העונה החלה, ואני עובד שעות בלתי נגמרות. בנוסף לעבודה המאומצת בשדות, אני עוזר למשקים אחרים, וגם עוסק בהשלמת הבניה בית האחוזה.
לא פעם אני חוזר הביתה ומוצא את אבלין מחכה לי, בזמן שהיא משחקת במשחק האהוב עליה המהג'ונג. אני לא צריך לשאול אותה איך היה המשחק, מראה פניה כבר מספר לי אם היא סיימה אותו במקום ראשון. הערבים הארוכים בלעדיי גורמים לכך שהיא מרבה לנצח, ואם היא לא מגיעה למקום הראשון או השני, היא נעשית עצובה.
סדר היום שלנו השתנה לגמרי. אנחנו מתחילים אותו בארבע וחצי בבוקר בארוחת בוקר משותפת, ואת ארוחת הערב אנחנו אוכלים לפעמים בשעה שמונה בערב.
ועדיין, אנחנו מקפידים להיפגש מדי יום גם לארוחת צהריים. נכון שאנחנו לא לבד, אבל זה עוזר לי להשקיט את הגעגועים אליה. למרות שמנהלי העבודה שלי אוכלים איתנו מידי יום, הם לא מפסיקים לשבח אותה, בעיקר בשל העובדה שכל יום היא מפתיעה אותם עם מנה אחרת.
״אתה בר מזל. אני ממש מקנא בך שיש לך אישה שנותנת מעצמה כל כך הרבה למען הצלחת המשק, למרות שיש לה גם עסק משלה,״ אומר דניאל.
דיאנה התגלתה כעובדת חרוצה ונאמנה, והיא עובדת כעת על כל התיקים של החנויות. הצטרפה אליה אביגיל, שגם ממנה אבלין מאד מרוצה. כעת היא יכולה להשקיע את זמנה בשדה הלבנדר שלה. אני אוהב לצפות בה כשהיא מטפלת בו באהבה. היא נראית כל כך מאושרת.
הרכב שקניתי לה, מאפשר לה תנועה חופשית, והיא איננה תלויה בי. אני רואה אותה מעמיסה קרטונים של בקבוקונים וצנצנות הנושאות את התוית גן העדן של רייצ׳ל, ואני כל כך גאה בה!
אני יודע שהיום היא תשהה בכפר לפחות שעה, ולכן מזמן את בילי שיגיע לבית. אני ממעט להכניס אנשים לבית, גם כאלה שעובדים צמוד אליי, אלא שהפעם זה שונה.
״זה עוד פרויקט שאני מבקש שתשמור עליו בסוד.״ אני מסביר לו מה אני רוצה לעשות, והוא מבטיח לי שאני אהיה מרוצה מהתוצאה הסופית.
״כשנעבור לבית החדש יש רק כמה פריטים שאני רוצה שנעביר מפה,״ אני אומר לו, ועורך רשימה. אחד הדברים שאין לי ספק שאני רוצה לקחת מכאן הן הכורסאות במרתף, אלא שהמקום המיועד להם הוא בקומה העליונה, סמוך לחדר השינה שלנו, בנישה שמשקיפה על הגן.
אני מתגעגע לימים ההם שבילינו במרתף. לעיתים דיברנו שעות, ולפעמים שררה ביננו שתיקה נעימה. כל אחד מאתנו היה מרוכז בקריאה, והידיעה שאנחנו עושים זאת יחד גרמה לקירבה גדולה ביננו.
למחרת
אני מזמין את אבלין לסייר איתי בשדות. שורות של שתילי תירס מבצבצים מהאדמה, והשדות נראים כשטיחים ירוקים בלתי ניגמרים.
אבלין גומעת את המראה בעיניים נוצצות. אמנם השדות מתחילים במרחק לא רב מהבית, אבל לא היה לה מושג איזה שטחים נרחבים אנחנו מעבדים.
אני עוצר את הרכב, ועוזר לה לרדת. היא ניגש לאחת השורות וכורעת לידה. ״השתילים נראים טוב, הם נראים בריאים,״ היא אומרת בסיפוק. רק אז אני נזכר שהיא למדה את תורת הצמחים, מה שנשכח ממני.
״איזה מחזה מרהיב,״ היא אומרת ומתבוננת סביבה. ״אולי בגלל איך שגדלתי, ואולי זה האופי שלי, אבל אני מחוברת לעולם הזה יותר מעבודה עם אנשים. זה רק אתה מול הטבע.״
אני מרגיש כל כך בר מזל שהכרתי אותה. אני לא בטוח שהייתי מוצא אישה שהייתה מבינה את העולם שלי כמוה, אחת שמתרגשת ממראה שתיל שצומח, יותר ממסע קניות.
״בכספת בחדר השינה מצאתי את היומן של סבא. הוא שיתף בו את הרגשות שלו, ואת האהבה שלו לאריול.
שלא כמוני, הוא לא עבד את האדמה, אלא בחר אנשים שיעבדו אותה, אותם אנשים שעובדים איתנו. כך היה פנוי לנהל את עסקיו גם מפה.
הוא וסבתא הקפידו להפריד בין חייהם כאן, לבין החיים בניו יורק. העובדה שבניהם התרחקו כל כך, וכבר לא באו לארוחות משפחתיות, גרמו להם לחפש את המקום השקט שלהם. את מבינה שעשרים שנה הם חלקו את זמנם בין שני עולמות, שלא ידעו אחד על השני.
אני מתחיל לחשוב על העתיד של החברה שלי בניו יורק. אני חושש להכניס שותף. החברה הזאת היא הבייבי שלי, ואני רואה בה לא רק מקום שמכניס כסף רב. אני חושש שמי שיכנס אליה כעת לא יבין את האופי שלה, ורק ירצה לקצור את הפירות.
את מבינה בייבי שלי, אני יודע שזה המקום בו אני רוצה לחיות. אני קשור לאדמה הזאת. לא עובר לי בכלל בראש לחזור לעיר, לעסק שלי. מעניין מה שסבא היה אומר לי לעשות״
״אתה לא מרבה לדבר על משפחתך. סיפרת לי על אית׳ן אחיך התאום,״ היא אומרת.
*
אית׳ן ואני היינו מאד קרובים. אנחנו שונים זה מזה לא רק במראה, אלא גם באופיינו, מה שלא מנע מאתנו להיות החברים הכי טובים.
משהו קרה מאז שעזבתי את העיר. אית׳ן לא הבין איך יכולתי לוותר על חלק מירושת סבא.
״אני לא מבין אותך למה אתה מתעקש לסרב למתנה שניתנה לך, אלא אם כן…״ אית׳ן השתתק.
״כי אני בניגוד אליך, לא ביקשתי מסבא אף פעם כסף, כפי שאתם עשיתם, אלא למדתי ממנו איך יוצרים אותו. אתה מוזמן להצטרף אליי,״ אמרתי לו.
״למה לי להתאמץ, כשהכל מוגש לי על מגש של כסף?״ הוא שאל באדישות.
״כדי שיהיה לך עניין. החיים הם לא רק בילויים וזיונים, מזה יש בשפע, וזה כבר הופך להיות חסר תכלית,״ עניתי לו.
״ואת זה אומר מישהו שלא חסרות לו נשים,״ הוא גיחך.
״זה בדיוק העניין. נשים… אבל לא אישה אחת שממלאת את החסרים שבלב.״
השיחה הזאת עולה במוחי כשאני נזכר בהצעתו של סבא שאכניס את אית׳ן לסוד העניינים. מה אכפת לי אם הוא ינצל את המיליונים שהעסק מייצר להנאותיו?
אני מחליט לדבר איתו בהזדמנות.
*
״אית׳ן התרחק ממני, לא מעניין אותו מה אני עושה פה. למעשה הוא חושב שירדתי מדעתי מרוב צער על מותו של סבא. אין לו מושג שאני מרגיש את סבא מלווה אותי, אותנו, כל הזמן.
מדהים אותי איך המילים שהשאיר אחריו, מראות לי את הדרך כפי שהוא ראה בעיני רוחו,״ אני אומר לה.
״אני מבינה שיש לך עסק מאד מצליח. הבנתי שאית׳ן אוהב כסף. כל מה שאתה צריך כעת זה שהוא ינהל אותו, שייצג אותך. העסק, כך הבנתי, מבוסס מספיק גם בלי שתגדיל אותו.
אני לא חושבת שאתה בשל למכור אותו עדיין. עובדה שמידי יום, למרות העבודה הקשה, והשעות הארוכות שאתה משקיע בה, אתה עדיין עוקב אחרי מה שקורה בו, על חשבון שעות שינה,״ היא אומרת.
כל זה עומד להשתנות, אבל היא כמובן לא יודעת מה אני מתכנן עבורה.
אני נפרד ממנה ונוסע עם בילי לבית האחוזה. השלט תוקן והאות הראשונה של ׳א׳ אבלין התווספה לו.
אני עומד נפעם מול שדרת העצים שנטעה לאורך השביל הרחב, ומהערוגה שבחזיתו משני צידי המדרגות המובילות לדלת הכניסה, בה נשתלו לבקשתי פרחי לבנדר.
בעומדי מול דלת הכניסה עולות המילים שקראתי ביומנו של סבא שכותרתן הייתה נא לקרוא עם סיום הבניה!
*
את יומנו האישי של סבא בחדר לא קראתי בשלמותו, אלא מידי יום דף אחד.
בחלקו יש מכתבים אישיים אליי, חלקם הם מכתבי אהבה לסבתא שעזבה לעולם אחר, וחלקם רגשות ושיחות של סבא עם עצמו.
כל דף כזה מעורר בי סערת נפש, ולא את כולם אני משתף עם איבי, כיוון שהם עוסקים בבית שאני בונה לה.
נא לקרוא עם סיום הבניה!
יקר שלי,
אתה בטח תוהה מדוע בחרתי לבנות בית גדול כזה. אני אסביר.
תמיד אמרתי שאתה מכולם, הכי דומה לי. אף פעם לא אמרתי לך שאני יכול לצפות את צעדיך, כי אתה נוהג בדיוק כמוני.
אני מאמין שלבית הזה תיכנס רק כשתמצא את החלק החסר של נשמתך. כל כך רציתי להיות שם איתך.
אני יודע שזוגיות לא הייתה בסדר העדיפויות שלך, שלא יכולת לדמיין את עצמך עם אישה אחת. אני יודע, כי זה מה שקרה איתי לפני שהכרתי את סבתא, את רייצ׳ל אהובתי.
הייתי שובב לא קטן, והנושא הזה של אישה ומשפחה לא עבר לי אפילו במחשבה. ואז היא הגיעה, וידעתי שאיתה אני רוצה לחיות את שארית חיי.
עכשיו אני אגלה לך סוד שאיש לא יודע. את סבתא פגשתי לראשונה כאן באריול כשהיא הייתה בת שמונה עשרה בלבד. היא באה בעקבותיי לניו יורק, ושם בנינו את ביתנו.
על הגעגועים של סבתא לבית ילדותה, לנוף בו גדלה, למדתי במקרה. ראיתי אותה קוראת בשקיקה כל מה שנאמר על הכפר והאזור כולו.
יום אחד מצאתי אותה קוראת מודעה על בית למכירה. היא הזילה דמעה. ״הבית הזה שייך להוריה של חברתי הטובה. כמה אהבתי לבוא להתארח בו. יש בו קסם מיוחד.״
הצעתי לה שנסע לבקר בכפר, אחרי עשרות שנים שלא היינו בו. אמרתי לה שנבקר גם בבית שעומד למכירה, והיא נענתה בשמחה. העיניים של סבתא זהרו כשהיא נכנסה אליו בחרדת קודש.
נדמה היה שהיא מרחפת בצעדי ריקוד כשהלכה בין חדריו. היא ליטפה בידה את הרהיטים, ויצאה מבעד לדלת האחורית לגן.
כשראיתי אותה עומדת שם, זרועותיה פרוסות לצדדים, ופניה רגועות כמו שלא ראיתי זמן רב, גמלה בי ההחלטה לקנות עבורה את הבית.
תתפלא לשמוע שדווקא סיפרתי לבניי על המקום, אבל הם חשבו שירדתי מדעתי. אני בטוח שהם גם יתעניינו בשוויו בעת חלוקת הירושה.
אתה מבין, רק הבית רשום כנכס שלי, כל השאר רשום על החברה של משק לינקולן, כאשר אחרים רשומים בה כנאמנים, מה שגרם לכך שאי אפשר לצרף זאת לצוואתי. אתה כבר יודע שהוריתי להעביר את כולו לך אם תוכיח שאתה מתכוון להשתקע שם.
אז עכשיו אתה מבין מה המקום הזה עבורי. אני יודע שאם סיימת את הבניה של בית האחוזה, זה גם המקום הקסום שלך.
אני גם מאמין שאם בנית אותו, אתה תכנס לגור בו רק כשתהיה אישה לצידך. זאת הסיבה שתכננתי בית גדול, כדי שהוא יוכל להכיל בתוכו גם את הילדים שיוולדו לכם.
אני עוצם את עיניי ומדמיין אותך בביתך החדש, וליבי מלא אושר.
אוהב אותך,
סבא שלך
*
אני משתדלת לא להתקשר לניק באמצע יום העבודה, אבל אני לא יכולה להתאפק.
*
במשך כמה ימים אני יושבת ומצלמת את המוצרים שלי, מעצבת כל תמונה, מצלמת אין ספור פעמים, עד שמתקבלת התוצאה המושלמת מבחינתי. אחר כך אני מוסיפה לכל מוצר הסברים, ומחלקת לפי נושאים.
הכל מוכן, כולל הלוגו של גן העדן של רייצ׳ל, ורק נותר לי שמישהו יקים לי אתר אליו אכניס את כל החומר.
הגיעו אליי פניות מחנויות גדולות שמתעניינות במוצרים שלי, ואני יודעת שכשהאתר יעלה לאוויר, העסק שלי יקבל תנופה.
היו לי כבר כמה פניות מנשים בסביבה שמעונינות לעבוד עבורי אם העסק יתפתח כפי שאני מקווה.
אני יודע שלניק יש ידע כמתכנת, ואני מחליטה לפנות אליו.
*
אני משתדלת לא להפריע לו כשהוא עובד, אלא שבימים האחרונים הוא חוזר הביתה מותש. הוא מתקלח, ונכנס למיטה. אמנם הוא עוטף אותי בזרועותיו, אבל לא עושה איתי אהבה, ונרדם מייד.
״אני מצטערת שאני מפריעה לך,״ אני אומרת לו כשהוא עונה לטלפון.
״את אף פעם לא מפריעה לי בייבי שלי,״ הוא אומר.
״אני מבקשת שתמצא זמן בשבילי, הכנתי חומר להעלות לאתר משלי, ואני צריכה את עזרתך,״ אני אומרת לו, ״או שתפנה אותי למישהו שיקים לי אותו.״
״מה פתאום, אני אעשה זאת בשמחה. זה יכול לחכות עד תחילת שבוע הבא?״ הוא שואל.
אני מודה שאני מאוכזבת. כל ההתרגשות שאחזה בי כובה באחת. ״בטח,״ אני עונה, ״וסליחה שהפרעתי.״
״אל תאמרי זאת בייבי שלי,״ הוא אומר.
אין לי יותר חשק לעבוד, ואני עושה מה שעוזר לי להירגע, אני מנקה את הבית, מבעירה בו שמנים בריח לבנדר, ונכנסת לאפות. כשאני מסיימת, מונחים על השיש חמישה מגשים עמוסי עוגיות.
השעה שבע כשמגיע המסרון מניק.
פניקס לינקולן:
בייבי שלי,
סקוט הודיע שיש היום מסיבה לזוגות בכפר.
אני אבוא לאסוף אותך בשמונה.
׳מעניין למה הוא לא התקשר?׳ אני חושבת לעצמי. ולמה התכוון כשכתב שהוא בא לאסוף אותי, הרי הוא לא יכול ללכת למסיבה עם בגדי עבודה מלוכלכים.
אני מרגישה מועקה גדולה בלב. מצד אחד כשהוא מדבר איתי הוא נשמע מלא רגש, אבל עדיין אני מרגישה את הסדקים שהולכים ומעמיקים בינינו.
עוברת חצי שעה ומגיע ממנו מסרון נוסף.
פניקס לינקולן:
גרייסי תבוא לאסוף אותך.
נפגש במועדון.
אני עומדת מול המילים הקרות שלו, בלי שום הסבר מה קרה. אני לא מבינה אם הוא מתכוון להגיע למועדון, למה אני צריכה שגרייסי תבוא לקחת אותי, מה זה משנה מתי אגיע, הרי המסיבות הן לא ארוע שחייבים להגיע אליו בזמן?׳
אני רוצה לענות לו שאין לי חשק לבוא, אם הוא לא בא לאסוף, אני מעדיפה לא ללכת, שכן אין לי ספק שאשאל מדוע הגעתי לבד.
אני מתחילה לכתוב לו מסרון.
אבלין מורי:
אין לי חשק להגיע למסיבה היום.
תהנה לך.
רגע לפני שאני שולחת לו את המסרון, נשמעת נקישה על הדרך. ״את עוד לא מוכנה?״ גוערת בי גרייסי.
״אני לא מרגישה כל כך טוב,״ אני משקרת לה, ״אני חושבת שהתקררתי הלילה.״
״תבואי לפחות לקצת. אם לא תרגישי טוב, אחזיר אותך הביתה. את כל הזמן עובדת, החברים בקושי רואים אותך, ואנחנו מתגעגעים אלייך.״
בחוסר חשק אני גוררת את עצמי למעלה. ״אבלין לא מרגישה כל כך טוב, היא מקוררת. שכנעתי אותה לבוא לפחות לזמן קצר, והיא עלתה להחליף בגדים, נאחר קצת,״ אני שומעת אותה אומרת, ותוהה עם מי היא מדברת. ׳למה היא צריכה להסביר למישהו שנאחר?׳
למרות מצב רוחי העגום, אני ממהרת להתאפר, ובוחרת ללבוש מכנס ג׳ינס וגופיה צמודה. כיוון שזאת מסיבת ריקודים, אני נועלת מגפונים קצרים בצבע שחור.
״תראי אותך,״ קוראת גרייסי בהתפעלות, ״את נראית מדהים. אם לא היית אומרת שאת לא מרגישה טוב, לא הייתי מנחשת.״
׳טוב שכך,׳ אני חושבת לעצמי. ״אין דבר שאיפור טוב לא יכול לטשטש,״ אני אומרת לה בחיוך.
כשאנחנו מגיעות למקום, מגרש החניה מלא בטנדרים. אני מחייכת לעצמי כשאני חושבת כמה זה שונה מהמכוניות הנוצצות שבעיר, בה כל אחד רוצה להראות שהרכב שלו יקר יותר.
גרייסי מובילה אותי לשולחן בו יושבים החברים. אני רואה שניק כבר כאן, והוא לוגם באיטיות מבקבוק בירה. אני מתפלאת לראות שהוא לבוש בגדים נקיים. אני שוב מרגישה מועקה בלב. יש משהו שהוא מסתיר ממני, ועדיין אני מחייכת כאילו כלום לא קרה.
״מה קרה בייבי שלי, שמעתי שאת לא מרגישה טוב. למה לא אמרת לי?״ הוא קם ונעמד מולי.
״השארתי את החלון פתוח, ואני חושבת שהתקררתי,״ אני משקרת לו. ׳לאיפה הגענו שאני מספרת לו סיפורים,׳ אני חושבת לעצמי.
״עכשיו אני נזכר שנשבה רוח קרירה כשהתעוררתי,״ הוא אומר. אני לא מספרת לו שרק בבוקר פתחתי את החלון, כדי לאוורר את האדים מחדר השירותים.
״אתה בא לרקוד?״ אני שואלת.
״אני שותה כעת,״ הוא עונה לי.
״אכפת לך שאני ארקוד עם הבנות?״ אני שואלת.
״אבל רק איתן,״ הוא קורץ לי.
״רק איתן,״ אני מבטיחה, והולכת אחרי גרייסי שמובילה אותי לרחבה. אני לא יודעת למה לייחס את ההערה שלו. האם זאת הייתה הערה מצחיקה בעיניו? הרי מעולם לא רקדתי עם אחד הגברים במסיבות.
אחד הריקודים הפופולרים הוא Cotton Eye Joe.
ריקוד שסוחף מיד את כולם לקום לרקוד אותו, את כולם פרט לשולחן בו יושבים סקוט וניק.
אני מעמידה פנים שאני לא שמה לב, ורוקדת עם חברותיי שעה ארוכה.
״תראי מה באה,״ לוחשת לי גרייסי, ומצביעה לעברה של לוסי.
לוסי ניגשת לבר ומזמינה לשתות. היא לוגמת את המשקה כמעט בלגימה אחת. ״אני תוהה אם אי פעם סטיב יצליח לשלוט בה,״ ממשיכה גרייסי לומר.
״זאת בעיה שלהם,״ אני אומרת וממשיכה לרקוד.
סטיב מעיף לעברי מבט, אבל אני לא מתייחסת אליו. גרייסי פותחת את פיה להגיב. ״למה להרוס את הערב?״ אני שואלת אותה.
״את יודעת מה, את צודקת,״ היא אומרת נבוכה.
לוסי מזמינה עוד כוס. היא מניפה אותה באוויר ״לחייכם,״ היא אומרת בקול רם, מה שגורם לי לשים לב לכך.
״היא תמיד צריכה שיראו אותה,״ אומרת מירנדה.
״מה הפלא? היא לא מקבלת ממנו תשומת לב, אז היא מחפשת אותה אצל גברים אחרים,״ אומרת מקנזי, ״תראי את העיניים שלו, הוא מסתכל על כולן, פרט לאשתו.״
אני מרגישה מאד לא בנוח, ומסמנת לגרייסי שנלך לשאוף אוויר בחוץ. רגע לפני שאנחנו יוצאות, אני רואה את לוסי חוצה את החדר בצעדים מהירים, ומתיישבת לניק על הברכיים.
״קרה משהו?״ שואלת אותי בדאגה גרייסי שעומדת עם הגב לשולחן של חברים, ולא רואה מה קורה.
אני מבינה שהמבט שלי הסגיר שמשהו עובר עליי. ״הצפיפות והרעש, זה יותר מידי בשבילי היום. קחי אותי הביתה,״ אני מבקשת.
