ערב חג המולד מגיע
את סעודת החג אנחנו אוכלים רק שנינו לבד. קדמו לה שיחות שקיבלנו מבני המשפחה.
*
שעתיים קודם
״אני לא רואה ששלחת מתנות לחג לאיש מאיתנו,״ אמרה לי אימי בטון כועס, ״עכשיו כשסיימת את לימודייך, את בהחלט יכולה להרשות לעצמך לפנק אותנו ביד נדיבה.״
״את לא שואלת מה שלומי, לא מתעניינת מה באמת קורה אותי, אם אני בכלל חיה,״ אני עונה לה באסרטיביות, ״אני לא זוכרת שכל השנים קיבלתי ממכם מתנות מושקעות, למרות שאתם משפחה מאד אמידה. אז לימדת אותי שבכל הקשור אליי, זה באמת לא חשוב.
כבר שנים אני משקרת לסבתא שאהבתי את המתנה שלה, למרות שאת לא נתת לי אותה.
אז בבקשה ממך, זו את שהוצאת אותי מהמשפחה בכל מה שנוגע לחג הזה. אל תצפי ממני לכלום.״
״ולא תבואי לארוחת החג? מי יעזור לי?״ היא משנה את הטון.
״אני גרה מספר שעות מניו יורק, ואין לי כוונה לחזור,״ אני עונה.
״ואיך אני לא יודעת מזה? אני אימא שלך!״ היא שוב משנה את הטון.
״אולי כי את לא מתעניינת מה קורה איתי, אלא רק כשאת צריכה ממני משהו?״ אני עונה לה בשאלה.
״חצופה!״ היא צועקת עליי ומנתקת את הטלפון.
ואז סבתא מתקשרת. ״זה נכון שאת מסרבת לעזור לאימך בהכנות לחג, והיא אמרה לך שהיא לא רוצה שתבואי?״ שואלת סבתא. כבר ברור לי שהיא לא מאמינה למה שאימי, הבת שלה, סיפרה לה.
״אני שמחה לשמוע את קולך,״ אני מתעלמת משאלתה.
״ידעתי שזה לא נכון,״ היא אומרת בכעס.
״זה באמת לא משנה סבתא. אני אבלה את החג עם חברים,״ אני אומרת.
״אני חייבת לשאול אותך משהו,״ אומרת סבתא ומשתתקת לרגע. אני מתפללת בליבי שלא תזכיר את המתנות ששלחה לי, אבל תפילותיי לא נענות.
״האם זה נכון ששנאת את המתנות ששלחתי לך?״ היא שואלת ואני מרגישה את המתח בקולה.
״סבתא, ערב חג היום. לכי תהני עם המשפחה,״ אני אומרת, ומרגישה מועקה בחזה.
״הפעם אני מבקשת תשובה כנה,״ היא מתעקשת.
״אני לא יכולה לענות לך. אני לא רוצה להרוס כלום,״ אני עונה.
״התשובה שלך לא מקובלת עליי. בכל מקרה ברור לי שהכל הרוס. חשוב לי לדעת מה את חושבת, את חשובה לי יותר מכולם,״ אומרת סבתא.
״כל השנים האלה שלא היית איתנו בפתיחת המתנות, לא קיבלת ממך דבר. אני יודעת ששלחת לי, אבל זה לא הגיע אליי,״ אני עונה לבסוף.
״ולא רצית להעציב אותי, ולכן אמרת שהמתנה נהדרת,״ היא עונה בעצב.
״לא שיקרתי סבתא. כל מתנה שקיבלתי ממך הייתה נהדרת, גם אם לא זכיתי לקבל אותה,״ אני אומרת, ויודעת שחציתי את הגבול שאין חזרה ממנו.
פניקס מבחין במצוקה שלי, מניח את ידו על זרועי, ומלטף אותה.
״כמה את שונה מאימך. את הנחמה שלי אבלין שלי,״ אומרת סבתא, ״אני מודה לך על האמת. גם אם יאמר לך משהו בעקבות זאת, כי ברור לך שאני לא אשתוק, תדעי שאת לא אשמה בכלום.״
“אל תהיי עצובה בייבי שלי. אנחנו כאן ואיש לא יאמר לנו איך לחגוג,״ אני אומר לה. אני רק מסיים את דבריי והטלפון שלי מצלצל.
״אתה בא להורים?״ שואל ג׳קסון אחי הבכור.
״אני מחוץ לעיר,״ אני עונה לו.
״גם אני לא אגיע. אנחנו אצל ההורים של אישתי,״ הוא אומר, וכלל לא מתעניין איפה אני. ״שיהיה חג מולד שמח, אני מניח,״ הוא אומר, ובכך מסתיימת השיחה.
מיד אחריו מתקשר אית׳ן. ״חג מולד שמח מקולומביה. מצטער שהשארתי אותך לבד עם ההורים. ברור לך שגם אם הייתי בניו יורק לא הייתי שש ללכת לבית של דודה אנט,״ הוא צוחק,
״אל תצטער, אני מבלה את החג עם חברים. נראה לך שהייתי הולך לדודה אנט? נו באמת. תהנה מכל רגע,״ אני אומר לו.
״אתה עדיין שם בחור ההוא?״ הוא שואל.
״יורד כאן שלג כבד, אי אפשר לעזוב את המקום,״ אני מאלתר.
אני שולח הודעה קצרה להורים.
חג מולד שמח.
דרישת שלום לכולם.
אוהב,
פניקס
אני מרגיש שמילאתי את חובתי, ואני פנוי כעת לחגוג את החג באמת.
שלא כתמיד, אנחנו סועדים בחדר האוכל. איבי מוציאה מהמזון מפה חגיגית, וכלי אוכל ששמורים רק לאירועים מיוחדים. במרכז השולחן מונח זר פרחים טרי שהבאתי לה, ונרות דולקים סביבו.
אני מתענג על האוכל המושקע, ומשבח את איבי על הבחירה שלה במנות החג. למרות ששנינו לובשים בגדים חגיגיים, האווירה נינוחה, ואין לנו צורך לנהל שיחות מנומסות.
אנחנו לא ממהרים לסיים את הארוחה, ומודים על כך שהארוחה עברה ללא הפסקת חשמל כפי שצפו שיקרה. אני עוזר לאבלין להוריד את הכלים, בעוד היא מאחסנת את שאריות האוכל בקופסאות. ״הכנתי כמות גדולה יותר, שיישאר למחר,״ היא מסבירה לי.
כשהכל שוב נקי ומסודר, אנחנו ניגשים לעץ. במשך השבוע הגיעו לכאן הזוגות שיגיעו מחר, והניחו מתנות מתחתיו. את המתנות שלנו אני יכול לזהות לפי העטיפה.
״חשבתי שנתחיל מסורת חדשה,״ אני אומר לאיבי. פתאום אני מרגיש שאני רוצה שנפתח את המתנות לבד, רק היא ואני, ״ כל אחד מאתנו יבחר מתנה אחת שהוא רוצה לתת היום. פתאום בא לי לעשות זאת רק איתך.״
״איזה רעיון נפלא. אתה לא יודע כמה אני מחכה לראות את תגובתך למה שבחרתי עבורך,״ היא אומרת.
״אם כך נקבע כללים. מי בוחר איזו מתנה לפתוח, הנותן או המקבל? אני מעדיף להגיש לך את אחת המתנות שבחרתי עבורך,״ אני אומר.
״אני מסכימה לגמרי,״ היא עונה, ״אני יכולה להיות ראשונה?״
״בייבי שלי לא יכולה לחכות?״ אני מחייך.
״חיכיתי מספיק מרגע שהחלטתי מה אני קונה לך,״ היא עונה ומוסיפה מייד שהיא דווקא יודעת להתאפק.
ולמרות שהיא חסרת סבלנות, דווקא עכשיו היא לוקחת את הזמן. היא אוחזת בידה בשקית שבה נמצאות המתנות שקנתה לי, מסתכלת לתוכה., ומחייכת.
״זה כמו להסתכל על שקית ממתקים , ממנה צריך לבחור רק אחד. אולי זה לא רעיון כל כך טוב,״ היא אומרת.
״את חושבת יותר מידי, ואני כבר סקרן לראות מה בחרת עבורי,״ אני אומר לה.
היא נושמת, ומוציאה את אחת המתנות. ״זהו החלטתי! ״ היא אומרת ומגישה לי את המתנה הארוזה בנייר עטיפה כחול ועליו ציור של פתיתי שלג.
אני לוקח את המתנה, מנסה לנחש מה יש בה. היא מבחינה במבט על פניי. ״אני לא חושבת שתנחש, אבל בטוחה שתשמח,״ היא מחניקה חיוך, ״נו, תפתח כבר, אבל בזהירות.״
״המחשבה שחשבת עליי, שהקדשת מחשבה מה ישמח אותי, כבר משמחת אותי,״ אני אומר, ומתחיל להוריד בזהירות את ניירות הדבק על העטיפה. כאשר אני מסיים אני פותח את העטיפה, ומסתכל המום על הקרטון שבתוכה. ״את לא!״ אני ממלמל.
״אני כן,״ היא צוחקת.
אני מביט על המחשב הנייד שהיא רכשה עבורי. "את לא מבינה כמה רציתי את מחשב חדש, ואת זה בדיוק,״ אני אומר לה, ומתעלם מהסכום שהוא עלה. ״ריגשת אותי מאד. אני לא זוכר שמישהו השקיע במתנה עבורי כמוך.״
״שמתי לב שאתה מעדיף להשתמש במחשב שלי, למרות שיש לך אחד משלך. חוץ מזה שראיתי במקרה היסטוריית החיפוש, כשחיפשתי אתר שביקרתי בו,״ היא אומרת.
״עכשיו תורי,״ אני אומר באיפוק.
״אתה לא כועס עליי, נכון?״ היא שואלת בחשש.
״למה שאכעס עלייך בייבי שלי. אמרתי לך שריגשת אותי מאד,״ אני אומר. רק אז אני קולט שהיא חושבת שהעובדה שאני מאופק, מרמזת שאני כועס.
אני מוציא את המתנה שאני בוחר לתת לה, והיא מסתכלת עליה בסקרנות. גודל החבילה לא יכול להסגיר את תוכנה. אבלין נוהגת כמוני, מורידה בעדינות את ניירות הדבק שעל האריזה. והקופסה מתגלה לעיניה. אין באריזה לרמז על תוכנה. הדבר שמופיע עליה היא המדבקה עם שמי וכתובתנו.
״את מנחשת מה יש בה?״ אני שואל.
״זה לא ברור? זאת המתנה קנית לי,״ היא עונה.
אבל כשהיא פותחת את הקופסה עיניה מתמלאות דמעות. ״קנית לי טלפון נייד חדש. אתה לא מבין כמה מהר הלב שלי פועם כעת. זה דבר שאפילו לא הירשתי לעצמי לחלום עליו. את הטלפון שלי קניתי מכסף שחסכתי לפני … שבע שנים אולי.״
״שיערתי לעצמי שהוא כזה ישן,״ אני אומר ומסתכל בהנאה על עיניה הנוצצות.
״יש רק אדם אחד בעולם פרט לך שחשב שאני ראויה למתנות מושקעות,״ היא אומרת.
״סבתא שלך,״ אני אומר.
״כן. אימה של אימי. אימי לא ראתה בעין יפה את האהבה של סבתי כלפיי, והרחיקה אותי ממנה. אולי זאת הסיבה שהתחברתי כל כך לסבתא רייצ׳ל, אולי אני מחפשת בה את סבתא שלי. זה מדהים איך אפשר להיקשר לסבתא שמעולם לא היכרת. אני מרגישה שהיא מדברת את שפתי, שהיא חלמה את מה שאני חולמת שיהיה.״
״אני חושב שזאת הסיבה לקשר בינינו. באותו לילה שהוצאתי אותך מהפאב, לא דמיינתי את העתיד שלנו יחד. ראיתי את מצוקתך ופעלתי מתוך אינסטינקט.
גם כשהגענו לכאן, לא חשבתי על המחיר. העובדה שאני מרגיש כל כך בנוח איתך נובעת מכך שאת נותנת לי תחושה של בית שהייתה כל כך חסרה לי, ואפילו לא ידעתי. מה שאני מרגיש איתך, זה מה שהרגשתי בבית של סבא, ובעיקר כשסבתא הייתה בחיים.
מעציב אותי לחשוב שהם התרחקו מהחיים בניו יורק, והיו שרויים בבדידותם כשהבנים שלהם התרחקו. אני ממש לא מבין למה זה קרה. שלא תחשבי שלא היו להם חברים. הם היו תמיד מוקפים בהם, אבל עדיין הם לא תחליף למשפחה.
אני מתנחם בזה שהיה להם את גן העדן הנסתר הזה, ולפי מה שעולה מהמילים של סבתא, כאן הם חוו את החיים במלואם.״
אנחנו בוחרים לא לרדת למרתף הלילה , אלא מתיישבים מול האח הבוערת בסלון ומחפשים מה משדרים בטלוויזיה. כמה לא מפתיע שלוח השידורים מוצף סיפורי אהבה מתקתקים על רקע חג המולד . ״כמה סיפורים כאלה כבר אפשר להמציא,״ אני אומרת, ורואה שפניקס נושם לרווחה.
״יש טרילוגיה שאני מאד אוהב, אבל היא שייכת למדע בדיוני. קוראים לה Divergent. היא לא חדשה, היא משנת 2014,״ הוא סקרן לראות איך אגיב.
״בוא נחפש אותה,״ אני אומרת.
בוקר של חג המולד.
אחרי לילה סוער, כשהכל בחוץ מכוסה שלג, השחר עולה. אמנם הטמפרטורות קרות עדיין, אבל השמים מתבהרים, והשמש מפתיעה כשהיא מותחת את קרניה מעל העולם בזריחתה.
״בוקר טוב בייבי שלי, תראי איזה יום מושלם,״ אומר פניקס ומתמתח. זאת הפעם הראשונה שאני נרדמת לידו. הטרילוגיה הייתה מרתקת, ועם סיומה התעצלנו לעלות לחדרי השינה, ונרדמנו זה לצד זו על השטח. אמנם לא היה בינינו מגע, אבל עצם הנוכחות שלו לידי השרתה עליי שלווה גדולה.
״כדי שאקום להתחיל את היום,״ אני אומרת וקמה בחוסר רצון, ״מאד נהנית איתך אתמול, והייתי מעדיפה להשאר כאן לצידך, אבל יש כמה דברים שאני רוצה להכין לפני שכולם יגיעו.״
״אני יכול לעזור?״ הוא שואל, ואני רואה שהוא מסתכל על העץ. ״אני שמח שפתחנו את המתנה אתמול. אני מרגיש שזה היה רגע רק שלנו.״
״אני מסכימה איתך לגמרי. התלבטתי מתי לתת לך את המתנה שלך, זה לא נראה לי מתאים שתפתח אותה ליד כולם. ובכל זאת איש לא ידע, כי יש שקית עוד כמה מתנות.״
עד מהרה הבית מתמלא בריחות אפייה, וריח קינמון נישא באוויר. אני עולה לחדר שלי, בוחרת בגדים וניגשת להתקלח. אני חופפת את השיער, אבל לא מייבשת אותו עד הסוף, כיוון שאני לא יוצאת מהבית.
כשאני מסתכלת ממרום המדרגות, אני רואה שפניקס עשה כמוני. גם הוא התקלח, ושיערו עדיין רטוב. בדיוק כשאני יורדת את המדרגה האחרונה נשמעת הנקישה על הדלת. פניקס ניגש לפתוח אותה, והחברים נכנסים בזה אחר זה.
אני ממהרת למטבח להוציא את המאפים מהתנור, והנשים מצטרפות אליי, כל אחת נושאת בידה כלים מלאים במטעמים.
פניקס מבקש את עזרתו של סקוט, ויחד הם מעבירים את השולחן מחדר האוכל לסלון, ואני מביאה את הכלים לשולחן. הנשים באות אחריי ומניחות כל אחת את הכלים שלה על השולחן. אני שמחה שכולן היו בראש אחד, והאוכל נארז בכלים חגיגיים.
״הבאתי כלים חד פעמיים, למקרה ש…״ אומרת גרייסי, ״בסופו של דבר אנחנו הרבה אנשים.״
״חג היום. אני בטוחה שכולם ישמחו לאכול מכלי אוכל חגיגיים,״ אני עונה לה.
״נראה שיצאתם שניכם רק עכשיו מהמקלחת,״ אומר קמרון ומחייך חיוך מלא משמעות, ״אני מניח שהתקלחתם יחד.״
״ברור, אתם לא אוהבים להתקלח יחד?״ הוא שואל.
״אולי פעם, עכשיו אני מעדיף לבד,״ הוא עונה לו.
״לא ידעתי שזה משהו שעובר,״ הוא מסתכל עליי וקורץ לי.
״אל תשווה אותי אליך. רואים שיש לכם קשר מאד מיוחד. האופן בו אבלין מסתכלת עליך, ואתה עליה, זה לא משהו שרואים כל יום,״ אומר קמרון.
אני מסתכלת על מירנדה. היא משתדלת שלא יראו מה היא מרגישה לנוכח המילים של בעלה. ״זה נראה נפלא,״ אני מסיטה את תשומת ליבה מהשיחה, ״אומרים שקודם כל אוכלים עם העיניים, זה נראה לי ממש מתאים למנה שלך. היא צבעונית , מעוררת תיאבון ומריחה נפלא. גלי לי את הסוד.״
מירנדה מייד מתרצה, ומתחילה לדבר בהתלהבות על המרכיבים של הסלט שהכינה. ״ולבסוף אני מוסיפה את פרחי הכרובית שטיגנתי עם ביצה ופירורי לחם מתובלים, והם אלה ששולטים בריח הנפלא שעולה ממנה.״
״איזה רעיון נפלא, כל הכבוד לך!״ אני קוראת בהתפעלות, וחושבת לעצמי מתי היא זכתה למחמאה בפעם האחרונה, אם בכלל, מקמרון.
אני מעיפה מבט לקמרון. הוא כנראה קולט למה אני רומזת. ״אישתי בשלנית מעולה,״ הוא אומר בקול, ומשמח לא רק אותה, אלא גם אותי.
אני מבקשת מהחברות שתספרנה איך עבר עליהן ערב חג המולד, וכל אחת מספרת בהתלהבות על הלילה שהיה. ״ואתם?״ אני נשאלת.
״זאת הייתה ארוחה מאד מיוחדת. אין הרבה ימים בהם העולם כולו עוצר, ואת לא ממהרת לשום מקום. השקעתי בהכנת האוכל, תוכלו לטעום ממנו הבוקר, ובעיקר דיברנו המון,״ אני מספרת, אבל ממעטת במילים.
אני מזמינה את כולם לאכול. למרות שהשעה עדיין לא שעת צהריים, הגברים ממלאים יין בכוסות, וכל אחד מברך בתורו. ״שנמשיך במסורת הזאת כל שנה,״ אומר קמרון, ״אני לא מאמין שעד היום איש לא חשב על זה.״
״נכון שכעת חורף ואנחנו לא עובדים את האדמה, אבל אל תשכחו שיש לי הרבה מה ללמוד לקראת העונה, וגם יש לי עדיין חברה בניו יורק אותה אני מנהל. הימים האלה של החגים זאת הזדמנות עבורי להיפגש איתכם,״ אומר פניקס.
״אני מבין שאתה יושב עם דניאל,״ אומר קמרון.
״ממש לא. סבי השאיר לי חומר שמדבר על הכל. אני בטוח שלו הייתי צריך להיבחן כעת, הייתי עובר את המבחן בהצלחה,״ אומר פניקס.
״אז אני מבין שאתה מתכוון להמשיך לעבד גם בעמק,״ אומר קמרון.
״אני מתכוון לעשות כל מה שסבי נהג לעשות, לא פחות ולא יותר,״ עונה פניקס בביטחון, ולאיש אין מושג שהוא לא בדיוק מבין על מה מדברים איתו.
האווירה בבית מאד עליזה, ואני מסתכלת על פניקס. הוא ניגש לעמוד לידי. ״אני לא יודע אם אי פעם הבית היה כזה שמח,״ הוא לוחש לאוזני בשקט, כשידו מונחת על כתפי.
״אל תשכח שאנחנו הגענו לכאן בראשית דרכנו, לא השארנו הרבה מאחור. אצל סבא וסבתא זה היה שונה,״ אני אומרת לו בשקט.
״יש לך היכולת להאיר לי את הדברים בצורה כל כך נכונה ומדוייקת, שמשקיטה בי את הסערות שלי, בייבי שלי,״ הוא אומר בקול מלא רגש, ואני זקוקה לכל כוחות הנפש שבי כדי לא לתת לדמעות לפרוץ ממני.
״העץ שלכם מהמם, ״ אומר ריאן, ״המקום שבחרתם עבורו מושלם. רואים שקישטתם אותו באהבה.״
״את רוב הקישוטים ירשנו עם הבית,״ אומר פניקס, ״והם נותנים לנו הרגשה שסבי וסבתי חוגגים כאן איתנו.״
״וואו,״ אומר ריאן, ״האמת היא שסבך לא פתח את דלתו לאנשי הקהילה, גם לא למי שעבד עבורו, מה שלא מנע מכך שכולם אהבו אותו והעריצו אותו, גם אם הוא לא היה הבוס שלהם. זה לא שהוא לא היה אדם חברותי, אבל הוא העדיף לערוך את המפגשים החברתיים בבתי קפה. אני מודה שתמיד היינו סקרנים לדעת מה הסיבה, וחשבנו שאולי זה בגלל הבית. עכשיו אני מבין שלא. הוא בית מקסים, ומאד נעים להיות בו.״
״אל תשכח שיש בו כעת את האנרגיה של פניקס ואבלין,״ ממהר סקוט לומר.
ידו של פניקס אוחזת בזרועי, ואצבעו מלטף אותה ללא הפסקה. הוא מקשיב לכל מילה, אבל לא מגיב.
״הגיע הזמן לראות מה מתחת לעץ,״ אני אומרת, וכולם מתקבצים סביבו. כל אחד מזהה את המתנות שהביא , ומתחיל לחלק אותן. כשמגיע תורי, אני מחלקת את המתנות לנשים שמתרגשות למראה השם מיו מילאן שעל העטיפה בחוץ, ומבקבוקוני הבושם לבנדר שרקחתי עבורן. עבור הגברים היכנתי בושם לאחר הגילוח.
נשארו רק שתי שקיות ובהן כמה מתנות קטנות. הן צמודות לעץ, והן של פניקס ושלי, מתנות שהינחנו אחד לשניה.
אלא שכשפניקס מתכופף להביא את השקית שלו נשמעת נקישה חזקה על הדלת, והיא נפתחת מייד. ״איך זה שהתחלתם בלעדינו?״ שואלת לוסי בקול רם מידי.
״אני לא זוכרת שאת מופיעה ברשימת המוזמנים,״ ממהרת גרייסי להגיב.
״פניקס רצה אותי פה, אני לא זקוקה להזמנה מיוחדת,״ אומרת לוסי וממהרת לכיוונו של פניקס.
״למה שארצה אותך, כשיש לי את איבי שלי?״ הוא שואל.
