"את נשארת או עוזבת?" שאלתה של מריה נשארת תלויה באוויר.
אני מתעלמת משאלתה של מריה. "את אוהבת קינוחים?" אני שואלת את סופיה.
היא מסתכלת עליי. "ברור, מי לא אוהב קינוחים?" היא עונה לי בטון מזלזל.
"בא לך להכין היום קינוחים?" אני שואלת.
"את רצינית?" היא שואלת, "תתני לי לעשות פנה קוטה?"
"אם לא קשה לך תלכי למזווה ותראי אם יש לך את כל המצרכים הדרושים לקינוח," אני עונה לה. היא מסתכלת עליי בחוסר אמון. "סופיה, את יודעת שעד היום עבדתי במטבח. אני יודעת איך הוא עובד. אני רוצה להוסיף את הקינוח שלך לתפריט של היום ומבקשת לדעת אם אני יכולה באמת לפרסם אותו."
"וגם טירמיסו?" היא שואלת בחיוך ביישני.
"קיוויתי שתאמרי זאת, ואני מזמינה אחד בשבילי. מה שמזכיר לי מרקו שאני רוצה לדבר איתך," אני אומרת.
"הנה זה מתחיל.." אני שומעת מישהו אומר מאחורי גבי.
"הבנתי," אני אומרת, "גם לי יש מה ללמוד. אני יכולה להישאר עם חבריי לבד?" אני מבקשת ממריה.
"אני אהיה במשרד," היא עונה לי.
"הנושא שרציתי אתכם עליו הוא, שכיוון שאני עובדת משמרת לילה לא יצא לי אף פעם להיות בהפסקה בחצר. הבטתי עליה היום מהמשרד והיא נראית ממש …טוב אתם כבר יודעים.
אני אבקש ממריה שתתן לי תקציב לגנן, אלא אם כן ניקח את זה כפרוייקט שלנו יחד. הייתי רוצה לשמוע רעיונות מה לדעתכם, חוץ מהצמחייה והלכלוך, כדאי לשפר בה. לכן היום כשתצאו להפסקה אני אשמח אם תקדישו לזה קצת מחשבה."
"אני חושב שאנחנו יכולים להתארגן על זה לבד," עונה לי מרקו.
"המטרה שלי להגדיל את ההכנסות במסעדה ולתת גם לכם להנות מזה," אני אומרת. "אני אהיה במשרד. יש שם מלא עבודה. בינינו, הייתי מעדיפה לבשל מאשר להתעסק עם ערמות הניירת."
אולי אלה המילים שהם חיכו להן, כיוון שמאותו רגע משהו משתנה ביחס שלהם וכולם מתחילים לעבוד במרץ.
אני הולכת למחסן לחפש קרטון ריק לאסוף לתוכו את הניירת שמפוזרת בכל מקום, אבל כל הקרטונים מלוכלכים בפנים.
"שמעתם את צ'סה, בואו נחליט כבר על התפריט ונתחיל לעבוד," אני שומעת את קולו של מרקו.
אני עולה למשרד, ומרגישה מלאת תקווה שהיום הזה הולך להיות יום טוב. אני מתחילה להכניס כל פיסת נייר שאני מוצאת לשקית ניילון שמצאתי במשרד. "מה את עושה צ'סה?״ מזדעקת מריה, "אני צריכה את הניירות האלה!״
"ברור שכן, רק שאני הולכת לסדר אותם כך שתוכלי למצוא כל דבר," אני עונה לה. אם יש משהו שאני טובה בו הוא סדר וארגון של חומר. את המחברות שלי צילמו גם המרצים שלי.
"מה הולך פה?!"ויטוריו בעלה של מאמא מריה נכנס למשרד בסערה ומסתכל על מעשיי, "את נורמלית, מה את זורקת לפח את החשבוניות?!״
"לא רק שאני לא זורקת," אני עונה לו בשלווה שרק מעלה את חמתו, "אני מתכוננת לסדר את המשרד כך שתוכל למצוא בקלות כל קבלה."
"תגידי לי את מה קורה פה?" הוא צועק על מריה.
"אתה יודע מה ויטוריו, במשרד הזה אי אפשר למצוא כלום. אתמול כשביקשתי ממך את הקבלה של היין מצאת לי אותה? "היא עונה לו. שפת הגוף שלה מראה שהיא מתוחה אבל הדיבור שלה יציב.
אני מרגישה מכת אגרוף בבטן כשאני מביטה בה עומדת באומץ מול בעלה.
מבטי נודד לחלון, והתמונה של אימא שלי עולה לנגד עיניי.
*
אני נזכרת באופן בו היא דיברה אליי ואל האחים שלי בקול הפוקד כאילו כולנו מטומטמים, והיא היחידה שיודעת את האמת.
באותם רגעים חשקתי שפתיים והשפלתי את מבטי. ׳כמה חבל שאבא לא פה ורואה זאת,׳ חשבתי אז לעצמי, ׳הוא בטח היה מעמיד אותה על מקומה.׳
אבל כשעלתה המחשבה הזאת בראשי, ידעתי שזה לא היה קורה לו היה שם. נראה היה שאימא לקחה את תפקיד הגבר במשפחה, כי אבא בעיניה היה רך מידי איתנו. היא מעולם לא הסתגלה לפערי התרבות ביניהם.
ובי חיים שניהם. האיפוק, השליטה העצמית, השקט, ולצידם החתולה הפראית שמתחבאת ומתפרצת בזמנים הכי לא מתאימים. אז לימדתי את עצמי לשלוט בחתולה הזאת, ומעטים האנשים שיכולים לגרום לה להתעורר.
ואז עולה דמותו של הפרופסור מול עיניי, ואני מרגישה את כל הכעס נבנה בי שוב.
*
"אני במטבח," אני אומרת למריה ומתחילה לרוץ במדרגות למטה.
אני כמעט מתנגשת בסופיה שבאה מולי. "הבאתי לך את הנעליים שלך," היא אומרת לי בחיוך מבויש.
אני מסתכלת עליה לרגע, אחר כך על רגליי ומתחילה לצחוק. "את מאמינה לי שאפילו לא הרגשתי שאני הולכת יחפה? יש מישהו מאד כועס במשרד, וזו לא מאמא מריה," אני לוחשת לה, ואנחנו ממהרות לרדת למטבח.
"וגם באתי לומר לך שהרכבנו תפריט ואני מקווה שתאהבי אותו," היא אומרת רגע לפני שאנחנו נכנסות למטבח.
"אני רוצה שאתם תאהבו אותו, ואם לכם הוא נראה' נלך על זה," אני עונה, "עכשיו רק נותר לנו להעלות את התפריט ולפרסם אותו. לפי מה שקורה במשרד אני לא מתכוונת לשאול רשות, אני אקח את זה על אחריותי."
"תקשיב לי טוב ויטוריו. המסעדה שלנו לא במצב טוב. יש לנו את האוכל האיטלקי הכי משובח בכל העיר. איך זה שבצהריים המסעדה לא מפוצצת?
תן לילדה הזדמנות לנסות לשנות משהו. אתה יודע שהיא משכילה, היא כמעט דוקטור, והיא מבינה ברשתות החברתיות יותר ממך וממני . מה יש לנו להפסיד? אתה לא רוצה לראות את הפטיו שלנו שוקק חיים כמו בבית באיטליה?" אני שואלת
הוא מביט בי בשתיקה. אני רואה הדופק ברקות שלו מסמן לי שהוא עדיין עצבני.
"אתה זוכר שכשהיינו ילדים כמה מיוחד זה היה ללכת למסעדה? האווירה, המוסיקה השמחה? את זה אני רוצה פה. כי את הבסיס יש לנו. המסעדה יפה והאוכל מעולה."
"את כזו עקשנית," הוא רוטן לעברי.
"בשביל זה התאהבת בי," אני מחייכת, "אתה זוכרת את לורטה היפה, זו שההורים שלך רצו לשדך לך בגלל שההורים שלה התאימו להם? ואת מי בחרת בסוף? תזכור את הימים האלה. הנה אני פה איתך. עובדת קשה במסעדה שאתה הקמת. את האש שהייתה בי אז, אני רואה אצל הילדה הזו היום. תן לאש הטובה הזו להחזיר אותנו למקום שבו אנחנו ראויים להיות."
"תקראי לה," מבקש ויטוריו.
אני יורדת למטבח ונדהמת מהשינוי שחל בו. עמדות הבישול רוחשות, הכיריים מלאים בסירים, ועדיין שקט מופתי, ולא רק, אני רואה שהם עוזרים אחד לשני. "תהיי מתוקה ותביאי חבילה של בטטות," מבקש מרקו מסופיה, והיא בלי להתווכח הולכת ומביאה לו.
"עוד משהו?" היא שואלת לפני שהיא חוזרת לעבודתה.
"לא מתוקה," הוא עונה לה.
"איפה צ'סה?" אני שואלת, וכולם מפנים אליי מבט.
"היא יושבת עם בילי במסעדה," אומרת נלי.
אני עומדת לצאת מהמטבח אבל מסתובבת חזרה. "אתם מרגשים אותי בהירתמות שלכם למען המסעדה," אני אומרת להם. כולם משתתקים ומסתכלים עליי. אני בהחלט לא ידועה בתור אחת שאומרת מילים טובות לעובדים שלה. "ההצלחה שלה היא של כולנו. "
אני נכנסת למסעדה ורואה את פרנצ'סקה יושבת בפינה עם בילי והם מדברים בשקט. היא יושבת בגבה אליי כך שאינני יודעת על מה הם מדברים.
כשאני מתקרבת אני רואה שהם יושבים ומעלים תמונות עם התפריט שכנראה נבחר להיום. "מאיפה המחשב?" אני שואלת בפליאה.
"זה המחשב שלי," עונה לי פרנצ'סקה, "קפצתי הביתה להביא אותו."
"זה מסביר את שרשרת הפנינים שעל צווארך," אני אומרת לך, "ואני מניחה שגם זו שעל צווארה של סופיה הגיעה מאותו מקום."
היא מחייכת מולי. "הבנת נכון," היא אומרת, "אני יודעת שהמקום שלי שונה משלך. אני לא הבוסית, ואני יכולה להרשות לעצמי להיות יותר גמישה עם חבריי. אני מאמינה שיחסי עבודה טובים הם לטובת כולם. ואין לזה קשר לתחרות בינינו, שגם היא בריאה וגורמת לכל אחד להצטיין בתחומו."
אני מביטה על הילדה הזו. כמה חכמת חיים יש לה. לו רק היו לי האמצעים, הייתי דואגת שתסיים את לימודיה. אני לא מבינה כלום במלגות, ולא מבינה איך יכלו לעשות לה דבר כזה, ביחוד שכל סמסטר היא סיימה בהצטיינות יתרה.
פרנצ'סקה מעירה אותי מהמחשבות עליה. "אני רוצה שתראי מה בילי הכין, ותאשרי לי להעלות את זה," היא אומרת ומפנה אליי את המחשב כך שאראה.
ברור לי לגמרי שזאת עבודה של פרנצ'סקה. אם היה לי ספק אני רואה שבילי רוצה לומר משהו, אבל היא מסמנת לו שישתוק. "מה זה משנה," היא אומרת בקול, "תראי את זה בבקשה לסניור ברטוליני, ותני לי אישור להעלות את זה.״
"להראות לי מה?" שואל ויטוריו.
אני מראה לו את המודעה ."של מי הרעיון הזה?" הוא שואל לבסוף.
"שלי," עונה לו מיד פרנצ'סקה.
"אני אוהב את הראש שלך," הוא עונה לה להפתעתי.
הוא נראה לי פתאום מפוייס. אני מנצלת את מצב רוחו הטוב ומבקשת שיתלווה אליי למטבח. הוא מציץ מהדלת אבל אינו נכנס.
"את רוצה לומר לי שכל מה שקורה פה היום זה בגלל פרנצ׳סקה?"הוא שואל אותי כשאנחנו חוזרים למשרד.
"תבין שהיא עבדה איתם. היא מדברת את השפה שלהם. היית צריך לראות איך הם יצאו נגדה, ממש מרדו בה, ואיך היא הפכה אותם לצוות מלוכד.״
"מה קרה שהיא עובדת ביום?" שואל ויטוריו.
"הפסיקו לה את המלגה. אין לה כסף לסיים את הלימודים," אני עונה לו, "הלוואי שהיה לי את הכסף לעזור לה."
"נראה מה יהיה עם המסעדה. בזה אנחנו צריכים להתרכז כעת כדי שלא נתמוטט כלכלית," הוא עונה לי.
רק חצי שעה עברה מאז שפרסמנו את המודעה ברשתות החברתיות, והמסעדה מוצפת טלפונים. מריה בחרה בבן שיענה לטלפונים וירשום את ההזמנות. לשם כך שרטטנו לו מפה של השולחנות במסעדה. "כל המקומות משעה שתיים עשרה עד שתיים מלאים," הוא אומר למריה, ״את רוצה לפתוח רשימה בין שתיים לארבע?״
"מה את אומרת צ'סה?" היא שואלת אותי.
"אני לא יודעת. זו החלטה שלך. הצוות פה, ומוכן לעבוד," אני עונה לה.
"יש משהו ביום הזה שמעניק לי תקווה. בואו נעשה זאת," היא עונה.
בשעה שתיים עשרה בדיוק מתחילים לזרום האורחים. השולחנות מתמלאים, והמגשים עם המנות הראשונות מתחילים לצאת מהמטבח. יש אווירה חגיגית במקום.
אני עולה למשרד. "מר ברטוליני, האורחים התחילו למלא את המסעדה, לך תקבל את פניהם," אני אומרת לו.
"ומה את רוצה שאעשה?" הוא שואל.
"שום דבר מיוחד. תעבור בין השולחנות, תברך אותם לשלום, תאמר להם שאתה שמח לראות אותם. אני צריכה ללמד אותך איך מדברים?"
העבודה במטבח מתנהלת כמו שעון שוויצרי. אין שום תקלות, ולמרות הלחץ הגובר, לא ניכר מתח בין העובדים. "אני יכולה לעזור במשהו?" אני שואלת.
"לכי תקשיבי מה אומרים עלינו," אומר לי מרקו בחיוך, "כמו שאת נראית היום איש לא יחשוד שאת עובדת פה."
"תודה," אני עונה ועוזבת את המטבח. אני הולכת לכיוון המטבח אבל מריה עוצרת בעדי. "עכשיו הזמן שלך להתערבב בין האורחים וללמוד את התגובות שלהם," היא אומרת לי.
אני עושה כדבריה.
ואז אני רואה אותו. אין לי ספק שאיננו איטלקי. מצד שני גם אני לא נראית כזו. הוא לבוש במכנס וחולצה שחורים שזועקים יוקרה. הוא גבר נאה מאד שמודע היטב למי שהוא, שכן הישיבה שלו זקופה ומבטו מבט של גבר שאי אפשר להתעלם ממנו.
הנוכחות שלי מושכת אותו, והוא עוקב אחריי במבטיו. אני עוברת לידו בחיוך, ונכנסת למטבח.
"סופיה, את מתמצאת ברכילות?" אני שואלת.
"אם את מתכוונת שארכל איתך על חבריי, תשכחי מזה," היא עונה לי כעוסה.
"מה פתאום מותק, אני צריכה מישהו שקורא את טורי הרכילות. יש כאן גבר שאני רוצה לדעת מי הוא," אני עונה לה.
"מדוע שלא תלכי ופשוט תציגי את עצמך. אם הוא מעוניין בך את תדעי," היא עונה לי.
"לא. את לא מבינה. הוא לא בא סתם. או שהוא בא לבחון אותנו, או שהוא מבקר מסעדות. את זה אני רוצה לברר," אני עונה לה.
"אה, אם כך אעשה הכל לתת לך תשובה. תסמכי עליי," היא עונה.
אני רואה שהוא לא מסיר את עיניו ממני. אני מחייכת אליו, אבל לא משתהה הרבה עליו.
אני רואה את סופיה יוצאת עם מגש גדול עמוס בקינוחים. היא עוברת בין האורחים. "הייתי רוצה לשמוע את דעתכם על היצירה שלי," היא אומרת לסועדים, וזוכה מייד למחמאות.
לבסוף היא מגיעה אל הגבר המסתורי. "זאת היית היוזמה של היפיפיה הזו?" הוא שואל.
"איזו יוזמה?" היא שואלת, מעמידה פנים שאיננה מבינה את כוונתו.
"הסיור שלך בין הסועדים עם מגש הקינוחים," הוא עונה.
"תאמין או לא," היא עונה לו, "את הקינוחים האלה הכנתי במו ידיי, ואין להם קשר ליפיפיה. אם אתה רוצה להשיג אותה, תצטרך לספר לי משהו עלייך, כמו למשל מה אתה עושה פה."
"מה זאת אומרת? באתי לאכול," הוא עונה לה.
"את זה כבר הבנתי לבד. העניין הוא שרק הבוקר פרסמנו על ארוחת הצהריים ורציתי לדעת איך שמעת עליה?" היא שואלת.
הוא משתתק. "עכשיו אתה מבין למה שאלתי? מעניין לדעת מה תכתוב על הקינוחים שלי, ובאיזה עיתון זה יופיע?"
*
אני מחכה שויקטוריה תעזו, כיוון שעייפות פיזית ונפשית נופלת עליי. אני נכנס לחדר הארונות שלי, פושט את מכנסיי, נכנס למקלחת לשטוף את עצמי ולא טורח להתלבש. אני ישן לבד, והילדים תמיד קמים אחריי.
דלת חדר הארונות נשארה פתוחה, ואני מבחין בחבילת הקונדומים שנפלה על הרצפה, מה שגורם לי להתחיל לצחוק. ׳מה עבר לך בראש, כשהלכת להצטייד בזה?׳ אני שואל את עצמי. אין לי שמוש בה, ואני דוחף אותה בינתיים למזוודה שטרם פרקתי.
אני נשכב במיטה, וחוזר לחשוב על אירועי הלילה. כמה שמרינה נראתה מגוחכת עם הניסיונות הפתטיים שלה לפתות אותי. היא נראתה ממש כמו בחורה זולה, או אם לדייק, כמו …זונה. דווקא היא נראתה כך, והופ שהסכימה לתת לי את גופה, דווקא נראתה לי הכי לא פתיינית.
ושוב אני חושב עליה…׳מנוולת, למה את חייבת להיכנס למחשבות שלי? הרי ברור שאין לי כל כוונה לראות אותך אי פעם. שטן קטנה עם פני מלאך."
בהיסח הדעת אני מוצא עצמי מלטף את עצמי. רק כאשר אני מרגיש שהזקפה מתעוררת, אני קולט מה אני עושה. ׳את מעצבנת!׳ אני ממלמל ומתמכר לפנטזיה עליה, ומה שהיא עושה לי כעת. אני מופתע להרגיש את הזרימה החמה ממלאת לי את כף ידי. ׳ממתי אני עושה דברים כאלה? מה יש בה שמעורר אותי כך. הרי כשהייתי לידה לא חשבתי לגעת בה׳.
אני נרדם וישן לילה נטול חלומות עד חמש וחצי בבוקר, ולא מסוגל להירדם שוב, מה שגורם לי להתלבש, לרדת למרתף ולרוץ על ההליכון.
׳אולי באמת הגיע הזמן שאחפש מטפלת לילדים. אני חייב שתהיה מישהי בהישג יד, ולא אזדקק לטובות של אף אחת,׳ אני מסכם עם עצמי בזמן שאני רץ.
השעה שעת בוקר מוקדמת. שקט עוטף את הבית, ואני נכנס לאתר של הפקולטה למדעים, לקרוא את המיילים שנשלחו אליי.
ממזכירות הפקולטה מבקשים את הציונים של שנה אחרונה של התואר השני. אני נכנס לתיבת המייל של הדואר הנכנס, ושולח לה שוב את המייל, תוך ציון העובדה שהמייל המקורי נשלח לפני שבוע.
אני עובר על ההודעות של הפקולטה ואין שום דבר מרגש בחדשות, פרט לתזכורת שהערב חל ערב ההתרמה ועדיין לא אישרתי את השתתפותי. אני מאשר שאגיע, ומציין שאבוא ללא מלווה.
אני הולך להכין לילדים את ארוחת הבוקר, מניח על השולחן את הקערית של דילן עם גיבור העל האהוב עליו ספיידרמן, ואת זאת עם הנסיכה אורורה לאמילי. אני מערב להם כמה דגני בוקר, בדיוק כפי שהם אוהבים, וניגש להכין להם את תיק האוכל ובו כריכים ופירות חתוכים.
בזמן שאני מכין אותם, מכונת הקפה שהפעלתי כבר מפיצה ריח של קפה טרי שממלא את חלל המטבח. ׳כמה מתאים לי עכשיו קרואסון שקדים,׳ אני חושב לעצמי, ומבין שאני חושב עליה, על הזונה שלי.
׳למה באמת לא רציתי לגעת בה? הרי היא משכה אותי בטירוף, ואמרה לי שלא היה לה גבר הרבה זמן לפניי?׳ אני שוב מזכיר שטוב שכך, שכן אינני מכיר אותה. העובדה שחיטטה בחפציי האישיים וגנבה ממני את הספר, מכעיסה אותי מאד.
כיוון שאנחנו בחופשה, אינני חייב להגיע לאוניברסיטה, ואני מחליט לעבוד מהבית. יש לי מלא חומר שהבאתי איתי מהאוניברסיטה בניו יורק. שבוע הבא מתוכנן לנו מרתון של כמה ימים רצופים, מה שמזכיר לי להזמין מקום במלון.
אני נכנס לקרוא את העיתון האינטרנטי ושוקע בחדשות המקומיות. השעון המעורר בנייד מזכיר לי שהגיע הזמן להעיר את הילדים.
אני קם, מתמתח ועולה בריצה את המדרגות לחדרם. דילן מתעורר, פוקח עיניים וקם חצי רדום מהמיטה. אמילי לעומתו ברגע שעיניה נפקחות, כך גם פיה. היא מתחילה לנאום את נאום הבוקר, ואני לא תמיד עוקב אחריה, כיוון שהיא מרבה בפרטים. ותמיד מסיימת ב"נכון אבא?"
"נכון," אני עונה לה והיא קמה ומחבקת אותי. "אתה האבא הכי טוב בעולם."
הבוקר מתנהל בעצלתיים. אני מרגיש את אווירת סיום הסמסטר עוטפת אותי. אמנם קבוצת המחקר תעסיק אותי בחודשים הקרובים, אבל אין מה להשוות אותה לתקופה של הלימודים.
אני לא ממהר לחזור הביתה אחרי שאני מוריד את הילדים, אלא עוצר בחנות בגדי הילדים. הבוקר כשבחרתי להם בגדים, ראיתי כמה שניהם גדלו. אני מסתכל בחלון הראווה ומחליט שאולי עדיף שאבוא איתם. הם גדולים מספיק בשביל להתחיל להנות מחווית הקנייה ובחירת הבגדים בעצמם.
אני לא נכנס לחנות ופונה לעבר חנות הספרים. כיוון שזמני בידי, אני שם לב גם לחנויות הנוספות במתחם, ושם לב לראשונה לקיומה של חנות הפרחים "פרחי מרלה,״ בבעלותה של מרלה שלמדה איתי בתיכון. אני מחייך למראה השם ׳המקורי.׳
היא מבחינה בי ויוצאת לקראתי. "שלום פרופסור, מה שלום הילדים?"
"בסדר גמור," אני עונה. אני יודע שמדברים על פולי והעזיבה שלה. בהתחלה עוד אמרו שאני מסכן, אבל כשראו ששום דבר לא השתנה, לא אצלי ולא אצל הילדים, אז הפסיקו לדבר. "ומה איתך משהו חדש?"
"נפרדתי מחבר שלי. אני שוב פנויה. כמוך," היא אומרת וקורצת לי.
אני מחייך אליה. אם בתיכון כשעניין אותי לכבוש את הבנות היא לא עניינה אותי, היום בגיל שלושים וחמש, כשהתערבות כירורגית ניכרת על פניה, היא בטח לא מעניינת אותי.
"אני מצטער לשמוע. אני בטוח שהאחד הנכון יגיע בשבילך," אני אומר לה.
"אולי הוא הגיע ומדבר איתי?" היא עונה לי בפלרטטנות האופיינית לה.
"אני? אני לא בשבילך. אני מתמטיקאי משעמם. את צריכה גבר שירגש אותך," אני עונה לה בחיוך, "את יפיפיה, מלאת חיים. את צריכה גבר כמוך."
היא לא מתלהבת לשמוע את תשובתי, אבל בכל זאת מחייכת אליי כמו תמיד. אני לא זוכר פעם אחת שלא ראיתי אותה מחייכת. לפעמים אני תוהה האם זו מסיכה שהיא שולפת כל הזמן, או זה באמת בא לה בטבעיות.
"אני מחפש מישהי שתוכל להיות עם הילדים בחודשים הקרובים. אני צריך לנסוע מידי פעם לניו יורק בענייני עבודה. הייתי רוצה מישהי שתהיה מוכנה להישאר לישון אצלי בימים האלה," אני אומר לה.
"אתה מציע לי להיות עם ילדיך?" היא שואלת.
״לא מרלה, יש לך עבודה. אני לא יכול לבקש ממך לסגור את החנות בצהריים. אם תשמעי על מישהי שמחפשת תודיעי לי," אני אומר לה.
"דווקא יש לי מישהי. רק רגע אני אתקשר אליה," היא אומרת.
מרלה מוציאה את הטלפון מכיסה ומחייגת. הטלפון מצלצל אבל אין תשובה. כאשר היא מחכה שהמענה הקולי יופעל, ומשאירה לה הודעה:
מותק, יש לי הצעה מעניינת בשבילך.
עבודה זמנית עם ילדים. תתקשרי.
"מותק?" אני כבר יודע שזה לא בשבילי, ובכל זאת אני אומר למרלה כשאני נפרד ממנה שאהיה איתה בקשר.
