש אותי לראות כמה את מתרגשת מהפמוטים שהביאו לך,״ אומר ניק, ״כאילו הם יצירת אומנות יקרה.״
״אבל זה בדיוק מה שהם. מריסה השקיע בהם את הנשמה, תראה את העיטורים עליהם, שמראים שהם נעשו באהבה גדולה.״ אניוניגשת לשים אותם באמצע שולחן האוכל. ״זאת מתנה הרבה יותר יפה בעיני, מאשר לו הייתה מביאה לנו שיק, גדול ככל שיהיה.״
״אני מסכים איתך, וזה מה שמרגש אותי, שאת חושבת כמוני,״ הוא אומר.
״אני לא רגילה לקבל מתנות, אתה כבר יודע. ואתה לא מחסיר ממני דבר. כשרק הכרנו אפשרת לי לקנות מה שרציתי, לא הגבלת אוי בסכום. אני לא אשכח את זה לעולם. נכון שהקניות שלי היו עבור שנינו, ועדיין, נתת בי אימון, כשעדיין הייתי זרה לך.״
שבוע חדש מתחיל.
מדהים אותי לראות איך איבי התרגלה לבית החדש. היא עדיין לא מסכימה שאקח לה עזרה בניהול הבית.
אני מחייך כשאני מריח את הריחות שכולם מהמטבח. אני יורד לקומת הכניסה, ניגש מאחוריה בשקט, ומחבק אותה. היא מסתובבת אליי. ״בוקר טוב ניק שלי,״ היא אומרת, ״אני מבינה שלא משנה כמה גדול הבית, אתה תמיד תריח את הריחות מהמטבח. אני כל כך מאוהבת בו, במטבח הזה. ואל תסתכל עליי ככה, אתה כבר יודע שבך אני מאוהבת הרבה הרבה יותר.״
אנחנו אוכלים יחד ארוחת בוקר, ונוסעים יחד לבית של סבא. בילי כבר מחכה לי כאן.
״בילי כאן כדי לתכנן את השינויים שאת רוצה,״ הוא אומר לי.
״אתה בוטח בו?״ אני שואלת, ״הרי הוא גבר.״
״כבר אין לי ספקות, יש לי בטחון מלא שאת רואה רק אותי,״ הוא אומר ברצינות.
״סוף סוף הבנת,״ אני אומרת.
אני רואה אותם יושבים באזור הסככה ומדברים. בילי מקשיב קשב רב לדבריה, ואני שמח לראות שהם מסתדרים טוב. לרגע אין לי חשש שיקרה ביניהם משהו.
אם יש משהו שאני מעריך, זאת העובדה שכשיש לו שאלות, הוא לא יוצר איתה קשר ישירות. כל שאלה עוברת דרכי.
עברו שלושה חודשים מאז החתונה.
חיינו נכנסים לשגרה חדשה, כעת כשבנית הבית הסתיימה, ואנחנו גרים בו. את הזמן שהקדשתי לו, אני פנוי להקדיש לאיבי.
מידי ערב אנחנו יושבים בפינה בה ממוקמים הכסאות של סבא וסבתא, וצופים בשקיעה.
״יש לי הפתעה בשבילך,״ אומרת איבי. רק הבוקר גילינו שהיא בהריון, ואני סקרן איזו עוד הפתעה היא מכינה לי.
היא ניגשת לחדר העבודה, וחוזרת עם ציור בידה. ״אני מבקשת שתמצא לו מקום ראוי. היא מסובבת את הציור אליי, ואני רואה בו ציור של סבא וסבתא על רקע השדות של העמק. אני מביט על החתימה בתחתיתו ולא מאמין. ״את ציירת אותו?״ אני שואל מופתע.
״הרבה זמן לא ציירתי. הייתי עסוקה בהשרדות. בזכותך אני מרגישה שאני יכולה סוף סוף להרפות. הבית הזה נותן לי השראה לצייר. במקור הציור הרבה יותר קטן, אבל נתתי אותו לגלריה בכפר שיהפכו אותו לציור על קנבס.״
אני מתרגש מהמחווה שלה. היא יודעת כמה אהבתי את סבא וסבתא, וגם היא בלי להכיר אותם, אוהבת אותם.
