"אני חייבת כבר לספר לך," אומרת אביגייל, ואני מתפללת בליבי שהיא לא תשאל אותי מדוע עזבתי או שתזכיר את סקיילר. 'לפחות אנחנו לא עובדים באותו תחום,' אני מנחמת את עצמי.
אני אעשה הכל כדי לא לפגוש אותו, ויודעת שאמנע מלקנות קפה בבית הקפה כדי לא לראות אותו.
"המחלקה השתנה כליל. האווירה פה מאד מדכאת. העמיתים שלך, אלא שסיימו את הלימודים בשנה שאת סיימת…"היא משתתקת לרגע, "אני לא יודעת מה קרה לפני שלוש שנים, ומדוע לא ניגשת למבחן, אבל אני יודעת שלא היו נותנים לך לעבודה כרופאה כאן אם לא היה בידייך אישור."
"את מבטיחה לי שלא תספרי?" אני בוחנת את תגובתה. שפת הגוף שלך מספרת לי שאני יכולה לתת בה אמון.
"ברור שלא!" היא עונה מייד.
ובכל זאת אני בוררת את מילותיי. "אני מבטיחה לך שיש בידי הסמכה לפעול כרופאה." אני רואה את ההקלה על פניה.
"זה דווקא משעשע לראות שהם חושבים שאת לא," היא מחניקה חיוך.
"מה אתן מסתודדות שם, אין לכן מה לעשות? אביגייל, לכי להכין לי קפה," אומרת ד"ר דה לוקה. היא לא יודעת שהיא על הכוונת שלי. אני אוהבת להעמיד במקום רופאות, או אם לדייק מתמחות כמוה.
"זה נכון שאני לא רופאה, אלא רק אחות מוסמכת ובעלת ניסיון של לא מעט שנים, אבל אני לא מכינה קפה לאף אחד. את מוזמנת לרדת לבית הקפה ולבקש שיכינו קפה עבורך," עונה אביגייל בתקיפות שלא כהרגלה.
"אני לא יודעת מה מלמדים בבית הספר לרפואה. היא לא רופאה טובה, אבל חושבת שהיא … " אומרת לי בשקט אביגייל. היא מבחינה במבט שלי ומשתתקת.
"אל תתרגשי ממנה, אל תתני לה במה," אני אומרת לה, "בואי נמשיך בעבודה. אני רואה שכמה בדיקות לא חזרו עדיין, כדי שנתקשר למעבדה."
אני נכנסת לתחנת האחיות ומתקשרת לברר לגבי בדיקות הדם. "מדברת ד"ר ווסטון ממחלקת ילדים, רציתי לברר בקשר…"
"תגידי לי שאני לא חולמת, את חזרת? את לא יודעת כמה היית חסרה לנו. המחלקה שלך הפכה בלתי נסבלת," אני שומעת את קולה של רובי עובדת המעבדה. המילים שלה לא משמחות אותי, זאת לא המחלקה שהשארתי.
"כן, חזרתי לעבודה," אני אומרת.
"הגיע הזמן," היא נאנחת, "אני כבר בודקת ושולחת לך את הטפסים. יש פה היום בלאגן גדול כי נפלה לנו רשת התקשורת.״
״ממתי רופא מתקשר למעבדה לשאול לגבי בדיקות?״ אומרת ד״ר דה לוקה.
״היא כבר שכחה מה התפקיד של רופא,״ עונה לה ד״ר נואה.
״אני מציעה לך ד״ר נואה להרגע. לסבלנות שלי יש גבול," ״ אני אומרת באסרטיביות. אם יש משהו שאני לא מעריכה, זה רופא מתנשא, בעיקר כשאין לו סיבה להיות כזה,. זה השבוע הראשון שלי כאן, ואני יודעת שאסור לי לשתוק, אחרת זה רק יעשה גרוע יותר.
״את שוכחת מי אני?! בזמן שאת עשית מי יודע מה, אני הוסמכתי להיות רופא,״ הוא מרים את קולו.
״אני לא מרגישה צורך להוכיח לך שום דבר, גם אני לא מתכוונת להזכיר לך מי עזר לך לאורך כל שנות לימודיך באוניברסיטה. אסתפק בכך שמנהל בית החולים והפרופסור שלנו יודעים מה השכלתי, והם אישרו את עבודתי כאן,״ אני אומרת לו, וחוזרת להתרכז בעבודתי.
״תראו אותה…״ מתחילה ד״ר דה לוקה לומר.
״כשרמת השכלתך תשתווה לשלי, אהיה מוכנה להקשיב לך. עד אז אני מבקשת שלא תתערבי לי בעבודה,״ אני אומרת לד״ר דה לוקה.
תוך דקות ספורות מגיעות תוצאות הבדיקות לתחנת האחיות, ואני מבקשת מאביגייל לעדכן את התיקים.
ד״ר דה לוקה עומדת ליד הדלפק, ועוקבת אחרי מעשינו. ״תלכי לבדוק את החולה בחדר שתיים,״ היא מורה לאביגיל.
״אני עסוקה כעת,״ היא מפתיעה אותי בתשובה, ״חוץ מזה שחדר שתיים שייך לטיפול נמרץ, והוא במעקב סביב לשעון על גבי המוניטורים מול התחנה, שברגע זה כולם בסדר.״
״תתעלמי,״ אני אומרת לה בשקט.
״עכשיו כשאת פה, אני שוב יכולה לנשום. כפי שאת רואה דברים השתנו פה, ולא לטובה.״
בשעה אחת מתקיימת ישיבת צוות. כיוון שלא יצאתי להפסקת צהריים, אני מביאה איתי את הכריך, מה שמעורר מיד תגובות. ״למה היא מקבלת אוכל, ואנחנו לא?״ שואלת ד״ר דה לוקה. רק התחלתי לעבוד, וכבר אני מרגישה מותשת.
״יצאת להפסקת צהריים?״ שואל הפרופסור ולא מחכה שהיא תענה, ״אז לידיעתך ד״ר ווטסון לא הפסיקה לעבוד מרגע שהיא התחילה את המשמרת.״
הפרופסור מברך אותי על חזרתי, ומציין ששעות עבודתי נקבעו מתשע עד ארבע, ובלי תורנויות לילה.
ד״ר דה לוקה מגלגלת את עיניה, אבל המבט החמור בעיניו של הפרופסור גורם לה לשתוק.
כשמגיעה השעה ארבע אני נושמת לרווחה. היום הזה היה כל כך שונה ממה שציפיתי. ברור לי כבר שהמחלקה שחשבתי שהיא הבית שלי, היא כבר לא.
אני שמחה לראות שאבא כבר מחכה לי, ואני ניגשת איתו לקחת את קיידן.
"איך הוא היה בבוקר?" אני מתעניינת.
"הוא כזה ילד מדהים. הילדים קיבלו אותו מיד בשמחה, וכל אחד רצה להיות חבר שלו," אומר אבא, ומשמח אותי מאד.
"לפחות לאחד מאתנו היה יום טוב," אני אומרת, "אתה לא מבין איזה יום היה לי. המחלקה הזאת, שכל כך אהבתי לעבוד בה השתנתה לגמרי, ולא רק אלא שחבריי ללימודים הפכו להיות עויינים כלפיי. הם אפילו לא שאלו מה קרה שנעלמתי, אלא קבעו בנחרצות שכיוון שלא הגעתי למבחן בעשרים ושמונה לחודש, שלא ניגשתי למבחנים כלל."
"וד"ר נואה?" הוא שואל, "הרי השקעת שעות ללמד אותו את החומר שכה התקשה ללמוד, שלא לדבר שהוא מאוהב בך."
"הוא הגרוע מכולם. הוא מתנהג כלפיי בהתנשאות, והכריז שהוא רופא בכיר ממני. עמד לי על קצה הלשון לומר לו שהוא טועה בגדול, אבל בחרתי להתעלם ולעסוק בענייניי. בסופו של דבר המעשים שלי יוכיחו מי אני.
ובנוסף לו, יש כוכבת חדשה, רופאה מתלמדת. היא חושבת שאני לא יודעת שהיא עדיין לא רופאה. היא הרבתה לשהות בקרבתי, ולעקוב אחרי מעשיי, במקום לטפל בחולים שהיו זקוקים לטיפול," אני מספרת.
"והפרופסור?" אני מחייכת כשאני רואה שאבא חושב על הכל.
"הוא דווקא קיבל אותי במאור פנים," אני אומרת, וניגשת ללחוץ על האינטרקום של גן הילדים. "זו אימא של קיידן," אני מזדהה.
"אני פותחת לך את הדלת ד"ר ווסטון," עונה לי קול נעים של אחת הגננות.
"מאמי, מאמי, מאמי," קיידן רץ לקראתי וקופץ עליי.
"איך הוא היה?" אני שואלת את הגננת.
"יש לך בן מדהים. הוא מאד חברותי וקשוב, ותמיד מסדר כשהוא מסיים לשחק. בהחלט הפתיע אותי שהוא השתלב מייד," היא אומרת ומלטפת את ראשו של קיידן.
“אל תשכחי שזה לא היום הראשון שלו במסגרת. הוא במעון מגיל צעיר. הוא יודע שאימא הולכת ותחזור לקחת אותו בסוף היום," אני מסבירה לה.
אנחנו נוסעים לבית הוריי. קיידן מספר לי בהתרגשות על החברים שרכש, ואני מרגישה שהחלטתי נכון כשחזרתי לכאן.
כשאנחנו נכנסים לבית הוריי, ריח של תבשילים מקבל את פנינו. אני לא צריכה להיכנס למטבח כדי לדעת שאימא הכינה את כל מה שאני אוהבת לאכול. אני מרגישה עטופה באהבה, מה שגורם לכל ההרגשה הלא נעימה של היום הזה להעלם.
"לכי להתקלח," אומרת אימא, "בזמן שאני אערוך את השולחן." אני מנסה להתנגד, ורוצה לעזור לה. "עוד לא עלית להתקלח?" היא נוזפת בי בחיבה.
אני נכנסת להתקלח. יש לי צורך להתקרצף, כאילו הריחות של בית חולים והמילים שנורו לעברי נדבקו לעורי. 'את חייבת להירגע. את יודעת מי את, ואת לא צריכה להתרגש מאיש. היום גילית את פניהם האמיתיות של חברייך, וטוב שכך. עדיף לדעת את האמת, מאשר לחיות באשליות שאוהבים אותך.
אז מסתבר שהייתי טובה כשעזרתי ללמוד את החומר, ועכשיו אני האוייב. 'זה מדהים שאתה יודע מי אני ומה היכולות שלי, ואתה מאמין שאתה יכול להקטין אותי במילים שלך. עוד נראה מי הוא הרופא הבכיר בינינו,' אני מדברת עם ד"ר נואה במוחי. יכולתי לומר לו את האמת אבל אני מעדיפה לשמור אותה לעצמי לעת עתה, ולגלות לו אותה כשלא יהיה מוכן.
למחרת היום אני כבר מוכנה להתנהלות של המחלקה, ולכן הימים עוברים עליי יותר בקלות. אני זוכה ליחס חם מהילדים וההורים, ומתעלמת מעמיתיי שמנסים לפגוע בי במילותיהם. כמובן שלא כולם כאלה, אלא רק אלה שלמדו אותי והכוכבת של המחלקה ד"ר דה לוקה.
הספק מתעורר בי שהיא באמת מי שהיא מציגה את עצמה. "עוד כמה חודשים ואקבל את ההסמכה שלי, ואת, את רק יכולה לחלום לשאת את התואר ד"ר," היא אמרה לי באחת הפעמים. אבל כשאני בוחנת את ההחלטות שלה, את דרך הבנת הדברים, אני בספק שהיא כמעט בקו הסיום.
כמובן שאת המחשבות שלי אני משאירה לעצמי, בעיקר כשעומדת מולי חומה בצורה של חבריי ללימודים. את מה שאני חושבת אומרת אביגייל בקול, מה שמעודד אותי לדעת שאני לא היחידה שמרגישה כך.
הבוקר מתחיל כמו כל יום שיגרתי. אני מביאה את קיידן לגן, הוא נפרד ממני בחיבוק, ורץ פנימה לשחק עם חבריו.
שום דבר לא מכין אותי למה שעומד לקרות בעוד כמה שעות.
הלילה עבר בלי דרמות מיוחדות. לשמחתי, חמישה ילדים משתחררים היום הביתה, ואין ילדים חדשים במחלקה. יש מין הרגשה כזאת שהמחלקה מתרוקנת. למרות זאת ד"ר דה לוקה לא מפסיקה להתלונן על העומס במחלקה, מה שגורם לאחיות לעקם את הפרצוף מולה, ומעורר את כעסה.
אני כבר לא שמה לב להערות הארסיות שלה, ומשתדלת ככל יכולתי לא להיות בקשר עם חבריי ללימודים, ובעיקר עם ד"ר נואה.
השעה כבר אחת בצהריים, ואני עומדת לצאת להפסקת אוכל, כאשר אני מקבלת טלפון ממיון ילדים. "ד"ר ווסטון, מדבר ד"ר סטאר. הגיעו אלינו חמישה ילדים מהגן של עובדי בית החולים עם תסמינים של נגיף לא מוכר." אני מרגישה שהלב שלי קופא.
"את יכולה לומר לי את שמותיהם?" אני שואלת.
"קיידן ביניהם," הוא עונה לי מייד, "אנחנו לא מצליחים לאבחן את הנגיף, ואתם נדרשים להכין חדרי בידוד עבורם."
אני יודעת שאסור לי לתת לרגשות להשתלט עליי. "אביגייל, אני צריכה לסגור חלק מהמחלקה, ולהפוך אותה ליחידת בידוד. אני מבקשת שתפני לי חמישה חדרים, ותטלפני לאיש האחזקה כדי שיסגור את האגף השמאלי.
את מבינה שמי שנכנס לחדר בידוד לא יוכל להמשיך לעבוד במחלקה. אני מבקשת שתבררי מי מאנשי הצוות רוצה להצטרף אליי."
"אני איתך," היא עונה בעודה מחייגת לאיש האחזקה, מסבירה לו את המצב, ומבקשת שישלח מייד אנשים למחלקה.
קירה ניגשת מייד לארגן את המחלקה מחדש, בזמן שמספר אנשים ממחלקת האחזקה מגיעים ומתחילים להקים קיר זמני שיפריד בין שני חלקי המחלקה.
עד מהרה מתנוסס שלט באדום ולבן ועליו המילים –
בידוד
אין כניסה
למחלקת הילדים יש כניסה ראשית אחת, כשבסופה יש יציאת חירום, שהופכת כעת לכניסה ליחידת הבידוד.
אביגייל מארגנת חליפות ומסיכות לצוות שעומד לקבל את החולים, וניגשת להכין את המיטות. איש התקשורת מתקין עבורינו מחשב, ובו כניסה ליחידת הבידוד המאולתרת.
הכל נעשה במהירות בזמן ההמתנה לילדים שעומדים להגיע כל רגע. סוף סוף הכל מוכן, ואני קוראת לאביגייל לחדר שהפך להיות חדר רופאים זמני.
"אני רוצה לשתף אותך במשהו," אני אומרת ומתקשה להוציא את המילים מפי.
"בין הילדים שעומדים להגיע לכאן, נמצא גם הבן שלי. אני מצטערת שזאת הדרך שלי לספר לך על קיומו. עכשיו את יודעת למה נעדרתי מכאן. אני מבקשת שתשמרי את המידע הזה לעצמך. אני אם חד הורית למקרה שאת תוהה."
אני אומרת לה זאת למרות שברור לי שברגע שקיידן יגיע לכאן, יוודע דבר קיומו, שהרי הוא נושא את שם משפחתי. עוד דבר אחד ברור לי, שהדימיון שלו לסקלייר יסגיר את העובדה מיהו אביו.
הלב שלי משתולל כאשר הילדים מתחילים להגיע, וקיידן מגיע אחרון. אני מתנחמת בעובדה שכעת אהיה פנויה לטפל רק בו. "מאמי פה אהוב שלי," אני אומרת לו, "ספר לי מה אתה מרגיש?"
"עדיין מנסים להבין באיזה נגיף זה," אומרת אביגייל שנכנסת לחדר, "זה לא משהו שאנחנו מכירים."
"מאמי מה זה נגיף?" הוא שואל בעיניים מבריקות מחום.
"אני כבר מסבירה לך," אני אומרת, מוציאה את הטלפון הנייד מכיסי, ומתקשרת לגן.
"מדברת אימא של קיידן. אני מבקשת לשמוע פרטים איך הכל התחיל," אני שואלת.
"איך קיידן?" היא שואלת בהיסוס.
"אנחנו עדיין מנסים לברר מה עובר על הילדים," אני עונה.
"אני מבטיחה לך שאנחנו שומרות על כללי ההיגיינה ו…" אני לא נותנת לה לסיים את המשפט.
"אני לא מאשימה אותך במה שקרה, רק רוצה להבין אם קרה משהו מיוחד, מה הם אכלו בצהריים, אם הגיע היה ילד חולה לגן, או הגיע ילד חדש?" אני יורה סידרה של שאלות.
"אף ילד לא היה חולה, אין ילדים חדשים פרט לקיידן שכבר לא חדש. מי שלא היה בגן שבוע זה דומיניק שהיה בטיול עם הוריו בקריביים," היא אומרת.
אני מודה לה ומתקשרת מייד למעבדה. "בקשר לילדים שהגיעו למיון, יש לי מידע שאולי יוכל לעזור. יש ביניהם ילד שחזר מהקריביים. תצרו קשר עם משרד הבריאות ותנסו לברר אם יש נגיף חדש שמשתולל שם.
הזמן זוחל, והתשובות עדיין לא מגיעות. קשה לקבל החלטה כשהחום של הילדים עולה, ואין לך מושג איך להילחם בו. ישנם מצבים שעדיף לתת לחום לעלות, ולגרום לגוף להילחם וליצור נוגדנים. כל זה נכון כשאת יודעת נגד מה הגוף נלחם.
אני נותנת הוראה לדאוג שהילדים מקבלים מספיק נוזלים, ומבקשת מהאמהות לספק לנו מידע רפואי על הילדים, ובעיקר אם יש להם אלרגיות. ברור לי שנצטרך לתת להם תרופות, ועליי לדעת אם אין להם רגישות לתרופה מסויימת.
קיידן כבר בן שנתיים וחצי, ומעולם לא היה חולה, למרות שהוא במסגרת מגיל צעיר מאד. המצב שלו קשה מכולם. הוא קודח מחום, וכל מה שאני יכולה לעשות זה, לנסות להוריד את החום בעזרת מטליות לחות.
רק בשעת לילה מאוחרת אני מקבלת הודעה שאיתרו את הוירוס הטרופי, וגם הוראות לטיפול בו. ועדיין אני יכולה רק לאשר להזרים לעירוי תרופה להורדת חום. ולמרות זאת עליי להמתין לפחות יממה מרגע הגעתם למחלקה, כדי לקבל אישור שאכן מדובר בנגיף הזה. ממה שלמדתי היום, כנראה זה הנגיף, אבל עדיין עליי לקבל על כך אישור לפני שאני מתחילה בטיפול.
את הלילה אני מבלה ליד מיטתו של קיידן. אני מנמנמת על הכיסא ליד מיטתו, כשאזני כרויה לקולות המוניטור המונוטוני. לפחות הגרפים נראים בסדר.
צלצול הטלפון הנייד שלי מעיר אותי, ואני עונה מייד בתקווה שלמעבדה יש תשובה.
אני מתפלאת לשמוע את קולה של אימא. "אני פה במחלקה שלך. הבאתי לך ולצוות שלך ארוחת בוקר, ויש פה רופאה שמסרבת לתת לי להביא לך אותה. היא מתעקשת שאשאיר את האוכל בתחנת האחיות," היא אומרת בכעס.
"ד"ר דה לוקה?" ברור לי שזאת היא.
"כן," היא עונה.
אני קמה ומתקשרת בטלפון הפנימי לתחנת האחיות, ומבקשת לדבר איתה. "אני מבינה שהגיעה עבורינו ארוחת בוקר, אני מבקשת שתתני למי שהיא אותה להגיע לכניסה לבידוד."
"אני לא מבינה למה את חושבת שהארוחה הזאת עבורך," היא אומרת, "העולם לא סובב סביבך ריילי."
"אני לא יודעת איך היחסים שלך עם אימך," אני מתחילה לומר.
"את חוצפנית. ובכלל האופן בו טיפל בנושא הבידוד," היא אומרת בטון מזלזל, "כאילו מדובר במחלה מדבקת," הפעם זאת אני שקוטעת אותה.
"את ארוחת הבוקר הכינה עבורי אימי. אין לי ספק שהיא לא נועדה עבורך. תני לה לעבור מייד," אני אומרת באסרטיביות מייד. אני שמה עליי זוג כפפות חדש, מחליפה את המסיכה וניגשת לדלת לקחת את האוכל מידיה של אימא.
"תדעי לך שרק בגללך לא אמרתי לה מה אני חושבת עליה," אומרת אימא.
"היא לא שווה אפילו מילה אחת," אני עונה לה, "אני חייבת לחזור, אעדכן אותך במצבו של קיידן."
"הבאתי לך כמה בגדים להחלפה, ואת תיק כלי הרחצה שלך. מי יודע כמה זמן תשהי פה," היא אומרת.
הלילה הרגשתי בדידות גדולה. כמה הייתי רוצה לחלוק את המשא הכבד הזה עם סקיילר. אני מודה לאימא שהגעתי לכאן בלי שביקשתי. אפילו הדקות האלה מזרימות לי אוויר, ומאשרות לי שאני לא לבד בעולם.
