יום חדש מפציע
הלילה בקושי ישנתי, וכשכבר נרדמתי חלמתי חלומות מוזרים.
אני מרגישה חוסר שקט, כאילו משהו גדול עומד לקרות.
אני מעירה את קיידן, ומכינה לו את הבגדים ליד המיטה. הוא ילד מאד עצמאי, ומבקש להתלבש לבד. בדרך כלל הוא מאשר את הבחירה שלי. לעיתים רחוקות הוא מבקש לבחור משהו אחר. אמנם הוא בן, אבל עדיין חשוב לי ללמד אותו להתלבש יפה, ולהתאים את הצבעים.
חוסר השקט שאני חשה היום, לא מורגש אצלו, והוא מודה לי על הבגדים שבחרתי עבורו, מה שמאשר לי שהוא אוהב את מה שהנחתי לו על הכיסא ליד המיטה.
אני ניגשת להכין לו שוקו ולחמניה, ומודה על כך שבגן שלו מגישים ארוחות, ואין לי צורך לשבור את הראש מה להכין לו כל בוקר.
אמנם עדיין קריר, אבל כשאני ניגשת לבחור בגד עבורי, מתחשק לי פתאום ללבוש שמלה.
*
״אני לא מבינה אותך ד״ר ריילי, אמרה לי המוכרת בחנות הבגדים, ״למה את לא לובשת חצאיות קצרות יותר. הרי עם רגליים מושלמות כמו שלך, את יכולה להרשות לעצמך ללבוש כל בגד.״
״אני אוהבת ללבוש מידי פעם שמלות לעבודה,״ הסברתי לה והוצאתי את החלוק מתיקי. ״את רואה כמה מגוחך זה נראה אם אני אלבש את החצאית הזאת למשל, מתחת לחלוק? זה נראה כאילו אני לא לובשת כלום.״
״את יכולה ללכת עם חלוק פתוח,״ היא הציעה.
״החלוק של הרופא לא נועד לסמל את העובדה שהוא רופא, הוא בא, בין היתר, להגן על בגדיו למקרה שנשפך עליו משהו, ולכן הוא חייב להישאר סגור,״ הסברתי לה.
ההסבר הזה אולי לא מתאים למחלקות אחרות, אבל כשאת מטפלת בילדים קטנים, בהחלט רצוי שבגדייך יהיו מכוסים.
״את יודעת מה? זה נשמע הגיוני,״ היא אמרה, וניגשה להביא שמלות ארוכות מעט יותר.
*
אני בוחנת את עצמי במראה, וקיידן עומד לידי על שרפרף ומבריש באצבעותיו את שערו לאחור. מדהים אותי איך הוא, שמעולם לא פגש את אביו, נוהג לסרק את שיערו בדיוק כמוהו.
אני לא יכולה להסביר איך הוא קולט את המבט שלי. ״נכון שככה אבא שלי מסתרק?״ הוא שואל.
״אתה ילד מאד חכם,״ אני עונה לו .
״זה בגלל הגנטיקה,״ הוא אומר.
*
״מאמי למה העינים שלי בצבע אחר?״ הוא שאל אותי יום אחד.
״למה אתה מתכוון, מה זה צבע אחר?״ שאלתי.
״העיניים שלי לא בצבע של העיניים שלך. לאימא של בנג׳י יש עינים חומות, ולבנג׳י יש עיניים חומות. העיניים שלך כחולות, ושלי לא,״ הוא אומר.
״כיוון שהעיניים שלך הם בצבע של אבא שלך,״ עניתי לו, מקווה שלא אצטער על כך.
״בנג׳י אומר שאין לי אבא,״ הוא אמר.
״שוב הוא אומר זאת? אין ילד בעולם שלא נולד מאבא ואימא, זה בלתי אפשרי. לא תמיד האבא נמצא ליד הילד, כמו אבא שלך שגר בניו יורק. אבל לא היית בא לעולם אם הוא לא היה קיים.
כשנוצר תינוק, הוא דומה לאחד מההורים שלו. לך יש לא רק את העיניים של אביך, אלא גם את צורת הפה, והשיער, ואפילו העובדה שאתה שמאלי. לזה שאתה דומה לאחד ההורים קוראים גנטיקה.
קיידן מאד אהב את העובדה שהוא דומה לאביו, זה גרם לו גאווה גדולה, והירבה להשתמש במילה גנטיקה.
לו ידע איזה אבא מדהים יש לו.
*
קיידן שותה את השוקו, בזמן שאני מתקשרת למחלקה לשאול איך עבר הלילה. כמובן שאני לא משתפת אותם בחוסר השקט שעוטף אותי.
״הכל בסדר ד״ר ריילי, אומרת רוז האחות עובדת צמודה אליי, ״את עובדת משמרת בוקר, נכון?״
״כן, אני רק מביאה את קיידן לגן, ואגיע,״ אני אומרת.
״לרגע חששתי שאת מתקשרת להודיע שאת לא באה. את יודעת שאני מתאימה את המשמרות שלי לשלך,״ היא אומרת את מה שאני יודעת.
״נתראה בקרוב,״ אני אומרת, שוטפת את הכוס של קיידן, ואנחנו יוצאים מהדירה.
״אמא השמש זורחת!״ קורא קיידן בשמחה, הקיץ בא?״
״לא חמוד, גם בימי החורף הכי קרים, השמש לא באמת נעלמת, העננים מסתירים אותה. היום אין עננים, ולכן אנחנו רואים אותה,״ אני מסבירה לו.
״השמש מחייכת היום,״ הוא אומר.
הלוואי והייתי מרגישה כמוהו. הבטן שלי ממשיכה לסעור, כאילו סופה עזה מתחוללת בחוץ.
אני מביאה את קיידן לגן, וממהרת לבית החולים. כמידי יום מחכה לי כוס קפה חמה ועוגיה על הדלפק. אני תמיד שמחה על תשומת הלב שמוענקת לי, שמסמלת מחדש שאני אהובה ורצויה.
אלא שהיום המחווה הזה נושא אותי לימים אחרים,
*
סקיילר אהב להפתיע אותי עם כוס קפה בדיוק כפי שאהבתי, ומאפה מתוק ליד.
למרות שתיאמנו את המשמרות בינינו, לא תמיד יכולנו לצאת להפסקה באותה שעה, בעיקר בגלל העובדה שסקיילר הוא רופא מנתח, וזמנו מוכתב על ידי אורך הניתוח.
היה לו צורך להראות לי שלמרות זאת הוא חושב עליי, והוא נהג להפתיע אותי עם כוס הקפה, שעליה נהג לצייר לב או לכתוב ׳אוהב אותך.׳
מה יש ביום הזה שגורם לזיכרון הזה לעלות במוחי?
אני מסתכלת על התאריך, אבל אין בו שום דבר מיוחד.
אלא שהזיכרון לא מרפה ממני, וגורם לי לתהות איך יתכן שגבר שעשה מחוות כאלה רומנטיות, לא באמת אהב אותך.
אני כנראה לא מבינה כלום באהבה.
למה אם כן אני לא מפסיקה לחשוב עליו?
*
אני מקפיד על לבושי, בודק את הזקן שלי, ועומד לצאת לדרך מוקדם כדי לא לאחר. ברגע האחרון אני מחליט לקחת איתי את התיק שלי, המכיל את המחשב הנייד, חלוק נקי, וסט בגדים להחלפה. אני מגחך לעצמי על הבחירה לקחת אותו, אבל מרגיש ערום בלעדיו.
המרחק מהמלון לבית החולים אינו רב, כשאני מגיע לבית החולים אני רואה מצד אחד שלט בית החולים ייל, ומעבר לכביש בית החולים ייל לילדים.
כיוון שלמבנה של בית החולים לא הייתה חשיבות בעיניי, לא חקרתי אודותיו, ולכן לא היה לי מושג שמחלקת הילדים מתנהלת לגמרי בנפרד.
בעודי פונה לעבר קומת המנהלה, אני תוהה ביני לבין עצמי, אם יש בכך יתרון עבורי, שכן סביר שלא אפגוש את ריילי באקראי במעלית.
אני מוצא בקלות את אגף המנהלה, ומציץ על השעון לראות מה השעה. הקדמתי בשמונה עשרה דקות. ובכל זאת אני ניגש למזכירה. ״בוקר טוב,״ היא מברכת אותי במאור פנים.
״בוקר טוב, שמי ד״ר סינקלייר,״ אני מתחיל לומר.
״פרופסור בנור, ד״ר סינקלייר כאן,״ היא אומרת בטלפון הפנימי.
״תאמרי לו שיכנס,״ הוא מורה לה. הקול שלו נעדר קשיחות, כל כך שונה ממה שציפיתי.
אני נכנס לחדרו. הוא קם לקראתי, ולוחץ את ידי. ״נעים להכירך, שמעתי דברים טובים עליך,״ הוא אומר וחוזר להתיישב.
הוא סוקר אותי במהירות, וסימן קל של חיוך על פניו. אני מנסה להבין מה פישרו של החיוך.
״שאלתי את הפרופסור שלך, מה מביא אותך דווקא לבית החולים שלנו.״ הוא תופס אותי לא מוכן. אני מהסס לרגע.
הוא מפתיע אותי וממשיך. ״אולי הייתי צריך להקדים ולשאול מה גרם לך, רופא מצליח שהוצעה לו משרת מנהל מחלקה, לעזוב את המוכר, ולחפש מקום בו עליו להוכיח את עצמו, ואולי לקבל משרה פחות נחשקת?״
״אומרים שאין דבר פשוט יותר מהאמת,״ אני קונה זמן כדי להתנסח נכון, ״אני כאן בעקבות הלב שלי. העתיד שלי כאן בניו הייבן, ולשם כך היה עליי לוותר על הכל בניו יורק.״
״ומה יקרה אם תכשל?״ אני שואל.
״האפשרות הזאת לא קיימת מבחינתי. ניסיתי אותה בעבר, ונותרתי ללא נשימה,״ אני מדבר בכנות, השאלה כמה מזה הוא באמת מבין.
הטלפון על שולחנו מצלצל . ״זה כנראה חשוב, אם המזכירה שלי מפריעה לי באמצע שיחה. הוא עונה למזכירה, וחיוך גדול נמרח על פניו. ״ברור שהיא יכולה להיכנס.״
הוא קם ממקומו. ״אני מצטערת שאני מפריעה,״ היא אומרת, ואז היא רואה אותי.
״תכירי זה ד״ר סקיילר סינקלייר,״ הוא מציג אותי, ״וזו אישתי, ד״ר נעמי בנור.״
״נעים מאד,״ היא אומרת ונועצת בי מבט מופתע. ׳זה לא יאומן,׳ היא ממלמלת.
״בדיוק מה שאני חשבתי,״ הוא עונה לה.
״אני לא רוצה להפריע,״ היא מתנצלת.
״ד״ר סינקלייר הקדים, ומשמרת הבוקר כידוע לך, מתחילה רק בתשע. במה אני יכול לעזור לך יקירה?״
״שוב היה לי סיפור עם המנתח. אני משתדלת להיות מאופקת, אבל זה נעשה קשה יותר ויותר. אני מצטערת שאני מתלוננת, אבל…״ היא משתתקת.
״לכן ד״ר סינקלייר פה. לפי מה ששמעתי עליו, הוא ידע לשים כל אחד במקומו,״ הוא אומר לה, ומלטף את ראשה.
׳אני עדיין לא מאמינה,׳ היא חוזרת על דבריה, ויוצאת.
״אני חייב להיות גלוי איתך,״ הוא אומר כשהטלפון הנייד שלו מצלצל. הוא מביט עליו, וקורא את ההודעה.
״תמסרי לד״ר ריילי את המידע לגבי תרומות. עוד משפחה מבקשת לתרום לבית החולים בגלל הטיפול המסור שלה,״ הוא אומר למזכירה בטלפון הפנימי. ׳למה יש לי הרגשה שהוא אומר זאת בגללי?׳
״התלבטנו, אישתי ואני, אם לספר לריילי על הראיון הבוקר,״ מאשר הפרופסור את מה שחשדתי. אני תוהה איך היא הגיבה, ואיך זה ישפיע עליי.
״אני מניח שהפרופסור סיפר לך,״ אני אומר.
״ממש לא. לא שאלתי אותו שאלות אישיות עליך, פרט לשאלה האם אתה נשוי,״ הוא עונה לי.
״אני לא מבין,״ אני עונה לו.
״לפני למעלה משלוש שנים נכנסה ריילי לחיינו, היא באה אליי לראיון כשהגיעה לכאן, וסיפרה לי את הסיפור שלה. כשהיא חזרה אלינו כעת לאחר חצי שנה בניו יורק, שאלתי אותה אם היא נפגשה איתך, ואז לראשונה היא אמרה את שמך, וסיפרה על המפגש הקצר איתך.
ריילי הפכה לבת משפחה עבורינו, בעבודה אנחנו מדברים באופן רשמי, אבל מחוץ לכותלי בית החולים, אני אכעס עליה אם לא תקרא לי רוי.
החלטנו לא לספר לה על כך שאתה פה. אם אתה באמת רציני לגביה, תצטרך למצוא את הדרך בעצמך.
אני רוצה שיהיה לך ברור שהמינוי שלך אושר בזכות מי שאתה. אני מבין שאתה מוכן להתקבל כרופא מן המניין, למרות שהוצע לך בניו יורק להיות סגן מנהל מחלקה, כדי להיות קרוב אליה. אני את ההחלטה לגביך כבר עשיתי,״ הוא מניח לפני את החוזה, ״אני מציע לך את המנוי כסגן מנהל מחלקת ניתוחי ראש. יש לי אישור בכתב על שחרורך המיידי מבית החולים הר סיני בניו יורק. מבחינתי אתה יכול להתחיל את המשמרת הראשונה שלך כבר הבוקר.״
״אני מודה שהייתי מוכן שתציע לי משרה פחותה הזאת. תודה לך על האמון שאתה נותן בי, ומבטיח לא לאכזב אותך, ״ אני אומר, ומתחיל לקרוא את החוזה.
אני מתקשה להאמין שקיבלתי משרה כל כך נחשקת, ועוד יותר, העלאה משמעותית בשכרי.
אני חותם על החוזה, והוא לוחץ את ידי. פרופסור בנור עובר על החוזה ומחייך. ״אני מבין שאתה מתחיל לעבוד כבר היום.״
הוא מתקשר למזכירה ומבקש ממנה שתכין לי כרטיס עובד, ותג זמני הנושא את שמי ותפקידי. תוך דקות ספורות אני מקבל אותם.
״הזמנתי לך תג קבוע,״ אומרת המזכירה, הוא ישלח למחלקה שלך.״
״טיפלת בבקשה של ד״ר ריילי?״ שואל הפרופסור.
״שלחתי את המידע לתחנת האחיות של מחלקה אלף,״ היא עונה לו.
הפרופסור מגניב מבט לעברי, ואני מעמיד פנים שלא שמתי לב, אבל הלב שלי רוקד מרוב שמחה. סוף סוף מצאתי אותה!
״ספר לי מה הרושם שלך מניו הייבן? היית כאן בעבר?״ שואל הפרופסור בזמן שאנחנו הולכים למחלקה, הוא מתעלם מכך שמזכירתו. חשפה היכן ריילי עובדת.
״הייתי במסעדה אתמול ופגשתי קבוצה של גברים. קבענו להיפגש למשחק כדורסל, אלא ששכחנו להחליף מספרי טלפון.,״ אני אומר.
״אתה יודע את שמם?״ הוא שואל.
״מי שדיבר איתי בעיקר היה צ׳ארלי. אני אפילו לא יודע מה שם משפחתו,״ אני עונה בצער.
״צ'ארלי ימצא אותך,״ עונה פרופסור כור, בדיוק כשאנחנו בפתח המחלקה
פרופסור בנור מציג אותי בפני פרופסור יוניס. בניגוד למראהו הרציני והמוקפד, הוא מאיר פניו אליי. ״ברכותיי על המינוי, דיברתי עם הפרופסור שלך לשעבר, ואני מצפה לעבוד איתך.״
פרופסור יוניס שואל אותי הרבה שאלות, מהנהן בראשו בסיפוק למשמע תשובותיי. ״אני מרוצה מבחירתך פרופסור בנור, והעובדה שהוא בעל ניסיון רב בחדר הניתוח, רק מוסיפה לו נקודות.״
״אמרתי לך שיש לי את המועמד המתאים עבורך. האם אי פעם טעיתי בבחירותיי?״ שואל פרופסור בנור, מעמיד אותו במקומו. אמנם פרופסור יוניס רצה לשבח את מנהל בית החולים על בחירתו בי, אבל אני מסכים שבחירת המילים לא הייתה נכונה.
׳כמה חשוב לדייק במילים, לבחור את הנכונות,׳ עוברת המחשבה במוחי.
פרופסור יוניס מבקש מאחת האחיות לכנס את הצוות בחדר הישיבות כדי להציג אותי בפני כולם. אחר כך הוא מוביל אותי לחדר שלי. איש אחזקה מתקין עליו את שמי והתואר שהוענק לי, ועל כסאי יושב איש התקשורת שמחבר אותי למחשב של בית החולים. ״נשאר רק לקבוע סיסמת כניסה,״ הוא אומר לי.
אני מכניס את הסיסמה הקבועה שלי, והמערכת מתעוררת לחיים.
״מנהל בית החולים נתן לך הרשאה גם לבית החולים ייל לילדים. הוא אומר ומראה לי איך לעבור ממרכז מידע אחד לשני. כמובן שתצטרך לקבל אישור כשאתה נכנס למערכת שלהם. במקרה כזה תקבל הודעת טקסט, עם קוד שהם ישלחו לך. זה נועד להגן על שימוש לא חוקי במערכת.
״ניתוחי הראש, גם של ילדים, נעשים רק על ידי מנתחים מהמחלקה שלך, ולכן חשוב שתהיה לך גישה ישירה לחומר,״ הוא מסביר לי, בעודי תוהה מה עומד מאחורי ההחלטה של פרופסור בנור להעניק לי את הגישה.
אני מודה לו ופונה לחדר האחיות. ההתרגשות סביבי היא מעבר למה שציפיתי. אני עדיין מתקשה לעכל את המשרה שקיבלתי, שהיא וודאי הסיבה להתרגשות.
אלא כשאני רואה שהן בוחנות את אצבעי אני מבין שזאת לא הסיבה.
אני מרגיש געגוע עצום לריילי, ורוצה כבר להכריז על הקשר בינינו. לראשונה אני מרגיש שאני לא רוצה את התואר הרווק הנחשק.
״מתי אתם נוהגים להתחיל עם ביקור הבוקר?״ אני שואל את אנסטסיה שמציגה את עצמה כאחות הראשית של המחלקה.
״למעשה, הביקור אמור להתחיל בעוד חמש דקות. היינו כל כך נרגשים מבואך, שלא שמנו לב,״ היא אומרת לי בביישנות.
״אם כך אחכה עם קריאת התיקים הרפואיים, ואתעדכן במשך הביקור,״ אני אומר. אני בוחן את לוח התורניות ומשנן את שמות הרופאים. במחלקה נמצאות היום שתי רופאות, והשאר גברים. אני מסתכל על כל השבוע. לפי מה שנראה לי יש שלוש רופאות, ואני תוהה איך מערכת היחסים ביניהן לבין הגברים.
אני מחליט לא לשאול איש, אלא ללמוד הכל בעצמי. פרופסור בנור רמז לי שהיחסים במחלקה לא טובים, ואני מתכוון לשנות זאת בהקדם. אני זוכר איך ריילי הרגישה כשעמיתיה למחלקה התייחסו אליה בצורה לא נאותה. וניזכר בחיוך איך הם היו מופתעים לגלות שהיא עברה את מבחני ההסמכה לפניהם.
ביקור הרופאים הבוקר נמשך יותר מהרגיל, כיוון שהרופאים מעדכנים אותי באריכות. ניכר עליהם שהם מנסים להרשים אותי. אני מחמיא להם על האופן בו הם מעבירים את המידע, מה שגורם להם להרגע מעט. אני לא מאשים אותם, בסופו של דבר הם לא יודעים עליי דבר.
״בסביבות אחת אנחנו אוכלים צהריים יחד בחדר הישיבות,״ אומרת אנסטסיה, כשהיא מביאה לי קבוצה של תיקים שביקשתי.
״תודה, אבל היום יש לי תוכניות אחרות,״ אני אומר. אני רואה את האכזבה על פניה.
אני מורידה מעליי את המסכה, ופושטת את החלוק הירוק של חדר הניתוח. "עשית מה שיכולת ד״ר ריילי,״ אומר ד״ר ברנדי, ״את יודעת שלא תמיד הכל בידינו.״
״אני יודעת, אבל זה לא מקהה את הכאב. כל ילד שאנחנו מאבדים, הוא עולם ומלואו, עוד הבטחה שלא קיימנו.״
אני הולכת לתחנת האחיות, ומשתדלת שאיש לא יראה כמה קשה לי. הבוקר קמתי עם הרגשה שמשהו עומד לקרות, לא חשבתי שזה יהיה בגלל שאני אפסיד במלחמה על חייו של מטופל קטן. ״תסתכלי עליי ד״ר ריילי. את נקראת לחדר ניתוח כשכבר אי אפשר היה לעזור. הילד לא שייך למחלקה שלנו, ובכל זאת את עשית הכל כדי לנסות להציל אותו,״ אומרת לי רוז.
אני רואה אותה מסתכלת לעבר הדלת ופותחת זוג עיניים גדולות. ״ לא סיפרת לי שאבא של קיידן כאן עובד בייל, ״ היא אומרת בהתרגשות.
אני רוצה לשאול אותה על מה היא מדברת, אלא שאז הריח של הבושם שלו מציף אותי. ׳האם אני מדמיינת?׳ אני מסתובבת לאחור, וסקיילר עוטף אותי בחיבוק החם שלו, בדיוק כמו ביום הראשון שנפגשנו, בדיוק כשאני כל כך זקוקה לו.
רגע לפני שאני מניחה את ראשי על חזהו, אני מבחינה בכיתוב על התג שלו
ד״ר ס. סינקלייר
סגן מנהל מחלקה
ניתוחי ראש
בית החולים ייל
