לא כל יום אני צופה בעינים פקוחות בזריחה. אלא שבחודש האחרון עמיתי
לעבודה נסע לחופשה בעולם, והכל על כתפיי. השמים צבועים בצבעיה הבתוליים של הזריחה, כאילו השמש שולחת את קרניה לגשש את הדופק של העולם המתעורר, ולהחליט אם תזרח מעלינו במלוא עוצמתה.
עבורי השעות האלה של עלות השחר, הן סיום יום עבודה, כשגופי מתחנן שאניח אותו על המיטה ואתן לו כבר לישון.
*
״מה את מתלוננת, זה לא שאת עובדת בהתנדבות. את מקבלת שכר הוגן,״ אמר לי שי מנהל התחנה.
״כסף זה דבר נחוץ, ומאפשר לך לחיות את חייך כפי שאתה בוחר. אני יודעת שאני מרוויחה טוב, אבל גם יודעת שאני שווה את זה. אלא שזה לא העניין. כשם שהציבור רעב לשמוע חדשות, כך הגוף שלי צמא לשעות שינה. ואותן, עם כל הכסף שאני מרוויחה, אי אפשר לקנות. אתה מבין שאני ממוטטת?
אין לי זמן למטלות פשוטות, כמו ללכת למכולת כדי למלא את המקרר היקר שרכשתי, עם מוצרים בסיסיים כמו חלב לקפה, ולחם שאוכל להכין כריך כשאני מתה מרעב, ואל תספר לי שיש מסעדות פתוחות סביב לשעון, כי כשאני מסיימת את המשמרת הבלתי נגמרת שלי, הדבר האחרון שבא לי, זה לשבת בבית קפה ולהזמין אוכל.
ומה עם כביסה? כמה בגדים חדשים אני צריכה לקנות כי אין לי זמן לכבס? אני חושבת שאני מתחרה עם מרקוס שקנתה נעליים ללא הכרה, כך אני עם הכמות הלא הגיונית של תחתונים שאני רוכשת לאחרונה.״
״מי זאת מרקוס?" הוא שואל אותי.
׳איך אתה לא יודע?׳ ״אימלדה מרקוס הייתה הגברת הראשונה של הפיליפינים לשעבר, שרכשה נעליים ללא הכרה,״ אני עונה.
״אהה… בטח, שמעתי עליה. למה אנחנו מדברים עליה?״ הוא שאל.
*
אלא שכעת אני אפילו לא מסוגלת להכין לי אוכל בבית, ואני גוררת עצמי לבית קפה הקרוב לתחנת החדשות.
״כרגיל?״ שואלת אותי גילי המלצרית, כאילו אני דיירת קבועה בבית הקפה.
בא לי לשאול אותה אם ביקרתי בבית הקפה יותר מפעמיים מאז שחזרתי לעבוד כאן, אבל נמנעת מלעשות זאת. ״את מכירה אותי,״ אני אומרת בחיוך, ומתיישבת ליד השולחן שממנו צופים על הנמל.
קרני שמש זהובות מרצדות על המים, ואדוות קלות משחקות אחת עם השניה בתופסת. המראה הזה אמור להשרות עליי שלווה, אבל אחרי הלילה הסוער בחדר החדשות, כשכל עמי האזור מאיימים על מדינתו היפה, קשה לי קצת לשחרר מגופי את האדרנלין שהחזיק אותי לאורך כל שידורי הלילה.
״אני לא מאמין! מה את עושה בארץ?״ אומר אסף שמתקרב אליי.
*
פעם , כשעוד הייתי תמימה, כשעדיין לא היכרתי את הבאז סביבי, כשרק הפכתי לדמות ידועה, האמנתי שאסף, שלמד עם אחותי בבית הספר, נחמד אליי כי הוא מכיר אותי מאז שהייתי קטנה.
רק כששמעתי פעם שהוא מתרברב שהוא מכיר את העיתונאית החוקרת של ערוץ החדשות, ולא סתם, אלא היכרות אישית, הבנתי שהידידות בינינו היא לא בגלל שאני נחמדה בעיניו.
אז עכשיו הוא מעמיד פנים שהוא לא יודע שחזרתי.
*
שמונה חודשים קודם
את במאי הקולנוע דון לוין, שהגיע לביקור בזק בארץ עקב מחלת סבתו, הכרתי במסגרת עבודתי כעיתונאית חוקרת בתחנת החדשות. אמנם לא אני ראיינתי אותו, אבל נוכחתי באולפן, והעיניים שלו היו עליי כל הראיון. הוא הפסיק אותו מייד כשהבחין בי, וביקש שאני אראיין אותו.
״אני עיתונאית, לא מראיינת,״ עניתי לו, ועמדתי לעזוב את האולפן.
״אני אמשיך בראיון רק בתנאי שתשארי,״ הוא אמר.
משכתי בכתפיי והתכוונתי לשבת ליד הבמאית. ״תעשי לי טובה תשבי משמאל למצלמה. הוא לא מוריד את העיניים שלו ממך,״ היא אמרה לי.
מיד כשהסתיים הראיון, הוא מיהר אליי. ״איך הייתי?״ הוא שאל, ״אהבת את התשובות שלי?״
״אתה בהחלט אדם מעניין,״ אמרתי לו.
״מעניין מספיק כדי שתלכי איתי לארוחת ערב?״
כך התחיל הרומן בינינו, שבעקבותיו נסעתי ללוס אנג'לס להיות איתו.
אני לא יודעת לומר מי משנינו השתעמם יותר, הוא שהמשיך לצאת עם נשים אחרות, ׳כי כזה אני,׳ או אני שחיפשתי חיים יציבים, שכללו רק בן זוג אחד, והתעייפתי מהחיזורים של חבריו.
אחרי חצי שנה מיציתי. טלפון אחד לחדר החדשות הספיק כדי שיובטח לי שאני יכולה להתחיל לעבוד מתי שארצה.
״אני נוסעת לארץ״ אמרתי לדון.
״נסיעה טובה,״ הוא אמר, והיה עסוק בשיחה בטלפון הנייד שלו.
״מאחלת לך שתהיה מאושר,״ אמרתי לו.
״האושר שלי לא תלוי בך,״ הוא גיחך.
״ברור שלא, אני יודעת. גם שלי, ולכן אני עוזבת,״ אמרתי.
למחרת כשעמדתי לצאת למונית שהייתה אמורה להגיע כל רגע לאסוף אותי לשדה התעופה, הוא הביט המום על שלוש המזוודות הגדולת שלקחתי.
״נו באמת, זה נראה כאילו שלקחת איתך את כל הבית. לכמה זמן את נוסעת?״ הוא שאל בלעג.
״לתמיד,״ עניתי באדישות.
״את עוזבת אותי??״ הוא הרים מעט את קולו.
״כן,״ עניתי.
״אבל למה, מה חסר לך פה?״ הוא שאל.
״אתה היית חסר לי פה. אני חוזרת הביתה, ומאחלת לך רק טוב,״ אמרתי.
״את עוד תחזרי,״ הוא ניסה להישמע בטוח בעצמו, אבל הרגשתי את השבר בקולו.
״יש לך כל כך הרבה נשים בחייך, אתה לא צריך אותי,״ אמרתי ומיהרתי להוציא את המזוודות החוצה.
דון נשאר נטוע במקומו, מנסה לעכל את העובדה שאני באמת עוזבת.
בשעה שתיים בדיוק, נהמו מנועי מטוס אל על על מסלול ההמראה בשדה התעופה הבינלאומי בלוס אנג׳לס כשפניו מזרחה לכיוון תל אביב.
״אני משתתפת בצערך,״ אמרה לי הנוסעת שישבה לידי.
״סליחה?״ הסתכלתי עליה בחוסר הבנה.
״זה לא פשוט לפרק בית,״ היא אומרת.
׳על מה היא מדברת לעזאזל?׳ הבטתי עליה.
״אלה יקרה,״ היא פנתה אליי כאילו אנחנו מגרות ותיקות, והניחה את ידה על זרועי, ״גם אני חוויתי פרידה. רק ששלי לא פורסמה בכל אמצעי התקשורת.זה בטח קשה לך מאד.״
לשמחתי לפני שהספקתי להגיב ניגשה אליי רינת הדיילת, ומסרה לי שאושר לי השדרוג למחלקת עסקים
הדבר הראשון שעשיתי הוא להתחבר לרשת האינטרנט, ולעשות את מה ששנוא עליי, להכנס למדורי הרכילות.
הבמאי דון לוין, ואשת התקשורת אלה מארש, החליטו בהחלטה משותפת לסיים את יחסיהם. הם מבקשים לכבד את פרטיותם.
גיחכתי לעצמי. הוא ידע שאני בדרך לשדה, הניח שלא יהיה לי קשר עם איש, ובחר להפיץ את הידיעה הזאת. הוא חשש שאני אספר שאני זאת שבחרתי לסיים את מערכת היחסים המעורערת הזאת. האגו שלו דחף אותו לזאת. שיהיה בריא.
״תודה רינת,״ אמרתי.
״אחת הדיילות סיפרה לי בהתרגשות שאת בטיסה. אמרתי לה שאני שמחה לשמוע, כיוון שאנחנו חברות טובות, ואז היא ביקשה ש׳אשפוך את התה,׳ שאספר לה מה באמת קרה אצלכם בחדרי חדרים. לא היה לי מושג על מה היא מדברת, והיא הראתה לי את הידיעה עלייך. כשראיתי שהנוסעת לידך מציקה לך בשאלות, דאגתי להעבירך לכאן, בטענה שביקשת שדרוג.״
״אין מה לספר. לפעמים את חושבת שזה האדם שנועד עבורך, ומגלה שלא. טוב שזה קרה לפני שהתחתנו,״ תמצתתי את דבריי בכמה מילים. לא הייתה לי שום כוונה לספר לאיש על ימי הבדידות שעברתי במערכת הזוגית הזאת.
לאחר ההמראה התחברתי למאגרי המידע של העיתונאים, ועידכנתי את פרטיי באתרים שאותם זנחתי בחודשים שחייתי מחוץ לארץ.
כשסיימתי, חזרתי לטיוטת הספר השלישי בסדרה שכתבתי, בתקווה שאמצא זמן לערוך אותם ולהוציאם לאור. שקעתי בכתיבה, ועצרתי רק כדי לאכול מידי פעם, וללגום מבקבוקי המים שנגמרו במהירות. העלילה המשיכה להתגלגל במהירות, ולא הייתה לי כוונה להפסיק את גיבוריי מלספר את סיפורם.
סמוך לנחיתה שאלה אותי רינת מי בא לאסוף אותי מהשדה. רק אז קלטתי שלא הודעתי לאיש על בואי.
״הבנתי שהורייך עדיין בשליחות בחו״ל,״ אמרה, כשהמתנו ליד המסוע לקחת את המזוודות, ״איפה תשהי?״
״הזמנתי מקום במלון ליד תחנת השידור,״ עניתי. לא שיקרתי, שכן זה בדיוק מה שעשיתי כשהבנתי שאין לי לאן ללכת.
כשיצאתי מבעד לדלות היציאה הופתעתי כשניגש אליי נהג מונית, ״את אלה מארש?״
״כן,״ אני עניתי והבטתי עליו בצמצום. ׳רק חזרתי וכבר יודעים מי אני?׳
״אני מתחנת השידור, באתי לקחת אותך למלון,״ הוא אמר, ולקח ממני את העגלה שעליה שלושת המזוודות שהכילו את כל מה שהיה לי בעולם.
אמנם אני מנהל מחלקה, אבל אני עדיין פעיל בחדר ניתוח. המקרה שקרה הלילה היה ניתוח מסובך של אישה שחלתה בסרטן הרחם והשחלות.
״אתה יכול לקרוא בתיק שהאבחון נעשה כבר לפני שנתיים, לאחר שהתגלו בבדיקה תאים סרטניים. כבר אז המלצנו על ניתוח, שלא היה אמור להיות מסובך, אבל הכרחי,״ אמר לי ד״ר רוטנברג, ״אבל הגברת הייתה עסוקה מידי, כדבריה, ובכלל היא חשבה שהייתי להוט מידי להכניסה לחדר ניתוח. גם בעלה המיליארדר טען שזה יפגע בנשיותה, שאת זה לא הבנתי, ואמר שהוא יקח אותה לחוות דעת נוספת אצל רופא פרטי.״
״ועכשיו הוא למד על בשרו, שכסף לא קונה הכל. אין לי מושג אם היא תשרוד. בעצמך ראית שזה כבר מזמן לא עניין של איברי הרביה, אלא זה התפשט. אני מאחל לה שהצוות של האונקולוגיה יצליח בניתוח,״ עניתי לו.
ולמרות שהחלק שלנו בניתוח הסתיים, נשארנו בחדר הניתוח עד סופו..
כשהגיע המסרון מגיא ששאל אם נפגש לארוחת בוקר, למרות שהשעה הייתה עדיין מוקדמת, נעניתי מיד.
*
את גיא היכרתי בסבב המילואים הראשון של המלחמה. הוא מבוגר ממני בכמה שנים, וגם הוא עונד על כתפיו את דרגת הסגן אלוף, הובלנו את הכוחות זה לצד זה, כשאני שועט קדימה בראש מתוקף תפקידה המיוחדת של יחידתי.
את הצלקות שנחרטו בו עקב סבבי המילואים הרבים, גיליתי אחרי לא מעט זמן.
לכן, כשגיא מתקשר אליי, אני עושה הכל כדי להיפגש איתו.
*
אני נכנס להתקלח מקלחת זריזה, מרגיש שלילה שלם בחדר הניתוח השאיר בי את חותמו, והריחות של חומרי החיטוי דבקו בי. אני מודע לכך שזה יותר דמיוני, מאשר באמת כל כך מורגש, אבל אני לא שולט בזה.
כשאני מסיים, אני מגלה שבתיק שהבאתי איתי, אין מכנס וחולצה להחלפה, מה שלא מפתיע בהתחשב בעובדה שאינני מרבה לנתח בימים אלה. לפחות יש בו חולצת טי שירט נקיה, ותחתוני בוקסר, שאותם אני מחליף כשאני מסיים אימון בחדר הכושר.
בלית ברירה אני שב ללבוש את את המכנס והז׳קט. אני מקצר את הזקן שלי, משאיר רק חותמת ממנו, ומתיז על עצמי מי גילוח. את הבגדים שהחלפתי אני מכניס לשקית, מניח אותם בתיק, ומכניס גם את התיק של כלי הרחצה. בדיוק כשאני מתחיל לסגור אותו, הטלפון הנייד מצלצל.
״נרדמת?״ הוא אומר בחוסר סבלנות.
״הייתי חייב להתקלח, אין לך מושג כמה אני מתעב את ריחות חומרי החיטוי שנדבקים בגוף. הייתי חייב לשטוף אותם ממני. אני בדרך לחניון, ויוצא לפגוש אותך.
״אל תכעס עליי. אתה היחיד שאני יכול להתפזר לידו,” הוא אומר נבוך.
״אני כבר בנסיעה, אגיע אליך בקרוב. אני אשמח לקפה, וארוחת בוקר, עבדתי כל הלילה,״ אני אומר.
״למה לא אמרת,״ הוא אומר, ״אני כזה …״
אני קוטע אותו. "הכל בסדר. גם רופא שעבד כל הלילה צריך לתדלק את הגוף בשתיה ואוכל,״ אני מרגיע אותו.
אחת הסיבות שאני אוהב את בית הקפה הזה, היא שיש בו חניה בשפע, ואין צורך להסתובב דקות ארוכות בחיפוש אחר מקום חניה..
אני רעב, צמא, ומותש, ונשים זה הדבר האחרון שבראש שלי. גיא לעומתי אחוז התרגשות כולו, כל כך שונה מהגבר שדיבר איתי בטלפון. ״אלה מארש יושבת לידינו,״ הוא לוחש כולו נסער, ״אולי תזמין אותה לשבת איתנו.״
אני מסתכל עליו ברחמים. אין זאת הפעם הראשונה שהוא עושה זאת, שהוא מבקש שאבוא כדי למשוך תשומת לב.
*
״אני לא מבין לשם מה אתה צריך אותי,״ אמרתי לו פעם, ״אתה נראה טוב, יש לך הופעה מרשימה, ונשים מסובבות את הראש אחריך.״
״יופי, ומה זה עוזר לי עם האופי המחורבן שלי?״ הוא רטן.
״על מה אתה מדבר? אני מאד נהנה לדבר איתך. אתה חכם, מצחיק, ומעניין,״ עניתי לו בניסיון לעודד אותו.
״אתה מתאר את עצמך, אני לא כזה,״ הוא המשיך בקו התבוסתני שלו.
״זה לא נכון, ״ עניתי לו בעייפות. קשה מאד להרים גבר שלא מעריך את עצמו.
״לך יש נשים בשפע, אבל הן לא מעניינות אותך, ואני שזקוק למישהי שתראה אותי, לא מוצא אפילו אחת.
הוא היה עטוף רחמים עצמיים, והחלטתי לא להמשיך להוכיח לו שהוא טועה. אז נכון שנשים נמשכות למראה שלי, ומי שיודעת מי אני, גם למעמד שלי, אבל אני זקוק רק לאחת שתמלא את הלב שלי, בעיקר אחרי כשלון נישואיי.
*
״לא היום,״ אני אומר. אני חוסך ממנו את דעתי על אנשים מפורסמים, שחושבים שהם מורמים מעם, ושכולם חייבים להם הכל.
אז במקום לעטות על פניי מבט מתעניין, אני מקשיח את פניי, ומסתכל עליה בהתנשאות. בסופו של דבר אני הגעתי להישגים לא פחות, ולא אתפלא אם לא יותר, ממנה. כל מה שהיא עושה זה להקריא חדשות ולחייך כמו בובה.
אנשים ניגשים אליה, ומבקשים להצטלם איתה תמונת סלפי. המלצרית מתערבת, ומבקשת שיניחו לה. ״היא עבדה כל הלילה, תנו לה קצת שקט. מספיק שעות היא נמצאת תחת אור הזרקורים, מגיע לה קצת פרטיות.״
״אפשר לחשוב שהיא לא נהנית מתשומת הלב,״ אני מסנן. היא מביטה עליי מופתעת.
״תתפלא, אבל לפעמים אדם זקוק לקצת פרטיות. בסך הכל אני בן אדם, גם אם אני מוכרת מהמסך.״
המעריצים מקשיבים בצמאון לכל מילה שיוצאת מפיה.
״איזו אישה צנועה,״ אומר אחד מהמעריצים, וכל מה שאני חושב לעצמי. זה שאני נמצא במקום הכי לא נכון, בזמן הכי נכון. כבר אין לי חשק לאכול.
״מה יש לך?״ נוזף בי גיא, ״מה אכפת לך ש…״
״לא אכפת לי,״ אני עונה באדישות, ונוגס נגיסה גדולה בבגט וממלא את פי.
אלה מרגישה לא בנוח עם המהומה סביבה ומבקשת מהמלצרית שתארוז לה את האוכל. הנייד שמתריעה על כניסת הודעה, מהווה לה תרוץ. ״אני צריכה לחזור לחדר החדשות,״ היא מתנצלת.
״אבל רק הגעת,״ אומרת המלצרית המאוכזבת.
״תאמיני לי שאני מפנטזת על המיטה, אבל העבודה קוראת לי,״ היא אומרת ומחייגת. ״אלה מדברת. אני בבית הקפה,״ היא מוסרת את שמו, ״תשלחי את הנהג לקחת אותי.״
״אני מבינה שזה סקופ לוהט, ואיני יודעת מי האישיות שהעבירה לכם את המידע הזה, אבל אני רוצה שתבינו שלשידור שלנו יש השלכות בטחוניות.״
״את לא נורמלית,״ לוחשת לי שירה המפיקה, ״יש בידייך חומר שאין לאף תחנה אחרת.״
״חשבת למה רק לנו יש את המידע?״ אני שואלת, ״יש לך מושג למה אנשים מוכרים מידע לתחנה מסויימת?״
״אני לא מבינה,״ אומרת שירה.
״בואי נאמר שכל דבר צריך לבדוק בשבע עיניים, ואל תשכחי שאין ארוחות חינם.״ שירה מביטה בי, ואני רואה שהיא נאבקת עם עצמה אם להקשיב לי, או לזכות ברייטינג גדול. ״אני לא אומרת לך מה לעשות, הבחירה בידייך. בסופו של דבר אני רק היד שכותבת,״ אני אומרת. ויודעת שבכך אני מערערת אותה.
״יריב תעקוב אחרי חדרי החדשות, ותראה אם יש רמז למה שנודע לנו,״ אני מבקשת ממי שתפקידו לעקוב אחרי הרשתות החברתיות.
״את מתכוונת לפרוץ לתחנות אחרות?״ שירה מסתכלת עליי בתדהמה. לפעמים אני חושבת כמה היא מעולה בעבודה שלה, וכמה היא חסרת ידע בכל מה שקורה מסביב בענף שלנו.
״מה פתאום? איך את מבינה מדבריי שזה מה שביקשתי. לעולם לא אבקש ממישהו לעשות משהו לא חוקי. כמו שאנחנו מפזרים רמזים לפני שידור, גם אחרים עושים זאת ברשתות חברתיות מסוימות.
בסופו של דבר הרבה אנשים צמאים לרכילות, ונהנים להפיץ אותה. הם לוגמים ממנה בלי לבדוק אם יש אמת בדברים. אם מה שהגיע אלינו נמצא בידי אחרים, אני מבטיחה לך שיהיה מי שיטפטף את זה החוצה.
אני אישית מעדיפה לשדר דברים שאושרו על ידי הגורמים המוסמכים, אבל כפי שאמרתי אני לא הקובעת,״ אני עונה לה באסרטיביות.
״אם כך נמתין,״ היא אומרת.
מתח שורר בחדר החדשות בציפיה לקבל את ההיתר לפרסם את מה שאנחנו יודעים. שי מבקש מכמה מאתנו, ואני ביניהם, להישאר הלילה בתחנה.
״את עולה היום לשידור,״ הוא מודיע לי, לא שואל אם אני רוצה, ״וזה לא נתון לויכוח. אחת שכותבת כמוך, בהחלט מסוגלת להתנהל בתנאי לחץ בלי שיכתיבו לה מה לומר או לשאול.״
וכך אני הופכת נגד רצוני לאחת מהמגישות המובילות של התחנה.
החיים שלי משתנים מהקצה לקצה, והזמן שאינני עובדת, הוא מועט.
אני יורדת מהשידור, וניגשת לראות אם יש לי הודעות. אני רואה שאימי התקשרה ומתקשרת אליה מייד.
״נו, כבר עשית בדיקה?״ היא שואלת אותי, ״ואל תגידי לי שאת עובדת כל הזמן, אני יודעת, אבל את חייבת למצוא זמן.״ אני יודעת שהיא דואגת לי., ולא בלי סיבה.
*
״אלה, אני לא יודעת איך לספר לך את זה באופן שלא ישמע דרמטי מידי,״ אמרה לי אימי לפני מספר חודשים, כאילו שפתיחת שיחה באופן כזה היא אינה דרמטית. ״אלכס חולה,״ היא הפילה עליי את הפצצה.
אלכס, אחותי הגדולה חלתה אף היא בסרטן הרחם, בדיוק כמו אימי, וכמו סבתי.
״הבשורה הטובה,״ אמרה לי אלכס כשהתקשרתי אליה מייד, ״היא שיש לי ילד אחד, וגם אם לא אוכל ללדת יותר, לפחות יש לי אותו. אני מנסה להיות כמוך אלה, להסתכל רק על הדברים החיוביים בחיים. האם זה תמיד מצליח לי? לא. אבל זה מה שעלה לי בראש כשבשרו לי שאני חולה.״
״אני אתארגן ואגיע,״ אמרתי לה מייד.
״לא אלה, בואי נחכה. זאת הייתה רק אבחנה ראשונית, בואי נראה מה יקרה בהמשך הבדיקות,״ אמרה אלכס, ״אני חושבת עלייך המון, ושואבת ממך הרבה כוחות. פתאום ראיית העולם שלך לא נראית לי לא מציאותית,״ מיהרה אלכס לומר.
״את כנראה באמת לא בסדר, אם את פתאום רואה את העולם מעיניי,״ ניסיתי להתבדח איתה.
״אני אוהבת אותך אלה, ורוצה רק את הטוב בשבילך,״ היא אומרת.
אחרי שסיימתי את השיחה ישבתי ובהיתי בטלפון. אני יודעת שהקשר ביני לבין אלכס הוא מיוחד מאד ונדיר, היא תמיד מרגישה אותי. אבל איך יתכן שהיא הרגישה מה שעבר עליי לילה קודם?
אלכס עברה טיפול, ולשמחתנו לא היה צורך בניתוח. אבל אימי צודקת, אני חייבת להיבדק.
*
אני מסיימת את השיחה עם אימי, וניגשת לשירה. ״את יכולה להמליץ לי על רופאת נשים?״ אני שואלת.
״משהו שאני צריכה לדעת?״ היא מסתכלת עליי בסקרנות.
