אני יוצא מבית הוריי, ומתקשר לאחיי בקבוצת הווצאפ שלנו האחים סינקלייר. אוליבר הבכור עונה ראשון. ״הכל בסדר אח קטן? כבר כמעט חצות?״
אני רואה שג׳יידן מצטרף. ״אתה לא מבין אוליבר, סקיילר השתגע! הוא בא כעת לבית של ההורים והתנפל על אימא בצעקות.״
״אז אתה יודע,״ אני אומר, ״דווקא הימרתי שהיא תתקשר לאוליבר קודם.״
״אתה מוכן להסביר לי מה קורה?״ שואל אוליבר.
״אימך חושבת שהיא יכולה להכתיב לי את החיים. זה התחיל כשאסרה עליי ללמוד רפואה, כי זה לא מתאים לעסק המשפחתי,״ אני מתחיל לומר.
״נו באמת סקיילר, עכשיו נזכרת לבכות על מה שקרה לפני למעלה מעשור? הרי בסופו של דבר עשית מה שרצית, ואתה רופא,״ מרים עליי אוליבר את קולו.
״אולי בעיניך זה דבר פעוט. אתה לא הצטרפת לעסק המשפחתי, וגם לא ג׳יידן. האם מישהו בא אליכם בטענות אי פעם?״ אני שואל.
״זה מה שמעסיק אותך בחצות הלילה, עשר שנים אחרי?״ שואל אוליבר בחוסר סבלנות.
״אני מבין שלא מעניין אותך מה יש לי לומר, אז אני אגש ישר לשורה התחתונה. פרשתי ממשפחת סינקלייר, ביקשתי מאבא שימחק את שמי מהירושה. לילה טוב לכם,״ אני אומר ומנתק.
אוליבר מתקשר מייד. ״אני מקשיב לך סקיילר. אני בטוח שהייתה סיבה טובה לצעד הדרסטי הזה.״
״היא החליטה שאני לא זכאי לאהוב את מי שהלב שלי בחר, היא שיקרה לי, לבן שלה, ולאישה שאני אוהב. לא רק, היא כפתה עליה להפיל את התינוק שלנו.
אולי בעיניך זה מקובל, אבל אני לא מוכן להיות חלק מזה יותר,״ אני אומר.
״אתה בטוח במה שאתה אומר? כי זה נראה לי מופרך,” אומר אוליבר.
״אני יכול להוכיח לך מה היא אמרה לה, אבל אני נוהג באופנוע כעת,״ אני אומר לו.
“נו באמת סקיילר.״ ברור לי שהוא לא מאמין לי.
אני מאותת, עוצר בצד, ושולח לו את ההקלטה. ״שלחתי לך הקלטה של ריילי. אני לא מעוניין לדון בזה יותר. רציתי רק שתדע שהחלטתי להתנתק מהמשפחה. אני מאחל לכם כל טוב.״ אני אומר, ומנתק.
אני חוזר הביתה, מוציא בקבוק ויסקי ממקרר המשקאות וממלא כוס. אני אוחז בה, והולך לשבת במרפסת הצופה על נהר ההדסון.
׳איפה אני אמצא אותך אהובה שלי?׳ אני מדבר אליה בקול.
אני רוצה להשתכר, שלא ארגיש בכאב העצום שמפלח את החזה שלי. אני מתחיל ללגום באיטיות מהמשקה שזורם במורד גרוני, ונכנס למחזור הדם שלי.
האיתורית מחזירה אותי למציאות. ״ד״ר סינקלייר מדבר. קיבלתי קריאה. אני לא מרגיש טוב, ולא אוכל להגיע,״ אני אומר למוקדנית, ״תתקשרי לרופא התורן.״
״הרופא התורן היום הוא ד״ר בלייר, והוא הורה לי לבקש ממך להגיע,״ היא מסבירה לי.
״אני לא מסוגל,״ אני אומר, ״אני לא בטוח שאהיה מסוגל להגיע מחר למשמרת אחר הצהריים.״
אני שופך את יתרת המשקה, ועולה לחדר השינה. השינה נופלת עליי מייד.
הבוקר מגיע מוקדם מידי. אני עדיין עייף מכדי לקום. אין לי מושג כמה שתיתי, כיוון ששפכתי את שארית המשקה בהיסח הדעת.
אני מקפיד במיוחד על הופעתי היום, אני חייב להראות במיטבי.
המקום הראשון שבו אני מבקר, הוא מחלקת הילדים. אני מבקש מהפרופסור לדבר איתו ביחידות. הוא מתפלא, אבל נעתר לבקשתי.
״אני מבין שד״ר ווסטון כבר לא עובדת כאן,״ אני מתחיל את דבריי. הפרופסור נע על כסאו בחוסר נוחות. ״אני מבקש לדעת היכן היא עובדת.״
״אני יודע שהיה ביניכם קשר בעבר הרחוק. אתה ודאי מבין שלו רצתה להיות בקשר איתך, היא הייתה אומרת לך בעצמה היכן היא עובדת.״
״היה בידי מידע שגוי, וזה מה שגרם לי להתנהג אליה בצורה לא נאותה,״ אני אומר לו, ״אני רוצה להתנצל בפניה.״
״זה לא משנה את העובדה שלא אמסור לך את שמו של בית החולים בו היא עובדת,״ הוא עונה לי בקשיחות.
אני מחליט לנסוע לדירה שלה. השוער מקבל את פניי במאור פנים, ושואל אם באתי להיפגש עם סוכנת הנדל״ן שמטפלת במכירת הדירה של ד״ר ווסטון, כי לפי מה שנאמר לו יש כבר כנראה קונה לדירה.
״היא נמצאת בבית?״ אני מנסה להבין.
״שמעתי שהיא עזבה את ניו יורק לפני שבועיים אולי יותר, אני לא יודע בדיוק,״ הוא עונה לי.
אני חוזר לדירתי, ומתקשר לעורך הדין כריס ברוקלין. ״אני מבקש למכור את דירתי,״ אני אומר לו, ושואל אותו מתי נוכל להיפגש.
״הגעתי לניו יורק לביקור קצר בן יומיים, אתה פנוי הבוקר?״ שואל כריס.
״אני מתחיל לעבוד רק אחר הצהריים,״ אני עונה.
״מתאים לך להיפגש עוד שעה?״ הוא שואל.
״בטח,״ אני עונה לו, ״אני כבר שולח לך את הכתובת.״
בזמן שאני ממתין לכריס, אני יושב לכתוב מכתב התפטרות מבית החולים הר סיני ׳בשל נסיבות משפחתיות.׳ אמנם אין לי עדיין מושג היכן ריילי, אבל אני נחוש בהחלטתי למצוא אותה. אני ממשש את טבעת האירוסין התלויה על השרשרת סביב צווארי. ׳בקרוב אענוד אותה על אצבעך,׳ אני מבטיח לה בליבי.
אני מנסח את המכתב מספר פעמים, עד שאני מרוצה ממנו.
כריס מגיע לדירה, ואני עורך לו בה סיור. הוא לא מסתיר את התפעלותו. ״היא מיוחדת במינה. מותר לשאול למה אתה רוצה למכור אותה?״ הוא שואל.
״אני עוזב את ניו יורק, וזקוק לכסף כדי לרכוש בית אחר,״ אני מסביר את החלטתי.
״אני מניח שאתה עובר ללונג איילנד״ הוא אומר, ״הדירה שלך שווה מעל חמישה מיליון, אכן תוכל לקנות מה שאתה רוצה. אני רק מזכיר לך שהתנועה לעיר תגזול ממך זמן נסיעה רב.״
״זה מסובך,״ אני עונה, ״אני עוזב את ניו יורק, וגם את בית החולים.״
״הכל בסדר סקיילר?״ הוא מביט עליי בדאגה.
״כן,״ אני עונה קצרות.
״אתה לא נראה לי אדם לא אחראי, אני רק מבקש לדעת שלא הסתבכת במשהו שמאלץ אותך לעזוב,״ הוא בהחלט נראה מוטרד.
״ממש לא,״ אני מחייך, ״אני עוזב בעקבות אהבת חיי.״
אני שמח שהאיתורית מצלצלת ומונעת ממני להסביר שאין לי מושג היכן היא. אני מתנצל, ומתקשר למחלקה.
״אני אחפש לך קונה,״ אומר כריס, ועוזב.
״קח את הזמן, כפי שהבנת אני לא לחוץ.״ את המשפט הזה אני מוסיף כיוון שאיני רוצה שימצא לי קונה שמחפש מציאה. בסופו של דבר אחרי פרישתי מהמשפחה, עליי להיות מחושב יותר.
אני נאלץ להקדים את בואי למחלקה, לוקח את מכתב ההתפטרות, ויוצא לבית החולים.
כשאני מגיע למחלקה, אני מבקש מהפרופסור לדבר איתו. ״לפני שאתה מתחיל, אני יודע שהמצב הפך בלתי נסבל, ואתה מקבל קריאות רבות מהרגיל, זה עומד להשתנות. אני עומד להכריז בקרוב על המינוי שלך כסגן מנהל מחלקה,״ הוא אומר. אין ספק שהוא בטוח שבאתי להתלונן לפניו.
״אני רוצה לומר לך שאין לכך קשר לעובדה שאביך ביקש לתרום סכום נאה למחלקה,״ מוסיף הפרופסור.
״אין לי מושג על מה אתה מדבר,״ אני אומר לו, ובתוך תוכי אני רותח על הצעד של אבי. ׳מה גורם לו לעשות זאת? האם הוא מנסה להפגין את עושרו מולי?׳
אני מוציא מכיס המעיל שלי את מכתב ההתפטרות. ״אני מודה לך על האמון שלך בי, אבל אני לא יכול לקבל את המינוי. נסיבות משפחתיות הביאו אותי להחלטה שעליי להגיש את התפטרותי מבית החולים.״ אני מניח את המכתב על השולחן.
הפרופסור קורא אותו בפנים חתומות. ניכר עליו שהוא בהלם. ״יש משהו שאני יכול לעשות כדי לשנות את דעתך?״
״האישה שלי עזבה את ניו יורק, ואני נוסע אליה,״ אני עונה לו באיפוק.
״לא ידעתי שיש לך מישהי חשובה בחייך. מאז שהסתיימה מערכת היחסים שלך עם ד״ר ווסטון, לא …״
אני קוטע אותו. ״היא האחת.״
״אני מודה שזה הדבר האחרון שציפיתי שתאמר לי,״ הוא אומר לבסוף.
״נגמר לי האוויר בריאות בלעדיה,״ אני אומר.
״מגיעים לך הרבה ימי חופש. תן לי זמן לעכל את זה, ואודיע לך מתי אוכל לשחרר אותך באופן רישמי.״
אני מתחיל את המשמרת כאילו דבר לא נאמר. מצפה לי ניתוח היום, ואני מבצע אותו במקצועיות.
אני שוב מחפש אותה ברשתות החברתיות, ולא מוצא. גם באוניברסיטה אין להם את כתובתה המעודכנת, לא רק, אלא שהם מתפלאים לשמוע שהיא עזבה שוב את ניו יורק.
אני מבין שאין לי ברירה, אלא לבקש מאביה להיפגש איתו.
״אני לא רואה שום סיבה להיפגש איתך,״ הוא אומר לי בקור, ״אם בתי הייתה רוצה קשר איתך, לא היית צריך לפנות אליי.״
״רק לפני זמן מה נודע לי באמת מה הסיבה לעזיבתה לפני שלוש שנים. אני רוצה להיפגש איתה ולתקן את המצב עבורינו,״ אני אומר לו.
״ולמה אתה חושב שהיא תסכים לדבר איתך?״ הוא שואל בטון קשוח.
״היא שלחה לי הקלטה של מה שקרה ביום ההוא שהיא אולצה לסיים את ההיריון,״ אני אומר לו.
״אני מבין,״ הוא אומר.
״אני אוהב אותה מר ווסטון, מעולם לא הפסקתי לאהוב אותה. אני מתקשה לתפקד בלעדיה. גם אם היא לא תרצה להיות איתי, אני חייב לומר לה שכשם שאימי שיקרה לה, ואמרה דברים שלא אמרתי, אני מאמין שהיא שיקרה לי והמציאה דברים שריילי לא אמרה לה,״ אני אומר.
״אז תאמר לה זאת, והיא תדע. מה זה משנה כעת? היא בנתה חיים במקום אחר בלעדיך,״ הוא אומר.
״כבר למעלה משלוש שנים אני נושא על צווארי את טבעת האירוסין שתכננתי להעניק לה. אני רוצה שהיא תדע שהיא האדם החשוב ביותר בחיי.
הודעתי לאימי שאינני רוצה איתה קשר יותר, הוצאתי את עצמי מהמשפחה, ויתרתי על הירושה שהייתי עתיד לקבל ביום מהימים. התפטרתי מבית החולים, והעמדתי את דירתי למכירה. אתה מבין כמה אני אוהב אותה?״ אני שואל.
״למה אתה חושב שהיא בכלל מעוניינת בקשר איתך. למה אתה כל כך בטוח שהיא לא נשואה באושר, ואימא לילדים?״ אני מרגיש סכין נתקעת לי בלבד.
״היא האחת שלי, לא תהיה לי אחרת. אני מבקש לדבר איתה. חשוב לי שהיא תדע מיהי עבורי, שתבין שהיא לא הייתה פרק חולף בחיי, שהמילים שאמרתי לה היו אמיתיות,״ אני אומר . קשה לי לדבר, המחשבה שאיבדתי אותה לא עלתה בדעתי עד לרגע זה.
״אתה לא חושב שאתה פועל מתוך דחף, ולא משיקול דעת?״ שואל אותי מרק.
״חשבתי על כך לא מעט. אני רוצה למכור את הדירה כדי שיהיה לי כסף מזומן לרכוש עבורה בית, גם אם אפסיד הרבה כסף מהמעבר. מה שיש לי, לא שווה בלעדיה. אם היא באמת לא רוצה להקים איתי משפחה, להיות אם ילדיי, אז אין לי צורך בכלום.
שלא תבין לא נכון, אני לא מתכוון לא לעבוד, אלא אני רוצה לעבוד בבית החולים בו היא עובדת. כמובן שלא אכפה את עצמי עליה, אם היא תסרב.
אבל אני חייב לנסות לכבוש אותה מחדש. מבחינתי לא קיימת אפשרות אחרת.״
״תפגוש אותי בבית הקפה במגדל הנהר,״ מבקש מרק, ״אהיה שם עוד רבע שעה.״
״אהיה שם,״ אני מבטיח לו, ויוצא לנקום במפגש.
״יש לי שני ילדים שהם כל עולמי. אני אעשה הכל למען אושרם. אינני נוהג להסתיר מהם דבר, ובכל זאת אני מבקש שהשיחה הזאת תישאר ביננו, ״ אומר לי מרק אחרי שאנחנו מתיישבים בפינה אינטימית בבית הקפה.
״אני מרגיש שדבריך נאמרו בכנות, ובאו מעומק ליבך. אתה מדבר על העתיד של הבת שלי, ולכן אני מבקש שלא תזדרז למכור את הדירה. אני אתן לך חמישה מיליון דולר, שזה סכום שיאפשר לך לקנות כל בית שתרצה. תבטיח לי שאת הדירה שלך תמכור רק כשתמצא קונה שיסכים לתת לך מחיר טוב. לאחר שהיא תימכר תוכל להחזיר לי את הכסף.״
אני יושב מולו המום מההצעה שלו. אני תוהה אם אבי היה מניח לפניי הצעה כזאת, ולא בטוח שהיה נוהג כך.
״תן לי את פרטי הבנק שלך ואדאג להעביר לך את הסכום בימים הקרובים,״ הוא ממשיך להפתיע.
״אני אתן לך אחרי שאחתום על התחייבות להחזיר לך את הכסף,״ אני אומר.
״ההתחייבות שלך כלפיי היא שתדאג שהבת שלי תהיה מאושרת,״ הוא אומר ואני מרגיש שאני נחנק מדמעות.
אני רושם בהיסוס את פרטי הבנק שלי. מרק מצלצל לבנקאי שלו, מבקש ממנו לשחרר את הכסף עבורו, ולהפקיד אותו בחשבוני. ״מסתבר שאנחנו עובדים עם אותו בנקאי,״ אומר מרק.
הבנקאי מבקש לדבר איתי. ״מר ווסטון הציע לי ברוב נדיבותו לתת לי כסף עד שדירתי תימכר,״ אני מסביר לו את הסכום האגדי שקיבלתי, ״ עם מכירת הנכס אחזיר לו את החוב.״
״אני מבין,״ אומר הבנקאי, ״תכננתי להתקשר אליך. היה לי טלפון היום מאביך שהתעניין במצבך הכלכלי. אמרתי לו שאני מנוע מלענות לו, רק יכול לאשר לו שיש לך משכורת קבועה מבית החולים הר סיני.״
אני מודה לבנקאי על המידע, ומשתף את מרק בשיחת הטלפון של אבי.
אני פותח את האפליקציה של הבנק, ומראה לו את החשבונות שלי. ״אני יכול להבטיח לך שלריילי לא יחסר דבר,״ אני אומר.
״אין לי צורך לראות זאת. אני יודע שתדאג לה,״ הוא אומר ולוגם מהקפה. אני מרגיש שמשהו משתנה בו, והוא קצת מתוח.
״אני לא אומר לך היכן היא גרה. אני מציע שתברר בבית החולים ייל בניו הייבן, אם יש להם משרה פנויה עבורך. אני אשמח שתעדכן אותי.״
מייד כשאנחנו נפרדים, עוד לפני שאני נוסע למשמרת בבית החולים, אני מעדכן את קורות החיים שלי.
אני נכנס לאתר של בית החולים ייל, ושולח בקשה להתקבל לעבודה כרופא מנתח.
פרופסור בנור
אני לא מאמין למראה עיניי, כאשר המזכירה שלי מניחה על שולחני תיק ובו קורות חיים של ד״ר סקיילר סינקלייר.
רק הבוקר דנתי עם מנהל המחלקה של ניתוחי ראש, ברצון שלו למנות לו סגן, והנה מונח לפני תיקו של המועמד המושלם ביותר.
אני קורא בעיון את מה שכתב, ויודע שלמרות שאזמן אותו לראיון, את ההחלטה כבר קיבלתי.
לא נותר לי אלא לגשש אצל ריילי מה היא יודעת.
אני מתקשר לנעמי ומבקש שתבוא למשרדי. ״תראי מה הונח על שולחני,״ אני ניגש ישר לעניין.
״אני לא מאמינה!״ היא אומרת מיד.״, ״לפי מה שכתוב כאן, הוא הגיש את התפטרותו, ומחכה למועד רישמי של סיום עבודתו בניו יורק. אני תוהה אם הוא יודע שריילי עובדת כאן.״
״זה בדיוק מה שאני מבקש. תגששי אצלה מה היא יודעת,״ אני מבקש.
״למה שלא נלך יחד לבקר אותה?״ מציעה נעמי.
אנחנו עוברים דרך בית הקפה, מזמינים שלוש כוסות קפה ואת העוגיות שריילי אוהבת, והולכים לבית החולים ייל לילדים.
״איזה כייף לראות אתכם,״ היא באה לקראתנו.
״רצינו לראות איך את. נראה שאת שוחה כדג במים, כאילו שמעולם לא עזבת,״ אני אומר לה בשביעות רצון.
״זה הכל בזכות הצוות הנהדר שלי,״ היא אומרת.
״לא דיברנו כבר כמה ימים, יש לך משהו לספר לי?״ אני שואל.
״אני מאד שלמה עם ההחלטה שלי לחזור. אולי הייתי צריכה לחזור להר סיני כדי להבין שזה המקום שלי,״ היא אומרת.
״אף פעם לא דיברנו עליו. ראית אותו?״ אני מחליט לשאול.
״אני לא מאמינה שלא סיפרתי לכם. פגשתי אותו בשעה האחרונה שלי בבית החולים. פלטתי משהו על האב שלא רצה בקיידן. הוא ענה לא אהב את ההערה שלי, ולכן שלחתי לו את ההקלטה. היה לי חשוב שידע שאני יודעת שהוא לא רצה בו,״ היא משתפת אותנו.
״ואיך הוא הגיב להקלטה?״ אני שואל.
״השארתי את הקשר ביננו פתוח לזמן מוגבל. לא ראיתי שהוא קרא את ההודעה. אני מניחה שאני לא קיימת עבורו יותר,״ היא אומרת, ולמרות שאין טיפת רגש בקולה, אני רואה את הכאב בעיניה.
״איזו הפתעה נעימה. כייף לי שבאתם,״ היא מסיטה את נושא השיחה בחדות.
אנחנו יושבים בחדר הרופאים, שותים איתה קפה, וטועמים מהעוגיות הטעימות. כיוון שזה אמצע יום עבודה, אנחנו נפרדים ממנה וחוזרים לבית החולים המרכזי.
״ברור לך אהובה שריילי לא יודעת דבר,״ אני אומר, ״אני אזמן את ד״ר סינקלייר לראיון כדי לבדוק אם הוא מתאים להיות סגן מנהל מחלקה כפי שאני חושב. אחר כך אחליט איך להתמודד עם המצב.״
שמחתי שרוי ונעמי באו לבקר אותי. הקירבה אליהם תמיד מעודדת אותי, נותנת לי הרגשת שייכות.
מעניין למה רוי שאל אותי פתאום על סקיילר. אמנם שיתפתי אותו בעובדות היבשות של מה שקרה, אבל מעולם לא חשפתי את הרגש העמוק שיש לי כלפיו, רגש שרק מתגבר ככל שקיידן גדל.
הדימיון הפיזי שלו לסקיילר, אבל לא רק, אלא הדימיון באישיותו, לא מאפשרים לי לשכוח את סקיילר.
למרות כל מה שנאמר לי, אני לא יכולה למחוק מזיכרוני את המילים היפות שלחש לי, את ההבטחות, כשם שהלילות הסוערים שחווינו חרוטים במוחי כאילו ארעו רק אתמול.
איך אפשר לאהוב בטירוף גבר, ובאותו זמן לרצות לא לזכור שהוא היה אי פעם קיים בעולמך?
