מזג האוויר מתחיל להתחמם, ואני כבר ערוך לקראת העונה החדשה.
״בוא תראה,״ קוראת אבלין בהתרגשות, ומושכת אותי לגינה. בין שרידי השלג, מתחילים לבצבץ גבעולים של פרחים. ההתרגשות שלה מדביקה אותי, ואני מביט על האדמה שמתעוררת לחיים.
היום אחר הצהריים קבעתי לדבר עם דניאל בטלפון כדי להתחיל בראיונות עם העובדים. אני מחליט לקחת צעדים זהירים, ולמרות שאני מתנהל עם העובדים אחרת מסבא, אני מקשיב לעצה כפי שעולה מכתביו, ולא מארח את העובדים בבית עצמו.
״תעזרי לי לארגן את המשרד במוסך בו חונים הטרקטורים?״ אני שואל לאחר שאנחנו מגלים שיש גלריה בקומה השניה.
״אתה רוצה לעבוד מהסטודיו?״ היא שואלת.
״לא בייבי שלי, זה המקום שלך,״ אני עונה לה. מחמם לי את הלב לראות שהיא מוכנה לוותר למעני.
״אם כך ניקח מכאן את השולחן הגדול, אין לי צורך בשניים,״ היא אומרת.
״את בטוחה?״ אני שואלת.
״כל מה שאני צריכה כדי לרקוח את המוצרים שלי, זה רק השולחן הקטן הזה. בכל מקרה את העבודה עבור החנויות בכפר אני מעדיפה לעשות בבית,״ היא אומרת.
היא מציעה לי לעזור לי לסחוב את השולחן למבנה שעומד להפוך למשרד שלי. ״תודה בייבי שלי, אבל אני יכול לעשות זאת לבד.״ היא בוחנת אותי. אני מאגרף את זרועי ומראה לה את השרירים המפותחים שלי.
״אל תצחק עליי,״ היא אומרת נבוכה, ״אני רגילה שבפאב הבנות ואני נאלצנו לעשות הכל לבד, גם אם זה אומר לסחוב דברים כבדים.״
״את כבר לא שם, ויש לך אותי. לא סתם אני מקפיד לשמור על כושר,״ אני צוחק.
״אז אתה כן צוחק עליי,״ היא אומרת ומפנה לי את הגב. אני ממהר לגשת אליה, ורואה שהיא מתאפקת לא לצחוק.
״תזהרי ממני, את עלולה לשלם מחיר על חוסר האמון שלך בגבריותי,״ אני מעמיד פנים שאני מאיים עליה.
״אני ממש רועדת מפחד,״ היא מעמידה פנים שהיא נבהלת. אלא שאז הטלפון הנייד שלה מצלצל. ״זאת אנדי. היא בטח רוצה לדעת אם נגיע למסיבת הריקודים,״ היא אומרת, ומסתכלת עליי.
״אני אשמח לרקוד איתך,״ אני אומר לה, והיא מסכמת עם אנדי שנגיע למסיבה. מסתבר שהמקום של המסיבה השתנה, והיא תערך הערב מול המסעדה האיטלקית שבה היא עובדת, בקומה העליונה של בניין בין ארבע קומות.
(התמונה צולמה על ידי בביקור שלי באריול)
אבלין מפנה את מעט הדברים שהיו על השולחן הגדול, ואני רואה שהיא צדקה, היא באמת לא השתמשה בו. אני נושא את השולחן לבניין הסמוך, ומעלה אותו לגלריה. מה שחשבתי שהיא קומה שניה, מתגלה לי כגלריה לא גבוהה, רק חמש מדרגות מובילות אליה. יש בכך היגיון, שכן את הטרקטורים חונים כשהמנוע נמצא תחת הגלריה, ותא הנה בולט החוצה.
אבלין מגיעה אחריי כשהיא נושא בידה את הכיסא. אני ממהר לקחת אותו מידה. היא מסתכלת מסביב. ״אתה ידעת?״ היא שואלת בסקרנות.
״מה בייבי שלי?״ אני שואל.
״שסבא עבד כאן?״ היא מצביעה על המדפים על הקיר.
״את מאמינה לי שלא שמתי לב? הוא לא הזכיר את זה בשום מקום,״ אני עונה לה.
״מסתבר שאתה חושב כמוהו,״ היא אומרת, ״אני מודה לך שהחלטת להקים את המשרד מחוץ לבית. לא הרגשתי בנוח עם המחשבה שהעובדים יסתובבו בבית, בטח לא בקומת חדרי השינה.״
אני שמח שהיא מרגישה כמוני. אמנם היא מאד חברותית, אבל מסתבר שגם לה חשוב לשמור על המקום הפרטי שלנו רחוק מעיני כל. אמנם מאד נהנינו לארח כאן את החברים בחג המולד, אבל אני מעדיף את הלבד שלנו, את השעות שאנחנו מבלים בקומת המרתף מול האח הבוערת, גם אם אנחנו לא מחליפים בינינו אפילו מילה אחת.
אני נכנס הביתה להביא ציוד משרדי ואת המחשב. בהחלטה של רגע אני בוחר להביא לכאן את המחשב הישן שלי. קשה לי להסביר למה אני מעדיף שהמחשב שאבלין קנתה לי, יישאר בבית.
המחשבות האלה גורמות לי לבדוק את אמצעי ההגנה של המבנה, ולהחליט מה עליי להתקין בו, כדי שיהיה מוגן.
כשאני חוזר, אני רואה שאבלין מנקה במרץ את המדפים. ריחות מוכרים של ניקיון נישאים באוויר, נושאים ניחוחות של מפיץ ריחות של פרחי לבנדר, בתוספת וניל. עכשיו אני כבר יודע שזאת אבלין שרוקחת אותם.
אני מביט על פניה היפות. לעיתים אני רואה בה אישה, ולפעמים, ברגעים כמו עכשיו, היא נראית לי עדיין ילדה. פניה מרוכזות בנקודה מסויימת אותה היא משפשפת במרץ. אני רוצה לומר לה שהמדפים כבר מבריקים, אבל פשוט עומד ומסתכל עליה. הלב שלי עולה על גדותיו. ״בייבי שלי,״ אני לוחש כמעט בלי קול.
היא שולחת אליי מבט זריז, וממשיכה לקרצף את הקיר שמולה. ״אני לא מבין,״ אני מתחיל לומר לה.
״אתה לא תאמין,״ היא קוטעת אותי, אבל לא ממשיכה לדבר. אחרי כמה דקות של קרצוף יסודי, היא מחייכת. ״ידעתי!״ אני מסתכל עליה בסקרנות. ״אני מתערבת איתך שהקוד הוא שנת הלידה שלך,״ היא אומרת.
אין לי מושג על מה היא מדברת, ואני מתקרב לראות מה יש בנקודה הזאת שכל כך משך את תשומת ליבה. ״אתה מבין, בזמן שניקיתי את המדפים, הרגשתי שהקיר כאן בולט מעט. מסתבר שמישהו, ואני יכולה להמר שזה סבא שלך, כיסה את הנקודה הזאת עם שכבות של צבע, כדי שאיש לא ידע מה יש כאן. בעצם אני בטוחה. הרי מי שם קוד לפתיחת דלת בין שני מדפים?״
היא מקישה את שנת הלידה שלי, וקול חריקה של דלת נפתחת, נשמע. אני נכנס לתוך החדרון. מגשש אחרי מתג האור, ומוצא אותו. אני מבין שהחדר הזה שימש את סבא ככספת, אבל הוא ריק מתוכן.
הקירות הצבועים בלבן. על אחד מהם תלויה תמונה שגורמת לי לקפוא. בתמונה סבא, סבתא ואני כבן שש. אני מנסה לזהות היכן צולמה התמונה. לוקח לי זמן להבין שהתמונה צולמה ממש כאן, בחצר הבית, כשמרחוק נראית ערוגת הלבנדר של סבתא. אני קולט שהרגישות שלי לריח של הלבנדר, היא בגלל שהוא נושא איתו את הריח שהיה אהוב על סבתא.
יש לי כל כך הרבה זכרונות מהן, איך זה שלא זכרתי שהייתי פה פעם? אני מוריד את התמונה מהקיר, מחשב לאחור את השנים, ומבין שכנראה זאת הייתה השנה הראשונה שלהם כאן.
״כבר אז היית מעלף,״ אומרת אבלין ומסתכלת על התמונה.
״והיום?״ אני שואל.
״אם אמרתי שכבר אז, זה אומר שהיום עוד יותר,״ היא עונה בטבעיות.
״הכספת כאן ריקה,״ אני אומר מהורהר, ״מעניין מה סבא עשה עם התכולה שלה.״
אני נזכר בתיק שהנחתי בחדר הארונות שלי, ומחליט שהגיע הזמן שאפתח ואקרא את תוכנו.
״אתה צריך עוד משהו, או שאני יכולה לחזור לסדר את הסטודיו?״ שואלת אבלין.
״סיימתי כאן, אני נכנס הביתה, אחכה לך שתסיימי,״ אני עונה לה.
אני עוקב במבטי אחריה. היא שוב בעולמה, עולם פרחי הלבנדר, ואני עומד לפתוח את התיק שיחשוף בפניי דברים שאני לא בטוח שאני מוכן לקראתם.
כשאני ניגש לפתוח את התיק עם המפתח, אני נזכר שיש בצרור מפתח נוסף, מפתח שאין לי מושג למה הוא שייך. אני חושב שאולי אמצא את התשובה בתוך התיק, אבל מסתבר שלא.
׳מענין מה הוא פותח? זה בטח משהו יקר ערך, אם סבא לא רצה לכתוב על כך בגלוי.׳
אני מוציא מהתיק את הקלסר הראשון- משק אריול תכנון שנתי.
כל המידע שהיה חסר לי, מופיע כאן בטבלאות מסודרות. שמות העובדים, תפקידו של כל אחד, והסכום ששולם לו, נמצאים ברשימה הראשונה.
על כל אחד מהם הוא כתב מספר מילים, שיעזרו לי להכיר אותו, כדי שאדע עם מי לנוהג ברכות, ועם מי להיות קשוח.
למרות שלמדתי את היומנים שלו במשך שבועות, אני עדיין מוצא כאן מידע הרבה יותר מפורט שמנגיש לי את כל התורה שתעזור לי להצליח בעונה שמתחילה בקרוב.
אני יושב וקורא כל טבלה ביסודיות, ומשנן בה כל פרט. בדף האחרון אני שוב מוצא מכתב אישי.
יקר שלי,
עכשיו כשסיימת ללמוד את כל מה שיכולתי ללמד אותך, אני בטוח שתצליח במעשיך.
אני גאה בך על הדרך שעשית עד כה, ומבטיח לך שאהיה ברוחי מעליך תמיד.
הלוואי ופני הדברים היו אחרת, ויכולתי לזכות לראותך פורח בין השדות הכה אהובים עליי.
אם הגעת לקרוא את המכתב הזה, סימן שאתה מתכונן ללכת בדרכי. שמרתי עבורך את כל המידע הזה בענן, כולל כל התכתובות והחוזים.
זוהי כתובתו של הענן: [email protected]
הסיסמה שלי הייתה:myphoenix25
אוהב אותך לנצח,
סבא
עיניי מתמלאות דמעות. ״אתה כל כך חסר לי סבא,׳ אני לוחש לו, ׳ מה לא הייתי נותן שתראה שמצאתי אישה, בדיוק כפי שחלמת שאמצא, והלב שלי מלא עד גדותיו באהבה אליה.״
אני שומע את פסיעותיה של אבלין, שעולה במדרגות לקומה העליונה. אני ממהר להכניס את הקלסר לתיק, למרות שאני סקרן לראות מה מכיל הקלסר השני, שכן כל מה שהייתי צריך, נמצא בזה שקראתי כבר.
״הכנתי ארוחת ערב קלה. חשבתי שתרצה לאכול לפני שאנחנו הולכים לרקוד,״ היא אומרת.
״האמת שאני גווע, בואי נלך לאכול,״ אני אומר ויורד איתה למטבח.
כשאנחנו מסיימים הגיע הזמן להחליף בגדים ולצאת למסיבה הריקודים. הנסיעה למקום עורכת כעשר דקות. אנדי מחכה לנו כבר, ומכירה לנו כמה זוגות מהכפרים הסמוכים. כמה מהם ניגשים אליי ומציגים את עצמם. אני שמח שכבר שיננתי את שמות העובדים שהשאיר לי סבא.
״אני אתקשר איתכם בשבוע הבא. הגיע הזמן להתכונן לעונה הבאה. מזג האוויר כבר מראה סימנים שהאדמה מתחילה להתעורר,״ אני אומר להם.
״לא ידענו איך לפנות אליך,״ אומר לי ג׳ונתן, שלא מסתיר את התרגשותו.
״יש לי את הרשימה של כל העובדים שעבדו במשק לינקולן, ואני מתכוון לזמן כל אחד מכם לשיחה. מי שירצה לעבוד איתי, אני אשמח. סבי השאיר לי רשימה מפורטת בכל מה שקשור לעבודת האדמה, ולגבי הצוות שעיבד אותה. השמות שלכם כבר מוכרים לי היטב,״ אני אומר לו.
״אתה לא יודע איזו הקלה לשמוע זאת ממך בוס. אני אישית עובד במשק לינקולן מאז שאני בן שמונה עשרה,״ אומר ג׳ונתן, ״שזה יותר מעשור.״
״אני מבטיח לך שכל מי שירצה לעבוד עבורנו יתקבל בברכה,״ אני אומר לו, ונפרד ממנו בלחיצת יד.
אני מחפש בעיניי את אבלין. אני לא מופתע לראות שהיא מוקפת בנשים שמתחרות על תשומת ליבה. לפעמים אני מביט עליהן מהצד, וחושב איך זה שיש להן על מה לדבר ללא הפסקה. אבלין שלי לא כזאת, ועדיין היא משתלבת בטבעיות איתן.
אנדי מסמנת לאבלין שתקום לרקוד איתה. היא מחפשת אותי בעיניה, וכשהיא פוגשת את עיניי, אני מרים את כוס הבירה שבידי ומסמן לה בתנועת יד קלה, שתלך לרקוד.
היא ממהרת להצטרף לחברותיה. הן רוקדות בתיאום מושלם, ושרות בהתלהבות את מילות השירים. אין ספק שהיא מאושרת, הפנים שלה מוארות, ואפשר בהחלט לראות שהיא נהנית מכל רגע. אני חושב לעצמי שאיתי היא לא נראית כל כך שמחה ומשוחררת. זה מכאיב לי.
כל השנים בניתי חומת גבוהות סביב ליבי. ראיתי את חבריי שנופלים בגלל אהבה, ונשבעתי שאני לא אגיע לשם.
האמת היא, שעד שפגשתי את אבלין, לא מצאתי אישה שתרעיד לי את מיתרי הלב כמוה. היא מערערת את הבטחון שלי בעצמי. התחלתי לחשוב שאני מגלה סימני קינאה, ואולי אני זקוק לטיפול. אבל אני מבין שמה שמציק עליי, היא אי היכולת שלי לחשוף בפניה את עוצמת רגשותיי כלפיה, שגורמת גם לה להיות מרוחקת.
למרות הקירבה בינינו, ושיחות הנפש לעיתים, אני יודע שאנחנו עדיין לא שם. אני לוגם מהבירה בניסיון לתת לאלכוהול להשקיט אותי, מה שלא קורה.
״אתה כועס עליי?״ היא שואלת, וגורמת לי לפקוח את עיניי שנעצמו כשהתכנסתי בתוך עצמי.
״מה פתאום בייבי שלי,״ אני עונה לה מייד.
״אמרת שאתה רוצה לרקוד איתי, הרי לכן הגענו לכאן. אני לא רוצה לרקוד לבד,״ היא אומרת.
״פגשתי כאן את העובדים של משק לינקולן. כל אחד מהם רצה שאכיר אותו. אני מרגיש מותש,״ אני אומר לה.
היא מתיישבת לידי בשתיקה. ״לכי לרקוד,״ אני מפציר בה.
״אין לי חשק,״ היא מושכת בכתפיה.
״אני לא מוכן שהערב הזה יתקלקל בגללי,״ אני אומר לה.
״אז תקום לרקוד איתי,״ היא אומרת.
כשאני קם להצטרף אליה, מכריז בעל המועדון שהגיע הזמן ללמוד ריקוד חדש. האווירה משתנה מייד. כולם נעמדים בשורות מולו, ועוקבים אחרי התנועות שהוא מדגים. כשהוא מסיים ללמד את הריקוד כולו, אני נסחף בריקוד עם אבלין, ושוכח את המועקה שחשתי. אני לא זוכר מתי נהניתי כל כך.
המסיבה מסתיימת בחצות, למרות למחרת הוא יום עבודה רגיל. אנחנו נפרדים מהחברים, ואבלין מודה לאנדי על ההזמנה.
״יש תפריט מיוחד בשבת הקרובה, אתם מוזמנים להגיע,״ אומרת אנדי כשאנחנו נפרדים.
״הגעתי למצב שאני לא רוצה עוד לקוחות. טיפול בעשרה תיקים, זה די והותר עבורי. אני זקוקה לזמן כדי לעבור על ליין מוצרי הלבנדר שלי, וגם רוצה שישאר לי זמן בשבילך,״ אומרת לי אבלין, כשאנחנו נכנסים הביתה.
״מה דעתך לקחת עזרה?״ אני שואל אותה. היא מסתכלת עליי. ״בייבי שלי, אולי זה הזמן לספר לך מי אני, ומה היכולות הכספיות שלי,״ אני אומר לה.
״אבל ניק, אתה לא אמור לממן את העסק שלי,״ היא אומרת במבוכה.
״את עדיין לא מבינה שאין יותר אני ואת, אלא אנחנו?״ אני אומר לה, ״מרגע שהגענו לאריול, כל מה שאנחנו בונים, הוא ביחד.״
״אתה יודע שמאז שאני זוכרת את עצמי, הייתי צריכה לדאוג לעצמי. אני לא יודעת איך לקבל עזרה. זה לא אומר שאני לא מעריכה כל מה שאתה עושה למעני.
אני יודעת שאני חכמה, בעלת יכולות להצליח ולגדול, וגם נראית טוב, אבל כל החיים הקטינו אותי ואמרו לי שאני לא שווה כלום. אני עוד לא מעכלת שאתה רואה אותי אחרת. אני לא מאמינה שגבר מבריק כמוך, עוצמתי ומעלף במראהו, מסתכל עליי ורואה אותי,״ אומרת אבלין.
אני מתקשה לעמוד מול המילים שלה. הסבל שעברה כל חייה, עומד בניגוד מוחלט למה שאני עברתי. ביחוד הקשר שלי עם סבא שלי. ואז אני ניזכר במה שהיא סיפרה לי על סבתא שלה. ״סיפרת לי על סבתא שלך,״ אני מתחיל לומר.
״היא אימה של אימי. לא רציתי להכאיב לסבתי, ולגורם לה לבחור ביני לבין אימי, בתה, והעדפתי להתרחק,״ היא אומרת בעצב, ״אתה יכול להבין כעת למה נקשרתי לסבתא שלך, מעבר לעובדה שהיא מדברת בשפתי.״
׳למה אני לא מסוגל לומר לה שיש בי לתת לה את כל האהבה לה היא זקוקה?׳ משהו באמת דפוק בי.
״תלכי לישון , אני אגיע עוד מעט,״ אני אומר לאבלין, יורד למרתף ונכנס לחדר המיוחד לחפש בו סימנים לתכולתה של הכספת במשרד בחצר. אני לא יודע אם זאת העייפות, או סערת הרגשות בה אני נמצא, שגורמים לכך שלא אצליח לפענח היכן יכול היה סבא להניח את אוצרותיו.
אני מחליט לוותר, וללכת לישון. ׳מחר יום חדש,׳ אני חושב לעצמי. אני חייב להיות עירני יותר כדי לחשוב בבהירות. אני עולה לחדרי, ורואה שמיטתי ריקה, אני חוזר להביט בחדר העבודה, ורואה שאבלין ישנה שם. האופן בו היא שוכבת על הספה לא מאפשר לי להצטרף אליה, ובלית ברירה אני חוזר לחדרי.
השעון מראה שהשעה כבר שתיים וחצי.
אני שומע את מחוג השניות מתקתק, ומרגיש חסר מנוחה. שעה ארוכה אני שוכב על המיטה, ולא מסוגל להרדם. למרות שחושך בחוץ, אני מחליט לצאת לריצה. אולי האוויר הקר ייקל עליי.
אבל כשאני נכנס לחדר הארונות, ורואה את התיק של סבא, אני משנה את תוכניתי, ומחליט לפתוח את הקלסר השני.
בדף הראשון מופיעה תמונה של בית גדול והכיתוב אחוזת לינקולן. אני בוהה בציור, ומנסה להבין את פישרו. סבא וסבתא חיו כאן לבד, לשם מה הוא היה זקוק לבית כזה גדול?
אני הופך את הדף ורואה שרטוט מצורף, פותח אותו, ונדהם לראות שהוא שרטוט מפורט של הבית שהופיע בדף הראשון. יש בו שישה חדרי שינה בקומה העליונה אני מסתכל בעיון בשרטוט. ברור לי שזה בית שנועד למגורי משפחה, ולא לאירוח, בעיקר כשמצויינת בשלושה חדרים המילה חדר ילדים. כבר ברור לי שאני לא אלך לישון לפני שאצליח להבין במה מדובר.
השעה חמש וחצי בבוקר.
אני סוגר את הקלסר, עדיין המום ממה שקראתי. אני כל כך מתגעגע לסבא, ומרגיש את הגעגועים במלוא העוצמה.
׳אני מבטיח לך סבא שתהיה גאה בי,׳ אני מדבר אל סבא בזמן שעיניי נעצמות ואני שוקע בשינה.
