אני מעיפה מבט אחרון על עצמי במראה, אני שמה לב שרזיתי, אבל הבד של השמלה יושב עליי באופן כזה שמי שלא מתבונן בי ביסודיות, לא יראה זאת.
״נתראה. קרוב,״ מגיע המסרון מאלכסיי, שמבקש שאשלח לו תמונה שלי.
אני עומדת מול המראה, מצלמת את עצמי מכמה כיוונים, ושולחת לו.
׳תזכרי שמה שלא יקרה הלילה, את לא לבד,׳ אני מעודדת את עצמי.
אני מזמינה מונית, ונוסעת למועדון. ׳הגיע הזמן שתקני רכב. תמו ימי הדהירה על האופנוע,׳ אני מדברת עם עצמי.
״לילה יפה היום,״ אני פותחת בשיחת חולין עם הנהג, ״תראה את השמים , כאילו מישהו צייר במכחול עננים סביב הירח.״
״כמה שאת צודקת,״ הוא אומר ומעיף מבט לשמים.
״אני רוצה לקנות רכב, מה היית ממליץ לי לקנות?״ הוא מביט עליי מופתע.
״יפיפה כמוך צריכה רכב שיתאים לה, כמו מרצדס,״ הוא אומר.
״נראה לך שיש לי כסף לקנות מרצדס? אין לי אבא עשיר, או בן זוג שיקנה לי רכב במתנה,״ אני מצננת את התלהבותו.
״אז תקני רכב קטן, אבל קחי איתך גבר שמבין עניין,״ הוא אומר.
״עצה טובה,״ אני מעמידה פנים שאני מסכימה איתו. הוא בהחלט מרוצה לשמוע את תגובתי. החיוך שעל פניו מסגיר זאת.
אני מבקשת מהנהג שיוריד אותי בכניסה לחניון שמור לעובדים, שכן הוא מוביל לדלת הכניסה האחורית. אני משלמת לו בתוספת תשר נדיב, ויוצאת מהמונית. אני מעדיפה לא להיכנס מהכניסה הראשית כדרכי, כדי להפתיע את כולם שלא מצפים לבואי. תחושת הבטן שלי אומרת שאמצא פה את התשובות לשאלות שלי.
החניון כמעט לא מואר, ואני שמה לב שהפנס שמאיר עליו בדרך כלל לא פועל. אני רואה לרגליו רסיסים של נורה שבורה. אין ספק שמישהו שבר אותה בזדון. 'מי ירצה לעשות מעשה כזה?' אני חושבת לעצמי, ומרגישה זוג ידיים חזקות אוחזות בי מאחור, וריח של בושם גברי חזק עוטף אותי.
אני לא מכירה את הריח הזה, ולא יכולה לנחש מי זה שאוחז בי הוא מצמיד אותי לגופו, ואוחז בי באופן שאיני יכולה להשתחרר מלפיתתו, עם כל הניסיון שיש לי באומנויות לחימה. לא נותר להשתמש ברגלי, ולתת לו בעיטה יש בביצים. "שלא תעזי לעשות את מה שעובר לך בראש כעת," הוא אומר. המבטא שלו מסגיר אותו, הוא דובר איטלקית.
אני לא יודעת מה אני יותר תמימה או מטומטמת. 'איך באמת יכולתי לחשוב שמשפחת הפשע משיקגו תניח לי לנפשי.'
"פשוט תירה בי," אני אומרת לו בקור.
הוא דוחף אותי קדימה, וגורם לי ללכת לעברה של לימוזינה שחורה. אני מרימה את עיניי ורואה את הבוס.
"מסתבר שאת לא כזאת חכמה," הוא אומר לי, "על האקדח שלך השארת את טביעות האצבעות שלך."
"ומה זה קשור לאינטליגנציה שלי? הרי לא שיקרתי לך שאני אינדיאנה דה סילבה," אני עונה לו בקול יציב.
"אני יודע שאת שוטרת סמויה. חשבת שתוכלי להסתיר את זה?" הקול שלו יכול להקפיא את כל ניו יורק.
"אז החלטת לעשות את המעשה הכי חכם, ולהגיע לעיר ששורצת שוטרים סמויים. אני מהמרת שהלילה יהיו פה לפחות ארבעה מהם, זאת הסיבה שאני הגעתי לכאן, כדי לסגור חשבון איתם.
אני לא מכחישה שעבדתי כסמויה. הייתי פתיון לגברים שפגעו מינית בנשים בעיר. אבל אתה טועה אם אתה חושב שהגעתי אליך כשוטרת סמויה. אני מבינה שאתה לא רגיל לאנשים שמגיעים מרצונם למשפחה שלך כדי לסלק את חובם. הבנתי שאם לא אעשה זאת, לעולם לא יהיו לי חיים משלי.
בדקת אותי בקפדנות, לא היו עליי מכשירי האזנה, ואתה יודע שאת האקדח קניתי באותו היום, והיה לי רק כדור אחד, והוא היה בשבילי. כי עניין סגירת החוב הייתה עבורי עניין של חיים ומוות. ואני מאד רוצה לחיות, אחרי עשור שרק שרדתי.
אני נתתי לך את המילה שלי. אני לעולם לא אבגוד בכם, לא אסגיר אתכם, או אתן מידע עליכם. אם אתה לא מאמין לי, אתה יכול לגמור איתי את העניין עכשיו. אני נטולת נשק, אתה מוזמן להפשיט אותי לגמרי ולבדוק.
מעציב אותי לחשוב שהאמנתי באמת שראיתי את הלב שלכם, שחשבתי שיש לכם קווים אדומים. גורלי נתון בידך."
"גמרת לנאום?" הוא שואל ומישיר מבט חודר לתוך עיניי. אני משפילה אותן.
"לעולם, אבל לעולם, אל תשפילי מבט בפניי אף אחד," הוא אומר לי, "דעתי עלייך לא השתנתה, אבל תביני שהייתי חייב לברר את העניין. עכשיו אני רוצה לדעת במה אני יכול לעזור לך."
"אני לא יודעת מי האויב שלי, אבל תחושת הבטן שלי אומרת לי שאגלה היום. אני גם לא יודעת מה המניע לכך שמישהו ירצה לפגוע בי. אמנם אני כבר לא עובדת ביחידה הסמויה, אבל יש מישהו ששומר עליי.
אני מבקשת מכם שאם אתם נכנסים לבר, תניחו את הנשק שלכם במקום לא גלוי לעניין. אני אדאג לכך שגם אם מישהו יודע מי אתם, שלא תתעורר מכך שום בעיה. אני אוכיח לך את נאמנותי לכם," אני אומרת.
"עוד לא הבנת שהיא בסדר, תשחרר אותה כבר, אתה מכאיב לה," אומר הבוס למי שאוחז בי.
הגבר בוחן את ידיי לראות אם השאיר לי סימנים. "אני בסדר," אני אומרת, ונכנסת למועדון. רגע לפני שאני סוגרת אחריי את הדלת אני מסתובבת לאחור. "תתנהגו יפה," אני מורה להם.
"היי ברוקלין," אני קוראת לעברו של הברמן. "אלא חברים שלי תארח אותם יפה," אני אומרת.
"תשבו כאן, זה אחד האזורים הבודדים שלא נקלט במצלמות," אני לוחשת לבוס.
ברוקלין מקמט את מצחו, "את בסדר? כי לא נראה לי שאת מתחברת עם אנשים כאלה," הוא רוכן לעברי ומדבר בשקט.
"אל תדאג, אני מכירה אותם מאז שהייתי, ממתי?" אני פונה לבוס אבל לא מחכה שיענה, "ממתי שהייתי ממש קטנטנה. הם למדו עם אחי בבית הספר. "
ברוקלין עדיין לא קונה את הסיפור. "אבל אמרת שגדלת שיקגו," הוא אומר.
"בדיוק משם אני מכירה אותם," אני אומרת.
"היא הייתה ילדה כזאת מתוקה, ממש כמו בובה," הבוס משתף איתי פעולה. הוא מסתכל עליי, ואני רואה את הרגש בעיניו.
״אני עולה לשיר,״ אני אומרת וניגשת לבמה.
אני מתחילה כמו תמיד לשיר בספרדית, אלא שהיום משום מה הקהל לא קם לרקוד. "אתם לא נחמדים אליי היום,״ אני אומר ומבחינה בכמה סמויים בקהל. ״אתם לא משאירים לי ברירה," אני אומרת וניגשת לבר.
״תעזור לי לעלות על הדלפק של הבר," אני מבקשת מאחד מאנשיו של הבוס, זה שאחז בי. "אם הדלת היא שעה שתיים עשרה," אני לוחשת לאוזנו, "אז הם נמצאים בשתיים, חמש, תשע ואחת עשרה. כולם לובשים חולצה שחורה.״
אני נעמדת על הדלפק מפעילה את המיקרופון שהשתקתי כדי שאוכל להעביר לאנשי הבוס מסר, ומתחילה שוב לשיר. אני לא מסתפקת בשירה, אלא גם רוקדת. אין לי גבולות היום, אני במסע לגילוי האויב שלי, ולכן מתנועעת באופן כזה שיכול לגרום גם לגבר הכי רגוע לצאת מדעתו.
הרחבה מתמלאת עד מהרה ברוקדים נלהבים. אין לי ספק שלא רק המוסיקה היא שגורמת להם לרקוד, אבל אותי זה לא מעניין. אני יוצרת פרובוקציה במטרה שמישהו יגיב.
״אני לא מסכים ששוטרת סמויה שלי תרקוד כמו זונה!״ מסנן כעס פקד מקסימיליאן.
״אתה שומע את עצמך?!״ אני יורה מיד לעברו, ״מה אתה חושב לעצמך שאתה חושף אותי כך לעיני כולם? איזה מזל שאני כבר לא עובדת שלך.״
״כבר שכחת איך הרגשת בפעמים האלה שאנסו אותך? את…״ הוא מתחיל לומר.
״יש לך עוד משהו לספר עליי לעיר כולה? מה הבעיה שלך?!״ אני רואה בזווית עיני את הבוס עומד לקום.
״תשאיר לי אותו,״ אני אומרת לו בשקט ויורדת מהדלפק.
״מה הבעיה שלך?״ אני מתקרבת אליו בכעס.
״כמה שנים אנחנו עובדים יחד? את בכלל לא רואה אותי, לא רואה את הגבר שאני,״ הוא אומר. דבריו מדהימים אותי. אני יודעת שאני חייבת להתאפס, ולחשוב בבהירות.
״למה שאראה בך משהו פרט להיותך המפקד שלי?" אני עונה בקור.
״"עשיתי למענך הכל. נתתי לך יחס מיוחד. את חושבת שנהגתי כך עם כל אחת אחרת? ממש לא. רציתי להראות לך ש…״
אני לא נותנת לו להמשיך. ״אני שונאת שמשקרים לי. אתה ניצלת כל אחד, כולל אותי,״ אני אומרת.
״על מה את מדברת, אני מוכן להרוג כל מי שמנסה לפגוע בך,״ הוא אומר. זה מה שהייתי צריכה לשמוע.
אני רואה את הסמויים מתכוננים להסתער.
״זה לא נכון. אתה ידעת שהתאהבתי בגבר, והחלטת לחסל אותו כדי לפנות את הדרך עבורך. לא היה לך איכפת שהוא אהבת חיי, וכי מותו ישבור אותי לרסיסים. ״
״אני לא הרגתי אותו,״ הוא אומר.
״לא אתה, שלחת את סלונה שהייתה שפוטה שלך, לטפטף לו רעל. המסכן היה בטוח שהוא מת מסרטן. אבל עכשיו זה מאוחר מדי, והוא לא ידע לעולם את האמת.״
ואיך בדיוק את תוכיחי את זה? הרי גם אם יוציאו את ארונו מהקבר, אי אפשר יהיה לקשור את הרצח אליי,״ הוא מחייך בזדוניות.
״אתה חושב שהייתי עומדת פה מולך אם לא הייתה לי הוכחה שאתה רצחת את סולנה כדי שהיא לא תפלוט יום אחד שסיפקת לה רעל להרוג את אהוב ליבי?״ אני מפגינה ביטחון.
״אני לא טיפש. דאגתי לטשטש את הראיות, איש לא יוכל לקשור אותי למעשה הרצח. איש לא יאמין לך. חבל שאת מתנהגת כך, את לא חסינה בעצמך,״ הוא אומר ומצמצם את הרווח בינינו.
שקט שורר במועדון. איש לא מעז לזוז, וכולם מביטים עלינו.
״אני לא מבינה למה את מתכוון. אתה רוצה לומר לי שאני הבאה בתור? אבל למה? תמיד עשיתי מה שביקשת,״ אני עוטה על פני מבט תמים.
״זה לא חייב להיגמר כך. יש לך ברירה להיות שלי, או ש…״ הוא אומר ונועץ מבט עמוק לתוך עיניי. אני מתאפקת לא לצחוק למחשבה שהוא חושב שהוא מאיים עליי.
"או ש… מה?" אני משחקת איתו.
הוא מסיט את הז'קט שלו, וחושף את האקדח.
"אתה רוצה לומר לי ש…בטח לא הבנתי נכון, לא יכול שפקד במשטרה מאיים ברצח." את המילים האלה אני אומרת בקול רם. הוא מביט עליי המום.
"אני מודה שלמדתי הרבה ממך. זה נכון שנשלחתי לכאן כדי לשיר ולמשוך גברים שמחפשים טרף, אבל מעולם לא הייתי מעורבת איתם ישירות. לא למדתי לשקר, לבגוד באמון, ולנצל אנשים. יש פה לא מעט אנשים שיעידו שמעולם לא בגדתי באמונם, וגם כשנודעה לי זהותם, לעולם לא אחשוף אותה.
אתה עשית את כל זה הערב איתי. הורדת את המסיכה מעל פניי, שזה מעשה שלא יעשה, גם למישהי כמוני שפרשה מהשרות, ובעיקר כשידיי נקיות. היית חייב לספר לכולם שעברתי בעצמי מקרי אונס. מי ירצה להיות עם אישה כמוני כעת?
אבל יותר מכל, אתה הודית שיש לך דם על הידיים, וזאת כשאתה יודע שהמקום הזה מרושתת במצלמות כאמצעי אבטחה לאורחים של מועדון."
"את כנראה לא קולטת שאני לא אתן לגבר אחר לקחת אותך ממני!" הוא אומר, כאילו לא שמע מילה מדבריי, "את תהיי שלי, או לא תהיי."
"לקחת אותי ממך?! מעולם לא הייתי שלך, לא רמזתי שאני רוצה להיות איתך, בעיקר שאתה ממש לא מסוג הגברים שהייתי רוצה להיות איתם," אני מסננת לעברו.
"את מבינה שאת זאת שגרמת למותו," הוא אומר ומעלה את חמתי.
"אתה שומע מה שאתה מדבר? אתה הרגת גבר בגלל שהוא אהבת חיי? למה אתה חושב שלא מגיע לי לאהוב ולהיות נאהבת? אתה יודע ששנים נמנעתי מקשר עם גברים. הוא היחיד שנגע לי בלב במקום כזה שגרם לי להתאהב בו. מה הבעיה שלך?" אני מדברת אבל העיניים שלי סוקרות איפה נמצא כל אחד מהסמויים. "אתה מבין שאי אפשר לסמוך עליך? מי יודע בכמה פיקודים שלך בגדת."
המילים שלי עושות את שלהם, ואני רואה את הסמויים נדרכים, מוכנים לפעולה.
"את מפטפטת יותר מדי. את אוהבת את זה בכוח, אז זה מה שתקבלי. את רואה את הרגלים שלי, שם המקום שלך כלבה מזדיינת," הוא מסנן לעברי בכעס.
אני מעיפה מבט אל הבוס ונדה בידי לשלילה. אני יורדת בתנועה איטית לעבר רגליו, נותנת לו להאמין שאני נכנעת לו. "ילדה טובה," הוא אומר וחיוך שחצני על פניו. שם בדיוק אני רוצה שהוא יהיה.
בתנועה חדה, אני תופסת את שתי רגליו ומפילה אותו על הרצפה. אני שולפת את האקדח שלו, מרוקנת את המחסנית, ומכוונת אותו אליו. "אתה מקסימיליאן, לא תאיים עליי יותר, ולא על אף אחת או אחד אחר. הסיפור ההזוי שלך נגמר. ואם לא הבנת אני לעולם לא אהיה שלך."
אני רואה את הבוס קם, אבל מסמנת לו באצבעי שישב. "את תשלמי על כך ביוקר," הוא יורה לעברי ומבטו מלאה שינאה, "חכי שהמשטרה תגיע לכאן."
"לזה בדיוק אני מחכה. אני אבקש מהם שלא רק שיקחו אותך מהמועדון, אלא שירחיקו אותך מהעיר. כמובן שזה לטובתך, כי מי יודע מה יקרה לך שתהיה מאחורי סורג ובריח. אני כבר מבינה שיש לא מעט שירצו לסגור איתך חשבון."
אני לא יודעת מי הזמין את המשטרה, אבל הם מגיעים מיד ולוקחים אותו.
אני מנצלת את המהומה ומבקשת מהבוס שיוציא אותי מכאן. "אני לא רוצה שיקלטו שאתם כאן. כבר ראית שקצין המשטרה הזה פולט שקרים בלי להניד עפעף. אני מניחה שזה לא חדש לך."
אנחנו חומקים מהמועדון ומחכים שנהג יביא את הלימוזינה לכאן. "אני מת מרעב, על איזה מסעדה את ממליצה?" שואל הבוס.
"איטלקית?" אני שואלת.
"מתאים לי," הוא מחייך לראשונה מאז שהיכרתי אותו.
"מאמא מריה, מנות הספגטי הכי טובות שטעמתי. אתה יודע שלא גדלתי אצל אימא איטלקיה, אבל נאמר לי שהמנות שם הן הכי קרוב למטבח הביתי," אני אומרת, "שאזמין מקומות?"
"נראה לי רעיון טוב," הוא אומר.
אני מתקשרת למסעדה ושואלת אם צ'סה עובדת היום. "היא כבר תענה לך," אומרת לי המארחת.
"זו אינדיאנה, רציתי להזמין מקומות לשישה אנשים," אני אומרת, "האם אפשר להגיע עוד רבע שעה, עשרים דקות?"
"אני כבר מארגנת לך מקום. אני מבינה שאת מחפשת פינה אינטימית," היא אומרת בהבנה, "אני מנחשת, כי את אף פעם לא מזמינה מקומות מראש."
"בדיוק. יש לי אורחים מעיר ילדותי," אני מסבירה לה.
"הבנתי אותך. אני מבטיחה לך את השרות הטוב ביותר עבורם," היא אומרת.
הלימוזינה נעצרת לידנו, ואני עומדת להיכנס אליה.
"אני יכולה לדבר איתך?" אני שומעת קול מוכר של אישה. המילים נאמרות בשקט, ואני תוהה אם אני מדמיינת אותן.
אני מסתובבת באיטיות לאחור, ומסתכלת על האישה שעומדת מולי. "אני טסה," היא מציגה את עצמה, "ראיתי מה שקרה מועדון."
"והוא?" אני שואלת.
"היית צריכה הרבה אומץ לעמוד מולו. אני לא מאמינה שהצלחת לסחוט ממנו הודאה," היא מתעלמת משאלתי.
"לפחות את יודעת שלא שיקרתי," אני אומרת ונכנסת ללימוזינה.
"מי זאת?" שואל הבוס.
"אחת שגילתה את האמת," אני עונה לו.
"צריך לטפל בה?" הוא שואל.
"לא, היא חברה טובה שלי," אני עונה. למרות שאני פגועה עד עמקי נשמתי ממנה, אני לא מוכנה שיקרה לה משהו רע. בסופו של דבר היא אחותו של הגבר שאני מאוהבת בו. אני תוהה האם מה שקרה הערב ישנה את גורלי.
