“זה תלוי בך," היא אומרת לי.
"זה יהיה נחמד אם תבואי," אני עונה לה בלי לחשוב. רק אחר כך אני חושב מה היא חושבת על ההזמנה שלי. "אני ממש לא יודע מה מצפה לי שם."
"אם כך אני מבינה שאין לך מושג אם תשאר שם," היא אומרת ומסתכלת עליי מהורהרת.
"את מבינה שאני אפילו לא יודע אם יש בשטח מבנה שראוי למגורים. למרות שבמחשבה שניה אני בטוח שסבא שלי לא היה קונה שטח ריק. הרי כשנסע לשם הוא לא חזר ימים רבים. העניין הוא שמעולם הוא לא סיפר לאן הוא נוסע כשהוא נעדר מניו יורק, אז אולי אני טועה," אני אומר לה.
"אם כך תצטרך לנסוע איתי כדי לקבל תשובה," היא משתמשת במילותיי, וגורמת לי לחייך. אני אוהב את חוש ההומור שלה. ממה שאני מתרשם ממנה, היא ילדה מאד חכמה.
אנחנו נוסעים כבר יותר משעתיים, ואני מתחיל להרגיש את העייפות. היא כנראה קולטת את זה. "כבר מאוחר. אם אתה רוצה, אני יכולה להחליף אותך בנהיגה. אני רגילה להיות ערה עד השעות הקטנות של הלילה," היא מציעה.
״אתה יכול לכרסם משהו, יש כאן כמה חבילות של חטיפים. לא רציתי להמטיר עליך הרבה שאלות בקשר לטעמך באוכל, וקניתי מה שאני אוהבת.״
״יודעת מה? אני אתן לך לנהוג, וגם אמצא מה לאכול,״ אני אומר, ויורד במחלף הראשון.
אני עוצר את הטנדר במרכז קניות קטן, ויוצא מהרכב. אני מתמתח, מחלץ קצת את העצמות, וניגש לפתוח לה את הדלת. אני רואה שהיא כבר עברה מהמושב של הנוסע למושב הנהג בלי לצאת מהרכב, והיא עסוקה בכיוון המראות, והכיסא.
אני מתיישב על המושב לידה, היא בודקת שאני חגור ויוצאת מיד לדרך. אני מביט על פניה המרוכזות בכביש לפניה. היא אישה יפיפיה ובעלת גוף מושלם, אפשר בהחלט להבין את הגברים שחושקים בה, אבל זאת לא אומר שמותר למישהו לגעת בה נגד רצונה.
אני פותח את השקית ובה החטיפים, ושמח שהיא בחרה בצ׳יפס בטעם רגיל ללא תוספות, כך בדיוק אני אוהב את זה. ״רוצה?״ אני שואל ומגיש לה את השקית שבחרתי.
״אני לא רגילה לאכול בלילה, אלא אם כן אני מול מסך הטלוויזיה וצופה במשחק,״ היא אומרת.
״איזה ספורט את אוהבת?״ אני לא רגיל לנשים שמתעניינות בספורט.
״יש לי שלושה אחים בוגרים. אתה יכול לתאר לעצמך שהטלוויזיה בבית הוריי הייתה מכוונת על ערוצי הספורט. משחקי כדורסל, פוטבול, ובייסבול היו התוכניות הנצפות ביותר.
בתקופת ההתבגרות רציתי לראות גם תוכניות של בנות, אבל הם לא הורשו לי. אימי התייחסה בזלזול לרצון שלי. ׳את לא מצפה שכל הבית יצפה בתוכניות המטופשות שלך,׳ היא אמרה.
אני מניחה ש… בכל מקרה אין לי העדפה מסוימת. למדתי לאהוב את כל סוגי הספורט,״ היא אומרת ומעיפה מבט לעבר מכשיר הניווט. ״עוד חצי שעה אני צריכה לרדת ביציאה מאה תשעים ושתיים.
״מה את מניחה אבלין?״ אני שואל.
״העזיבה של העיר מעוררת בי הבזקים של רגעים לא נעימים בחיי, כאלה שקברתי עמוק בפנים,״ היא אומרת.
״ואתה? אתה נראה כמו אחד שמתאמן. מה הספורט שלך?" היא שואלת.
"אני אוהב לרוץ כל בוקר. אני מרגיש שזה עוזר לי להתחיל את היום בצורה טובה יותר," אני עונה, מצמצם במילים.
"היום בכל בניין שמכבד את עצמו יש חדר כושר פרטי," היא אומרת, "גם אם הוא לא מגדל יוקרה." אני לא בטוח שאני אוהב את מה שהיא אמרה. 'היא מנסה לרמוז משהו?'
*
אני מכיר את ההרגשה הזאת שמישהי מגלה מי אני, וההתנהגות שלה משתנה פתאום, וכל מה שיש לה בראש שהיא רוצה לצוד את הגבר העשיר הזה.
זה מאכזב אותי כל פעם מחדש, דווקא בגלל שאני לא כזה שמחפש אישה ללילה, אלא אישה שתבין אות האישיות המורכבת שלי. אחת שתסתכל על ההישגים שלי בהערכה, ולא תמדוד אותם בכמות הכסף שאני עושה בזכותם.
זוהי הסיבה שהחלטתי להגיע היום לכפר כדי לבדוק אם הוא יכול להיות גם לי מקום מפלט כמו לסבא.
אני מסתכל עליה. היא מרוכזת בנהיגה, ולא נראה שהיא מתרשמת מהשתיקה שלי. אני מניח שהיא מפרשת את השתיקה שלי בכך שאיני מעוניין לדבר יותר.
אני מחליט לבחון אותה, ומתבצר בשתיקתי.
*
אנחנו נוסעים בשתיקה, ומגיעים ליציאה מאה תשעים ושתיים. אבלין מאותתת, ויורדת מהכביש המהיר. היא עוקבת אחרי המפה, קוראת בשקט את ההוראות, אבל לא מנסה לפתח איתי שוב שיחה. אנחנו עולים כעת על הכביש שנוסע לכיוון צפון. המפה צבועה בירוק משני צידי הדרך, אבל קשה לראות את הנוף כיוון שכבר אחרי חצות, והדרך חשוכה. אין ספק שזה אזור כפרי, ודליל באוכלוסיה.
התרגשות גדולה אוחזת בי כשאנחנו מגיעים לרחוב בו נמצאת החלקה של סבא. אני מנסה להזכיר לעצמי שסבא לא כאן, ואני לא עומד לפגוש אותו, ועדיין יש משהו במקום הזה שמקרב אותי אליו.
"אחד עשרה אלף מאה ואחת," אומרת אבלין ומאיטה את הנסיעה, "זאת הכתובת שאליה אנחנו נוסעים?"
"כן," אני אומר. עץ גדול מסתיר את הבית שמבצבץ בין ענפיו, אבל קשה לי להעריך את גודלו. אבלין גולשת לשביל הכניסה בנסיעה איטית ועוצרת את הרכב, בעוד עיניי נעוצות בסקרנות קדימה.
היא מדוממת את המנוע, אבל לא ממהרת לצאת מהרכב. היא גם לא מסתכלת עליי, אלא יושבת בשתיקה, כשידיה עדיין אוחזות בהגה.
הבית צבוע בלבן, וניכר עליו שהוא בית ישן ולא מודרני. ועדיין אני מתפלא לראות שהוא בן שתי קומות. בקומה העליונה יש ארבעה חלונות, מה שאומר שיש בה מספר חדרים. "שכה אחיה," אני פולט לבסוף, "זה ממש לא מה שציפיתי לראות."
"אתה מופתע או מאוכזב?" היא שואלת אותי בשקט.
"לא ידעתי למה לצפות," אני אומר, ויוצא מהרכב. אני מבין כמה אני אידיוט שבכלל יכולתי לחשוב שאמצא פה, במקרה הטוב צריף מעץ מט ליפול.
כשאני מתקרב לדלת, גלאי מופעל ומדליק את האור. אני ממצמץ בעיניי, מוציא את המפתח מכיס מעילי, ותוקע אותו במנעול. אני לא צריך להתאמץ, הדלת נפתחת בקלות. אני מגשש אחרי המתג המדליק את האור, מוצא אותו מיד, ועומד משתהה מול המבואה המקבלת את פניי. הבית מריח טוב, כאילו רק הבוקר היה כאן מישהו.
אני חולץ את נעליי, ומניח אותם על שטיח הגומי המיועד לכך, ונכנס פנימה. חמימות עוטפת אותי, זה בהחלט מרגיש כמו בית.
'אני לא מבין, סבא נפטר לפני שבועות, איך זה יתכן שהבית מריח כל כך טוב?'
אני הולך מוצא את המטבח, ומציץ לתוכו. הוא מטבח מודרני, עם מכשירי חשמל שנראים די חדשים. אני ניגש למקרר שיש בו מתקן מים וקרח, ופותח אותו. אני מופתע לראות בו מוצרים בסיסיים. אני מוציא את קרטון החלב ובודק את תאריך התפוגה שלו, ומבין שמישהו הניח אותו פה היום או אתמול.
פתאום אני מרגיש אי שקט. "מישהו בבית?" אני שואל בקול רם, אבל איש לא עונה. רק כשאני מסתובב אני מוצא פתק על השולחן.
מר לינקולן היקר,
קבל את תנחומיי על מותו של סבך היקר.
מר לינקולן היה איש מאד אהוב על הקהילה שלנו.
עורך הדין יורקלנד ביקש שאכין את הבית לקראת בואך,
כפי שנהגתי לעשות עבור סבך.
אם אתה צריך עזרה אתה מוזמן לפנות אליי.
בברכה, ברטינה
אני נושף את האוויר, משחרר את המועקה שהצטברה בי, ונכנס לחדר האירוח ממנו אני יכול לצפות בטנדר שחונה בחוץ. רק אז אני קולט שאבלין נשארה ברכב, וממהר לצאת אליה.
אני רוצה להתנצל בפניה, אבל היא מקדימה אותי. ״איך אתה מרגיש?״ אני מסתכל עליה מבולבל.
״למה לא נכנסת?״ אני שואל, מתעלם מכך שזה אני שהייתי צריך להזמין אותה לראות את הבית.
״חשבתי שראוי שאתן לך את המרחב לראות אותו לבד. אני מבינה את גודל המעמד עבורך. הבנתי שסבך היה יקר לך מאד,״ היא אומרת.
אני מאד מעריך את המילים שלה. היא צוברת עוד נקודת זכות. ״בואי,״ אני אומר, ומחכה שהיא תצא מהרכב.
״זה נראה כאילו מישהו גר פה עדיין,״ היא קוראת בהתפעלות, ״ציפיתי לאוויר דחוס. יש כאן הרגשה של בית.״
אנחנו עוברים יחד בין החדרים. כל חדר, למרות שזה לא אמור להיות כך, מפתיע אותי מחדש.
חדר אירוח גדול ומרווח. בפינה יש סט של שולחן ושני כסאות. על השולחן מונחת קופסה המכילה את הכלים של משחק השחמט. יש לי הרגשה שעוד רגע סבא יכנס לכאן עם עינים נוצצות, כפי שתמיד קורה כשהוא רואה אותי.
עוד פיסת פאזל שסבא השאיר עבורי.
*
״שחמט הוא לא סתם משחק לוח,״ אמר לי סבא כשלימד אותי לשחק. ״הוא לא כמו משחק קלפים. עליך ללמוד לשלוט בדחפים שלך, להבין שעליך לשקול את צעדך לא על פי מה שאתה רואה כעת, אלא כמה צעדים קדימה. הוא מלמד אותך על החיים עצמם. יום יבוא ותמצא את המלכה שלך, זאת שתהיה מוכן להיכנע בפניה.״
בזכותו למדתי לשחק. הוא לא ויתר לי, לא הפסיד בכוונה כדי לתת לי הרגשה טובה. אלא לימד אותי ליפול, ולקום מחדש ולהלחם שוב.
יש רק דבר שלא הבנתי, וזה מה שאמר על המלכה. לא ברור לי איך מישהו יהיה מוכן להיכנע לה מרצונו, למרות שהיא המלכה.
*
אני מלטף את הלוח בהיסח הדעת. היא מסתכלת עליי בשתיקה.
״סבי לימד אותי לשחק,״ אני אומר, “את יודעת לשחק?״
״אבי אמר שזה משחק של גברים, ונשים לא מספיק חכמות להבין אותו באמת, וסרב ללמד אותי לשחק,״ היא עונה ביבושת.
׳מה הפלא שהיא רצתה לעזוב את העיר, להתרחק מהמשפחה שלה?׳
אנחנו ממשיכים לסייר בחדרים. פינת האוכל מצוידת בשולחן עם שמונה כסאות ומזנון. אני מנסה לדמיין את המקום שוקק חיים. אין לי ספק שסבא וסבתא נהנו לארח. היו להם הרבה חברים, ואני מאמין שכך היה גם כאן.
אנחנו עולים לקומת חדרי השינה. אני מופתע לראות את יחידת השינה של סבא. היא נראית כאילו נלקחה מבית בניו יורק. חדר רחב מימדים עם מיטת קינג סייז, חדר ארונות גדול, וחדר אמבטיה מרווח.
ידה של ברטינה מורגשת גם פה, שכן החדר מאוורר, והמיטה מוצעת.
בקומה יש עוד כמה חדרים לא גדולים, והם מפתיעים אותו בספגנותם. באחד מהם יש שולחן עבודה גדול, אבל השאר ערומים.
״אני אשן כאן, ״ אני מצביע על החדר שבו השולחן הגדול, "ואת בחדר השינה.״
״בשום פנים ואופן!״ היא עונה נחרצות, עוקפת אותי, ונכנסת לחדר.
אני עייף מדי, ואין לי כח להתווכח איתה. בסופו של דבר היא אישה זרה.
אני מסתכלת סביבי, ורואה ארון קיר. אני פותחת אותו, ומוצאת בו כלי מיטה ומגבות. אני פורשת סדין על הספה, ומניחה עליו שמיכת קטיפה משובצת באדום ושחור, ומחליטה להשתמש בכרית הנוי שעל הספה.
ברגע האחרון דחפתי כמה בגדים לתיק שלי, מה שמאפשר לי להתקלח וללבוש בגדים נקיים. אני מודה על כך שבקומה יש מקלחת נוספת המשותפת לחדרי השינה. היא נמצאת בסוף המסדרון בכיוון המנוגד לחדר השינה של פניקס.
השעה כבר שתיים בלילה, ואני שוטפת את עצמי בזריזות, מתלבשת, וחוזרת לחדר. שלא כתמיד, המקלחת לא מעירה אותי, וברגע שאני מניחה את ראשי על הכרית, אני נרדמת.
למרות שהתמוטטתי מעייפות, השינה בורחת ממני אחרי מספר שעות בלבד. אני מתעוררת ומביטה סביבי, מנסה להבין איפה אני.
כל כך רציתי לעזוב את הפאב, שכל מה שעשיתי אחרי השיחה עם רוברטו, נעשה ללא שיקול דעת, אלא מדחף ריגעי. אני לא מצטערת על העזיבה, אלא שבבוקר של היום החדש, הדברים נראים אחרת.
אני מרגישה בטוחה עם פניקס, הוא לא ניסה לנצל את המצב ולגעת בי. אני נזכרת בשיחה שהייתה בינינו, שהראתה לי שאני יכולה לסמוך עליו.
אני לא מצליחה לחזור לישון, ויורדת לקומת הכניסה. במבואה יש שעון גדול, אבל הוא לא עובד. הסוללה שלו נגמרה.
אני נכנסת למטבח. השעון על המיקרוגל מראה שהשעה שש בבוקר. אני מביטה מבעד לחלון, ורואה שהשמיכה השחורה שעטפה את השמים בלילה, הוסרה. הזריחה עדיין לא התחילה, אבל השמים התבהרו. אנחנו בפתחו של החורף, השלכת כמעט נגמרה, ונראה שעומד להיות יום קר.
אני רואה על השולחן פתק מבטינה, מה שמסביר מדוע הבית נקי ומדיף ריח טוב.
אני פותחת את המקרר, ורואה בתוכו את המוצרים שקניתי בתחנת הדלק, אבל לא רק. יש בו גם קרטון חלב, ומגש ביצים. ׳אז גם הוא ער,׳ אני חושבת לעצמי ומקשיבה לקולות הבית, אבל אין שום סימן שהוא כאן.
אני ניגשת לדלת הכניסה לראות אם הוא נסע, הטנדר נמצא בחניה, אבל נעליו לא.
אני פותחת כל אחד מהארונות, ומגלה שהם מלאים בכלים. משהו לא מסתדר לי. פניקס אמר שהוא היה מאד קשור לסבו, אז איך זה שמעולם לא היה כאן? לפי מה שהמטבח מספר לי, זה בית ששקק חיים.
אני נכנסת למזווה ורואה שהוא מלא במצרכים. אולי אם אבדוק את תאריך התפוגה שלהם אקבל יותר מידע. להפתעתי רוב המצרכים עדיין בתוקף, מה שאומר שמי שחי כאן היה פה לפני פחות משנה.
מה שמושך את תשומת ליבי הוא מדף מלא בריבות ביתיות. התווית על הצנצנות מספרת שהן תוצרתה של ליזי מאריול. לצערי לא מצויין שם החווה שלה או כתובתה. בכל מקרה יש כאן מלאי לזמן רב.
אני מרתיחה סיר עם מים ומכינה ביצים קשות, שמהן אכין סלט ביצים. בזמן שהן מתבשלות אני חותכת ירקות, וקולה לחם.
כשהביצים מוכנות אני מכינה מהן סלט, ומניחה הכל על השולחן במטבח. אין לי מושג לאן הוא הלך, ומתי יחזור, ולכן כשאני מכינה קפה במכונת הקפה, אני מעבירה אותה למצב של שמירת חום.
לא נותר לי כעת מה לעשות. הבית מסודר ונקי. אני עולה חזרה לחדר, מוציאה את המחשב שלי. המדפסת עדיין בטנדר, אבל עדיין אין לי צורך בה.
כשאני מתיישבת ליד השולחן, אני שמה לב שיש לצידו ארונית עם מדפסת די חדשה, ובמדפיה מונחים יומנים עבי כרס כשעל גבם מצויינות שנים. על האחרון כתוב שנת אלפיים עשרים וחמש, עוד סימן שסבו של פניקס היה כאן השנה.
אני מניחה שיש ביומנים הרבה מידע שיוכל לעזור לפניקס. כמובן שאין לי כוונה לקרוא בהם בעצמי. אני אספר לו עליהם כשיחזור.
אני מפעילה את המחשב, ומחפשת לראות אם יש כאן אינטרנט. אני מוצאת רשת בשם ניק@96, אלא שלאכזבתי היא מוגנת בסיסמה.
מתחת לשולחן יש מגירות, אבל אני לא מרגישה בנוח לפתוח אותו, ומזכירה לעצמי שזה לא הבית שלי.
הטלפון הסלולרי שלי מספק לי את הגישה לאינטרנט, מה שמאפשר לי לחפש מידע ברשת. הדבר שהכי דחוף לי לדעת זה איזה חנויות יש בכפר, ובעיקר חנות מכולת.
יש לא מעט מידע על הכפר, ואני רושמת את מה שאני לומדת על פתקים צבעוניים דביקים. עד מהרה הצד השמאלי של השולחן מתמלא בפסיפס המכיל מידע חיוני.
אני עסוקה בעולמי כשנשמעת נקישה על המשקוף.
״את ערה,״ הוא נראה מופתע. אני מביטה עליו. הוא לבוש בגדי ספורט, ונוטף זיעה. הגופיה צמודה לגופו ומדגישה את גופו השרירי. אני משתדלת שהוא לא יראה מה אני מרגישה למראהו, ומקווה שהצלחתי להסתיר את רגשותיי.
אני מוצף רגשות. מרגע שהתחלתי לרוץ, אני לא מפסיק לחשוב על סבא. עדיין מאד מוקדם, אבל לא הייתי מסוגל לישון. ההגעה למקום הסודי של סבא עושה לי שמות בבטן.
אני מרגיש שנכנסתי לקודש הקודשים של חייו, אבל מזכיר לעצמי שהוא נתן לי את רשותו בכך שרשם את הנכס בצוואתו.
׳למה יש לי הרושם, או אם לדייק, למה אני יודע בוודאות, שידעת שאני אבקש לקבל את המקום הזה?׳ אני מדבר אליו.
מה שמטריד אותי יותר, שאם אני צודק בהרגשתי, למה סבא לא סיפר לי ולו ברמז על כך. אני בספק אם אי פעם אדע.
מידי יום אני נוהג לרוץ בשבילי הסנטרל פארק, הריאה הירוקה, בניו יורק. רק עכשיו אני מבין מה פרושו של אוויר נקי באמת. אני נושם ממנו מלוא ריאותיי, ומרגיש אושר עילאי.
עם כל המערבולת שבתוכי, אני מרגיש שלווה. יש משהו במקום הזה שגורם לחיים להראות באור אחר.
באופן מפתיע העבודה לא תופסת מקום במחשבותיי. עכשיו כשראשי מרוקן אני חוזר למפגש ביני לבין אבלין בפאב.
הייתי מאד נסער אחרי שהגעתי להחלטה לנסוע לחלקה שסבא השאיר. רציתי מאד לראות את המקום, אבל אני מודה שזה לווה בחשש של מה שאמצא שם.
לא הצלחתי להרגיע את ליבי הסוער, והחלטתי ללכת לשתות בבר. דחיתי את ההצעה של חבריי לצאת הערב, רציתי להיות לבד ללא צורך בעמדת פנים, שכן מבחינתם אצלי תמיד הכל נפלא וראוי לקנאה. זאת הסיבה שבחרתי בבר שאינני נוהג לבקר בו, למרות היותו בר מאד פופולרי.
היא משכה את תשומת ליבי מיד כשנכנסתי לבר.לא יכולתי להעריך את גילה, אבל הנחתי שהיא לא כזאת צעירה אם היא עובדת בבר. כשהתקרבתי לעבר הבר, נדהמתי מהאופן שבו היא התבטאה, הבנתי שהיא שונה מאחרות.
כששמעתי איך בעל הפאב מדבר אליה, לא יכולתי לשתוק. זה לא משהו שקרה לי בעבר. יש בה משהו שאני לא יכול להגדיר לעצמי, אבל אני שמח שפעלתי כך, ושהיא פה איתי.
אני חוזר לבית, ופותח את הדלת בשקט. אין לי מושג אם היא עדיין ישנה.
אני עולה לחדר השינה כדי לשטוף את עצמי, ולהתחיל את היום הראשון שלי בביתו של סבא.
אני רואה אותה יושבת ליד השולחן, ולצידה מזכרים בשלל צבעים.
"את ערה," אני אומר, והיא מביטה עליי מופתעת. המבט שלה סוקר את גופי, ואני מתאפק לא להגיב. ״דמיינתי ריח של קפה?״ אני שואל את הדבר הראשון שעולה לי בראש.
"תלך להתקלח, ונרד לאכול," היא עונה באיפוק.
אני מסתכל עליה. שיערה שהיה אסוף בזנב סוס, גולש לאורך גבה, והיא נראית עוד יותר יפה ממה שזכרתי. היא לובשת חולצה שמכסה בקושי את תחתוניה, וחושפת זוג רגליים שגורם לי לזרמים חמים. "כן," אני פולט וממהר למקלחת לפני שהיא תראה את ההשפעה שלה עליי.
'מה אתה ילד בן שתיים עשרה שאתה מתרגש כך?' אני נוזף בעצמי. אני מודה על כך שהיא לא נמצאת בחדר, ואני יכול לשחרר את הלחץ שנוצר בי.
רק כשאני מסיים להתקלח אני נזכר שלא הבאתי איתי מגבת. אני פותח את הארון במקלחת, ומוצא בו מלאי של מוצרי טיפוח לגבר, מהסוג שאני אוהב, וגם ערימה של מגבות בגוונים שונים של כחול. זאת הרגשה מאד מוזרה להתנגב במגבת של סבא. אני מקרב את המגבת לאפי ומריח. היא מריחה מנוזל הכביסה, ואין בה זכר ממנו, אני לא יודע מה חשבתי לעצמי.
אני מתלבש ויוצא מהחדר, וניגש לחדר שלה. המיטה שלה מוצעת, והמחשב מכובה. אני שומע את דלת הכניסה נסגרת, ומציץ לעברה. היא מבחינה בי. "אני נוהגת לכבס ביום שישי, תוריד לי את הבגדים שלך ואוסיף למכונה," היא אומרת בטבעיות, כאילו אין מובן מאליו מזה.
אני חוזר לחדר. למרות שלא ידעתי למה לצפות כשארזתי את המזוודה לנסיעה, לקחתי איתי גם את סל הכביסה, כיוון שלא הספקתי לכבס השבוע. אני מוסיף לסל את הבגדים שלבשתי הבוקר ויורד למטה.
"איפה את?" אני שואל כיוון שהיא לא נראית לעין.
היא מציצה אליי מתוך חדר הסמוך למטבח. "אני בחדר הכביסה," היא עונה, "אני מתרגשת. אני לא זוכרת מתי פעם אחרונה כיבסתי בבית ולא במכבסה מוקפת באנשים שממתינים משועממים מול מכונות כביסה שעובדות סביב לשעון. זה נראה לך מטופש?"
אני מודה שמעולם לא נאלצתי להשתמש בשירותים של מכבסה ציבורית, ועדיין אני מבין שזה מרגש אותה. "מה פתאום," אני אומר לבסוף.
"נראה שמזג האוויר יהיה דווקא נעים היום. ראיתי שיש בחצר חבלי כביסה , וחשבתי לתלות עליהם את הבגדים לייבוש," היא מוסיפה כשאנחנו הולכים לכיוון למטבח.
"עשיתי כמיטבי," היא אומרת ומצביעה על השולחן הערוך.
"על מה את מדברת? לא ציפיתי לארוחת בוקר כזאת מושקעת," אני אומר וניגש למכונת הקפה למזוג לעצמי קפה, אבל היא מקדימה אותי.
"האינטרנט פה פעיל. הרשת נקראת ניק@96, אבל היא מוגנת עם סיסמה. יש לך מושג מה היא?" היא שואלת. אין לה מושג מה השאלה שלה מעוררת בי.
אני מרגיש שזאת חתיכה נוספת שסבא הניח לפניי בפאזל של החיים שלא היכרתי. הוא בחר לקרוא לרשת שלו בכינוי החיבה שלי בצירוף שנת הולדתי.
'ידעת שאגיע לכאן, נכון סבא?'
