תוך זמן לא רב אני מקבל אישור שהמייל שלי התקבל.
ד״ר ס. סינקלייר היקר,
הריני לאשר קבלת המייל ששלחת בנוגע למשרה בבית החולים ייל ניו הייבן.
פרטיך הועברו למנהל בית החולים פרופסור ר. בנור, והוא יזמן אותך לראיון בהקדם.
בברכה
ט. ספנסר
מזכירת מנהל בית החולים
אני מתרגש לקרוא שאוזמן בקרוב לראיון, ומתחיל לתכנן את צעדיי הבאים. אני נכנס למנוע החיפוש, ומחפש בית מלון שנמצא במרחק נסיעה לא רב מבית החולים, ושמח למצוא כמה בתי מלון שיש להם חדרים פנויים.
אני מעיין בכל אחד מהם, בוחר מביניהם דווקא את הפחות מפואר, אבל לפי התמונות הוא מרגיש לי ביתי יותר, ומכניס אותו לרשימת המועדפים.
כיוון שאני מתכוון להשתקע בניו הייבן, אני עובר בחדרי הדירה וחושב מה חשוב לי לקחת ממנה. הזיכרונות מציפים אותי.
*
״למה את בוכה?״ שאלתי את ריילי.
ישנם גברים שדמעותיה של האישה מעלים את חמתם. בעצם גם אני לא סבלתי אף פעם שאישה מזילה לידי דמעות, אבל עם ריילי זה היה שונה, הרגשתי אבוד מול דמעותיה.
״אני בהיריון,״ היא אמרה שטופת דמעות, ״אני לא מאמינה שזה קרה.״
אני לא בטוח מה המילים המדויקות שאמרתי. ״אני לא מוכן לילד,״ אני חושב.
מיד אחר כך הגיעה הקריאה להגיע דחוף לבית החולים, כך שלא באמת דיברנו על כך. על מה שקרה באותו יום למדתי רק מההקלטה.
אני עומד בחדר האמבטיה, פותח את הארון שלה ומוצא בו את מוצרי הטיפוח שלה. שלוש שנים ויותר חלפו מאז אותו יום, ומעולם לא פתחתי אותו.
אני מתיז מעט מהבושם שלה, ומרגיש לחץ בחזה. איך יכולתי לנהוג בה באופן כזה? למה לא עצרתי באמצע היום להתעניין בשלומה? הרי ראיתי את ההלם על פניה.
יכולנו להיות כעת הורים לילד אחד אולי שניים.
*
פתאום זה מכה בי. היא דיברה על כך שיש לה ילד. מה זה אומר?
אני נזכר שמרק, אביה של ריילי, שאל אותי למה אני חושב שהיא לא נשואה ואם לילדים. האם זה אומר ש… מצד שני הוא סלל לי את הדרך אליה.
בהקלטה נשמע בברור שהיא נמלטה מהמרפאה. הכעס שלה כלפיי כשנפגשנו בחדר הישיבות של הרופאים, ומילותיה על אבי הילד שלה, מקבלים לפתע משמעות אחרת.
אני נרעש כולי. זה אני שנטשתי אותה, לא רק היא אותי. ובכל זה אשמה האישה שילדה אותי, שלא ראויה שאקרא לה אימא.
הימים הבאים עוברים עליי בעינויים. אני בא למשמרות שלי כרגיל, נקרא עדיין לבוא מוקדם יותר במקרה חירום, וממתין להודעה מפרופסור בנור.
יום שישי היום.
המשמרת שלי מתחילה בלי שום דרמות מיוחדות. הכל מתנהל כרגיל. קבלת המחלקה, ביקור בוקר בחדרי החולים, ושביעות רצון מההתקדמות של המנותחים שלי. משפחות החולים באות להודות לי על הטיפול המסור, אבל הלב שלי נמצא כבר בניו הייבן. אני כבר חסר סבלנות לפגוש אותה, ולמצוא את הדרך אל הלב שלה.
הפרופסור מבקש ממני להיכנס לחדרו.
״אז מה ד״ר סינקלייר, אתה חושב שאני לא שם לב להסתודדויות שלך עם הפרופסור,״ מסנן לעברי ד״ר בלייר, ״אתה כבר לא יכול לחכות לרגע שתהיה המנהל שלי, נכון?״
״כמה שאתה טועה,״ אני אומר, ופונה לעבר חדרו של הפרופסור.
״אני לא מאמין לך,״ הוא פולט לעברי בזעם עצור.
עומד לי על קצה הלשון לומר לו שאכן התפקיד הוצע לי אבל דחיתי אותו, אבל לא מוצא בכך טעם. אני מתעלם, ונכנס לחדרו של הפרופסור.
״הייתה לי שיחה עם פרופסור בנור מבית החולים ייל ניו הייבן,״ אומר הפרופסור ברגע שאני מתיישב מולו, ״אני מבין שיש משרה פנויה עבורך בבית החולים. שוחחנו ארוכות עליך. שיתפתי אותו בכך שהצעתי לך להיות סגן מנהל מחלקה, והופתעתי כשאמרת לי שאתה פורש מבית החולים. אתה בטח מבין שלמרות הצער שבדבר, המלצתי עליך בחום לתפקיד סגן מנהל המחלקה של ניתוחי ראש.
אני רואה שהפרופסור מהסס. הוא מביט עליי דקה ארוכה. ״בבקשה תאמר לי מה שאתה מהסס לומר,״ אני מבקש, ותוהה מה הוא מסתיר ממני. הרי אמר שהוא המליץ עליי בחום.
״הוא התעניין לדעת מה גרם לך לעזוב את בית החולים. היססתי, הרי זה קשור לענייניך הפרטיים. ואז הוא שאל אם אתה בזוגיות. הייתה לי הרגשה שהשאלה הזאת לא נשאלה סתם, ועדיין היססתי.
הוא הסביר שמעניין אותו לדעת מדוע בחרת דווקא בבית החולים שלו. הרי לבית החולים הר סיני יש סניפים במדינות אחרות. עניתי לו שאני חושב שהוא יודע את התשובה.״
אני יודע שאני אמור להרגיש הקלה, אבל עדיין מרגיש את המתח בכל תא בגופי.
רק כשאני יוצא מחדרו של הפרופסור, אני נזכר שהוא לא אמר לי מתי הוא משחרר אותי מבית החולים. אני רוצה לחזור ולשאול אותו, כשנשמעת התרעת הודעה נכנסת.
פרופסור ר. בנור מבקש שתגיע לראיון במשרדו ביום שני בשעה שמונה וחצי. נא אשר הגעתך.
אני מרגיש הקלה עצומה. יש לי סופ״ש שלם כדי להתכונן. אני מתנהג כרגיל, יוצא עם לוי וחבריי לשתות, ולא אומר מילה אחת על מה שעתיד לקרות.
״אתה נראה רגוע יותר. פגשת מישהי מיוחדת?״ מתעניין לוי.
״היה לי שבוע קשה, ואני שמח שהוא נגמר. זה כל הסיפור,״ אני אומר. אני לא משקר. השבוע שמסתיים היום, היה בלתי נסבל עבורי.
פרופסור בנור
״דיברתי עם הפרופסור של ד״ר סינקלייר בבית החולים הר סיני. למדתי ממנו שהוא רופא מבריק, וכי הוצעה לו משרת סגן מנהל מחלקה, וכמובן העלאה משמעותית בשכר. לא רק, אלא שהוא שיבח את אופיו הנוח. הוא מודע היטב ליכולותיו, אבל אינו מתנשא על אחרים. ברוב הניתוחים, כך הוא סיפר, הוא הרופא המוביל,״ אני מספר לנעמי על השיחה שהייתה לי.
״הפרופסור שיתף אותי בכך שהיה המום מבקשתו של ד״ר סינקלייר לפרוש מעבודתו בבית החולים. שאלתי אותו אם הוא בזוגיות, וניכר היה שהוא מהסס לפני שענה לי שלא.
אחר כך שאלתי מדוע הוא עוזב. התשובה שלו הפתיעה אותי, הוא ענה שאני יודע את התשובה. את כבר מבינה שהוא יודע שהסיבה לכך היא הילדה שלנו.
איך הוא מצא אותה, אין לי מושג. אני יודע שזה לא בא ממנה.
זימנתי אותו לראיון ביום שני בשמונה וחצי, לפני שמתחילה משמרת הבוקר. את ההחלטה שלי כבר עשיתי, הוא נראה לי המועמד המושלם. הוא בדיוק מה שהמחלקה צריכה כדי לנסוק לגבהים, אחרי כל הקשיים שהיא עברה.
ההתלבטות שלי היא, אם אנחנו מספרים לריילי או…״ אני מביט על נעמי.
״אם הוא באמת רוצה לבנות איתה את חייו, בוא ניתן לו לחזר אחריה, וניתן לה להחליט אם היא מעוניינת,״ אומרת נעמי. ״אם היא תשאל מדוע לא ספירת לה, אני אומר לה שהתלבטנו, ובחרנו לתת לדברים לזרום בקצב שלהם.
בסופו של דבר שניהם עובדים תחת המטריה של בית החולים ייל, אבל בית החולים ייל לילדים הוא עדיין יחידה נפרדת, בבניין נפרד.
ראיתי את המבט בעיניה של ריילי כשדיברה עליו. היה בהן הרבה כאב, ואני יודעת שהרגש כלפיו עדיין בוער בתוכה.״
נעמי ואני מסכמים בינינו לא להזכיר במילה את הראיון. זאת משימה לא פשוטה בהתחשב בעובדה שאנחנו עומדים לסעוד יחד בשבת. הקטנים שלנו מאד קשורים לדודה ריילי, ולקיידן, אותו הם מחשיבים כאח.
הוריה של ריילי מפתיעים ובאים לביקור, מה שהופך את הארוחה לחגיגית במיוחד, כיוון שאווה, אימה של ריילי, משתלטת על המטבח ומכינה לנו ארוחה חגיגית במיוחד.
מרק מסמן לי שהוא רוצה לדבר איתי. ״ספר לי מה חדש בבית החולים?״ הוא מפתיע אותי.
״הכל בסדר גמור. אנחנו עומדים יפה בתקציב, ומרחיבים את המחלקות לפי התוכנית שקבעתי בתחילת השנה.
ריילי שוב פורחת במחלקה, הרופאים מעריצים אותה, והפרופסור העניק לה תואר של רופאה בכירה. אני צופה לה עתיד מבריק, ויודע שהפעם היא שבה לתמיד,״ אני אומר, מנסה להבין מדוע הוא שואל.
״עשיתי מעשה, שלא חשבתי שאעשה מעולם. אני שומר מפניה סוד, ורוצה להוריד את המשא הכבד מכתפיי,״ הוא מדבר בשקט, ושוקל את מילותיו.
״אני יודע שלמרות גילכם הצעיר, אתם אימצתם אותה כבת. הקשר ביניכם הוא מופלא בעיניי, וגורם לי הרבה שקט ביודעי שהיא לא לבד,״ הוא ממשיך להוביל אותי לעבר מה שהוא רוצה לומר.
״אתה יודע שנעמי שלי הכירה אותה כמה שעות אחרי הגיעה לכאן, ונפשה נקשרה בנפשה של ריילי. מעולם לא ראיתי את נעמי עם אף אחת כך לפני ריילי, ובכלל.
ריילי היא אישה מיוחדת במינה. עם כל הקשיים שהיא עברה, היא מקרינה תמיד שמחה ואופטימיות. איש לא יכול לנחש איזה טלטלות היא עברה,״ אני אומר לו.
״אני עשיתי מעשה. אני רוצה שתדע שמחשבותיי היו כולן על טובתה של ריילי. נילחמתי למענה, לא בחרתי בדרך הקלה, הערמתי קשיים. רק כשהייתי משוכנע שמה שנאמר לי, אמת הוא, תמכתי בכך,״ אומר מרק.
למרות שאני מתחיל להבין שהוא מדבר על סקיילר, אני מחכה שהוא יאמר זאת בפה מלא.
״הוא היה אצלי, וסיפר לי את הסיפור מהצד שלו. מסתבר שאימו שיקרה לריילי, אבל שיקרה גם לו. ריילי שלחה לו את ההקלטה של המפגש שלה עם אימו, והוא שמע את מה שנאמר לה., מה שגרם לו לנתק את הקשר עם משפחתו לחלוטין, והוא אף ביקש מהם שימחקו את שמו מצוואתם. הוא מחפש קונה לדירה שלו, ומתכנן לקנות כאן בית עבורם.
אבל לפני שהוא יבוא אליה, הוא רוצה להיות בטוח שתהיה לו כאן עבודה.״
הוא מביט עליי, ״אני לא שואל אותך אם הוא פנה אליך, אבל רק רוצה שתדע שלא מסרתי לו היכן היא גרה, רק את שם בית החולים.״
״ביום שני הוא יבוא אליי לראיון. דיברתי כבר עם מנהל המחלקה שלו בהר סיני. קיבלתי כבר החלטה להציע לו את משרת סגן מנהל המחלקה. אני יודע כמה עמדו להציע לו בבית החולים הר סיני, וזה הסכום ההתחלתי שאציע לו.
כמובן מרק, שגם אני לא סיפרתי לה כלום. הייתי מאד חצוי. גם אני לא הסתרתי ממנה אף פעם דבר. אני חושב שהוא זה שצריך לחפש את הדרך אליה,״ אני אומר לו.
״אני מרגיש הקלה עצומה ששיתפתי אותך. הוא מאד אוהב אותה, ואני יודע שהיא תמצא שוב את האושר שלה איתו,״ אומר מרק, וכל המתח ששרר בחדר בתחילת השיחה בינינו, נמוג.
שנינו מסתכלים על ריילי. אני שמח לראות שהיא עסוקה עם הילדים. ״ריילי רוצה לקנות בית. יש כעת כמה בתים למכירה, אבל היא מתלבטת ביניהם,״ אני משתף את מרק.
״אני אשמח לקבל מידע,״ אומר מרק.
״מה אתם מסתודדים שם?״ שואלת פתאום ריילי.
״סיפרתי לאביך על הבתים שנמצאים כאן למכירה,״ אני עונה. אני מרגיש הקלה שנושא השיחה בינינו השתנה, כך שאני לא נאלץ להתחמק ממנה.
״זה הכל נחמד, אבל אין לי תקציב של מיליונים,״ היא אומרת.
״יש לך… אותנו,״ אומר מרק.
״מה פתאום!״ היא ממהרת לומר, ״אני לא מוכנה לשמוע על כך.״
״מה את לא מוכנה לשמוע?״ שואלת אווה בחשש. אני מניח שהיא חושבת שסיפרנו לה על סקיילר.
לפני שאני מספיק לומר מילה אווה ממשיכה. ״ארן דיבר עם משפחת סינקלייר על מה שקרה באירוע שלהם. סקיילר היה המום, לא היה לו מושג שהותקפת,״ היא אומרת.
״אני לא מבינה למה ארן עשה זאת, כשביקשתי במפורש שתניחו לנושא, ואיך זה קשור לזה שאבא חושב שאני אקח מכם כסף לקנות בית? בבקשה תגידי לי שהוא לא הגיש תביעה נגדם,״ אומרת ריילי בטון מתוח.
״ברור שלא, הרי ביקשת שיניחו לנושא,״ מגיבה אווה מייד.
״אז למה הוא בכלל פנה אליהם?״ שואלת ריילי.
אווה מספרת לה מה קרה בבית הקפה, על האיומים שלהם, והסבירה שהיא ביקשה מארן לבוא כדי יסביר להם שהם לא רצויים בבית הקפה חלומות.
״הפגישה הזאת קרתה אחרי שחזרת לכאן,״ מסיימת אווה את דבריה.
״יופי, אז הוא יודע. עכשיו תסבירי לי מה זה קשור לעובדה שאני רוצה לקנות בית בכוחות עצמי?״ שואלת ריילי.
אווה קולטת שהיא עשתה טעות, ולא פירשה נכון את מילותיה של ריילי. ״באתי להזמין אתכם לשולחן,״ היא מתעשתת מייד.
״היא לא יודעת,״ לוחש מרק לאווה.
״כבר הבנתי,״ היא לוחשת לו חזרה נבוכה.
.
יום חמישי בצהריים אני נועל את דלת דירתי, ויורד ללובי. אני מפקיד עותק של המפתח של הדירה ותיבת הדואר בידי השומר.
״העמדתי את דירתי למכירה. משרדו של עורך הדין כריס ברוקלין מטפל בנושא. אני מבקש שתשמרו לי את הדואר. אני נוסע מחוץ לעיר, ואין לי מושג מתי אחזור. אני משאיר כאן את האופנוע, ואודיע לכם מתי יבואו לאסוף אותו.״
אני יורד לחניון. הרכב שלי עמוס קרטונים ומזוודות. כל מה שחשוב לי נמצא שם. לכריס אמרתי שאני מוכן להשאיר את הרהיטים בדירה.
*
״אני רוצה להתחיל מחדש. קרו דברים בדירה הזאת שאני רוצה שישארו בה, שלא אקח איתי זכרונות כואבים,״ אמרתי לו.
הוא הביט עליי בשתיקה.
״גיליתי לאחרונה שלא רק שמרגו סיפרה לכולם שאנחנו עומדים להתחתן, אלא ערכה מסיבת אירוסין במסווה של מסיבת יום הולדת, הזמינה את חברת הקייטרינג בבעלותה של המשפחה של האישה שאני אוהב, ותקפה אותה באלימות.״ אני מספר לו. קשה לי לדבר על זה.
״אני לא מבין. ואיפה אתה היית?״ הוא שואל.
״מרגו ביקשה שאעדר מהבית בזמן שהיא מארגנת את המסיבה. זה קרה כשחזרתי ועליתי להתארגן בחדרי.
ריילי הובהלה לבית החולים בלונג איילנד, כיוון שספגה פגיעה בראשה, ולי לא היה מושג על כך. זה נודע לי ממש לאחרונה, כשארן רוטשילד הראה הקלטה שצילם אחד העובדים.
אני מתכוון לפתוח דף חדש איתה, ולכן אקח מכאן רק דברים אישיים.״
אני יודע שהיא אהבה את האופן בו עיצבתי את הבית, אבל מאמין שהיא לא תרצה דבר מכאן היום. אני רק מקווה שאותי היא כן תרצה.
*
קונטיקט גובלת עם ניו יורק, אבל אני לא זוכר אם אי פעם ביקרתי בה. אני נכנס לאפליקציית הניווט ורוצה לנסוע לאורך המים, בכביש תשעים וחמש צפון אלא שמגלה שלא רק שיש קטעים בתשלום, שזה דווקא לא היה מרתיע אותי, אלא שהדרך עמוסה. ׳תמיד אוכל לנסוע מניו הייבן לחוף,׳ אני חושב לעצמי
אני בוחר לנסוע בכביש המהיר חמש עשרה צפון בו התנועה זורמת, וכך אגיע מהר יותר. יום ראשון היום ועדיף שאגיע מוקדם. אני שם מוסיקה ברקע כדי להרגיע את ההתרגשות שאוחזת בי, אבל זה רק מעצבן אותי.
אני יוצא לדרך, לוחץ על הגז ומחכה כבר שמנהטן תהיה מאחוריי. השלט ברוכים הבאים לקונטיקט מולדת הבייסבול גורם לי לחייך, שכן זה ענף הספורט שלי, למרות שבשנים האחרונות נהגתי לשחק גם כדורסל בפארק.
הכביש פנוי יחסית, ואני מגביר מהירות. כמה הייתי רוצה לרכב כעת על האופנוע, לגמוע את המרחק במהירות. ׳ואולי זה טוב שאני עם הג׳יפ, אחרת הייתי בטח נוסע במהירות מטורפת. ׳כל מייל שאני גומע מקרב אותי אליה, וזה מה שחשוב,׳ אני מנסה להרגיע את עצמי.
אני נכנס לפאתי ניו הייבן, ומגיע תוך דקות ספורות לבית המלון. אני מחנה את הרכב בחניה, ונכנס להודיע על בואי. מקום הזה הוא מרגיש מאד נעים, ואני מודה על כך שבחרתי בו על פני מלון חמישה כוכבים.
פקידת הקבלה מקבלת אותי בחיוך, נותנת לי את המפתח לחדרי, ומסבירה לי מה המלון מציע.
״לכמה זמן באת?״ היא שואלת.
״יש לי מחר ראיון עבודה. אני מניח שאשאר כאן עד שאמצא בית,״ אני עונה לה.
״אתה חדש בעיר?״ היא שואלת.
״כן,״ אני עונה.
״אם כך אני יכולה להמליץ לך על מסעדה טובה. בג׳ון דנפורט יש מבחר עשיר של מנות, והיא אהובה מאד על צעירי המקום. תוכל להכיר שם הרבה אנשים,״ היא מציעה.
אני מודה לה, מעלה את המזוודה שבה ארזתי בגדים לימים הקרובים, ומחליט לנסוע למסעדה. היא ממוקמת במקום מרכזי, ואין לי בעיה למצוא אותה. אני מחנה את הרכב ונכנס לתוכה. קבוצה של ארבעה גברים ממתינה למארחת שתבוא להושיב אותם.
כבור דקות מעטות היא מגיעה. ״אז אתם חמישה היום צ'ארלי?״ היא שואלת.
״לא, אנחנו ארבעה כמו תמיד,״ הוא מתקן אותה.
״ומה איתו?״ היא שואלת.
אני רוצה לענות, אבל אז הוא מסתכל עליי, ונועץ בי מבט ממושך. ״אתה מאד מוכר לי, ראיתי את הפנים שלך, רק שאני מנסה להיזכר איפה.״
״הגעתי ממש לפני שעה לעיר, ואף פעם לא הייתי כאן בעבר,״ אני אומר.
״הוא מושיט ידו אליי. ״אני צ׳ארלי,״ הוא אומר, ״צדקת מתוקה, אנחנו חמישה,״ הוא אומר למארחת שמסמנת לנו לבוא אחריה.
״אני נשבע לך שהפנים שלך מוכרות לי,״ הוא אומר לי ומכווץ את גבותיו בניסיון להיזכר, ״לא אמרת לי מה שמך.״
״שמי סקיילר,״ אני אומר. משום מה שמי מעלה חיוך על פניו.
״ומה מעשיך בניו הייבן?״ הוא שואל.
״יש לי מחר ריאיון עבודה,״ אני עונה בתמצות.
״איזה יופי! שיהיה לך בהצלחה. זה אומר שאתה מתכוון להשתקע כאן. בבקשה תאמר לי שאתה משחק כדורסל, פיט מחוץ לעיר, וחסרה לנו יד ביום רביעי,״ אומר צ׳ארלי.
״אני אבוא בשמחה. אני מציע שנדבר אחרי ראיון העבודה,״ אני אומר לו.
אנחנו מבלים כמה שעות יחד, ואני מרגיש מאד נעים בחברתם של חבריי החדשים. ניו הייבן בהחלט מאירה אליי פנים.
״אני אתקשר אליך מחר לשמוע איך היה הריאיון,״ אומר צ׳ארלי כשאנחנו נפרדים.
רק כשאני מתחיל לנסוע אני קולט שלא החלפנו מספרי טלפון.
