״תבואי אלינו?״ שאל אמיתי חמי. שום דבר בשאלה הזאת שנשאלתי מאות פעמים, לא הכין אותי לפגוש בביתו שני אנשי צבא שהביטו בי בפנים חתומות.
אמיתי חיבק אותי, בעוד עיניי נעוצות בהם. ״קרה לנו אסון,״ הוא אמר בקול חנוק מדמעות.
הרגשתי שאני עומדת להתעלף, ואילולא אחז בי אמיתי, הייתי ללא ספק נופלת על הרצפה.
״איך ממשיכים לחיות?״ זה כל מה שהייתי מסוגלת לומר והדמעות זלגו מעיניי. אף הגה לא נפלט מפי בעוד ההכרה מכה בי, עידו שלי הפך לגיבור ישראל. יותר לא אראה אותו, לא אזכה לחיבוק החם והמגן שלו. לנשיקות הרכות של שפתיו שאהבו אותי כפי שלא ידעתי שאפשר להרגיש אהבה.
״מה אני אמור לעשות עם הילדים?״ שאל אמיתי. הוא התכוון לשי ושרון, ילדיו של עידו מנישואיו הראשונים.
הוצאתי את הטלפון הנייד שלי והראיתי לו את ההודעה שעידו שלח להם לפני שנכנס לראשונה לעזה. תשובתם לא הותירה בו ספק.
״אל תצפה למחיאות כפיים מאיתנו. אתה ומה שקורה איתך, לא מעניין אותנו,״ הקריא אמיתי בקול את מילותיו של שי, בנו הבכור של עידו.
״אני מתנחם בכך שבשנותיו האחרונות הוא היה מאושר איתך,״ אמר אמיתי וליטף את ראשי.
2006
כשקיבלתי את הצו הראשון היה לי ברור שאני הולך לקורס טייס.
את התשובה שהתקבלתי, קיבלתי תוך זמן קצר. כששיתפתי את הלל שהתקבלתי, הוא הביט עלי במבט בלתי מפוענח.
״אז מה, אני ארוץ על האדמה, ואתה תחוג מעליי עם המסוק שלך, ותצפה במה שקורה ממרום השמים?״ הוא שאל במין טון מזלזל, גם אני קיבלתי זימון, אבל סירבתי. להיות קרבי בעיניי, זה לנשום אבק, להסריח מימים שלא ממש התקלחת, ולעמוד פנים מול פנים עם האויב.״
״אז לידיעתך, כבר נודע לי שאני מועמד להיות טייס קרב, ואתה תודה לי שאשמור עליך ממרום השמים.״
בקורס הטייס היכרתי את יותם שהפך לחברי הטוב. למדנו יחד, וגם כשיצאנו הביתה, לא נפרדנו. הוא העדיף לבוא איתי לבית הוריי. לא פעם תהיתי למה. בהתחלה חשבתי שאולי הוא בא מבית לא מבוסס כשלי, אבל אז התברר לי שהוא פשוט חש יותר בנוח עם המשפחה השמחה והמחבקת שלי.
אלא דווקא אז, כשעמדתי לקבל את הכנפיים, התערב הגורל והתרסקתי לאדמה עם הידיעה שהלל נהרג בפעולה. הייתי כל כך שבור, שביקשתי חופשה ללימודים.
ניסיתי בכל כוחי לחזור לחיים, וזה התבטא במסיבות פרועות, אלכוהול, ונשים.
כשיותם יצא לחופשות, הוא תמיד הגיע אליי, ובילה אותן איתי. היינו קופצים לבקר את הוריו, מבלים איתם כמה שעות, וחוזרים לביתי.
יום אחד התעמת איתו אביו, ושאל אם אני בן הזוג שלו. לא יכולנו להתאפק, ופרצנו בצחוק. ״אתה יכול להירגע אבא, אני לחלוטין רק מעוניין בנשים, וזה מה שאני מתכוון לעשות הלילה, ללכת למועדון עם עידו, וכל אחד מאיתנו ימצא מישהי לבלות איתה.״
באחד הקורסים באוניברסיטה הכרתי את רעות. אני לא יודע מה מנע ממני לספר לה על פסק הזמן שלקחתי מהצבא, וגם נמנעתי מלהזכיר את הלל. הרי היא לא הכירה אותו.
רעות נכנסה להריון למרות שטענה שהיא נוטלת גלולות. לקחתי אחריות, ונשאתי אותה לאישה. האמנתי שהידידות בינינו תהפוך לאהבה, אבל זה לא קרה. החיים איתה היו גיהנום מתמשך, וזה מה שגרם לי להאריך כל פעם מחדש את החוזה עם הצבא כאיש היחידה המיוחדת, בדיוק כפי שהיה הלל, .
אחרי חמש שנים הרגשתי שאני לא מסוגל יותר. חמש שנים נוספות נמשך תהליך הגירושין בינינו, כשככל שנתתי לה יותר, כך היא דרשה עוד, עד שהרגשתי שאני לא יכול יותר.
השארתי לה את הבית, וכיוון שהיו לנו שני ילדים אחרי שהיא שוב נכנסה שוב להריון בגניבה והביאה לעולם את שרון, היא דרשה ממני דמי מזונות עצומים לכל דעה.
כשכבר הרגשתי שאני לא נושם, הצעתי לה הצעה אחרונה. ביקשתי שתסכם את סכום המזונות שהיא מבקשת והיא תקבל את הכל מראש בסכום אחד. אמנם היא רוקנה את חשבון הבנק שלי, אבל אני זכיתי בחופש המיוחל.
היה לי רק תנאי אחד, שעליו לא הסכמתי לוותר, דרשתי שהיא לא תשא יותר את שם משפחתי.
חצי שנה לאחר מכאן הכרתי את עופרי. התאהבתי בה מיד, אבל לא חשפתי בפניה את רגשותיי. רק כשהרגשתי שאנחנו מתקרבים, וידעתי שאני מאוהב בה מעל הראש, ביקשתי שניפגש בדירתי. ״יש לי משהו להראות לך,״ אמרתי לה, והנחתי על השולחן בסלון קלסר עבה שעל כריכתו היה רשום – תיק גירושין.
הקראתי לה את סעיפי ההסכם שחתמתי עליו. ״חשוב לי שתדעי ששילמתי את דמי המזונות וההוצאות, לפי החשבון שהיא קבעה, בתשלום אחד בעת חתימת ההסכם.
אחר כך נתתי לה לקרוא את המסרונים נוטפי הרעל שהיא שלחה לי. ״אני רציתי קשר עם הילדים, למרות ששניהם נוצרו מגניבת זרע, את יכולה לקרוא במו עינייך מה היה.”
״תודה ששיתפת אותי,״ אמרה עופרי, ״אתה גבר מדהים בעיניי.״
״מדהים מספיק כדי שתרצי להיות בזוגיות איתי?״ זרקתי את השאלה לאוויר.
״ומה אנחנו עכשיו?״ היא שאלה והביטה בי בצפיה.
״עד עכשיו חיזרתי אחרייך, בתקווה שתעני לי. עכשיו פתחתי את ליבי לרווחה בפנייך, הראיתי לך את כולי, ועלייך להחליט אם את רוצה להיות שלי לנצח, כי את עבורי לא הרפתקה חולפת.
אף אחת, חוץ מהוריי ואחי, לא ראו את התיק הזה. לאף אחד לא ראיתי את עצמי ערום מכל החומות, גם לא לזו שהייתה אישתי.
לא חשבתי שאי פעם אפגוש מישהי שתכבוש לי את הלב. הייתי קודם כל צריך להיות בטוח בעצמי. אין לי ספק שאת האחת שאיתה אני רוצה לחיות את כל חיי.״
״אין לי ספק שאתה מי שאני רוצה שיבנה לי בית. דבר ממה שקראתי לא ישנה את דעתי, להיפך,״ ענתה עופרי וכרכה את זרועותיה סביב צווארי. לא יכולתי עוד להתאפק, ונישקתי אותה בתשוקה גדולה.
עופרי לימדה אותי איך מרגישה אהבה באמת. איך היא זורמת לך בכל תא, בכל פרודת דם שזורמת בגוף. היא מעולם לא שיחקה איתי, ותמיד עטפה את הרגשות שלי באהבה גדולה.
2025
כל המחשבות האלה עוברות לי כעת כשאני יושב לכתוב את מכתבי הפרידה לקראת הכניסה לשטח הלחימה. אני כותב אותם בלב כבד, כי אני יודע שהפעולה היום נועזת יותר מתמיד, וההרגשה שהיא האחרונה שלי, מקשה עליי. לא כי אני מפחד, אלא כי אני דואג לעופרי.
אני כותב לה את אהבתי, ומבקש שאם יקרה לי משהו שהיא תמשיך בחייה, ותמצא גבר שיאהב אותה כמוני.
אני כותב גם להוריי, ומהם אני מבקש שילדיי לא יהיו נוכחים בהלוויתי, ולא יגיעו לשבעה.
אני מודה על ליל אמש הסוער שביליתי. בבוקר שוב עשיתי איתה אהבה. ״אני משאיר לך מזכרת ממני,״ אמרתי לה, והיא נזפה בי ואמרה שהיא לא צריכה מזכרות, היא רוצה את הדבר האמיתי, אותי. ״אתה לא מבין שאתה כל העולם שלי?״ אמרה ונשקה לי ארוכות.
אני נוגע בשפתיי, ועדיין מרגיש את טעמה המתוק של הנשיקה, ומגע שפתיה הרכות עליהן.
שמונה עשרה שעות של לחימה ללא הפסקה, אולי קצת יותר, ואנחנו עומדים לצאת להפוגה. ואז מגיע הקליע שחודר לגופי. ״אני אוהב אותך עופרי,״ זה כל מה שאני מצליח למלמל.
אנחנו חוזרים מבית הקברות, ותופסים את מקומנו על כסאות האבלים. אני נחנקת, אבל לא מרשה לעצמי לבכות. אני שומעת את עידו מדבר אליי, ומבקש שאהיה חזקה.
בין המנחמים מגיעים חיילים שלו, וכולם מדברים עליו בהערצה. עשרות חיילים ששרתו תחתיו כל השנים, מגיעים לנחם.
רק עכשיו אני קולטת שלצד תמונתו של עידו במדים ליד נר הזיכרון, אם כי במרחק מה, הונחה תמונה נוספת, שלו ושלי, שצולמה בירח הדבש הקסום שלנו. אני בוהה בתמונה. עומר מתיישב לידי, ״אבא ביקש לשים אותה,״ הוא אומר כשהוא קולט את מבטי, ״הוא אמר שכך הוא רוצה לזכור אותו, שמח, אוהב, ואהוב.״
״כל החיים את חולמת למצוא גבר שיקים איתך בית, ימלא את חדרי ליבך אהבה. כשזה קרה לי, לא האמנתי שזכיתי בגבר כזה. מי היה מאמין שזה יגמר אחרי כל כך מעט זמן. רק עכשיו הרגשנו שאנחנו מוכנים לעלות לשלב הבא, להביא ילד לעולם.
הוא אמר לי שהוא רוצה לנשום אותנו לפני שכבר לא נהיה יותר לבד, וגם אני רציתי אותו דבר. אנשים התחילו לשאול אם משהו לא בסדר אצלי, אם אני לא מצליחה להרות. איך יכולתי להסביר להם שגם אני רציתי אותו עוד קצת רק לעצמי?״
אמיתי יושב זקוף, מאופק, שולט ברגשותיו. הוא כל כך מזכיר לי את עידו. מידי פעם הוא מגשש אחרי ידי ואוחז בה.
אנשים ניגשים אלינו כל הזמן. אני רואה את השפתיים שלהם זזות, אבל לא שומעת מילה. רק נדה בראשי, כאילו שכן. בערב כשהם עוזבים, אני שואלת את עומר אם זו רק אני שמרגישה שהבית היה מאד רועש.
״את כל כך צודקת עופרי. היית חושב שבית אבלים אמור להיות שקט, אבל לא, הייתה פה מהומה גדולה. אני שמח שהגבלנו את זמן הביקור עד עשר. מי יודע אם הם לא היו עוזבים גם אחרי חצות, אם לא,״ הוא אומר ומצביע על השעון שמראה שהשעה אחד עשרה ועשרים בלילה.
״איך את?״ שואל אותי אמיתי, ״לא אכלת כלום.״
״ואתה,״ אני שואלת, ״גם אתה צריך לאכול. יש לנו עוד כמה ימים עמוסים כאלה.״
״אני כל כך מבין למה הוא התאהב בך, איך הוא חזר להיות מגבר מרוסק, לגבר החזק שהיה. אני מאושר שאת בחיים שלנו,״ אומר אמיתי, וכל הדמעות שהתאפקתי לא לבכות פורצות החוצה.
״אני לא מאמינה שהוא איננו,״ אני אומרת כמעט בלחישה.
האווירה משתנה באחת כששעת הביקור בבוקר למחרת מתחילה. הדלת נפתחת בעוצמה, ונטרקת על הקיר ברעש גדול. אישה מטופחת לבושה שחורים נכנסת לדירה. ״איזה אסון קרה לי!״ היא אומרת בקול צורם, ״איך הוא מת לי פתאום,״ היא מוציאה טישו מהתיק היוקרתי שלה, ומנגבת את דמעותיה.
״מה היא עושה פה?!״ מסנן אמיתי בכעס.
״זאת ה׳גרושה והיתומים המסכנים׳,״ אומר לי עומר בלחש, ״איך היא מעזה להופיע כאן אחרי כל מה שהיא העבירה את עידו.״
עומר קם אבל אמיתי עוצר בעדו. ״אל תתייחס אליה, היא אוויר בשבילנו.״
היא מתיישבת על הספה, בוחנת בקפידה את המגש ועליו סוגי בורקס שונים שהביאה אחת השכנות, ומתחילה לאכול. ״למה יש נר זיכרון ליד התמונה שלו? תעירו אותי, תגידו שאני חולמת.״
״למה שיעירו אותה?״ מסנן בשקט עומר, הוא כבר לא מסתיר את כעסו , ״היא הרי ייחלה בסתר שימות.״
היא קמה וניגשת לתמונה. אני מביטה עליה, אבל אז היא פונה לעבר התמונה של שנינו. “מי זאת הפרחה הזאת, למה התמונה שלה פה?״ היא שולחת ידה לעברה, ועומר מזנק לעברה.
״שלא תעזי לגעת בתמונה,״ הוא אומר לה בקור.
אלא שאז נפתחת הדלת ויותם נכנס. ״אתה לא מאמין איך מתייחסים אליי כאן. איזה משפחה איומה, הם משפילים אותי בלי רחמים, כאילו לא איבדתי את בעלי.״ היא אומרת לו.
״אני משתתף בצערך,״ אומר יותם ונוגע קלות בכתפה.
״איך הוא מת לי כך באמצע החיים. מה יהיה איתי כעת? הוא השאיר אותי חסרת כל,״ היא ממשיכה בהצגה שלה.
׳את לא לבד. יש לך אותנו, החברים, אנחנו נדאג לך״ אומר לה יותם.
אני המום. אני לא מאמין שאחי היה נשוי לאישה כזאת. ואז אני נזכר שבעצם הנישואים איתה נכפו עליו בגלל שהיא נכנסה להיריון.
אני מביט על יותם שמנחם אותה, ומבין, הוא לא יודע!
יותם ניגש אליי בצעדים מהירים. ״אני יודע שלא שופטים אדם בצערו, אבל אני חייב לומר לך שאני המום מהיחס שלך אל רעות,״ הוא מסנן לעברי במבט רושף.
״אני לא יודעת מי אתה, אבל מה שקורה פה הזוי,״ אומרת עופרי.
״זה יותם, מי שהיה החבר הכי טוב של עידו. היה, עד שנעלם מחייו לפני עשר שנים בערך,״ אומר עומר.
״אז זה יותם,״ היא אומרת, ומביטה עליו בכעס, ״הוא בהחלט מראה באיזה צד הוא.״
״אל תתערבי!״ הוא יורה לעברה בכעס, ״זה שעידו שיחק איתך…״
״תשתוק!״ היא מרימה עליו את קולה, ״אתה יכול לזלזל בי, אבל אל תדבר כך עליו. הוא היה גבר מדהים, מה שאני לא יכולה לומר עליך.״
״תנשמי עופרי,״ אומר אמיתי, ״הוא לא מבין. הוא כבר מזמן לא חבר של עידו.״
״ממך לא הייתי מצפה להצהרה כזאת,״ אומר יותם, ״שכחת שהייתי…״
״היית! לשון עבר. תעזוב אותנו בשקט. תן לנו להתכנס באבל שלנו. תמשיך לנחם את האישה הזאת,״ אומר עומר בלעג.
״אתה רואה יותם עם התמודדתי כל השנים?״ היא נאנחת. כל אותו זמן היא ממשיכה לאכול, כאילו לא אכלה כבר שבוע, ״ככה מתייחסים לאלמנה?״
״איך את לא מתביישת?!״ אומרת עופרי ומתכוונת לגשת אליה, אבל אבי עוצר אותה בידו.
״שוב את?!״ אומר יותם לעופרי.
״תניחו לנו,״ אומרת עופרי, ושבה להתיישב ליד אבי.
״את, וגם ילדייך, איבדתם את הזכות להיות כאן,״ אומר פתאום אבי בטון קר שגורם לי לרעוד, ״אני מבקש שתעזבו, ולא תחזור לבית הזה לעולם.״
״שיהיה לך ברור שאני לא אוותר על שקל אחד ממה שמגיע לי,״ אומרת רעות לאבי, ועוזבת את המקום בטריקת דלת.
״אני ממש מאוכזב,״ אומר יותם לעברי, ״אני בטוח שעידו מתבייש בכם.״
״יום אחד אתה תבוא לבקש סליחה,״ אני אומר לו.
הוא מביט עליי בזלזול. ״זה לא עומד לקרות.״
חודשיים עברו
חברתי חלי שעובדת במשרד הבטחון, מבקשת להיפגש איתי בדחיפות בדירתי. ״רעות מנסה לקבל הכרה כאלמנת מלחמה,״ היא מספרת כשאני ניגשת למזוג לה קפה, ״היא מנסה להעלים את העובדה שהיא כבר מזמן לא אשתו.״
אני מודה לה על המידע, מעמידה פנים שזה לא נוגע בי, מסיטה את השיחה על כל נושא שבעולם, פרט לעידו, ומחכה כבר שהיא תעזוב.
כשאני שוב לבד, המחשבות על עידו מציפות אותי. הזיכרונות על הפגישה שלנו בדירתו בה הראה לי את תיק הגירושין שלו, ואמר שהוא רוצה שאדע את האמת על מה שקרה עם גרושתו, פגישה שהייתה התחלת הקשר בינינו, צצה ועולה בזכרוני. ״את ואני זה לנצח. איתך אחיה עד יומי האחרון,״ הוא הבטיח לי. המילים האלה מקבלות כעת משמעות כואבת.
*
אני נזכרת בפניו המעונים כשסיפר על העינויים שגרושתו העבירה אותו, עד שהסכימה לחתום על ההסכם, אחרי שרוקנה אותו מכל נכסיו.
אני נזכרת בחיוך שלו כשחיבק אותי ואמר שכל זה היה שווה, כעת כשהוא חופשי לאהוב אותי. והוא קיים את הבטחתו. הוא אהב אותי בעוצמה, כאילו חייו תלויים בכך שאדע כמה הוא אוהב אותי.
אני נזכרת במילים שכתב לי במכתב הפרידה, בו ביקש שאמצא גבר שיאהב אותי לפחות כמוהו, מילים שמכאיבות לי כל פעם כשאני קוראת אותן.
אני קוראת את המכתב שהשאיר לעיתים קרובות. ׳אתה באמת חושב שקיים גבר שיאהב אותי כמוך?׳
*
למחרת בבוקר אני נוסעת למשרד הביטחון, למרות החולשה שאני חשה.
אני מביאה איתי את תעודת הנישואין שלנו, את אלבום התמונות של החתונה שלנו, וברגע האחרון, אני מכניסה לתיק גם תיק הגירושין בו נמצאת תעודת הגירושין שלו מרעות.
אני עומדת המומה מול הפקידה במשרד הבטחון. ״מה זאת אומרת אני לא האלמנה של עידו שחר?״ אני שואלת אותה.
״אני לא יודעת מה את מנסה לעשות, אבל אלמנתו כבר הגישה תביעה,״ היא אומרת לי בטון אדיש.
״אני יכולה לדעת מי זאת שטוענת שהיא אלמנתו,״ אני שואלת.
״אסור לי לתת לך את המידע הזה,״ היא אומרת.
אני מבינה שאין לי מה להתווכח איתה. כמובן שאני לא משתפת אותה בכך שהדבר הובא לידיעתי, ובאתי מוכנה לפגישה.
״אני דורשת לדבר עם מנהל הסניף,״ אני אומרת בתקיפות.
״הוא יאמר לך בדיוק מה שאמרתי,״ הפקידה מנסה לסרב, אבל אני לא מוותרת.
בלית ברירה היא קוראת למנהל הסניף. אני מבקשת לדבר איתו בלי נוכחותה של הפקידה שקיבלה אותי. הטון התקיף בו אני נוהגת, גורם לו להענות לבקשתי.
״אני מבינה שהוגשה תביעה להכרה בעקבות נפילתו של סגן אלוף עידו שחר,״ אני אומרת לו.
הוא מקיש במחשב, ואומר שאכן הוגשה תביעה.
״אני מבינה שאתה מנוע מלומר מי האישה שהגישה את הבקשה, אני מבקשת שתתן לי להראות לך שהתביעה היא שיקרית,״ אני מניחה לפניו את תעודת הנישואין שלנו. ״אתה מוזמן לבדוק שהתעודה הזאת לא מזוייפת.״
הוא קורא למזכירתו ומבקש ממנה שתצלם את התעודה. ״תתקשרי לרבנות ותבקשי אישור שאכן זה מסמך אמיתי,״ הוא מבקש. ניכר עליו שהוא חושב שאני משקרת. מחכה לו הפתעה.
״יש משהו נוסף שאני רוצה שתראה. אני פותחת את התיק של עידו, ומוציאה את תעודת הגירושין שלו, תעודה שהונפקה לפני שלוש שנים, ולצידה אני מניחה את פסק הדין של בית המשפט, ומראה לו את החלטת השופט בעמוד האחרון.
״מעניין מאד,״ הוא ממלמל, ״אני מבין שהיא הגישה גם תביעה לקבלת מזונות שלטענתה הוא חייב לה.״
אני מוציאה עותק של ההעברה הבנקאית לחשבונה של רעות, ואת דף הבנק שמאשר שההעברה אכן בוצעה.
״מה שהיא עשתה זה מעשה פלילי, מה גם שהיא ניסתה לגזול את זכויותייך,״ הוא אומר לי, ולמרות שהוא מדבר באיפוק, ניכר עליו שהוא רותח מכעס.
״את מוכנה לאשר לי לצלם את פסק הדין,״ הוא שואל. ברור לי שהוא יוכל להשיג אותו גם אם לא אאשר לו, ולכן אני מוציאה מההסכם רק את הדף האחרון, ונותנת לו אותו. אין לי רצון שיעתיק את כל התנהלות הדברים.
הוא קורא שוב למזכירה שתצלם אותו, והיא מאשרת לו שתעודת הנישואין שלי כשרה.
מאז מותו של עידו אני מרגישה שכוחותיי הולכים ונגמרים, ואני זקוקה ליד מחבקת. כיוון שהוריו של עידו גרים קרוב יותר, אני בוחרת לנסוע אליהם.
אמיתי וליה מקבלים אותי באהבה. אני מספרת להם מה עבר עליי הבוקר. ״אני לא באמת צריכה את קצבת האלמנות. אבל אלחם בה שהיא לא תקבל שקל אחד. עידו היה רותח לו ידע שהיא מנסה להתעשר על חשבונו.״
״לכי לנוח,״ אומר לי ליה בקולה המרגיע, ״אני אעיר אותך כשנשב לאכול.״
״אתה חייב לעזור לי,״ אומרת רעות בבכי, ״משרד הביטחון מבקש ממני עוד ועוד מסמכים להוכיח שאני אלמנתו של עידו. יש לך קשרים במשרד הבטחון, נכון? תעזור לי, אני טובעת.״
זה קורה בזמן הכי לא מתאים. נאמר לי להתכונן שיקראו לי למילואים, בדיוק כשעמדתי לחזור לעבודה באירופה.
אני מחליט לגשת למשרד הביטחון ולברר מה קורה. אחת מידידותיי שני, עובדת במשרד, ואני מבקש ממנה לברר מה קורה עם התיק שלה.
״אני מציעה לך לא להתערב,״ אומרת שני, ״לא הייתי רוצה ששמך ישתרבב בפרשה הזאת.״
״אני לא מבין מה הבעיה. עידו שחר, בעלה של רעות שחר נהרג. לא מספיק הסבל שהיא עוברת, היא צריכה גם להילחם איתכם על זכויותיה?״ אני שואל בכעס.
״מי שהגישה את התביעה להכרה כאלמנת צה״ל הייתה רעות סיני. איש לא שם לב לכך ששם משפחתה לא זהה לשמו של החלל, אלא שאז קיבלנו הוכחה לכך שהיא בכלל גרושתו. ולא רק, אלא שהיא נישאה זמן קצר אחרי גירושיה לאבינועם סיני.
אני מודה שאני המום. אבינועם היה חברו של עידו. ״מתי הם התגרשו?״ אני שואל, אחרי שתיקה ארוכה בה אני מנסה לעכל את מה ששמעתי.
״לפני שלוש, ארבע שנים,״ היא עונה לי.
״רעות סיני ניסתה לרמות את המערכת. היא גם טענה שעידו שחר חייב לה דמי מזונות, והתברר שהוא שילם לה את כל הסכום מראש, בעת מתן הגט.״
״מעניין,״ אני אומר.
״אתה מבין יותם, היא ניסתה לגזול את זכויותיה של אלמנתו,״ ממשיכה שני.
״אלמנתו?״ אני שואל.
״עופרי שחר,״ היא מטילה לאוויר את שמה.
״תודה על המידע,״ אני אומר.
אני יוצא מהבניין של משרד הביטחון, ומתקשר מייד לרעות. ״נו מתי אתה הולך למשרד הביטחון?״ היא שואלת בקול מתחנחן.
״האמת היא שדווקא הייתי שם, ולהפתעתי שמעתי דברים שהיית מעדיפה שלא אשמע. לא רק שעידו שילם לך מראש את כל דמי המזונות דרשת, אלא שאת ניסית לגזול מאלמנתו את מה שמגיע לה. ולחשוב שאני עמדתי לצידך, ופגעתי באמיתי, ליה, ועומר, שלא לדבר על האלמנה. אל תתקשרי אליי יותר.״ אני לא מחכה שהיא תגיב, וחוסם אותה בכל מקום אפשרי.
ביתם של אמיתי וליה היה תמיד פתוח בפניי. אני עדיין זוכר את הקוד שמקישים כדי להיכנס לחצר ביתם. ראיתי זאת כשהגעתי לשבעה של עידו.
אני יודע שעליי לבקש מהם שיסלחו לי, השאלה איך אני עושה זאת.
אף פעם לא הודעתי להם שאני מגיע, פשוט באתי. אני מחליט לנהוג כך גם הפעם.
לפני הכל, אני הולך לבית הקברות, וניגש לחפש את קברו של עידו. אני כורע ליד הקבר שמונחת עליו כבר מצבת שיש ששמו חרוט עליה. זר פרחים טרי מונח עליו, ואני קורא עליו את המילים באהבה מעופרי.
״אני כל כך מתגעגע אליך עידו. בבקשה אל תכעס עליי שלא נפגשנו זמן כה רב, ושלא ידעתי מה עובר עליך. אני כל כך זקוק לך היום, ומבקש שתהיה איתי כשאני בא לבית הורייך.״ הדמעות זולגות מעיניי, ואני לא מנסה לעצור בעדן. אני מרגיש כאב עצום בחזה, ויודע שאני צריך לתקן את מה שעשיתי.
אני נפרד מעידו, ונוסע לבית משפחת שחר. הקשת הקוד פותחת בפניי את שערי הברזל, אני גולש בנסיעה איטית לחצר, ומחנה את הרכב במקום בו תמיד נהגתי להחנות אותו, קרוב לחניה של המשפחה.
חלונות המטבח פתוחים לרווחה, מה שגורם לריח התבשילים להגיע לאפי, מזכירים לי את הימים שהייתי חוזר עם עידו הביתה.
אני נושם עמוק מול דלת העץ היפיפיה דרכה נכנסתי מאות, אם לא אלפי פעמים, מקיש קלות, ופותח אותה.
״יותם,איחרת,״ אומר לי עומר, ״שכחת שבבית שלנו אוכלים ארוחת ערב מוקדמת?״ אני מביט עליו המום. ציפיתי ליחס קר ועוין. ״היה לי ברור שתבוא כשתבין, כשתדע.״
״אני…״ אני מתחיל לגמגם, מחפש את המילים, ״אני כל כך מצטער. אני מתבייש איך שהתנהגתי איתכם, אני…״
״אני יודע,״ אומר אמיתי, ״אני שמח שבאת.״
אני מגיש לליה את הפרחים שהבאתי. רק אז אני קולט שהחלפתי בין הזרים. העובדה שהזרים נראים דומים גרמה לכך שלא שמתי לב שהזר עם המילה סליחה, הונח על קברו של עידו, וזה עם המילים אוהב לנצח הוא בידיה של ליה.
״למה אתה מביט כך על הזר?״ שואלת ליה.
״החלפתי בין הזרים,״ אני אומר, מספר לה מה קרה.
״כנראה שהגורל החליט עבורך למי שייך כל זר,״ אני שומע את קולה של עופרי. היא נראית חיוורת, ונראה עליה שהיא מותשת.
אני מהרהר בדבריה. ׳אולי המילה סליחה באמת שייכת לעידו, ואוהב לנצח שייכת למי שנשאר אחריו.׳ אני חושב בליבי.
״כאב לעידו שהקשר איתך נותק. אבל באיזשהו מקום הוא שמח שלא ראית כמה הוא היה אומלל . אני יודעת שהיית חשוב לו עד יומו האחרון,״ אומרת עופרי.
״את מיוחדת במינך. אחרי כל מה שאמרתי לך, את אומרת לי את המילים האלה,״ אני נחנק, ״את תרשי לי להיות איתך בקשר?״
אני שומר על קשר יום יומי עם עופרי. ״הפכת לחלק חשוב מחיי,״ אני אומר לה באחת הפעמים שאני בא לבקר אותה.
״יותם, החברות איתך מאד חשובה לי. אני כבר לא מרגישה בודדה יותר, אבל יש משהו שאתה חייב לדעת. גיליתי שבסוף השבוע האחרון של עידו בבית, הוא זרע בתוכי את זרעו. אני בהריון ממנו.״ אני מתרגש לשמוע את דבריה.
״אני יודע שלא עבר הרבה זמן מאז שקרה לנו האסון, אבל אני חייב לומר לך שאני הולך ומתאהב בך,״ אני אומר לה.
״שמעת מה אמרתי? אני בהריון,״ היא חוזרת על דבריה.
״שמעתי, ואני חושב שזה מדהים שיהיה לעידו המשך בעולם הזה, אבל עדיין את תצטרכי לעבור את זה בלעדיו. אני רוצה להיות חלק מהמסע שלך,״ אני אומר לה.
״אני לא רוצה שתהיה איתי רק בגלל שאני בהריון מעידו,״ היא אומרת בעצב.
״אני רוצה להיות איתך בגללך, בגלל מי שאת בשבילי. אם חשבתי ללכת לקראתך בצעדים קטנים, אני חושב שאין טעם לחכות. את מבינה מה שאני אומר לך? אני מאוהב בך עופרי, ורוצה להקים איתך בית. אני מבטיח לך שהתינוק הזה יהיה עבורי כאילו הוא שלי, ולא יהיה שונה מאחיו שיוולדו אחריו,״ אני אומר לה, ״אני אוהב אותך.״
כשסיפרתי להוריי שאני עומד לשאת את אלמנתו של עידו לאישה, וכי היא בהריון ממנו, הם אמרו שאינם מעוניינים בקשר איתי, ובטח לא איתה.
״יש לך אותנו,״ אמר לי אמיתי. הוא ליווה אותי בהכנות לחתונה, ועמד לצידי בחופה.
עופרי התחזקה, היא מרגישה כעת טוב, ואנחנו סופרים בהתרגשות את השבועות לקראת הלידה. יש רק דבר אחד שמעיב עלינו, ואלה הדיבורים על מלחמה.
ברגע הזה שאינני מוכן לו, מגיעה הקריאה להתייצב.
אני מסיע את עופרי לביתם של אמיתי וליה, אחרי שהוחלט שהיא תשהה בביתם שקרוב יותר לבית החולים.
אני מתחיל עם סבב גיחות, שכל אחת מהן בת חמש שעות. אמנם אני טס לבד, אבל תמונתם של עידו נמצאת איתי בתא הטייס, ואני מוצא את עצמי מדבר אליו. עכשיו כשאני טס במרום השמים, אני מרגיש קרוב אליו.
באחת הטיסות אני שוכח שיש מי ששומע אותי, ומיד עם הנחיתה, כשאני נכנס למשרדי המפקדה כדי לקחת את הטלפון הנייד שלי, ולהתקשר לעופרי, המפקד קורא לי לשיחה.
אני ממהר לשלוח לה הודעה קצרה.
יותם נגב;
מתוקה שלי,
נחתתי בשלום.
באהבה, בעלך
״אתה בסדר?״ שואל אותי מפקד הבסיס.
״כן,״ אני עונה בהיסוס. לא ברור לי מדוע הוא קרא לי אליו.
״משהו מטריד אותך?״ הוא שואל.
״אתה מוכן להסביר לי המפקד מה קורה?״ אני שואל.
״נשמע כאילו לחשת משהו במשך מספר דקות,״ הוא עונה לי.
אני מספר לו על עידו, על עופרי וההריון היקר שלה. ״אני מאוד מתגעגע אליה, אבל יותר מזה אני חרד לה. היא חיה במתח עצום, מחשש שיקרה לי משהו.
היא גיבורה ולא מראה זאת, מעמידה פנים שהיא בסדר. אבל אני יודע שאלה לא הטילים שמדירים שינה מעיניה, אלא העובדה שהיא יודעת איפה אני בלילות.
היא אצל הוריו של עידו, כיוון שדעת החידה קרובה, למעשה זה יכול לקרות כל יום.״
למחרת כשאני חוזר מעוד גיחה מוצלחת, אני שוב נקרא לחדרו של המפקד.
״הנהג מחכה לך, אשתך בדרך לחדר לידה, שיהיה במזל טוב,״ אומר המפקד.
אני לא טורח להוריד מעלי את הסרבל, ומשאיר רק את הקסדה בבסיס. ביציאה מהבסיס אני מורה לנהג שייתן לי לנהוג. הוא נצמד לכיסא שלו מרוב פחד, כיוון שאני סוחט את הגז , ומגיע למהירות העולה בהרבה על המהירות המותרת.
צפירות ניידת המשטרה הדולקת אחריי, מאלצות אותי לעצור. ״יש לך רשיונות טייס, כי אחרת אין לי הסבר לכך שאתה נוסע כמו מטורף.״
״חזרתי כעת מגיחה,״ אני אומר לשוטר ההמום, ושמח שאני עדיין עם הסרבל. אני מוציא את המסמכים שלי, והוא מבין שאני לא משקר.
״אני מודע לכך שטסתי על הכביש, אבל תבין אותי, אישתי בדרך לחדר לידה. בבקשה תרשום דוח ותשחרר אותי מהר.״׳
הוא שואל לשמו של בית החולים, ומורה לי לנסוע אחריו. הוא מפנה לי את הדרך, תוך הפעלת הצופר. הוא לא מסתפק בכך, אלא נכנס איתי לחדר לידה. רק כשהוא מוודא שעופרי כאן, הוא עוזב. ״שיהיה במזל טוב.״ הוא אומר לי.
״אתה פה,״ היא אומרת לי בחיוך רפה.
״אני אחכה בחוץ,״ אומרת ליה
כשאני מתקשר להודות מפקד, ומודיע לו שעופרי ילדה בן בריא, המפקד מודיע לי שהועברתי לטיסות קצרות בצפון. אמנם אני עדיין טייס קרב, אבל לפחות יש לי יותר מרווחי נשימה.
שמונה ימים עברו מאז הלידה.
המוהל מאשר שלמרות שהוא נולד קטן, הוא יכול לעבור את טקס ברית המילה.
אני פונה שוב לאבי, שמודיע לי שאין לו רצון לטיול חלק בטרוף הזה, שכן אינו דם מדמו. גם כשאני מסביר לו שאני אביו המאמץ, וכי חתמתי על האימוץ טרם לידתו, הוא לא מתרצה. אני מרגיש שאבן הוסרה מעל כתפיי, ואני רשאי לתת את תפקיד הסנדק בידיו של אמיתי.
את שמו של הבן שלנו שמרנו בסוד מכולם. מגיע הרגע שכולם חיכו לו. ״ויקרא שמו בישראל,״ קורא הרב. ״טל שחר,״ אני עונה.
אני מבקש לומר כמה מילים. ״אני מבקש את תשומת לבכם. לא כולכם יודעים שעידו אביו הביולוגי של הבן שלנו, נפל בקרב. עידו היה בעלה של עופרי, וחברי הטוב. אמיתי ששימש כסנדק, הוא סבו הביולוגי, וכאב מאמץ עבורי.
כאשר עידו ועופרי דיברו ביניהם על הקמת משפחה, עידו בחר בשם טל, אם ייוולד להם בן. את השם שחר הוספנו לו, שכן שם משפחתו של עידו הוא שחר.״
אמיתי ניגש אליי, ועיניו מוצפות. ״אין לך מושג כמה ריגשת אותי במילותיך, ילד שלי. תודה על היותך אביו של הנכד שלנו, ועל כך שאתה מקיים את צוואתו של עידו שביקש שעופרי תינשא לגבר שיאהב אותה לפחות כמוהו. אין לי ספק שאתה מאד אוהב אותה.״
״אני מתחייב בפניך שטל שחר ידע מה פרוש שמו המיוחד, וזכרו של עידו לא ישכח לעולם,״ אני אומר לו, בזמן שהוא מחבק אותי.
מפקד הטייסת ניגש אליי, ואני רואה את ההתרגשות על פניו. הוא מביט על טל שחר הקטן שישן בשלווה בזרועותיה של עופרי. ״יש סיכוי עם אבות, כמו שלך, אבא עידו ואבא יותם, שנראה אותך טס מעלינו עם מטוס קרב.״
כשאנחנו שוב לבד, וטל שחר הקטן ישן בשלווה בעריסתו, מניחה עופרי את ראשה על לוח ליבי. ״תודה אהוב שלי על מי שאתה, ועל שקיימת את צוואתו של עידו, ואתה ממלא את חיי בהרבה אהבה.״
