״אני חייב לומר לך שאני יושב מולך, ואני מרגיש שזה ג'פרסון שמדבר אליי. השפה שלך כל כך דומה, המילים בהם אתה משתמש, טון הדיבור, שפת הגוף, והמבט בעיניים כשאתה מדבר, הם בדיוק כמוהו,״ אומר לי עורך הדין יוקלנד, ״אני בהחלט מבין את הקשר ביניכם. אני בטוח שהוא מאד חסר לך.״
״היינו מרבים לדבר, מעטים הימים שלא דיברנו,״ אני עונה לו, ״הוא לימד אותי כל מה שאני יודע.״
״הייתי בטוח שהוא יכלול את שמך בין יורשיו,״ הוא אומר.
״סבא ידע שיותר משרציתי את כספו, רציתי שילמד אותי איך להרוויח אותו בעצמי,״ אני עונה לו.
״אתה כל כך שונה משאר משפחתך. הקרב על הכסף היה מאד לא מכבד. אם כי אני חייב לציין, שאביך שונה מהם,״ הוא אומר, ונותן לי להרגיש הקלה, שכן לא הייתי נוכח בכל הישיבות בין בני המשפחה בנושא.
אנחנו מסיימים לאכול, ואבלין מפנה את הכלים. ״אני אהיה בסטודיו אם אתה צריך משהו,״ היא אומרת ויוצאת.
״יש לך אישה מיוחדת,״ אומר יורקלנד, ״רואים שיש ביניכם קשר חם.״ הייתי מעדיף הוא יאמר אהבה, אבל יתכן שגם לו קשה לומר את המילה. בסופו של דבר איני יודע עליו דבר.
״ספר לי איך אתה מרגיש כאן?״ הוא מתעניין.
״באתי לכאן כדי לראות מהו הנכס שסבא שלי רכש. ברור היה לי ששום דבר שהוא עשה, לא היה בלי סיבה, ועדיין אני מודה שהייתי מופתע לראות את גודלו של הבית, ולא רק, אלא שלא חסר בו דבר.
העובדה שאיבי הייתה איתי מהרגע הראשון, עזרה לי מאד. היא הפכה את הקירות לבית חם. החברים כאן מאד אוהבים אותה. גם אני זוכה להרבה אהדה. אני יודע שלהכרותם עם סבא שלי יש חלק ברצון של חלקם להתקרב אליי. הם אפילו מכנים אותי כבר בוס,״ אני משתף אותו.
״נשמע שאתה מתכוון לעבד את האדמה,״ הוא אומר ומסתכל עליי בסקרנות.
״אני מאד מתרגש לקראת בוא האביב. כבר ערכתי רשימה של מה שאני צריך לקנות,״ אני אומר לו. אין לי כוונה להראות לו את הפינות המיוחדות שלנו, אבל מזמין אותו לראות את חדר העבודה של סבא. אני מודה על כך שאין כאן סימנים שאיבי ישנה כאן.
אנחנו עולים במעלה המדרגות, ויורקלנד מביט מסביב, גומע בעיניו כל פינה בבית. ״זה חדר העבודה של סבא שלי. הוא השאיר כאן יומנים המתעדים את עבודת השדה כל שנה, ומהם אני לומד את כל התורה.
הוא מתיישב על הספה, ומניח על השולחן הסמוך לה תיק עור. ״צדקת כששאלת מה הסיבה לביקור שלי כאן. כשהבנתי שאתה רציני לגבי המקום הזה, נזכרתי במילותיו של ג׳פרסון שביקש שאתן את התיק הזה לבעלים של המשק, בתנאי שאוודא שהוא ימשיך להפעיל אותו.
אני לא יודע מהי מערכת היחסים בינך לבין אבלין, ולכן חיכיתי שנהיה לבד כדי למסור לך אותו.
אין לי שמץ של מושג מה הוא מכיל, אבל הגיע הזמן שהוא יגיע לידיך. הוא צרף את צרור המפתחות הזה. מדוע יש כאן שני מפתחות, אין לי מושג. גם מה הקוד הסודי לפתיחתו לא נמסר לי.״
״אני מודה לך שטרחת והגעת לכאן. אני אניח אותו כעת בצד, ואנסה לפענח את קוד הפתיחה מאוחר יותר. אם אזדקק לעזרה בקשר לתוכנו של התיק, איידע אותך,״ אני אומר לו.
״אני מרגיש הקלה, כעת כשהתיק הגיע ליעדו. כידוע לך שלוש וחצי שעות של נסיעה לפניי, והייתי מעדיף להגיע לעיר לפני רדת החשיכה. תודה על האירוח, ואשמח לשמוע ממך,״ אומר עורך הדין ופונה ללכת. אני מלווה אותו החוצה, וחוזר לקחת את התיק. כיוון שתוכנו לא ידוע לי, אני מחליט לא לספר לאיבי בינתיים על קיומו, מה גם שעליי לפצח את קוד הפתיחה שלו. אני מניח אותו בחדר הארונות שלי, ויוצא לחצר לראות מה איבי עושה.
״נחמד מצידו שהוא בא לבקר,״ היא אומרת כשאני נכנס לסטודיו שלה, ״יחסית לעורך דין, הוא נראה די חביב, אם כי מוזר. ניכר עליו שהוא מאד העריך את סבא.״ היא מעיפה לעברי מבט מהיר, אבל חוזרת להתרכז במסך מולה. אני שמח שהיא לא שואלת יותר שאלות, כיוון שאני לא חושב שהייתי מסוגל לשקר לה.
״אני עובדת כעת על לוגו למוצרים שלי,״ היא משתפת אותי, ומראה לי את הציור שבחרה. גן העדן של איב, כך היא קוראת למותג שלה. ״זה מין משחק מילים, שכן אדם ואיב (חווה) חיו במקום היפה עלי אדמות, עד שקרה מה קרה עם עץ הדעת. אני מתלבטת אם לקרוא למוצרים לגבר גן העדן של אדם. מה דעתך?״
״כל זה מפרחי הלבנדר?״ אני שואל.
אבלין פותחת קופסת עץ גדולה, שרק עכשיו אני מבחין שהיא מונחת על המדף לידה, ומוציאה ממנה בקבוקון. היא אוחזת בכף היד שלי, ומתיזה ממנו עליה. ״תריח,״ היא מבקשת. אני שואף לתוכי את הריח בעיניים עצומות.
״אתה שם לב שכל הדברים שנעים לנו לעשות, גורמים לנו לעצום את העיניים? נראה שהמבשם הזה נעים לך,״ היא אומרת, ואני יודע שהיא צודקת. אני בהחלט אוהב את הריח.
היא שוב אוחזת בידי, ומריחה אותה. ״אתה יודע שהמבשם לבד לא משפיע על הריח, אלא השילוב שלו עם ריח הגוף היחודי לכל אחד.״
״ומה את חושבת על…״ אני מתחיל לשאול.
״את שלך אני אוהבת. גם כשאתה חוזר מריצה,״ היא נושכת את שפתיה.
״את רצינית? אחרי ריצה אני מסריח מזיעה,״ אני מופתע.
״אתה כנראה לא יודע כמה גבר יכול להסריח. האחים שלי, שלכל אחד מהם היה חדר אמבטיה מפנק, שנאו להתקלח. הייתי מתעלפת כשהם חזרו מאימון, והם לא מיהרו להתקלח למרות הפצרותיה של אימי. ברור שהיא לא אמרה להם שאי אפשר לעמוד לידם, אלא דיברה בעדינות. שניהם מאד שעירים, לא כמוך, ואני מניחה שזה מה שגרם לכך,״ היא אומרת, ״הם אולי הסיבה לכך שרציתי ליצור מבשם לגבר.״
״תהיה הסיבה אשר תהיה, אני מודה שהריח הוא עדין , ציפיתי לריח חזק של פרחים, אפילו טיפה נשי, אבל הפתעת אותי. גם המגע על עורי מרענן,״ אני אומר.
״אמנם יש בו מהלבנדר, אבל זו תערובת שונה עם ריחות שמתאימים לגבר, ומשכך אינם מתקתקים. למרות, שאני חושבת שאפשר ליצור תמצית שמתאימה לשני המינים, וגם על זה אני עובדת.״
״נשמע מעניין,״ אני עונה לה, ושמח שזה נושא השיחה שלנו, כיוון שאני עדיין נסער מהביקור.
״רציתי רק לראות מה איתך. אני חוזר לבית, כשתרצי לעשות הפסקת קפה, תשלחי לי הודעה. אולי נצא היום לשתות בבית הקפה?״ אני מציע.
״אם זה בסדר מצידך, אני רוצה עוד קצת לעבוד, יש לי השראה,״ היא עונה.
״אני שמח לשמוע. קחי את הזמן שלך, אני אהיה בחדר עבודה,״ אני אומר.
אני עולה בצעדים איטיים לקומה העליונה, שוקל את צעדיי. אין טעם שאדחה את פתיחת התיק. יש סיבה שהוא הגיע אליי כעת, ולא ניתן לי במעמד העברת הנכס על שמי.
אני נכנס לחדר הארונות, ולוקח את התיק. את המפתח אני מזהה מיד בגלל גודלו, נשאר רק לפענח את הקוד. אם אני צודק, גם כאן זוהי שנת הלידה שלי. אלא שהפעם סבא בחר שמספר אחר. אני חושב איזה תאריך היה משמעותי עבורו, אבל לא מובן למי שאינו מכיר אותו כמוני. אני מתחיל לסובב את המספרים שתיים אפס… צדקתי, הוא בחר בשנה בה נפטרה סבתא, כקוד שיגן על תוכנו של התיק המסתורי.
אני פותח אותו ומגלה שיש בו קלסר שעליו כתוב אריול. מחוץ לתיק יש מכתב.
המכתב מיועד לבעל משק לינקולן בלבד!
אני פותח אותו, ומביט על כתב ידו של סבי האהוב, אותו כתב בעט הנובע שהוריש לי.
*
״ אולי זה ישמע לך טיפשי ילד,״ אמר לי סבי, ״אני הרי יודע שהעט הנובע הזה אינו מחולל קסמים, אבל עדיין אני משתמש רק בו מתוך אמונה שמה שאני חותם בו, יביא לי תמיד את התוצאה הרצויה, ואני בוחר שלא להעמיד אותו בניסיון, ולחתום עם עט אחר.
אתה מכיר אותי, ויודע שאני פועל מהראש ולא מהרגש, ועדיין במה שקשור לעט הנובע שלי, אני דובק בדעתי שהוא היחיד שאני משתמש בו. עד היום לא טעיתי בבחירתי.״
המילים האלה מהדהדות כעת במוחי כשאני יושב מול המכתב שנכתב בעט שלו.
*
אני מתחיל לקרוא את המכתב. אני מרגיש כאילו סבא יושב ומקריא לי את המילים בקולו. אני מרים עיניי לתמונתו המונחת על השולחן שלי, ולראשונה אני רואה כמה אני דומה לו. בתמונה הוא מישיר מבטו אליי, וקצה שפתו מוטה מעט כמסמן התחלת חיוך. עיניו משדרות שלווה שלא תמיד ראיתי בהן.
יקר שלי,
כעת כשהדף עליו אני כותב לך נמצא בידך, אני יודע שצדקתי, זה אתה שאימץ אליו את הבית האמיתי שלי, את המקום בו הרשתי לעצמי להיות אני.
כאן חגגתי את האהבה הגדולה שלי לסבתך רייצ׳ל. הייתי רק ג׳פרסון. לא מר לינקולן, לא המיליארדר, או כל כינוי אחר שניתן לי. יכולתי להיות גבר שאוהב את האישה שלו בכל העוצמה.
בזמן שאני כותב לך, אתה מפתיע אותי כל פעם עם פסגות חדשות שאתה כובש. אני יודע שאתה לא עושה זאת מרדיפת בצע, אלא מתוך עניין.
יש רק דבר שחסר לי בהצלחה שלך, ואני מייחל שתמצא אותו, וזאת אהבת אישה כפי שאני זכיתי עם סבתך.
אתה בטח תוהה לעצמך שאם ידעתי שזה אתה שתבחר באריול, ואני מוכן להמר שהכסף הרב שאותיר אחריי לא מעניין אותך, כשם שלא עניין אותך בחיי, למה לא רשמתי זאת בצוואתי. אענה לך, שידעתי שזה מיותר. הבנתי גם שאם אזכיר את שמך, אפילו בירושת דולר אחד, יהיה מי שיקום נגדך.
אני יודע שאביך הוא לא כמו אחיו, אבל למען הקשר בין בניי חשבתי שראוי, שהם ישבו ויתעמתו ביניהם, כי רק כך תקבע מערכת היחסים ביניהם בעתיד, כשלא אהיה עוד בעולם.
אני רוצה להסביר לך מדוע קיבלת את התיק חודשים אחרי לכתי. הייתי צריך להיות בטוח שאתה נשאר במקום, שאתה אוהב אותו כמוני. זה היקר בנכסיי, ולא בשל ערכו הכספי, אלא כפי שציינתי, זה המקום בו באמת חייתי.
הקלסר שאתה עומד לפתוח, עומד לגלות לך את שאינך יודע.
הנכס הזה נרשם כחברה, ועם העברת הבית באריול על שמך, יועברו לך גם הזכויות לחברה.
החברה נרשמה על ידי עורך דין מקומי, ובקלסר תמצא, בין היתר, את כל הפרטים הנחוצים לך. הובטח לי שאיש לא יוכל לתבוע אותך בגינה.
אני אוהב אותך,
שלך לנצח, סבא
אני עומד לפתוח את הקלסר כשאני שומע את טפיפות רגליה של אבלין שעולה לקומה העליונה בריצה.
היא מבחינה במכתב בידי. ״היה לו כתב מאד יפה,״ היא אומרת.
״על מה את מדברת?״ אני שואל, וחושב לעצמי כמה מהמכתב היא הספיקה לקרוא.
״הדף שאתה אוחז בידך נכתב על ידי סבא, אני טועה?״ היא מתפלאת שאני שואל. ״זה דומה לכתב שמופיע ביומנים שלו.״
״כן,״ את צודקת,״ אני אומר, וממהר להניח אותו בתוך היומן אותו אני קורא.
״אני מפריעה?״ היא שואלת. נראה לי שהיא חסרת סבלנות.
״מה פתאום בייבי שלי. היומנים האלה יכולים לחכות. אני מרגיש שאני בהחלט מוכן לתחילת העונה,״ אני עונה, ומרגיש שהיא כנראה לא ראתה מה כתוב במכתב.
״פתאום הרגשתי שאני לא פועלת נכון, רציתי לבקש את רשותך לקרוא לליין המוצרים גן העדן של רייצ׳ל. ואפילו, אם תסכים, לשים תמונה שלה, זאת בה היא מצולמת מהורהרת על כיסא הנדנדה כשהיא מביטה על האופק.״ היא מביטה עליי בעיניים נוצצות.
״זה מדהים כמה את מחוברת לסבתא, אני בטוח שהיא מסתכלת עלייך מהמקום בו היא נמצאת. ״תראה איזו אישה מדהימה יש לניק שלנו,״ היא אומרת לסבא.
״יש משהו קסום במקום הזה. אני מרגישה שלמרות הרגעים בהם אנחנו נופלים לתהומות בקשר בינינו, אנחנו מצליחים להרקיע חזרה לשחקים, מה שאני לא בטוחה שהיה קורה בעיר,״ היא אומרת.
״אני שמח שאת מרגישה כך,״ אני אומר, וחושב על המילים של סבא שאמר שרק כאן הוא יכול היה להיות עצמו.
אני מבין שגם אני חשוף כאן הרבה יותר ממה שהייתי מרשה לעצמי להיות בעיר. אני מודה על כך שהקשר בינינו נבנה כאן. היא צודקת שבעיר זה לא יכול היה להתפתח בינינו קשר כפי שזה קורה כאן. איני יכול לדמיין אותי מזמין אותה לחיות איתי בדירתי במנהטן.
״בא לך לנסוע לבית קפה כעת?״ היא שואלת.
אני מסתכל על השעון, וקולט שכעת כבר אחר הצהריים. “אני חושב שאולי נמצא מקום לארוחת ערב,״ אני מציע.
״אהבת את האיטלקית שביקרנו אתמול?״ היא שואלת.
״אם כך אנחנו באותו ראש. אתמול התלבטתי מה לבחור. האוכל שם ממש טעים, יש לו טעם של אוכל ביתי,״ אני אומר לה.
אני מרגיש שאני זקוק לפסק זמן לפני שאני נכנס לקרוא את תוכנו של הקלסר. ״בוא נסע,״ אני אומר לה.
נראה שהרכב כבר יודע את הדרך, ותוך עשר דקות אני חונה בחניה של המסעדה.
״חזרתם,״ אומרת אנדי המארחת שאירחה אותנו אתמול, ״זה אומר שאהבתם את האוכל שלנו. הגעתם בזמן טוב, המסעדה עדיין לא מלאה. עוד חצי שעה בערך, היא שוב תהיה הומה מאנשים. משמח אותי כל יום לראות שאנשים אוהבים לאכול את האוכל של אימא שלי,״ היא מחייכת בביישנות.
״אני אומר לך בכנות. איבי שלי מבשלת אוכל מעולה, אבל לפעמים בא לי לפנק אותה. אני שמח שמצאנו את המסעדה שלכם, יש כאן הרגשה שאתה אוכל במטבח של המשפחה,״ אני אומר לה.
״נכון? זה בדיוק מה שאמרתי לאימא שלי כשהיא פתחה את המסעדה. יש פה הרגשה של בית, אז למי איכפת אם אין פה ריצפת שיש ושנדלירים,״ אומרת אינדי בהתלהבות.
״אני מסכימה איתך לגמרי,״ אומרת אבלין.
״אתם חדשים פה. מאיפה אתם באים אלינו?״ היא מתעניינת בזמן שהיא מאפשרת לנו לבחור שולחן.
״אנחנו מאריול, ממשק לינקולן,״ אומרת אבלין.
״אנחנו ממש שכנים. את אבלין?״ היא שואלת.
״כן,״ עונה אבלין ומסתכלת בסקרנות עליה. אני מתפלל בליבי שהיא לא שמעה עלינו מלוסי המטורפת.
״שמעתי שאת מעולה בניהול כספים,״ היא אומרת, ״פתרת לבעלי חנויות הזנחה של חודשים רבים בגלל… את כבר יודעת,״ אומרת אנדי.
״נדבר על זה,״ עונה אבלין, ״אנחנו גוועים מרעב, ספרי לנו מהי מנת היום.״
״היום אני בוחרת לכם,״ קובעת אנדי, ופונה למטבח. היא חוזרת עם שתי קערות מרק מהבילות, שריח של פטריות עולה מהן.
״זה המרק האהוב עליי ביותר,״ אומרת אבלין בהתלהבות.
״תודה שאתה מפנק אותי. אני כל כך רגילה לדאוג לעצמי לבד מאז שהייתי קטנה. זה מאד נעים שמישהו אחר מכין עבורך את האוכל, ולא נותר לך אלא להתענג עליו. כייף לי לראות שגם אתה נהנה,״ היא אומרת כשאנדי מתרחקת, ומרגש אותי לראות כמה היא נהנית.
גם מנת הפסטה שנבחרה עבורנו טעימה מאד. ניכר בהחלט שאנדי יוצאת מגדרה כדי לגרום לנו ליהנות.
כאשר מגיע הזמן לשלם, היא מסרבת לקבל את התשלום. ״אם היינו מוזמנים אליכם הביתה, לא הייתי חושבת לשלם, אבל במסעדה אני לא מוכנה לא,״ אומרת אבלין. אמנם היא מדברת בקול רגוע, אבל ברור שהיא תקיפה בדעתה.
כשאנחנו עומדים לעזוב, אנדי מבקשת ממנה את מספר הטלפון שלה. ״כבר דיברתי איתך על כך שתנהלי לנו את ספרי החשבונות, אבל אני רוצה גם להזמין אתכם לצאת אתנו. יש ריקודי אסם בשבת. בבקשה תגידו לי שתבואו.״
״תשלחי לי מסרון עם הפרטים,״ אומרת אבלין.
רק כשאנחנו יוצאים החוצה אומרת לי אבלין שנלך לרקוד רק אם ארצה.
״אני אעשה מה שתרצי בייבי שלי, ״ אני אומר לה.
״אם כלך מה שאני רוצה, זה ללכת איתך בשבת לשוק ולקנות לך עוד חולצות משובצות. הן הולמות אותך, אתה נראה בהם כל כך..״ היא משתתקת.
״כל כך מה בייבי שלי?״ אני שואל משועשע.
היא מביטה לצדדים לראות שאנחנו לבד,״כל כך סקסי,״ היא אומרת ונושכת את שפתיה.
״וזה מה שאת רוצה שהנשים כאן תראנה?״ אני באמת לא מבין.
״לא, זה רק עבורי,״ היא עונה.
״אם זה משמח אותך,״ אני אומר, גם אם לא הבנתי. ״אני מודה שהחולצות האלה באמת נעימות ונוחות.״
״הגזמתי?״ היא שואלת נבוכה.
״מה פתאום בייבי שלי, אני לא רוצה שתחששי לומר מה שעל הלב שלך,״ אני ממהר להגיב.
להפתעתנו אנחנו מבחינים שבחנות הסמוכה יש בדיוק חולצות כאלה. אני נכנסים לתוכה, ואבלין בוחרת עבורי מיד כמה חולצות שאמדוד. אני בוחר למדוד חולצה עם משבצות באדום שחור. היא נמצאת לידי בחדר ההלבשה ומסתכלת עליי. ״מושלם,״ היא קוראת בהנאה.
״אני סקסי בעינייך?״ אני שואל ומביט עליה במבט משתוקק.
״אתה צוחק עליי?״ היא מישירה אליי מבט.
״ממש לא, אני שואל אותך מה אני בעינייך. אני מקווה שהתשובה היא…״
היא כורכת את זרועותיה סביב צווארי, מתרוממת לעברי ומנשקת אותי נשיקה שלא מותירה ספק. ״התשובה היא כן, וזה לא קשור בכלל למה שאתה לובש.״
״שובבה,״ אני עונה לה, ״את תצטרכי להוכיח לי כשנחזור הביתה.״
אבלין בוחרת עבורי שתי חולצות ולעצמה רק אחת, ואני ניגש לשלם עבור הקניה.
הפעמון על הדלת מצלצל, מתריע על כניסתה של אנדי לחנות. ״מלאני, הבאתי לך מרק חם,״ היא אומרת למוכרת, ״את יודעת שזאת אבלין?״ היא מסמנת בראשה לעברה של אבלין.
