״איפה איבי?״ אני שואל את סקוט כשהכל נגמר.
״היא לא הרגישה טוב, וגרייס לקחה אותה הביתה. אני מניח שהיא לא ראתה כלום,״ הוא אומר.
’אני מניח,׳ אלה לא המילים שציפיתי לשמוע. אני מתקשר אליה, אבל היא לא עונה. אני רוצה לקוות שזה בגלל שהיא ישנה.
״אני פורש,״ אני אומר לסקוט.
״עשית את הדבר הנכון,״ הוא אומר לי, ואני מנסה להבין מה מכל מה שקרה כאן הערב, הוא הדבר הנכון בעיניו.
אני מותש, ומרגיש שעייפות גדולה נופלת עליי. אני מודה על כך שמחר יום שישי, וסוף השבוע כבר כמעט כאן. יש לי שתי פגישות בכפר, ואחר כך אוכל לנוח.
אני נכנס הביתה ועולה בריצה לחדר השינה. אני מופתע לראות שאבלין לא כאן. אני מחפש אותה על הספה בחדר העבודה, אבל היא לא שם. אני יוצא לסטודיו שלה, ולמרות שאפשר לראות מבעד לחלון שהוא חשוך, אני נכנס אליו. ׳איפה את?׳ אני לוחש לחלל החדר.
אני נכנס בצעדים כושלים חזרה לבית. רק אז אני מבחין בה שוכבת על הספה מול האח. אני נוגע בה קלות, ומרגיש שהפנים שלה לוהטות. תמיד כשהיא מרגישה את מגע ידי, היא מתעוררת, אבל לא היום.
אני לא יודע מה לעשות. אני לא רוצה להעיר אותה, מצד שני אני רוצה לדעת שהיא בסדר.
הטלפון שלה מונח על השולחן. אני עושה מה שלא עשיתי מעולם, אני לוקח אותו בידיי, וכיוון שאני יודע מה הסיסמה שלה, אני מקיש אותה ומסתכל לראות אם היא קיבלה הודעות הלילה, או דיברה עם מישהו. אני רואה בווצאפ הודעה שהייתה מיועדת לי, אבל לא נשלחה.
אבלין מירו:
אין לי חשק להגיע למסיבה היום.
תהנה לך.
אני מרגיש הקלה גדולה. היא באמת לא מרגישה טוב, זה לא קשור אליי. אני ניגש לכורסא לידה, מתעטף בשמיכת הצמר שמונחת עליה, פושט רגליי קדימה, משעין ראשי לאחור, ונרדם.
השעון המעורר מעיר אותי בשעה שש. אני מביט על הספה, אבל אבלין כבר קמה. ריח של קפה טרי נישא באוויר, ואיתו ריח של ארוחת הבוקר.
אני נכנס למטבח, ורואה אותה מטגנת ביצים. ״אני עולה לשטוף את עצמי, וכבר יורד,״ אני אומר לה.
אחרי מקלחת זריזה, אני יורד למטה. אמנם אני כבר לבוש, אבל עדיין אוחז במגבת ומייבש את שיערי.
על השולחן כוס קפה מהביל, וצלחת אחת עם ביצים מטוגנות, תפוחי אדמה ונקניקיות.
אני יוצא מהמטבח ומחפש את איבי. אני שומע את צעדיה בקומה העליונה, ורואה אותה יורדת במדרגות. הפנים שלה חסרות הבעה.
״למה אני אוכל לבד?״ אני שואל אותה.
״אני מחכה למונית שתסיע אותי,״ היא עונה בטון חסר רגש.
היא מבלבלת אותי, הרי יש לה רכב משלה. ״מונית? אני נוסע לפגישות בכפר אני יכול להסיע אותך,״ אני מתפלא שהיא לא ביקשה ממני.
״אני חושב שעדיף שנפרד כאן,״ היא אומרת.
״נפרד? אני לא מבין,״ אני שואל, ומרגיש שאני לא נושם.
״אני מודה לך שהצלת אותי בפאב, ועל כל החודשים שנתת לי להתגורר בביתך. זה באמת לא מובן מאליו. אם אתה חושב שמגיע לך ש…״ היא מתחילה לומר.
״על מה את מדברת?״ אני שואל.
״נו באמת, אל תעמיד פנים ש…״ אני שוב לא נותן לה לסיים את המשפט.
״מה את יודעת על מה שקרה אתמול?״ אני שואל אותה באיפוק.
״ראיתי את לוסי איתך, והבנתי הכל,״ היא אומרת וקופצת את שפתיה.
״ראית שלוסי ישבה על ברכיי?״ אני שואל.
״ראיתי,״ היא עונה.
״ומה שקרה אחר כך,?״ אני שואל.
״כמה מטומטמת אתה חושב שאני. צפית שאעמוד ואצפה בכם מתגפפים?״ היא עונה בכעס.
״אז זה מה שאת חושבת שקרה?״ אני שואל, ״כי את לגמרי טועה. לו היית נשארת עוד דקה, היית רואה שאני הדפתי את הכיסא לאחור וקמתי, והיא נפלה על הריצפה. ולא רק, אלא שהזהרתי אותה שאם היא או בעלה יתקרבו אל אחד משנינו, אני אגיש נגדם תלונה במשטרה.
השריף היה שם, ונוכח במה שקרה. הוא שאל אותי אם יש לי קשר עם לוסי. עניתי לו שאם הוא היה רואה את האישה שלי, הוא היה מבין שאף גבר שפוי לא היה מסתכל הצידה כשיש לו אישה כמוך.
החברים העידו שלוסי וסקוט מטרידים אותנו באופן שיטתי, והוא רשם להם אזהרה חמורה.
את מבינה שאת לגמרי טועה? הבטחנו שנדבר על הכל,״ אני אומר לה, אבל היא ממשיכה לפנות לכיוון הדלת.
אני עומד המום כשאני רואה שהמזוודות שלה עומדות ליד הדלת. ״את עוזבת אותי? הרי הסברתי לך שלא קרה, ולא יקרה שום דבר ביני לבין הלא שפויה הזאת,״ אני אומר לה בטון קפוא.
״אני לא עוזבת בגללה. אני מרגישה שהתרחקנו, שאני כבר לא מעניינת אותך כאישה. הפכתי להיות שותפה לחדר שלך,״ היא אומרת, ואני כל כך נדהם שאיני מוצא מילים לענות לה.
״ראית איזו גינה פורחת של פרחי לבנדר גידלתי ליד הבית? זה לא קורה מאליו. הצמחים דורשים תשומת לב, טיפול והרבה אהבה, אחרת הם יבלו,״ היא אומרת, ״כך גם אני. אתה נעדר שעות, וכשאתה חוזר אתה לא נוגע בי, לא מחבק אותי. מתי פעם אחרונה נישקת אותי? אני כבר לא מדברת על זיונים, שזה בכלל לא קיים יותר בינינו. אז אני נובלת, ואני צעירה מידי בשביל לחיות ללא אהבה.״
אני מוציא את הטלפון הנייד מכיסי. ״אין לי אפשרות להגיע היום לפגישה, בינתיים אני לא יכול לקבוע תאריך נוסף,״ אני אומר. לאבלין אין שמץ של מושג עם מי דיברתי, ועל כך שהיום זה היום שבו חייה עמדו להשתנות.
אני עוקב אחרי מבטה, כשהיא מציצה מבעד לחלון. נהג המונית שהזמינה כבר כאן. אני מתפרץ החוצה, מוציא שני שטרות של מאה דולר. ״זה בשבילך, סע מכאן, היא לא זקוקה להסעה.״
״מה אתה עושה??״ היא קוראת לעברי.
אני חוזר לוקח את המזוודות, מכניס אותם לטנדר שלי, משתדל לא לזרוק אותם לתוכו מרוב תסכול, וניגש לפתוח לה את הדלת. היא מסתכלת עליי דקה ארוכה, ולבסוף מתרצה ומתיישבת על הכיסא של הנוסע.
אני מתניע את הרכב ומתחיל לנסוע במעלה ההר. ״לאיפה אתה לוקח אותי?״ היא שואלת, אבל אין לי כוונה לענות לה.
״מה כתוב על השלט?״ אני שואל ומצביע על השלט מעל שער הכניסה לאחוזה.
משק פ. א. לינקולן
״לא אמרת לי שאית׳ן עבר לגור כאן,״ היא אומרת בשקט.
״תנסי שוב. איזה שם מתחיל באות ׳א?׳ תני לי לענות במקומך, השם שלך אבלין,״ אני אומר לה.
אני עוצר מול הכניסה. ״הייתי אמור לנסוע לכפר לאסוף את רישיון הנישואין שלנו מהעיריה, ואת טבעות הנישואין שנתתי שינקו עבורנו. הטבעות הן הטבעות המקוריות של סבא וסבתא, לפני שסבא קנה לה טבעות יהלומים יקרות. הוא השאיר אותן בכספת עבורי ועבורך אבלין.״
אני רואה שהיא מאופקת מאד. ״את מבינה מה אני אומר לך? הבית הזה הוא הסיבה שנעדרתי שעות ארוכות. הוא מתנת הנישואים שלי לך אבלין.״
״אף פעם לא אמרת לי שאתה חושב לשאת אותי לאישה. ודווקא עכשיו כשאתה מדבר על זה אתה קורא לי בשמי,״ היא אומרת בעצב, ״אני כבר לא הבייבי שלך.״
״עכשיו אני מדבר איתך, רגע לפני שאני עומד לכרוע לפנייך על ברכי, להצהיר בפנייך את אהבתי, ולהציע לך נישואין, ולשם כך עליי לקרוא לך בשמך המלא אבלין מירו. את מבינה שאני עומד להציע לך נישואין, נכון בייבי שלי? כי רק את קיימת בעולם שלי.
את יודעת, גם גבר זקוק לשמוע את המילים מהאישה שאוהבת אותו, כדי שהוא ידע שכך היא מרגישה. לא ידעתי אם זה רק אני מרגיש כך, או גם את, ולכן בחרתי לקחת צעדים קטנים לקראתך.
אני מבין שטעיתי. הייתי צריך לומר לך במילים כמה אני מאוהב בך. אבל לא רק, הייתי צריך להסביר לך שימי העבודה שלי התארכו, כי העזרה שסיפרתי לך עליה, הייתה כדי לסיים מהר יותר את בניית הבית שלנו. זה לא יקרה יותר,״ אני אומר, ולוחץ על השלט שפותח את שער הכניסה.
אני גולש בנסיעה איטית לעבר שביל הגישה לבית, נותן לאבלין לגמוע בעיניה את הדרך המובילה אליו. ״שתלתי לי ערוגת לבנדר,״ היא אומרת בהתרגשות.
רק אז היא מביטה על הבית. ״ניק זה… זה… בית גדול,״ היא מביטה עליו בהשתאות.
״את הבית הזה סבא תכנן עבורנו, ועבור הילדים שיוולדו לנו,״ אני אומר לה.
אני מחנה את הרכב ליד הכניסה, פותח את הדלת לפניה, ומושיט לה את ידי. עיניה של איבי בוחנות את הבית. ״אני אוהבת שיש בו חלונות גדולים,״ היא אומרת.
אנחנו עולים במדרגות ועוצרים מול דלת הכניסה. אני מתרגש להראות לה את הבית שנבנה באהבה רבה. ״קוד הכניסה אליו הוא שנת הולדתך בייבי שלי,״ אני אומר לה.
״דווקא קיוויתי שזאת השנה שלך,״ היא אומרת בזמן שאני פותח בפניה את הדלת.
המקום הראשון שאני רוצה להראות לה, הוא המטבח. ״אני לא מאמינה, זה המטבח שבחרתי, ותראה איך השיש משתלב בו כל כך יפה,״ היא אומרת ובודקת כל פינה. ״אני אוהבת ששמת על החלון עציצים עם צמחי תבלין ריחניים,״ היא אומרת ושואפת את ריחם לתוכה.
היא ממשיכה לטייל בקומה. ״זה הסלון שאהבתי, ופינת האוכל. אז בעצם כל הביקורים שלנו בחנויות בכפר היו כדי שאבחר את הריהוט לבית הזה,״ היא אומרת בהבנה, ״בחיים לא הייתי מנחשת. עכשיו אני מבינה למה אמרתי לי לא להסתכל על המחיר, אלא להביע את דעתי מה יפה בעיניי.״
אנחנו עולים לקומת הביניים. ״בקומה הזאת ממוקמים חדרי הילדים, יש כאן ארבעה חדרים. אל תסתכלי עליי, אני לא תכננתי את הבית. זה לא אומר שאני לא מתכוון למלא אותם.״
ואלה המדרגות ליחידה הפרטית שלנו. אני נושם עמוק. ״יש לי הפתעה בשבילך.״ היא מסתכלת עליי בסקרנות, ״תעצמי עיניים.״
אני מוביל אותה לפינה המיוחדת שהכנתי עבורה. מול חלון גדול מונחים הכסאות של סבא וסבתא, וביניהם השולחן. על הקיר יש ספריה קטנה ובה היומנים של סבא וסבתא. ״את יכולה לפקוח את עינייך,״ אני אומר ורואה את הדמעות מציפות את עיניה.
״תשבי, אני רוצה להקריא לך משהו,״ אני אומר וניגש לקחת את היומן של סבא. אני פותח אותו במקום בו מונחת סימניה, ומקריא לה את המכתב של סבא אליי שנועד ליום בו אסיים את הבניה. אבלין עוצמת את עיניה ומקשיבה קשב רב.
״אני מרגישה אותם כאן,״ היא לוחשת כמעט בלי קול.
״ביקשתי מהם שיבואו לכאן, שיהיו איתנו ברגע הזה,״ הוא אומר וגורם לי לפקוח את עיניי.
אני רואה את ניק כורע על ברכו. הוא מוציא מכיסו שקית קטנה, ומתוכה טבעת יהלום עדינה.
״אני יודע שעשיתי הרבה טעויות. הייתי צריך לחשוף בפנייך את הרגשות שלי בלי לחשוש, כדי שתדעי כמה אני אוהב אותך. חשבתי שאת יודעת זאת ממעשיי, אבל אני מבין שהייתי צריך לומר לך במילים שאני כל כך מאוהב בך. אני מקווה שזה לא מאוחר מידי. אבלין מירו, התנשאי לי?״
ניק מביט עליי בעיניים נוצצות, וכואב לי לראות שהוא לא בטוח בתשובתי. ״ניק,״ אני אומרת חנוקה.
״בייבי שלי, זאת שאלה פשוטה, עם תשובה אחת כן או לא. בבקשה תעני לי.״ קולו נשמע מתוח.
״כן, ברור שכן,״ אני אומרת. הוא לוקח את ידי ועונד על אצבעי את טבעת האירוסין של סבתא רייצ׳ל, טבעת שמסמלת את אהבתו אליי.
״כל כך רציתי לשמוע את המילים האלה ממך. זה אמיתי או שאני חולמת?״
״אני רוצה שתראי משהו, ותביני שזה עומד לקרות.״ הוא מוביל אותי לחדר השינה, ויוצא למרפסת. ״כאן רואים את הזריחה,״ הוא מצביע לכיוון המזרח, ״ושם נוכל לצפות בשקיעות הכי יפות שראינו, וכל זה שלנו,״ הוא מצביע על השדות הפרוסים לאורך העמק.״
״תסתכלי כעת למטה, זוהי התשובה לשאלתך. אנשי הכפר כבר טורחים על הקמת האוהל למסיבת החתונה שלנו. אני בטוח שהם ישמחו לשמוע שאת יודעת. היה להם מאד קשה לשמור על כך בסוד,״ אומר ניק.
למרות שאיני יודעת מתי יערך הטקס, אני מבינה שהוא מאד קרוב. ״מתי הוריך יגיעו לכאן?״ אני שואלת.
״איש מבני משפחתי לא יגיע ל׳חור הזה׳ כדבריהם. זאת נסיעה ארוכה מידי עבורם. אבל הם טרחו לברר שלא הסתבכתי עם בת איכרים, ואני חייב לשאת אותה לאישה. אני מודה שזאת לא התגובה לה ציפיתי, והעדפתי לא להרבות בפרטים עלייך. אמרתי רק שאני מאד אוהב אותך, וכי את לא בהריון.״ טון הדיבור שלו נשמע מרוחק.
אני ניגשת אליו ומחבקת אותו. ״אני מודה שמאית׳ן כן התאכזבתי. אולי ככה זה כשמתבגרים, וכל אחד בונה בית משלו. העובדה שהם אפילו לא מנסים להכיר אותך… בואי לא נקלקל לנו את השמחה. את קולטת שבקרוב את הופכת להיות מיסיס לינקולן? למרות שבעיניי את כבר מזמן אישתי.״
״מי מארגן את הכל?״ אני שואלת.
״פטי ומיירה. אני סומך עליהן, הן יודעות מה הטעם שלך. אמרתי להן שיש לי תקציב בלתי מוגבל. הן תבואנה מחר בבוקר לעזור לך להתארגן,״ הוא אומר.
״אני מבינה נכון? אנחנו מתחתנים מחר?״ אני שואלת בהתרגשות.
״כן בייבי שלי,״ הוא עונה בחיוך שחושף את גומות החן שלו.
אני מבינה פתאום שהכל כמעט מוכן, אבל עדיין אין לי שמלה. ״מאיפה אני אשיג שמלה כעת?״ אני שואלת.
״בייבי מתוקה שלי, את בחרת,״ הוא אומר.
״איך בחרתי אם לא ידעתי בכלל שאתה רוצה לשאת אותי לאישה?״ אני שואלת.
״ברור שכן. מאיפה צץ פתאום מבחר של שמלות לבנות בחנות של פטי, אם לא בשבילך?״ הוא מפתיע אותי, ״רק שתדעי שכנהוג, לא ראיתי אף אחת מהן, ובטח שאין לי מושג במי מהן בחרת.״
״אני המומה,״ אני אומרת לו, וגורמת לו לחייך בהנאה.
״ועכשיו אני רוצה שתעברי בכל חדרי הבית, ותאמרי אם יש משהו שאת רוצה להוסיף או לשנות,״ אומר ניק.
״הכל מושלם בעיניי,״ אני אומרת לו, ״ויותר מכל, הידיעה שאתה אוהב אותי.״
״בייבי שלי,״ הוא אומר, ומנשק אותי, תחילה בעדינות ואחר כך ברעב גדול. ״כל כך התגעגעתי אלייך. יצאתי מדעתי כשלא ידעתי איפה את אתמול כשחזרתי הביתה.״
״כבר מאוחר, אני צריכה ללכת לקנות מצרכים, כדי להכין ארוחת צהריים,״ אני אומרת כשאני קולטת שכבר מתחיל להיות מאוחר.
״את לא קולטת בייבי שלי? זה סוף השבוע של החתונה שלנו. כולם כאן לשרת אותך,״ הוא אומר לי להפתעתי.
״אני אלך להביא את המזוודות שלך לחדר שלנו, ובזמן שאת תסדרי הכל בחדר הארונות, אני אסע לבית להביא את הבגדים שלי. כבר ברור לך שאנחנו ישנים כאן,״ הוא אומר, ויורד להביא את המזוודות.
אני נכנסת לחדר הארונות ועומדת נפעמת. באמצע החדר יש אי עם מגירות ועליו זר פרחים שנקטפו רק הבוקר. שרידי אגלי הטל עדיין נוצצים על עליהם המבריקים, ובפתק שמונח בתוכו כתוב אוהב אותך בייבי שלי.
״את אוהבת את הפרחים?״ שואל ניק שנכנס עם המזוודות שלי.
״מאד,״ אני עונה ומחבקת אותו.
״פרחי הבר האלה גדלים באחת הפינות בין שתי חלקות שלנו. ביקשתי שישאירו אותם עבורך,״ הוא אומר, והלב שלי מלא אהבה אליו. ״את רואה שגם באמצע יום עבודה אני חושב עלייך?״
אני פותחת את המזוודה, מוציאה ממנה ערמת בגדים, ומניחה אותה על האי. ״נכון שלא תעזבי אותי אף פעם?״ הוא שואל פתאום בעודו מתבונן בבגדי הארוזים.
״אני שלך לנצח. יקרה מה שיקרה, אני לעולם לא אעזוב,״ אני עונה לו.
״תודה,״ הוא אומר בשקט.
״אני מצטערת. שנינו הפרנו את ההבטחה לדבר על הכל, אבל זה לא יקרה יותר, עכשיו כשאני יודעת שאתה אוהב אותי,״ אני אומרת לו.
אני מתחילה לסדר את הבגדים במקום. מתלבטת לגבי הסדר. הפעם זאת הפריקה האחרונה, סוף סוף הגעתי הביתה, לבית שהאהוב שלי בנה לנו.
אני לא שמה לב לזמן שעובר. המזוודות שלי ריקות, ונשאר לי רק המחשב והיומנים שאני כותבת. ניק חוזר עם המזוודות שלו ומניח אותן בחדר. אני שמה לב שאחת מהן נשארת ליד דלת הכניסה לחדר.
״אני רוצה להראות לך משהו,״ הוא אומר. הוא אוחז בידי בידו האחת, ובשניה אוחז במזוודה. ניק מוביל אותי לחדר שנמצא בקצה השני של הקומה, חדר שלא שמתי לב לקיומו. הוא פותח את הדלת, ומפנה לי מקום כדי שאכנס פנימה.
החדר עצום בגודלו, והוא העתק של חדר העבודה של סבא, אלא שיש בו שני שולחנות שממוקמים זה מול זה, וביניהם פרוש שטיח גדול. ליד כל אחד מהם יש כוננית ספרים, ועל הקיר יש ספה דו מושבית.
ניק פותח את המזוודה, מניח את המחשב שלו על השולחן, ומתחיל לסדר את היומנים של סבא בכוננית הספרים.
״וזה שלנו?״ הוא אומר, ומראה לי את הכיתוב
2026 – משק פ.א. לינקולן.
״סוף סוף הגענו הביתה,״ הוא אומר.
״אתה יודע שהבית שלי הוא היכן שאתה נמצא, ואני מצאתי בית ביום שהכרתי אותך.״
״אני כל כך אוהב אותך,״ הוא אומר ומחבק אותי, ״את הבית שלי.״
