אני נושם עמוק. רק אז אני מתקשר לאבלין. ״קיבלתי מכולם שיקים עבורך, את רוצה שאפקיד אותם בבנק?״ אני שואל.
״תודה, אני לא רוצה להטריח אותך,״ היא עונה קצרות.
״אמרתי לך שהייתה לי פגישה בבנק. העברתי את כל הכספים שבחשבון עובר השב שלי מניו יורק לכאן. הרכב שלי חונה ליד הבנק, זאת ממש לא טירחה עבורי.״
״אני לא יודעת,״ אומרת אבלין.
״אם כך אפקיד אותם, ואחזור הביתה לקחת אותך. מנהל הבנק המליץ לי על מסעדת סנטרינו האיטלקית. היא עשר דקות מהבית, וממוקמת בג׳רזי ביץ׳. מזג האוויר היום סביר יותר, ויהיה נחמד לגלות עוד כפרים בסביבה,״ אני אומר.
״אין לי חשק לצאת,״ היא עונה לך, ״אתה יכול ללכת לבד.״
״הכל בסדר?״ שואלת אותי גרייסי.
״כן, למה את שואלת?״ אני מנסה לשוות לקולי טון שמח. אין לי כוונה לספר לה מה שקורה ביני לבין פניקס.
״הייתי בעיר, וראיתי את פניקס לבד. אני לא רגילה לראות שאת לא איתו. וכבר פעמים הצטרפת אליי בלעדיו,״ היא מסבירה לי, ״זה מוזר לי.״
״את יודעת שזאת השנה הראשונה בה הוא עומד לעבד את האדמה. הוא צריך להתכונן לקראת העונה יותר מאחרים. אני מעדיפה לא להפריע לו, וגם מנצלת את הזמן להיפגש איתך. לא חשבתי שזה מפריע לך,״ אני מאלתרת תשובה. זורקת את הכדור למגרש שלה.
״מה פתאום! אני שמחה לבלות איתך. זה רק שאני רגילה לראות אתכם יחד,״ היא ממהרת להסביר.
״ביקשתי להישאר כדי לבשל. הכנתי נתח של בשר שהכנתו לוקחת זמן, כיוון שהוא מתבשל בישול איטי.״ אני ממש יכולה לכתוב ספר עם הסיפורים שאני מוכרת לה.
״חשבתי שזה קשור לתגובה שלו בערב הקריוקי,״ היא אומרת.
״על מה את מדברת, איזו תגובה?״ אני מעמידה פנים שאין לי מושג.
״כששרת ורקדת את השיר עם מאנדיי על הלב החדש, היו דיבורים על כך שאת שרה על האקס שלך,״ היא בהחלט מפתיעה אותי.
״נו באמת גרייסי, הרי שמעת שמאנדיי הסבירה לנו למה. היא בחרה בשיר הזה,״ אני אומרת, ומתחילה להבין מה באמת קרה בלילה ההוא.
״לא שמעת שפניקס אמר שהוא עייף? אין לך מושג כמה שעות הוא מקדיש ללימוד החומר,״ אני שוב שולפת את התרוץ הזה.
״אני לא יודעת, לי זה נראה שהוא מקנא,״ המילים האלה ממוטטות אותי. אני נזכרת בהתנהגות של פניקס כשדיברתי עם קייל ברחוב לגבי עזרה בניהול חשבונותיו. סיכמנו שנדבר על הכל, ולא נשאיר כעסים לעצמנו.
״פניקס הלך לבנק לטפל בעניניו, למה את חושבת שהייתי צריכה ללכת איתו?״ אני מסיטה חזרה את הנושא לעובדה שהיא ראתה אותו לבד היום.
אני מרגישה מועקה גדולה. ׳אז בגלל זה הוא בקושי מדבר איתי, בגלל שהוא חושב ששרתי על האקס שלי? איך בכלל אקס יכול לאיים עליו, כשאני נמצאת שבועות רק איתו?׳ האירוניה היא שבאותו לילה רציתי לעבור לישון איתו בחדר השינה.
׳ואולי היא טועה, והוא פשוט לא נמשך אליי? אולי נוכחותי כבר מעיקה עליו?׳ אני חושבת לעצמי.
אני כל כך שקועה במחשבות, שלא התחלתי לבשל את ארוחת הערב. צלצול הטלפון בא בהפתעה, וגורם לי לבהות בו לפני שאני קולטת שזה פניקס.
אני עונה לו בלית ברירה, וכשהוא מציע שנלך למסעדה, למרות שלא הכנתי עדיין אוכל, אני מסרבת.
אני מניחה שהוא ילך לאכול לבד, והולכת להסתגר בחדר העבודה שאני בונה במבנה בחוץ.
אני מנקה במרץ את המדפים, מוציאה עליהם את התסכול שלי, ולא שמה לב שהדלת נפתחת ופניקס צופה בי.
״אולי בכל זאת תבואי איתי למסעדה?״ אני שומעת אותו מאחוריי.
״אני לא רעבה,״ אני עונה לו.
״זה יעשה לך טוב לצאת קצת מהכפר, לראות נוף אחר,״ הוא אומר.
״אני רוצה לנקות את החדר,״ אני עונה לו.
״את צריכה עזרה?״ הוא שואל. אני מביטה עליו ורוצה לומר לו שכל מה שאני רוצה כעת זה להיות לבד.
״מסתבר שמזג האוויר שולט במפגשים בכפר, הוא אומר כשאני אומר שאני מסתדרת לבד, ״בגלל שהערב של הגברים התבטל עקב הגשם השוטף שירד, החליטו להקדים להיום את ערב הזוגות. את רוצה ללכת?״
״לא,״ אני עונה קצרות.
״חשבתי שאת נהנית לבלות עם החברות שלך,״ הוא אומר.
״יש דברים שלא שווים את המחיר שאתה משלם עבורם,״ אני עונה.
״תסבירי,״ הוא מבקש.
״שבוע שלם אתה מתייחס אליי בקור, או אם לדייק אתה בקושי מכיר בקיומי. זה קרה מאז שחזרנו מערב הזוגות הקודם. חשבתי שהגיע שהתקרבנו, ורציתי לישון איתך, אבל הדחייה שלך הבהירה לי שחייתי באשליות. אתה לא לא רואה בי אישה, אלא …אני לא יודעת מה.
אני לא מתכוונת להעמיד פנים שאנחנו באמת זוג, ולכן אני לא מתכוונת ללכת למפגשים כאלה, ולא איכפת לי שידברו עליי מאחורי הגב. גרייסי כבר רמזה לי משהו היום,״ אני עונה. כשאני מדברת אני לא מביטה עליו.
המוסיקה הבוקעת מהמחשב שלי בעת שאני מדברת היא פלייליסט של בלדות עצובות, והיא רק מעצימה את הדמעות שנאגרות בי, אבל אני נמנעת מלבכות אותן החוצה.
הוא אוחז בידי. ״בואי,״ הוא אומר ומוביל אותי לבית. כשאנחנו מגיעים למעלה המדרגות הוא מפתיע אותי כשהוא נושא אותי בזרועותיו לחדר השינה.
הוא מתפשט במהירות, ופושט את בגדיי באיטיות מעליי. אני שותקת, לא יודעת למה לצפות. הוא מנשק אותי באיטיות, מלטף כל חלקת גוף חשופה, ורק אז הוא חודר לתוכי בתנועות קצובות. אני מורידה מעליי את המגננות ומתמסרת לו.
הוא זה ששולט בריקוד בינינו, ומקפיד לוודא שאני מרגישה בנוח, כל זאת בלי שמילה אחת נאמרת בינינו. הוא לא צריך לשאול אותי אם הוא מספק אותי, כיוון שהגניחות שנפלטות מפי, מגלות לו שהגעתי לשיאה.
״אז עכשיו אני גבר בעינייך?״ הוא שואל.
״אז זה העניין ? היית צריך להוכיח לי את גבריותך? ואני חשבתי שזה היה רגע אינטימי ביננו. מה הבעיה שלך פניקס? למה אתה לא מסוגל להביט לי בעיניים ולומר לי שנוכחותי לא רצויה כאן, שלא התכוונת באמת שאשאר פה כאן כל כך הרבה זמן.״
״בלילה ההוא ששרת ראית שאת שמחה ומשוחררת. חשבתי שמה שהפריע לי ששרת על האקס שלך, אבל הבנתי שאני לא מצליח לגרום לך להיות שמחה. כשאת עצובה אני מרגיש שאני הולך לאיבוד. פחדתי שאני לא יכול לתת לך מה שאת צריכה,״ הוא אומר לי. המבט בעיניו משדר עצבות, ואני יודעת שהמילים האלה נאמרות מדם ליבו.
״למה היה לך חשוב להוכיח לי שאתה גבר? לא פיקפקתי בכך שאתה כזה. הבנתי שאני לא מעוררת בך את התשוקה שאישה אמורה לעורר בגבר שאיתה,״ אני אומר לו.
״בייבי שלי,״ הוא אומר ומושך אותי אליו לחיבוק, ״זאת הפעם הראשונה שאני עומד חסר בטחון מול אישה, שאני חושש לעשות צעד שיקלקל הכל, וזה בדיוק מה שקרה, פגעתי בך.״
״מנהל הסניף בו מתנהל חשבון משק לינקולן בערבון מוגבל , מבקש לדבר איתך,״ אומרת לי מזכירתי.
״מדבר עורך הדין יורקלנד, במה אוכל לעזור?״ אני עונה לשיחה.
״רציתי לעדכן אותך שמר פניקס לינקולן ביקר היום בסניף שלי. אין זאת הפעם הראשונה שאנו נפגשים. בביקור היום הוא העביר לחשבון הפרטי שפתח אצלי, את הכספים מחשבונותיו בניו יורק, וביקש שאסגור אותם, כיוון שהוא יפעל כעת רק מהסניף בכפר.
הוא רצה לפתוח חשבון עסקי, אבל סיפרתי לו שיש חשבון פעיל שממנו מושלמות ההוצאות של הבית. כמובן שלא נתתי לו יותר מידי מידע על התנהלותו של מר ג׳פרסון לינקולן, את זה אני משאיר לך כמנהל העיזבון שלו. חשבתי שנכון שאשתף אותך במידע,״ מסיים מנהל הבנק את דבריו.
״יש לי רק שאלה אחת,״ אני אומר לו.
״אם כך תשאל,״ עונה מנהל הבנק. אני יכול לחוש בסקרנות שנלווית לדבריו. אני יכול להמר שאין לו מושג מה תהיה שאלתי.
״כשפתח את החשבון, עם איזו עט הוא חתם על המסמכים?״ אני מפתיע אותו.
״מעניין שאתה שואל,״ הוא עונה, ״אמנם הגשתו לו את העט שלי לחתימה, אבל הוא התעקש לחתום עם העט שלו. הוא הוציא מכיסו עט נובע, ואמר שבעט הזאת סבו חתם על כל המסמכים החשובים, ולכן הוא רוצה לחתום רק איתו.״
אנחנו מסיימים את השיחה, ואני מתמתח על כיסאי, משלב את אצבעותיי מאחורי ראשי, ונשען לאחור. אני יכול לדמיין את ג׳פרסון מחייך כעת בשביעות רצון, ואני תוהה אם זה בגלל העט שהשאיר לפניקס, או העובדה שהוא הבין שפניקס בחר באריול כביתו.
*
בפגישה האחרונה שלי עם ג׳פרסון, הוא לא הירבה במילים. הוא נתן הנחיות איך הוא מבקש שאטפל בעזבונו, אבל לא הסביר הרבה.
לפני שעזב הניח על שולחני תיק עור, ואמר שאמסור אותו למי שיירש את הבית בכפר, אבל לא פרט מה יש בתוכו.
״אני משאיר לשיקול דעתך מתי ואם למסור את התיק הזה. התנאי היחיד שלי הוא שתהייה בטוח שאותו אדם יראה רצינות לגבי המקום, ושלא יהיו לו כוונות למכור אותו. אם התנאים האלה לא יתקיימו, תהיה רשאי לפתוח אותו, ולהשמיד את תוכנו.״
הוא נתן לי מחזיק מפתחות עם הכיתוב משק לינקולן, ועליו שני מפתחות. ״אחד מהם פותח את התיק.״ המתנתי שיאמר לי מהו המפתח השני, אבל הוא שתק.
כבר היכרתי את ג׳פרסון טוב מספיק כדי לדעת, שעל מה שלא אמר לי מרצונו, גם אם אשאל, לא אקבל תשובה.
אני ניגש לחדר שבו אני שומר את הדברים החשובים ביותר, ומוציא את התיק. אני מתפלא לראות שהוא לא שוקל הרבה כפי שזכרתי. אני נדהם לראות שבנוסף למפתח, יש לו מנעול עם ספרות, שאת הקוד שלו הוא לא מסר לי. מה אני אמור לעשות כעת?
אין לי ספק שכוונותיו של פניקס רציניות, עכשיו כששמעתי שהוא נוקט בצעדים המצביעים על כוונתו להשתקע במקום.
*
אני מבקש ממזכירתי שתביא את התיק של משק לינקולן. אני מעיין בו, מנסה לגלות דברים שלא שמתי לב אליהם, אבל לא מוצא אף פרט חדש.
אני שולח לפניקס מייל, ומודיע לו על רצוני להיפגש איתו לאחר שמשום מה מספר הטלפון שלו לא רשום בתיק.
התשובה ממנו מגיע תוך כמה דקות.
מאת: פניקס לינקולן.
אל: עורך הדין יורקלנד
הנדון: פגישה
אני מתגורר במשק לינקולן באריול, שנמצא במרחק שלוש וחצי שעות מניו יורק, ואין בכוונתי להגיע בקרוב לעיר. האם נוכל לשוחח בטלפון?
אני מצרף לך את מספר הטלפון שלי.
מחכה לשמוע ממך.
בהערכה, פניקס לינקולן
טלפון נייד: חמש שבע אפס…
הנה עוד הוכחה לכך שהוא רציני, מה שמשמח אותי מאד. אני מסתכל על המפה ומחפש את הכתובת. זאת הפעם הראשונה שאני עומד לבקר במקום עליו דיבר ג׳פרסון באהבה גדולה. אני מודה שאני סקרן ומתרגש.
אני מתקשר אליו מייד. ״עורך הדין יורקלנד מדבר,״ אני מתחיל את השיחה. ״הייתי רוצה לדעת מתי אני יכול לבוא לבקר.״
״יש משהו שאני צריך לדעת?״ הוא שואל.
אני מתלבט אם לספר לו, אבל מחליט שלא. ״עשיתי סדר בתיקים, וחשבתי שיהיה נחמד לבקר אותך בכפר.״
״כיוון שאני לא עובד כעת בשדות, אני בבית לומד את החומר,״ הוא עונה לי.
״אגיע מחר בבוקר בסביבות עשר, כך אקדים את הפקקים,״ אני אומר.
״אם כך נחכה לך לארוחת בוקר,״ אומר פניקס.
אני יושב דקות ארוכות ומגלגל את השיחה במוחי, בעיקר את העובדה שנקט בלשון רבים כשדיבר על ארוחת הבוקר. אני יודע שהוא לא בזוגיות, ותוהה מי גר איתו.
אני שומע כניסה של אי מייל ורואה את שמו של עורך הדין של סבי. ׳מה הוא רוצה?׳ אני חושב, ופותח את תיבת המייל שלי לקרוא מה הוא שלח לי. דווקא אחרי השיחה איתו אני מרגיש חוסר שקט.
״דיברתי עם עורך הדין של סבא. הוא בא מחר לביקור. הוא אמר שיגיע בסביבות עשר, והזמנתי אותו לסעוד איתנו את ארוחת הבוקר. אמנם הוא אמר שהוא בא לסתם ביקור, אבל נראה לי שיש סיבה אחרת. זה נראה לי מוזר,״ אני אומר לאבלין.
״מה כבר יכול לקרות? המשק רשום על שמך, ובידיך אישור הבעלות. איש לא יוכל לדרוש אותו ממך כעת.
אולי אתה צודק, ויש לו משהו לומר. נחכה עד מחר, ובינתיים ננסה לא לחשוב על זה. בוא נסע כעת למסעדה שהצעת ונראה מה יש לג׳רזי ביץ׳ להציע,״ היא אומרת.
״תודה, בייבי שלי,״ אני אומר.
אני מרגיש הקלה כשאני רואה את ההתרגשות שלה כשאנחנו נוסעים למסעדה. ׳אני לא יודעת למה חשבתי שאין כאן מסעדות טובות באזור, רק בתי קפה.״
״אני מודה שהתרגלתי לאכול את האוכל הביתי שלך, את מבשלת נפלא, ותמיד מפתיעה עם מנה חדשה. שכחתי כבר שפעם חייתי רק על אוכל קנוי,״ אני אומר לה.
״אני נהנית לבשל. אני לא זוכרת מתי הרגשתי בבית פעם אחרונה,״ היא אומרת ומגניבה לעברי מבט זריז.
״אני שמח שכך את מרגישה בייבי שלי,״ אני אומר ומגשש אחרי ידה.
״איך שכחתי,״ אני אומר פתאום כשאני נזכר בעגילים שרכשתי עבורה. אני מוציא אותם מכיס המעיל שלי, ״יש לי משהו עבורך.״
״באמת?״ היא מסתכלת מופתעת על השקית שבידי. היא לוקחת אותה, ופותחת בזהירות. ״ניק, הם יפיפיים, ריגשת אותי.״ היא מורידה מיד את העגילים מאזניה, ועונדת את העגילים. חדשים. היא מורידה את מגן השמש שלה, פותחת את המראה, ומסתכלת עליהם בעיון. לא רק, אלא היא מפזרת את שערה, ומביטה על עצמה בהתפעלות.
״את אוהבת?״ אני שואל.
״מאד. תודה שחשבת עליי.״ היא מתקרבת אליי ומעניקה לי נשיקה על הלחי, סמוך מאד לשפתיי. אני חושב לעצמי שהייתי צריך לתת לה אותם כשאיני נוהג, אולי הייתי זוכה לנשיקה על שפתיי, ונוגע בהן בהיסח הדעת
״זה לא היה אחראי מצידי לנשק אותך כעת על שפתיך,״ היא אומרת ומחניקה חיוך. אני מסתכל במראה לראות שאין רכב מאחוריי, מאותת ועוצר לצד הדרך.
״זה מה שאת רוצה?״ אני שואל, ורוכן לנשק אותה על שפתיה.
״בדיוק כך,״ היא עונה לי כשפתינו ניתקות זה מזו אחרי נשיקה סוערת.
״בדיוק כך, גם אני, ״ אני אומר, ויודע שהסערה שעטפה אותנו נעלמה.
תשע וחצי בבוקר
אני מתחיל את היום בעצלתיים, בעוד שאבלין כבר נמצאת במטבח. ׳ככה מרגיש אושר,׳ אני חושב לעצמי, כשאני בוחן את לחיי, אחרי שקיצצתי מעט מזקני. ׳אין צורך שתאמר לה את המילים, היא יודעת שאתה אוהב אותה,׳ אני מדבר לעצמי.
אני מתלבט מה ללבוש, כיוון שאין לי באמת מושג מה עומד עורך הדין יורקלנד לומר לי. במחשבה שניה, אני לא מתכוון להראות לו שאני חושש מהשיחה, ולכן לובש כהרגלי מכנס ג׳ינס , חולצת טריקו לבנה שמדיפה ריח של מבשם נוזל הכביסה, וחולצה משובצת.
הבית מריח מחומר שטיפת הריצפה, ומהמטבח עולה ריח של לחם טרי שזה עתה נאפה. השולחן ערוך לשלושה, וקנקן גדול של מיץ טרי של אשכוליות אדומות מונח עליו.
עורך הדין מגיע דקה אחת אחרי השעה עשר.
״בוקר טוב, ברוך בואך לאריול,״ אני מקבל את פניו.
הוא מביט בסקרנות לתוך הבית. ״לא שינינו כאן דבר,״ אני אומר לו.
״אני חייב להודות שאני מופתע, הייתי בטוח שאמצא כאן בית קטן מט ליפול,״ הוא אומר, ״מעניין איך הגיבה משפחתך כשראתה אותו.״
״איש מהם לא טרח להגיע עד לכאן,״ אני עונה לו.
״באמת?״ הוא שואל בפליאה.
״שנינו יודעים שהם טרחו לבדוק את ערך הנכס, לפני שויתרו עליו, אבל אני לא ראיתי זאת כמותם. האמת שלא ידעתי מה מצפה לי כאן, והייתי המום כמוך למצוא כאן בית אמיתי. כמובן שהיה צורך להשקיע בו, אבל הוא בהחלט ראוי למגורים.״
עורך הדין פושט מעליו את מעיל החורף הכבד שלו. אני לוקח אותו מידו, ותולה אותו על מתלה המעילים.
״ברוך הבא,״ אומרת אבלין שיוצאת מהמטבח, ״אני אבלין.״ עורך הדין יורקלנד מביט עליה ספק מופתע, ספק סקרן.
״כשדיברת בלשון רבים תהיתי אם ספרתי לי שאתה בזוגיות,״ הוא אומר.
״את אבלין היכרתי ביום שעזבתי את ניו יורק. היא הצטרפה לנסיעה שלי לכאן, ונשארה איתי מאז,״ אני אומר לו.
״אני מציעה שנשב לאכול, בדיוק סיימתי לטגן את הביצים. אחר כך אם תרצה, פניקס יערוך לך סיור בבית ובכפר,״ אומרת אבלין בטבעיות, כאילו. דובר בחבר קרוב שבא לבקר.
אנחנו נכנסים למטבח, ושוב על פניו אותו מבט מופתע למראה השולחן הערוך. ״לא היית צריכה לטרוח כל כך,״ הוא אומר במבוכה לאבלין ומתיישב.
״ואני דווקא הצטערתי שלא הכנתי משהו מיוחד,״ היא עונה לו, ומניחה בסלסלה פרוסות מהלחם הטרי שאפתה. ״אני מאמינה שצריך להתחיל את היום עם ארוחת בוקר מזינה.
כמובן שביום רגיל אנחנו מתחילים אותה מוקדם יותר, אבל זה איפשר לי להתעסק במטלות הבית קודם,״ היא אומרת לו.
הוא מביט בה בהערצה, ואוכל בהנאה. ״העבודה בשדות לא התחילה עדיין, אבל פניקס עוסק כל בוקר בהכנות לקראתה. אנחנו מקפידים להתחיל את היום יחד בארוחת בוקר, ואז כל אחד פונה לעניניו.״
״סבך לא אמר זאת במפורש, הוא מיעט לדבר על הנכס הזה, ובכלל על כל מה שהשאיר אחריו, אבל יש לי הרגשה שהוא ידע שאתה תרצה אותו,״ הוא מפתיע אותי.״הוא התלבט מה לרשום בצוואתו, ואז החליט מה שהחליט.
ביקשתי ממנו שיסביר לי, היה לי ברור שאדרש להסביר את החלטתו הלא שיגרתית. בעיניי היה פשוט יותר לו כתב שיש לחלק את רכושו שווה בשווה בין שלושת בניו, וזה באמת מה שקרה.
עכשיו אני מבין שהסיבה לכך הייתה הבית הזה. אותו הוא לא רצה לחלק, אך גם לא רצה לומר במפורש למי הוא מייעד אותו, כדי שאיש לא ידרוש למכור אותו. אני מעריץ את דרך המחשבה שלו. כולם ידעו שאתה האהוב עליו ביותר, והוא ידע שאם ישאיר לך כסף, זה יעורר את זעמם של האחרים, מה גם שהניח שתסרב לקבל אותו.
באחת משיחותנו הוא ציין שאתה כמוהו, שהערכים שלך הם כשלו. פתאום הכל מובן לי.
אני יכול לבקש ממך אבלין שתמזגי לי עוד מהקפה המשובח שהכנת?״
