השעה שתיים וחצי.
אני מתכוון לפנות עם הג'יפ לתוך החניון. יש לי מספיק זמן לעלות לחדרי ולהחליף בגדים, כשברגע נשמעים יללות של סירנות כוחות הצלה, ההולכים ומתרחקים ממגדל מגוריי. 'מעניין מה קרה?' אני חושב לעצמי.
אני נכנס ללובי, ועומד להיכנס למעלית, כשאני רואה לידה כמה מחבריי הטובים ביותר, ביניהם לוי. "מה אתם עושים פה?" אני שואל מופתע.
"אימך הזמינה אותנו למסיבה. איך לא סיפרת לנו?" שואל לוי.
"נו באמת, למה שהיא תעשה דבר כזה. אפשר לחשוב ש…לא משנה," אני עוצר עצמי שלא לומר את מה שאני חושב על המסיבה המטופשת הזאת.
אנחנו מגיעים לדירה אני מופתע לראות ששום דבר לא השתנה בה. 'למה נדרשתי להעדר מהדירה, אם שום דבר לא מאורגן בה? "הוא פה," אני שומע את קולה של מרגו שמדברת עם מישהו באינטרקום הפנימי של המגדל.
אני רוצה לשאול אותה אם היא הודיעה למשטרה שאני לא פה, וביקשה שיחפשו אותי, אבל אני בספק שהיא תבין את הבדיחה. נקישה נשמעת על הדלת, ומרגו מצביעה עליה. "זה בשבילך," היא אומרת.
אני לא מצפה לאיש, אבל ניגש לפתוח את הדלת. "ד"ר סינקלייר?" שואל גבר בחליפה ועניבה, ונכנס לדירה עוד לפני שאני מגיב.
"זה אני," אני עונה.
"אני צריך את כרטיס האשראי שלך," הוא אומר בטון חסר צבע.
"לשם מה אתה זקוק לכרטיס האשראי שלי?" אני מתפלא.
הוא מוציא מתיקו קופסה שחורה, פותח אותה, ומראה לי טבעת יהלום. "עכשיו אתה מבין? חצי מיליון דולר," הוא אומר באדישות.
"אני עדיין לא מבין מאיפה אתה יודע מי אני, והיכן אני גר. מה גם שאני לא מבין למה אתה מראה לי את הטבעת הזאת," אני אומר לו.
"אשתך הזמינה אותה, והבטיחה לי שאתה תשלם. היא ציינה שאת גבר עשיר ואין לה הגבלת תקציב," הוא ממשיך לדבר איתי בשפה שאני לא מבין.
"אני לא נשוי," אני אומר לו.
"נו באמת, זאת טבעת אירוסין, ברור שאתה לא נשוי עדיין," הוא מצחקק, כאילו אמרתי בדיחה קורעת.
"אני רוצה לראות אם הבנתי נכון. מישהי הזמינה טבעת יהלום בחצי מיליון דולר, וסיפרה לך שאני אשלם עבורה, כי אני אדם אמיד. עד כאן זה נכון?" אני שואל.
האיש מאבד את סבלנותו, ומעביר את משקל גופו מרגל לרגל.
"כלומר זה לא אני שהזמנתי אותה. ולמה שאזמין טבעת אירוסין אם אני לא מתכוון להציע למישהי נישואין?" אני שואל אותו.
"אני לא יודע מה המשחק שלך ד"ר סינקלייר. מיס מרגו רוקלנד הייתה אצלנו והזמינה את הטבעת, אתה לא מצפה שאני אשלם עבורה, או שאתן לך אותה בחינם," הוא אומר בטון מאופק.
"אתה כנראה לא מבין שאני לא משחק. אני לא מתכוון להציע למיס מרגו רוקלנד נישואים. אני אפילו לא במערכת יחסים איתה. אתה מוזמן לגבות ממנה את החוב," אני אומר ועומד לעלות לחדר השינה שלי.
"אתה בן ז…" מרגו לא משלימה את המשפט, חוטפת את הטבעת מידיו, וזורקת אותה מבעד לדלת.
"אני הוזה או שבאמת זרקת כעת מבעד לחלון טבעת ששוויה חצי מיליון דולר, רק כי אני לא מתכוון להתחתן איתך?" אני מודה שכל מה שקורה פה כעת, הזוי בעיניי. "את בכלל מבינה שזאת לא בעיה שלי?"
למרבה המזל, הטבעת נפלה בתוך המרפסת המקיפה את הקומה, ואחד מחבריה של מרגו מצא אותה והחזיר לה אותה. בעל חנות התכשיטים חוטף את הטבעת, וממהר לצאת בטריקת דלת את הדירה. "נפלתי על אנשים לא נורמליים, ולחשוב שהוא דוקטור."
"החגיגה הזאת נגמרה. אני מבקש שתקחי את עצמך ואת החברים שלך ותעזבו את הדירה שלי," אני אומר.
"אני לא עוזבת. ומה עם כל האוכל ששילמתי עליו?" היא אומרת.
אני לא מתכוון להזכיר לה שפרטי כרטיס האשראי שלי נמצאים על הטופס עליו חתמתי. "אם כך אני אעזוב, ואחזור בלילה. אני מצפה למצוא את הדירה נקייה כפי שמצאת אותה הבוקר."
"סקיילר, איך אתה מתנהג?!" אומרת לי אימי בכעס.
"את עוד מאשימה אותי?" אני עונה בכעס, מסמן לחבריי שיבואו איתי, ועוזב את הדירה בטריקת דלת.
"אני נשבע לך שאין לי כלום עם האישה הזאת," אני אומר ללוי, "אם כל כך חשוב לאימי הקשר איתה, שהיא תתחתן איתה בעצמה. אני פשוט לא מאמין איזה אישה נורמלית מזמינה לעצמה טבעת יהלום בחצי מיליון בלי ליידע את הגבר שאיתו היא רוצה להתחתן."
"אני לא מבין אותך סקיילר. היא אישה יפיפיה, ובאה ממשפחה מאד עשירה," אומר לוי.
"אתה היית מוכן לנסות להיות במערכת יחסים עם אישה שלא רוצה לגור איתך יחד גם אחרי הנישואים , שמסרבת לסקס, ולא רוצה ילדים? אם כן, אתה מוזמן להתחיל איתה. אתה בעצמך נראה טוב, וגם כסף לא חסר לך," אני עונה לו.
לוי מביט עליי המום."אתה לא מגזים קצת?" הוא אומר לבסוף.
"אני נשבע לך שזה מה שהיא אמרה לי," אני עונה לי.
"אני מודה שהיא הזויה, לא פחות מההצגה שהייתה בדירה שלך," מסכים אותי לבסוף לוי.
אני מקשיבה למילים של סנדרה ולא קולטת את מה היא אומרת. קולה רועד מבכי. "מה זאת אומרת בעלת הארוע שפכה על ריילי רוטב עגבניות רותח, ואחר כך הדפה אותה וראשה נחבל בדלפק במטבח? למה שהיא תעשה דבר כזה?" אני מנסה לדבר בקול יציב.
"אין לי הסבר. ריילי ביקשה ממנה שלא תכנס למטבח עד שנסיים, ובעלת הארוע התחילה להשתולל, הכחישה שחתמה איתנו על חוזה, ו… הייתי כל כך המומה שאני לא מסוגלת לזכור איך המצב התדרדר, מזל שגיא צילם את הכל," היא אומרת לי.
"איפה ריילי כעת?" אני שואלת בקושי.
."מה קרה לריילי?"מרק מתערב בשיחה.
"ריילי הותקפה על ידי בעלת האירוע, מסיבה לא מובנת, ונפגעה בראשה," אני מעדכנת אותו.
"כוחות ההצלה בדרך לכאן," אומרת סנדרה בקול רועד.
"אני מבקש לדבר עם הפרמדיק כשיגיע," אומר מרק לסנדרה.
"את מבינה אווה, שאם היא נפגעה בראשה היא תגיע למחלקה של סינקלייר. זה הדבר האחרון שהיא תרצה שיקרה," אומר מרק.
כעבור דקות ספורות סנדרה מוסרת את הטלפון לפרמדיק. "אני מבקש שלא תעבירו אותה לבית החולים הר סיני. אני מוכן לשלם על מסוק שיטיס אותה לבית החולים NYU Langone.
"אני לא מאמין מה הילדה הזאת עוברת. בהתחלה קיידן, ועכשיו היא. אני אסע לבית החולים, ואת תשארי פה עם קיידן. אודיע לך מייד כשאדע מה המצב," מרק ממהר להחליף בגדים.
אחת הסיבות, מתוך מיליון הסיבות שהתאהבתי במרק, היא היכולת שלו במצבים כאלה לשים את הרגשות שלו בצד, ולפעול בשיקול דעת.
שעה קודם
ראיתי את הרוע בעיניה של מרגו. אם היה לי ספק אם היא יודעת מי אני, עכשיו אני בטוחה שהיא הזמינה אותי לכאן כדי להשפיל אותי. היא לא תדע לעולם שלי יש משהו שלה לא יקרה לעולם. אני הפכתי את סקיילר לאבא, גם אם אינו יודע זאת.
אני לא מתרגשת ממנה, כבר הבנתי שהייתי כלי משחק עבורו, ואני לומדת לכבות את הרגשות שלי כלפיו. אפילו העבודה בבית החולים כבר לא מזכירה לי את הימים שהיינו יחד.
העובדה שהיא קרעה לגזרים את החוזה, רק מראה שהיא מתנהגת כמו ילדה. מה היא חושבת לעצמה, שאין לי עותקים ממנו?
ובכל זאת לא הייתי מוכנה לכך שהיא תשפוך עליי את רוטב העגבניות הרותח. אני מודה על כך שאני עדיין עם הסינור העבה שמגן עליי לא רק מלכלוך, אלא גם משמן המתיז לצדדים בזמן הטיגון. זה גם מה שהציל אותי כעת מלקבל כוויה.
אלא שמרגו לא מסתפקת בכך, היא אוחזת בי בחוזקה ומטיחה את ראשי על המשטח העשוי שיש. אני שומעת ברקע את מיסיס סינקלייר אומרת משהו ברשעות, אבל אני מתנתקת ממה שנעשה. יש לי רק דבר אחד בראש, וזה שצריך לדאוג לקיידן.
אני מרגישה שהראש מתפוצץ לי. הכאב כל כך חזק, שאני לא מסוגלת לשאת אותו, ומתעלפת.
אין לי מושג כמה זמן עבר מאז. אני מטושטשת ומרגישה כאב מעומעם בראש. אני מנסה לפקוח את עיניי ולא מצליחה, עושה מאמץ לדבר, אבל קולי לא נשמע. אני שומעת ברקע את הקול המונוטוני של המוניטורים, המוכר לי מעבודתי כרופאה.
'מה עובר עליי? אני בבית חולים? מה קרה לי?' אני מנסה להיזכר, לשחזר מה קרה.
"המוניטורים שלה משתוללים," אני שומעת את קולו של אבא.
"אנחנו לא בדיוק יודעים מה קורה לאדם כשהוא בתרדמת. זה סימן טוב,, זה אומר שהמוח שלה פועל."
'המח?' מה זה קשור למח שלי?' אני מנסה לצעוק אבל לא מצליחה לצאת מהמעמקים אליהם נפלתי.
"היא נראית רגועה," אני שומעת את קולו של הרופא.
'רגועה?? לא הייתי מגדירה את מצבי כעת כרגועה, אני מבוהלת,' אני מנסה לומר.
אני שומעת צעדים מתרחקים מהחדר.
"אני לא יודע אם את שומעת ילדה שלי. הלב שלי אומר שאת שומעת אותי. אני פה איתך, אבא לא עוזב אותך לרגע. קיידן עם אימא, היא כל הזמן איתו, את לא צריכה לדאוג לו. את יודעת שהוא בידיים טובות."
אני לא מצליחה לדבר. אני מנסה להזיז את היד, אבל היא מרגישה כאילו היא מחוברת לסלע, שאין בכוחי להזיז אותו.
אנשים חושבים שכשאדם נמצא בתרדמת הוא לא שומע ולא מרגיש. זה כל כך לא נכון. הוא נמצא בתחתית של בור עמוק, אבל גם נמצא קרוב לפני השטח. הוא שומע הכל, והכי גרוע שהוא לא מסוגל להגיב. כמה שזה מתסכל! זה לא שאני לא עונה לאבא, אני כן! איך זה שהוא לא שומע?
אני שמחה שהוא מדבר אליי, ומשתף אותי. לפחות אני יודעת מה קורה איתי, והעיקר שקיידן מטופל.
אני שומעת את קאי בא לשבת לידי ושולח את אבא לנוח. יום עובר ועוד אחד, ואני לא מצליחה לצאת מהבור העמוק אליו נפלתי.
כל יום אני מרגישה שאני מצליחה לטפס מעט, אבל מחליקה שוב למטה. אני שמה לב שאני כבר לא שוקעת בתחתית, אלא קרובה יותר לפני השטח.
שלושה שבועות עברו
אין מאושרת ממני. אני מצליחה סוף סוף לפקוח את עיניי, אבל נעצבת מייד כשאני רואה הכל מטושטש.
"ילדה שלי את ערה!" קורא אבא בהתרגשות.
"הכל מטושטש," אני מצליחה בקושי לומר.
אני מתחילה בסידרה של בדיקות. "הראיה שלך נפגעה. אני לא יודע לומר לך אם זה זמני או קבוע," אני שומעת את הצער בקולו של רופא העיניים, "אני מאמין שככל שירד הלחץ מהפגיעה בראש, הראיה שלך תשתפר. בינתיים אני אוסר עלייך לצפות במסכים, וגם מבקש שלא יהיה אור חזק בחדר.
הימים זוחלים, ואני כבר חסרת סבלנות. אני רוצה לחזור הביתה. אמנם קיידן מבלה הרבה שעות בחדרי, כעת כשאני כבר לא מחוברת למוניטורים, אבל אני עדיין לא במיטבי.
"איפה אני?" אני שואלת את אימא, שמסתכלת עליי מבוהלת.
"את בבית חולים מתוקה שלי, את עברת…תאונה," היא עונה.
"לא אימא, אני הותקפתי על ידי אישתו של ד"ר סינקלייר,״ אני אומרת לה, "שאלתי איפה אני. אני מבינה שאני לא בבית החולים הר סיני."
"אז את זוכרת הכל," אומרת אימא בשמחה, ומוחאת כפיים מרוב התרגשות, "חשבנו שעדיף להביאך לבית החולים בלונג איילנד. כך זה קרוב יותר אלינו."
"אימא, אני בסדר עכשיו. פרט לפגיעה בעצבי הראיה, המוח שלי מתפקד בסדר גמור," אני אומרת ומביטה עליה.
"את צודקת. כיוון שסבלת מפגיעת ראש לא רצינו להביא אותך למחלקה של ד"ר סינקלייר. אפילו שקלנו להטיס אותך לניו הייבן," מודה אימא בפניי.
"אני מודה לך. הדבר האחרון שהייתי צריכה, זה להיות מטופלת על ידו," אני אומרת.
"גיא שלח לנו את התמונות של האירוע. התמונות של המנות בהחלט מעוררות תיאבון. אהבתי מאד את הבחירה שלך, והן נראות נפלא. קאי כבר העלה חלק מהתמונות לאתר, כך שתוכלי לראות בעצמך,״ אומרת אימא.
״את יודעת שכל מה שאני יודעת בא ממך. זו את שלימדת אותי לא רק לבשל, אלא להגיש זאת בצורה אסטטית ומעוררת תיאבון,״ אני אומרת ועוצרת רגע את דיבורי, ״למה אני מרגישה שאת רוצה לומר משהו ומתלבטת?״
״כי את חכמה,״ היא עונה, ״ומכירה אותי. גיא צילם תמונות של המנות, אבל גם צילם את מה שקרה במטבח בוידאו. הוא לא הפסיק לצלם גם כשמרגו נכנסה למטבח בניגוד למה שהתחייבה בחוזה.
מה שאני מנסה לומר, זה שיש לנו תיעוד של התקיפה שלה. אין ספק שאת לא עשית דבר כדי לעורר את זעמה.
החומר נמצא בידיו של עורך הדין ארן רוטשילד שהכין כתב תביעה. הוא מחכה רק לאישורך כדי להגיש אותה לבית משפט.״ אני רואה את ההקלה על פניה של אימא לאחר ששיתפה אותי.
״אני לא רוצה לראות אותם יותר בחיים שלי. אני מוותרת על הפיצוי שאני יכולה לקבל.״ אני מדברת בנחרצות. אני רוצה למחוק את כל מה שקרה. יש לי את קיידן, והוא כל העולם שלי. לרגע לא עוברת בי המחשבה מה סקיילר חושב על כך, אני רק מודה להוריי שמנעו ממנו לטפל בי.
סוף סוף מגיע רגע השחרור מבית החולים. ״מכתב השחרור שלך מוכן,״ אומר לי הרופא שטיפל בי, ״את יכולה לחזור לפעילות רגילה, פרט למסכים. אני מציע שתרכשי מגן למסך, כזה שמנטרל את קרינת האור, וכך תוכלי להשתמש במחשב. לגבי עבודתך בחדר ניתוח, את עדיין לא יכולה להשתתף בניתוחים, בגלל המנורות הגדולות שמפיצות אור חזק.
שלחתי את סיכום האישפוז שלך למנהל המחלקה שלך שידע על המגבלות שלך. ציינתי בפניו שהפגיעה בראיה היא זמנית, ואנחנו צופים שהיא תעלם תוך מספר חודשים.״
הרופא מגיש לי קופסה ובה המשקפיים החדשים שלי. ״אני רוצה לשמוע איך את רואה איתם,״ הוא אומר ומוציא אותם מהקופסה.
״אני בהחלט רואה טוב יותר,״ אני אומרת לשביעות רצונו.
יום ראשון בעבודה
לרגע לא חשבתי שיקבלו את פניי עם פרחים, אבל ברגע שאני נכנסת למחלקה ולד״ר דה לוקה יש כבר מה לומר, אני מצטערת שחזרתי. אני לא יכולה להבין איך המקום שהחשבתי כבית, הפך להיות כזה עוין.
״תראו מי טרחה להגיע,״ אומר ד״ר נוח. אני כבר מבינה שאף אחד מהם לא שמע על מה קרה. אני לא מתכוונת לענות לו, ולהסביר לו שלא הייתי בשייט בקריביים.
אני מוציאה את מגן המסך שאבא רכש עבורי, ומצמידה אותו על המסך של המחשב השמאלי ביותר בתחנת האחיות. ״מה את חושבת שאת עושה?!״ נובחת עליי ד״ר דה לוקה.
״זה לא עניינך. יש עוד כמה מחשבים בתחנת האחיות, את מוזמנת להשתמש בכל אחד מהם,״ אני עונה באסרטיביות.
״את לא…״ היא מתחילה לומר.
״תתעסקי בעניינים שלך,״ אני אומרת ונכנסת להתעדכן במחשב. אני נחושה בהחלטתי לא לתת לה להתערב בעניניי. אני יודעת מה ערכי, ואף אחד לא יוכל להקטין אותי.
מידי יום עמיתיי לא חוסכים ממני הערות עוקצניות.
״שלא תחשבי שאני לא רואה מה נעשה,״ אומר לי יום אחד הפרופסור, כשהוא מתעניין בהחלמה שלי, ״הייתי רוצה לספר להם את האמת עלייך, בעיקר כשהם מזכירים את העובדה שלא ניגשת למבחן ההסמכה, אבל מכבד את בקשתך. ועכשיו ספרי לי מה אמר רופא העיניים?״
״עברו כבר כמה חודשים מיום שהתעוררתי, ובהחלט רואים שיפור. המספר של המשקפיים שוב ירד, אבל אני עדיין מתקשה עם חשיפה לאור, מה שלא מאפשר לי לחזור לחדר ניתוח,״ אני מעדכנת אותו.
״מגיעים היום שני מתלמדים חדשים, ואת תהיי אחראית עליהם,״ אומר הפרופסור, ״אני יודע שזה עלול לעורר שוב גל של הערות כלפייך, אבל תזכרי שגם אני וגם מנהל בית החולים מכירים ביכולות שלך, ועומדים מאחורייך.״
מידי בוקר רגע לפני שכף רגלי דורכת במחלקה, אני נושמת עמוק, מזכירה לעצמי להתעלם ממה שיאמר לי. כמה לא מפתיע שגם היום יש ל”ר דה לוקה מה לומר.
״הלוואי והיית מסורה לעבודה, כשם שאת מרבה לחפש מה לומר כדי לפגוע בי. עוד לא הבנת שהמילים שלך לא נוגעות בי?״ אני אומרת לה באדישות.
״את מקנאה שד״ר סקיילר מאוהב בי. אני יודעת שהוא מאס בקשר שלו איתך,״ היא מנסה את מזלה, וחושבת שהיא תצליח להוציא אותי משלוותי.
״כל הכבוד לך. אני אישית לא הייתי רוצה להיות עם גבר שעומד להתחתן עם אישה אחרת,״ אני עונה לה בשלווה.
״את משקרת. שום דבר לא מופיע על כך במדורי הרכילות,״ היא מרימה עליי את קולה.
״על כך אין לי תשובה. אני לא קוראת את מדורי הרכילות,״ אני עונה וחוזרת להתרכז בעבודה.
בדיקות הדם של מספר לא קטן של ילדים מגיעות לא תקינות. אני נכנסת ליומן הפעילויות של הלילה, ומגלה שבשעה שלוש אחר חצות לא חולקו תרופות. אני מחליטה לברר את העניין עם הרופא שעבד במשמרת לילה. אני שמחה לגלות שהוא לא שייך לקבוצה שלמדה איתי.
אני קוראת לו לשיחה, וניגשת להכין לעצמי קפה. אני ממתינה בחוסר סבלנות שמכונת הקפה תסיים למלא את המאג שלי בקפה, כאשר אביגייל מודיעה לי שהרופא התפנה לדבר איתי.
"אתה מבין שמה שקרה הלילה, לא אמור היה לקרות?" אני שואלת אותו באיפוק.
"אני מסכים איתך לגמרי," הוא נאנח, "אני מבטיח לך שזה לא יקרה יותר."
ד"ר דה לוקה מקשיבה לשיחה בינינו ומחייכת בשביעות רצון. "זה ממש לא מה שאת חושבת," אני אומרת לה, ומוחקת את החיוך מעל פניה.
