״הדבר האחרון שציפיתי לו, זאת ארוחת גורמה כזאת,״ אומרת גרייסי.
״אני שמחה שהצלחתי לאלתר משהו. עליי ללכת לקניות, את יכולה לומר לי, היכן את ממליצה לי לקנות?״ אני שואלת.
״שוק האיכרים פתוח כל סוף שבוע. אנחנו הולכים לשם מחר, אולי תצטרפו אלינו? יש בשוק כל מה שאת רוצה, ויותר. הכל תוצרת מקומית של החוות באזור, והמחירים בהחלט סבירים.״
המשחק עומד להתחיל. אחרי הפוגה בגשם, שוב נראה שעומדת להתחיל סערה בחוץ. אני נזכרת שכשנכנסתי דרך הדלת האחורית עם סל הכביסה בידי, ראיתי גזרי עצים מונחים זה על גבי זה בצורה מסודרת. אני מספרת על כך לפניקס. ״יש לי הרגשה שכדאי שנדאג לכך שהאש באח תבער."
״זה רעיון מעולה,״ אומר סקוט, ״לפי איך שזה נראה בחוץ, יש סיכוי שלא נצליח לראות את המשחק, לפחות נבלה את הערב יחד.״
״שכחתי לשאול אותך, איפה חנות המשקאות הקרובה. כפי שאבלין כבר הסבירה, לא קנינו עדיין כלום,״ אומר פניקס.
'באיזו טבעיות הוא משתמש בלשון רבים,' אני חושבת לעצמי.
"איך שכחתי," אומר סקוט ומכה על מצחו, "בדרך לכאן נסענו לקנות ארגז בירה למשחק. אני אגש להביא אותו מהרכב."
פניקס יוצא איתו להביא את הארגז. "אני לא רוצה להישמע רכלנית," אומרת מייד גרייסי, "אבל אני חייבת להוציא את זה ממני. לוסי אמרה דברים, איך אני אומר זאת בעדינות, לא כל כך נחמדים עליכם. היא אמרה שאת בחורה שרק מחפשת …. את כבר מבינה, וסיפרה על התחתונים האדומים שלך."
אני פורצת בצחוק, ניגשת לסל בו עדיין מונחת הכביסה שקיפלתי, ושולפת את חצאית המכנסיים האדומה שלי.״
״זה בכלל לא תחתונים.״ אומרת גרייסי.
״בדיוק. אבל לוסי התעקשה שאני משקרת כשאמרתי שמעולם לא היו לי תחתונים בצבע אדום. הנה הכביסה שלי, את יכולה לראות שאני אוהבת צבעים שקטים,״ אני אומרת ״מה עוד היא אמרה?״
״לגבי זה אני כבר יודעת שזה לא נכון. היא סיפרה שפניקס לא יכול היה להסיר את עיניו ממנה, ממש בלע אותה במבטים רעבים. היה לי ברור שהיא מגזימה, בלי להכיר אתכם.״
״תני לי לנחש,״ פניקס שחוזר לחדר מתערב בשיחה, ״את מדברת על ההזויה שהייתה כאן הבוקר? בלי להביע את דעתי עליה, אני לא לבד כאן, ואני לא מחפש הרפתקאות עם אישה אחרת.״
הוא שוב מפתיע אותי עם המילים שלו.
״כייף לראות אתכם יחד, רואים שיש לכם זוגיות יפה," אומר סקוט.
"תראה," אומרת גרייסי ומצביעה על המכנסים שלי…התחתונים האדומים של אבלין," היא אומרת בחיוך.
סקוט מסתכל עליה מופתע. "גרייסי" הוא נוזף בה, אבל מתחיל לצחוק כשהוא רואה את חצאית המכנסים שלי.
"על זה כל המהומה? בוא נסכם את הנושא. לוסי מחפשת הרפתקאות אצל כל הגברים בעיר, למרות שהיא אישה נשואה. לא נראה לי שמישהו נענה לה, אבל אני באמת לא יודע."
"אני חושב שמיצינו את הנושא," אומר פניקס וניגש להביא עצים.
"שלא תחשוב שאני אוהב לרכל, רק רציתי שתדע מיהי," אומר סקוט.
אני נכנסת למטבח, מרדדת את הבצק שהכנתי מוקדם יותר כדי להכין פיצות למשחק, כאשר האור במטבח כובה, תוך מופע פירוטכני של ברקים מחוץ לבית, ומייד אחריו נשמע קולו המתגלגל של הרעם. להפתעתי האור מתחדש מייד.
פניקס נכנס למטבח. "את בסדר?," הוא שואל מייד.
"כן, אני מניחה שלוקח זמן להתרגל לזה. זה כל כך שונה מהעיר," אני עונה לו.
"מסתבר שסבא שלי התקין כאן גנרטור. אני פשוט לא מאמין כמה הוא השקיע במקום הזה. הייתי כל כך רוצה לשבת מולו כעת ולבקש שיספר לי מה המקום הזה היה עבורו, שהוא השקיע בו כל כך. אפילו סקוט אמר שהוא מאובזר יותר מהבתים האחרים בכפר. אני מניח שהם לא ידעו מיהו," אומר פניקס, ואני רואה את הגעגוע בעיניו.
"חבל שלא היכרתי אותו," אני אומרת לו, "הוא נשמע אדם מיוחד במינו. הקשר ביניכם הוא נדיר בעיניי."
"יש לך יכולת לראות דברים בצורה מדהימה," הוא אומר.
"יש לי ראש אנליטי. יש מי שמביט על העולם כמכלול אחד, ולא טורח לרדת לפרטים הקטנים ממנו הוא מורכב. אני בדיוק ההיפך אני מביטה על העולם כמו על חלקי פאזל קטנים שחוברו יחד. אני מקשיבה למה שנאמר בין השורות, למרות שלא תמיד זה עזר לי."
*
אני חושבת על כך שלמרות שידעתי מה יגרום לאבי להתעצבן עליי, וראיתי את הסטירה הבאה מגיעה, כשידו הייתה עדיין בכיסו, לא יכולתי למנוע.
אני מדמיינת את צריבת הכאב של כף ידו הגדולה של אבי כשהיא נוחתת על לחיי, וסוגרת את עיניי.
"אמרתי משהו שפגע בך?" שואל פניקס.
"לא," אני מחייכת בעצב, "ישנם זיכרונות שמרגישים כאילו הם קורים ממש עכשיו."
*
למרות מזג האוויר הסוער בחוץ, אנחנו מצליחים להנות מהמשחק כשהשידור כמעט ולא נפסק בגללו.
"תראו אותו, הוא מתנהל כמו פרה מטומטמת," אני קוראת לעברו של אחד השחקנים. פתאום אני קולטת מה אמרתי. "אני מתנצלת, זה היה לא מכובד לדבר כך, בעיקר כי הפרות הן חיות ממש חמודות. לא מגיע לו שאשווה אותו אליהן. הוא סתם אידיוט. אני לא מאמינה ששחקן כמו, עם עבר כל כך מפואר, עושה טעויות של טירון."
"אני חושב שאת האישה הראשונה שאני פוגש שמבינה ומכירה את המשחק הזה," קורא סקוט בהתפעלות נראה שפליטת הפה שלי לא הרשימה אותו.
"איך לא? היא גדלה בבית שאביה ושלושת אחיה הבוגרים היו מכורים לכל ענפי הספורט. הבייבי הזאת גדלה על משחקי ספורט, לא על תוכניות שילדות בגילה נוהגו לראות," אומר פניקס. הוא מביט עליי, ועיניו מדברות איתי כאומרות 'את רואה שאני מקשיב לך?"
"את רוצה לומר לי שלא גדלת על בת הים הקטנה, ובל מהיפה והחיה, ושאר הנסיכות?" מתפלאת גרייסי.
"אני מכירה את הסיפורים שלהם, רק שבבית הוריי לא צפיתי בהם," אני עונה. 'איך אני יכולה לספר להם שלא הייתי מאמינה שאהבה קיימת, אם בית הוריי היה בית הספר שלי בנושא.'
המשחק מסתיים בנצחון של הניקס,הקבוצה אותה אנחנו אוהדים. העייפות גוברת עלינו, הרי לא ישנו כמעט בלילה. "נהנתי מאד," אומר פניקס, "אני עייף, כמעט לא ישנו בלילה. נתראה מחר?"
גרייסי ואני נפרדות בחיבוק, כמו חברות שמכירות כבר זמן רב. "שכחתי לומר לכם, ברוב הדוכנים מקבלים רק מזומן."
"את חושבת שהם יקבלו שטרות מניו יורק?" אני שואלת, וגורמת לצחוק, "גם בניו יורק הגדולה יש מקומות שמעדיפים רק מזומן." אני מסבירה את ההערה שלי.
אנחנו נפרדים ועולים לקומה העליונה. "איזה יום מטורף," אומר פניקס, "כדאי שנלך לישון. אני מקווה שנקום מחר למזג אוויר רגוע יותר, כדי שנוכל להנות מהביקור בשוק. פניקס פונה לחדר, הוא לא ממתין לראות מה איתי, ומתחיל להתפשט. אני נזכרת בסל הכביסה שנשאר למטה, יורדת בשקט במדרגות, ועולה עם הסל לחדר.
את הכביסה שלי אני משאירה בחדר, וניגשת לחדרו של פניקס עם הסל ובו בגדיו. דלתו סגורה, והפס מתחת לדלתו מראה שהאור בחדר מכובה. אני משאירה את הסל מחוץ לדלת. שוב אנחנו הולכים לישון בחדרים נפרדים. אני מרגישה הקלה, אני עדיין לא מוכנה להתמודד עם הקירבה אליו, בעיקר כשאנחנו מכירים רק קצת יותר מיממה.
אני קמה בבוקר מוקדם כהרגלי, מכינה קפה טרי ופורסת פרוסות מהעוגה שאפיתי אתמול. “מסתבר שהיום בכפר מתחיל עם עלות השחר,״ אומר פניקס שנכנס למטבח, ״סקוט השאיר לי הודעה שהם יגיעו עוד חצי שעה. הוא רוצה לערוך לנו סיבוב באזור, ולעצור אצל האיכר לארוחת בוקר.״
״תספיק לצאת לריצה?״ אני שואלת.
״אני מניח שהפעילות שלי תהיה בעיקר הליכה בין הדוכנים היום,״ הוא עונה ברצינות. אני לא יודעת איך להגיב. האם הוא לא רוצה ללכת, או סתם מתלוצץ? פניו חתומים, ואין לי מושג מה עובר לו בראש. ׳אולי אני צריכה להציע לו לוותר על הביקור בשוק היום.׳
״קפה?״ אני שואלת.
״אני אשמח,״ הוא עונה ומתיישב.
אני מוזגת קפה לספל, ומניחה לפניו.
״מממ…איזה קפה טעים. בדיוק מה שהייתי צריך.״ הוא לוגם ממנו בהנאה, ולוקח פרוסת עוגה. ״איזו דרך נעימה להתחיל את היום. את לא שותה איתי?״
אני מוזגת גם לעצמי קפה, ומתיישבת לידו.
"גרייסי אמרה שצריך להביא מזומן לשוק. אני צריכה למצוא היכן הכספומט הקרוב. אני מניחה שיש אחד בכפר, אם הם משלמים במזומן," אני אומרת לו, "אני לא נוהגת לשאת עליי הרבה מזומן, אלא מעדיפה לשלם בכרטיס אשראי."
"אני, בניגוד אלייך, ידעתי שאני יוצא למסע בכפר נידח, ודאגתי למזומנים," הוא אומר.
אני מביטה עליו בשתיקה. אני מודה לו בליבי על שעזר לי לצאת מהמקום הרעיל שהייתי בו, אבל אני לא רוצה שהוא יחשוב שאני רוצה לנצל את טוב ליבו, ולחיות על חשבונו.
״אנחנו צריכים לדבר,״ הוא אומר וכולי נדרכת. אני אוחזת את הספל בשתי ידיי, שואבת כח מחומה.
״אני אומר זאת רק פעם אחת, וזה לא נושא לויכוח. אני רוצה שיהיה ברור שאני המפרנס של הבית. כל מה שאת צריכה ורוצה, אני אשלם עליו,״ הוא אומר, ״וזה תקף לא רק לגבי הקניות היום בשוק, אלא תמיד.״
אני מודה שהמילים שלו מפתיעות אותי. בעיקר כשהוא אומר את המילה תמיד. ״אני חושבת שהעובדה שהיכרת אותי בבר, נתנה לך את הרושם שאני בקושי מתפרנסת, אבל זה לא נכון. יש לי מספיק…״
פניקס קוטע אותי. ״אבלין, זה לא ניתן לויכוח. אני אומר לך זאת כעת לפני שאנחנו נפגשים עם סקוט וגרייסי. לא אמרתי שאין לך כסף משלך, אבל אני רוצה להיות זה שמשלם על הכל. את תורמת את חלקך לא מעט.
אני רוצה שתקני כל מה שאת רוצה, בלי לעשות חשבון. את לא נראית כמו אחת שצורכת רק מותגי אופנה יקרים. אני בטוח שאעמוד בהוצאות שלך,״ הוא אומר ומחניק חיוך, לראשונה מאז תחילת השיחה. ״אני רוצה לשמוע שאת מפנימה את המילים שלי, כי אני לא רוצה לנהל את השיחה הזאת שוב.״
אני מרגישה כמו ילדה נזופה, ומשפילה את עיניי.
הדבר האחרון שהתכוונתי, זה לפגוע בה. הבקשה שלי לא באה ממקום של התנשאות. אני כבר מבין שהיא לא יודעת מי אני. גם אם יש לה כסף, אני בספק שמצבה הכלכלי מתקרב לשלי.
כשבאתי לעזור לה בפאב, זה בא ממקום של אי יכולת לראות את האופן בו בעל הפאב נהג כלפיה. למרות שלא עבר זמן רב מאז, אני במקום כעת אחר. הרגש שלי סוער, אני מתרגש להיות לידה, ויכול לדמיין את העתיד שלי איתה. אני באמת רוצה לתת לה הכל.
אני מבין שדיברתי אליה בטון תקיף מידי, ועליי לתקן זאת מייד. המבט הכנוע בעיניה, והידיעה שאני גרמתי לכך, פוצעים לי את הלב.
״איבי, אני מצטער,״ אני אומר ומלטף באצבעי את זרועה, ״לא התכוונתי להישמע כל כך… קשוח. חשוב לי שיהיה לך כל מה שאת רוצה. צברתי מספיק, ואני רוצה לחלוק זאת איתך.
את הופכת את המסע הזה לקל יותר עבורי. את צריכה להבין שהמקום הזה, החיים של סבא שלי כאן, הם תעלומה בעיניי. אני בספק שאבי ואחיו ידעו על החיים הנסתרים של סבא. כשהוקראה הצוואה, איש מהם לא רצה לשמוע על החלקה הנידחת הזאת.״
״אני ממש מתפלאת, בעיניי המקום הזה הוא גן עדן. נכון שהכפר רחוק שנות אור בהתנהלותו מהעיר, אבל זה לא גורע בעיניי מהקסם שלו.״ היא מדברת, ועינייה שוב נוצצות.
״למה יש לי הרגשה שיש לך תוכניות לגביו?״ אני שואל כשאני נזכר שראיתי אותה עומדת וצופה במרחבים.
"אם תרשה לי, אספר לך עליהן, אבל כעת עלינו להתכונן לנסיעה לשוק," היא אומרת. היא מפנה את הכלים מהשולחן, רוחצת אותם, ועולה לחדר השינה.
אני מופתע לקבל מסרון מסקוט שבו הוא מתנצל שאינו יכול לבוא לקחת אותנו בשל אירוע בלתי צפוי, והוא יתפנה רק בעוד כשעתיים. הוא מצרף הוראות איך להגיע לשוק בעזרת אפליקצית המפות של גוגל.
אני נכנס לחדרה של אבלין, אבל היא נמצאת בו. על הספה מונחים כלי המיטה בסדר מופתי. "איבי?" אני קורא לה בשם החיבה שאימצתי.
"אני בחדר שלך, מניחה את הבגדים שלך במקומם," אני שומע את קולה. המיטה שלי כבר מוצעת, והיא בתוך חדר הארונות. אני מתפעל מהאופן בו היא מסדרת אותו.
*
בבוקר כאשר פרקתי את הבגדים מהמזוודה, הייתי עדיין נרגש מהבית שהתגלה לי כאן. לא רק שאינו חורבה, אלא הוא בית מודרני בדיוק כמו בעיר. עם זאת התקשיתי להקפיד על הסדר בחדר הארונות. אני יכול לדמיין את סבא בכל פינה בבית, ומרגיש לי כאילו אני פולש למקום שלא שלי, למרות שהוא כעת שלי.
הרגשתי שאין בי כוחות נפשיים לסדר את הארון, ורק הנחתי את הבגדים ללא מחשבה.
אני עומד נרגש מול הסדר המופתי של בגדיי בו. הדבר היחיד שחסר בו הם הבגדים שלה. אני מקווה שיבוא יום והיא תצטרף אליי. כל חיי רציתי לישון לבד, גם אם ביליתי את הלילה עם מישהי. עכשיו אני רוצה בדיוק את ההפך. אני יודע שעליי להיות סבלני, בסופו של דבר אני לא שוכח מאיפה הוצאתי אותה.
*
"אני לא יודע איך לפרש את ההודעה של סקוט," אני אומר לה, "הוא אמר שהוא לא יוכל לבוא לקחת אותנו לפחות עוד שעתיים, ושלח לי את הכתובת של השוק. אני תוהה אם באמת יש בעיה, או שהוא מתחמק."
"אני לא יכולה לחשוב על סיבה שיש לו להתחרט שהזמין אותנו. אירחנו אותם מאד יפה אתמול, והם נשארו איתנו עד מאוחר. הייתי שואלת אותו אם יש משהו שאתה יכול לעזור לו. אם יאמר שאינו זקוק לעזרה, תכתוב לו שאנחנו נגיע בצהריים בשוק ואתה מקווה שניפגש," היא מציעה לי.
"אני מעריץ אותך, איך את מסתכלת על הנושא באופן חיובי," אני אומר.
"אמנם אני צעירה עדיין, אבל יש לי ניסיון ארוך באכזבות. אם לא אסתכל כך על הדברים, אצא מדעתי, "כך תביע אמון במה שהוא סיפר לך, והוא לא יחשוב שהתעורר בך ספק שהוא ממציא לך תרוץ, תשאיר את הדלת פתוחה."
פיניקס לינקולן:
אני מצטער לשמוע.
אם יש משהו שאני יכול לעזור, תודיע לי ואגיע מיד.
אם לא, אשמח להתראות אתכם בשוק בצהריים.
בידידות, פניקס
סקוט לורנס:
אני מודה לך!
טכנאי ההשקיה כבר בדרך לשטח.
אני מקווה שהוא יפתור את הבעיה במהרה.
אודיע לך כשאנחנו בדרך לשוק.
מבטיח לפצות אתכם בארוחת בוקר ביום אחר.
בידידות, סקוט
אני מקריא לאבלין את ההודעה ששלח לי סקוט. "את צדקת. אני יכול ללמוד ממך."
אחרי שעה סקוט מתקשר. "התקלה תוקנה, אני פנוי כעת. לבוא לאסוף אתכם?"
"אנחנו נשמח," אני עונה.
"אם כך נתראה עוד עשר דקות," אומר סקוט. אחרי עשר דקות בדיוק אני רואה את הרכב של סקוט נכנס בגלישה איטית לשביל הגישה לבית.
"הם פה," אני אומר לאבלין ופותח את הדלת בפניה.
"אתה לא יודע כמה רווח לי כשקיבלתי את ההודעה שלך. פחדתי שתחשוב שאני מתחמק ממך," אומר סקוט.
"מה פתאום," אני עונה לו. אני מודה לאבלין על השיעור שנתנה לי. זה משהו שלא הייתי עונה רק לפני כמה ימים.
"עדיין יש מספיק זמן לערוך לכם היכרות עם האזור. מה דעתך?" שואל סקוט.
"אנחנו נשמח," אני עונה.
"כשתתאקלמו במקום, תלמדו שהמקומיים מגיעים לשוק מוקדם. עד שתיים עשרה בצהריים השוק מלא בקונים. למי שבא לכאן באופן קבוע, יש את הדוכנים הקבועים בהם הוא מבקר, ולכן הוא מזדרז ומסיים את הקניות מוקדם. זה לא אומר שהשוק לא מלא באנשים עד שעה חמש, השעה בה הוא נסגר, אבל מספרם קטן יותר. אל דאגה,זה לא אומר שאין סחורה גם אחרי הצהריים.
לכן חשבתי שדווקא מה שקרה הבוקר, קרה לטובה. אני מאמין בכך שעיכוב רק קורה מסיבה טובה. כך נוכל לשוטט בין הדוכנים בלי לחץ, תוכלו להכיר את האנשים לא רק למטרת קניות, אלא גם אנשים שעובדים כאן בשדות."
אבלין
"אני רוצה להכיר לך את הדוכנים האהובים עליי. אני יודעת שזה לא ניו יורק, ואולי את לא תתלהבי מהם כמוני, אבל בכל זאת אקח אותך אליהם," אומרת לי בהתרגשות גרייסי.
"את חושבת שהם יבינו את שפתי? אני מדברית ניו יורקית," אני אומרת לה.
גרייסי מתגלגלת מצחוק, וגורמת לגברים להפסיק לדבר. "אני כזאת טיפשונת."
"תסתכלי עליי, אני נראית לך אחת שצורכת רק מותגים? שלא תביני לא נכון, אני באה משפחה מבוססת, אבל אני ממש לא כזאת. אני אוהבת מה שאת לובשת, העגילים שלך ממש לטעמי, אני בטוחה שאמצא שם דברים שאוהב," אני עונה לה.
"אני שמחה לראות שאת אוהבת את העגילים שלי." היא פותחת את התיק שלה ומוציאה ממנה כמה גלילים עשויים קטיפה שחורה. "את אלה אני עיצבתי. אני מביאה אותם למיה שמוכרת אותם עבורי."
"את ממש מקשה עליי, אני אוהבת כל אחד מהם," אני אומרת לה בהתפעלות, "את כל כך מוכשרת."
"אולי גם את תמצאי תחביב שיגיע יום אחד לשוק," היא אומרת לי, "כשהחורף בעיצומו אנחנו מבלים שעות רבות בבית. זה הזמן למצוא במה להעסיק את עצמך."
אין לה מושג שזה הדבר הראשון שעבר לי בראש כשהגעתי לכאן. ידעתי שאם אשאר כאן איתו, אגשים את חלומי. יכולתי לראות בדימיוני את שדה פרחי הלבנדר שלי. "מי יודע" אני עונה.
