״מעניין,״ אומרת ליאה, ״כיוון שהנוסח נראה חוקי. תני לי רגע, אני שולחת את המסמך למומחה לכתב יד, נראה מה הוא יאמר.״
היא שולחת הודעה בה היא מצרפת את המסמך ומתקשרת מייד. ״ אלכסיי, זו ליאה. שלחתי לך מסמך, ואני רוצה לדעת מה דעתך עליו.״
״הוא ביקש שאתן לו כמה דקות לעיין בו,״ אומרת ליאה, ״הרוסי הזה מריח זיוף מייד.״
ליאה בוחרת עבורי מספר שמלות, ומבקשת שאכנס לחדר ההלבשה למדוד אותן. אני מתקשה לבחור, כיוון שכל אחת יפה יותר מהשניה.
״יש לך את המסמך המקורי והמעטפה?״ שואלת ליאה , בזמן שאני סוקרת את עצמי במראה, לבושה בשמלה כחולה התואמת את צבע עיניי.
“אני נכנסת לחדר ההלבשה, מוציאה את המעטפה מתיקי, ומגישה לה אותה. ״אנחנו מסיימות עוד כמה דקות, תפגש איתנו במשרדי,״ אני שומעת את ליאה אומרת לו.
״מצאת את מה שחיפשת?״ היא שואלת, והמבט על פניה אומר שהיא כבר בחרה עבורי.
״איך אני יכולה לבחור? כולן מהממות,״ אני רוטנת.
״אז קחי את כולן," היא בוחנת אותי.
״באמת ליאה, אולי תגידי לי כבר,״ אני מבקשת, כמעט מתחננת. באמת קשה לי להחליט.
״את יודעת בדיוק איזו מהן לקחת,״ היא עונה, אוחזת בשמלה השחורה, והולכת לכיוון הקופה.
״עוד אחת שחורה לאוסף,״ אני אומרת.
״עם גוף כמו שלך, כל שמלה נראית כאילו נתפרה עלייך. אבל תודי שזאת היפה מכולן,״ אומרת ליאה ושולפת את כרטיס האשראי. לפני שאני מספיקה להגיב, המוכרת מחייבת את הכרטיס.
״ככל שאני חושבת על זה, אני חייבת להודות שאין לי ספק שהמכתב הזה מזוייף. השאלה היא למה,״ אומרת ליאה מהורהרת.
״אני אחכה קודם לשמוע מה יש לאלכסיי לומר,״ אני עונה, למרות שאני מבינה שאולי זה המפתח למה שקורה.
הראש שלי מלא מחשבות. אני מתחילה לחשוש שסולנה נרצחה, ולא התאבדה. ועדיין, איך זה קשור להרעלה של ברנדון?
״דבר ראשון,״ אומר אלכסיי , כשאנחנו יושבים רבע שעה לאחר מכן במשרדה של ליאה, ״מפריע לי שכתב היד על המעטפה שונה מכתב היד על המעטפה. הנייר קופל בצורה מדויקת כדי שיותאם לגודל המעטפה, כך שהייתי מהמר שזה נעשה על ידי מי שכתב אותו.
הנוסח בו נכתבו הדברים נשען ללא ספק על הבינה המלאכותית. עכשיו בואי נחשוב על סולנה, ונניח שהיא ביקשה מהבינה המלאכותית שתכתוב לה את נוסח המכתב,״ הוא אומר ומביט עליי בעיון, ״שתפי אותי מה עובר לך בראש.״
״נאמר שכל זה נכון, איך אדם שעומד לסיים את חייו, יושב וכותב בכתב רהוט ונקי כל כך, את מילותיו האחרונות. גם אם היא הייתה שלמה עם החלטתה, לא יתכן שהיא הייתה כל כך שלווה,״ אני אומרת.
״בדיוק,״ הוא נראה מרוצה, ״גם אם ידה היא שכתבה את המילים, ואת זה עוד נבדוק, ברור שמשהו שם מסריח. אם תרשי לי, אני אחקור את נושא כתב היד בדרכים שלי. אני אשמח לדעת, כמובן שזה תלוי בך, מי מסר לך את המכתב."
המילים שלו הולמות בראשי כמו פטישים. הסיבה לכך היא מאד פשוטה, השם הזה הוא בין השמות שבראש הרשימה שלי.
"במה אתה עוסק?" אני מתחמקת.
"אני חוקר פרטי. אני עובד בשיתוף פעולה עם ליאה, בעיקר בנושא מידע עסקי על חברות. הבנתי ממנה שאת מאד חשובה לה. היא הציגה אותך כילדה מאומצת שלה, ולכן אני רוצה לעזור לך.
ברור לי שמה שמטריד אותך הוא לא אם תקבלי כסף מסולנה, אלא משהו הרבה יותר גדול מזה. " יש לו מין מנהג כזה, שכשהוא מסיים לדבר הוא בוחן את תגובתי. אולי זה בשל היותו חוקר פרטי.
ובכל זאת, אני מחליטה לא לגלות את כל הקלפים. אני מניחה שטסה תוכל לתת לי קצה חוט, אבל מעדיפה לא ליצור איתה קשר. אני מודה שאני פגועה ממנה, ואולי זה ברנדון שהורה לה לשאול אותי את השאלות האלה. אם להיות כנה עם עצמי, זאת שאני מאוהבת בו, לא אומר, שהוא באמת מאוהב בי. דברים שאמר כשחשב שהוא עומד למות, אולי לא היו נאמרים בנסיבות אחרות.
"אני מתכוונת ללכת הערב לבלות במועדון השחקים. יש סיכוי שהתשובה למה שקרה נמצאת שם," אני אומרת לאלכסיי שמביט עליי בעיניים מצומצות בניסיון להבין.
"תסבירי," הוא אומר.
"נעדרתי כשבוע מהעיר. התרחקי כי הייתי זקוקה לאוויר, אבל לא רק. כשנסעתי ניתקתי מגע. לא הייתי עם טלפון שלי ו… מהמכתב הבנת שאני עובדת כסמויה במשטרה?
בכל זאת היה מי שעקב אחרי, אבל אני דאגתי לטשטש את עקבותיי. עכשיו אני פה בגלוי. אני רוצה לבדוק אם יש מישהו שמחפש אותי."
"מה שאמרת עזר לי מאד. אני מבטיח לך שלא תהיי שם לבד, אני רק צריך לדעת מתי את מתכננת להגיע," הוא אומר. המילים שלו נוסכות בי בטחון.
"עשר?" אני שואלת.
"אני אהיה שם, ולא לבד," הוא מבטיח.
"אני מזדהה בשם מריה, שזה שמי השני," אני אומרת לו. אין לי מושג איך ליאה הציגה אותי בפניו.
"אני רוצה שנקרא שוב יחד את המכתב, ותביני למה שאני חושב שהיא לא כתבה אותו.
יקרה שלי,
מעולם לא אמרתי לך כמה אני מעריצה אותך, בעיני את מלאכית.
אני לא באמת יודעת הרבה על מה שעברת, אבל העובדה שאת עומדת יציבה על שתי רגלייך, רק מראה מי את.
מאז שהכרנו אני נלחמת בקינאתי בך. כל כך הייתי רוצה להיות כמוך, אחת שלא מוכרת את עצמה בשביל שום כסף שבעולם.
את כבר יודעת שאני אחת מוכנה לעשות הכל, גם אם זה אומר לבגוד ביקרים לי.
אמרת לי שאני חופשיה לעשות כרצוני, ואילו את שהיית כבולה, התחלת לחיות את העתיד שלך למרות שידעת שהוא עדיין רחוק.
ניסיתי להרוס לך את הקשר עם ברנדון, אבל ראיתי שלמרות המילים שאמרתי לו עלייך, העיניים שלו הראו שנכשלתי.
היום כשהבטתי על עצמי מראה, ידעתי שהלב שלי שחור, ושום דבר לא יוכל לתקן אותו.
מכל האנשים שבעולם, את היחידה שהושטת לי יד למרות שידעת את האמת.
נתתי הוראה לפקד מקסימיליאן שאת כל הכסף שמגיע לי מהיחידה יעביר אלייך. הכספים האלה הוקפאו בגלל שהיחידה גילתה את מה שעשיתי.
אני מבקשת ממך סליחה ומחילה חברתי היחידה.
שלך,
סולנה.
00:00
"מה יש לך לומר על פקד מקסימיליאן?" הוא שואל.
"תגיד לי אתה," אני אומרת לו.
"הבנתי," הוא עונה בפנים חתומות, "נתראה בשעה עשר. ועכשיו תחייכי למצלמה, אני צריך למסור לאנשים על מי הם צריכים לשמור."
"לא אמרת לי מה המחיר שלך," אני אומרת.
"אני חייב לליאה הרבה, אל תדאגי בקשר לתשלום," הוא מפתיע אותי.
"תודה אלכסיי," אני אומרת.
"תודה אלכסיי. תשמור לי עליה כעל בבת עיניך," אומרת ליאה.
"את יודעת שאעשה זאת. אני מבין שקורה פה משהו הרבה יותר גדול ממה שאני יודע, אבל אמתין בסבלנות," אומר אלכסיי ועוזב.
"אני מבקשת שתשארי בדירה שלי עד היציאה שלך הערב. חוץ מהשמלה, יש לך בשקית גם סט לנז'רי, נעליים וז'קט, כך שאת יכולה להתקלח ולהתכונן אצלי," אומרת ליאה, "ועכשיו תספרי לי מה עובר עלייך."
"הסיבה שבחרתי להעלם הייתה שנסעתי גם לשיקגו. אני מוציאה מהענן את ההסכם שערך הבורר ושולחת לליאה.
"תסבירי," היא מבקשת.
"ביקשתי שבורר יפגיש ביני לבין האנשים שאבי היה חייב להם כסף. הבאתי איתי שטרות שהיו אמורים לכסות את הקרן. הבוס נקב בסכום, ואני הנחתי לפני את השטרות במזומן. כמובן שהוא בדק אותם, ואושר לו שהם לא מסומנים.
ואז דיברתי על הריבית שלא היה לי מושג כמה היא, והיה לי ברור שהוא ימציא מספר אגדי שאין לי אפשרות לשלם, ולכן ספרתי לו על האונס. הוא היה המום, ואישר לי שזה לא האופן בו הם נוהגים לגבות כספים.
אמרתי לו שהייתי ילדה תמימה בת שתיים עשרה, בתולה כמובן, ומאז לא הייתי עם אף גבר, למרות שעבר עשור. דרשתי שהאנס ישלם את הריבית.
מסתבר שאבי נפטר מעודף שתיה, והם מכרו את הבית שלו, ובכך כוסה החוב.
קיבלתי את הכסף חזרה, עם הבטחה שלעולם לא יטרידו אותי יותר. הוא מאד התפלא שגם לאחר שנודע לי דבר מותו של אבי, המשכתי לנהל איתם משא ומתן.״
כמובן שעל האקדח והקליע שהכנתי, למקרה שאכשל, אני לא מתכוונת לספר לה.
"כמגשרת, וכאחת שאת יקרה מאד לליבה, לא הייתי מרשה לך לעשות מה שעשית, אבל התוצאה הסופית היא שאת חופשיה וזה מה שחשוב.
אני יודעת שיש משהו אחר שיושב לך כבד על הלב, משהו שגורם לך לצאת היום למועדון. כיוון שאני סומכת על אלכסיי בעיניים עצומות, אני לא אשאל אותך על כך, אבל מבקשת שתהיי מחושבת. אני יודעת איזה משימות הטילו עלייך כסמויה, הגיע הזמן שתתחילי לנהל חיים רגילים."
"מישהו מנסה לפגוע באדם הכי יקר לי, ואני רוצה לברר מיהו ולמה," אני מתמצתת בכמה מילים את הנושא. אני מניחה שליאה מכירה את משפחתו, כי למדתי שהוא בן למשפחה מאד מוכרת ומבוססת בלונג איילנד, ואני מעדיפה לא לומר לה מיהו.
אני נפרדת מליאה, וניגשת לרכוש לי טלפון חדש, עם כרטיס סים חדש. אני מזדהה בשמי האמיתי, אני כבר לא חוששת שידעו שאני פה. מבחינתי העבר סגור. אני עולה לדירתה של ליאה במגדל הנהר. ליאה הציעה לי לא פעם לעבור לגור בדירה שלה.
*
"החדרים של הילדים ריקים, למה שלא תגורי כאן. גם אנחנו לא נמצאים פה הרבה. איש לא יחפש אותך כאן," היא אמרה לי.
ידעתי שהיא צודקת, אבל היססתי, שכן תמיד יש לי הרגשה שאנשי השירות עוקב אחריי. אחרת איך אפשר להסביר שהם תמיד יודעים היכן אני?
*
הדירה משקיפה על נהר ההדסון, אבל אני לא ניגשת לחלון להנות מהנוף. המחשבה על כך שתמיד הייתי במעקב, מטרידהאותי פתאום. למה היה לפקד מקסימיליאן צורך לדעת איפה אני סביב לשעון? אני מתחילה לחשוב שזה לא מתוך דאגה לי, אלא משהו מעבר.
גם דבריה של סולונה שזרקה לי יום אחד שהוא אובססיבי כלפיי, פתאום עולים בזכרוני.
איזו סיבה הייתה לו לעקוב אחרי ההתפתחות של המחלה של ברנדון? הרי לא ביקשתי ממנו שיעשה זאת.
אני הולכת לישון, ושמה שעון מעורר שיעיר אותי בזמן. זאת הפעם הראשונה מזה שנים שאני ישנה ללא חשש, ועדיין לא היה לי צורך בשעון המעורר כדי להתעורר.
אני מתמתחת במיטה, לא ממהרת לקום, והמוח שלי ריק ממחשבות.
אני ניגשת להתקלח., ומבינה שליאה ביקרה כאן כשישנתי, כיוון שליד הכיור מונח סט של כלפי איפור ובקבוק בושם.
כשאני מסיימת להתארגן, אני מביטה על עצמי במראה. מעולם לא היה לי כל כך חשוב להראות כל כך טוב כמו היום.
אני מרגיש שכל הסיוט הזה מאחוריי. אין לי מושג מי ניסה להרע לי, אני רק יודע שכמה שהייתי אדם דיסקרטי, היום הפכתי להיות מאד חשדן לגבי כל אחד, גם במעגל החברתי הקרוב אליי.
אני שוב מתאמן מידי בוקר, ומרגיש חזק כתמיד.
אחד המבחנים שלי הוא מועדון השחקים בו אני מתכוון לבקר הלילה. משום מה יש לי הרגשה שאולי אמצא שם תשובות.
אני מתלבט אם להודיע לזאקרי על כוונתי לחזור לגולדן סטאר. זה הבוקר הראשון מאז שהתמוטטתי, שאני נכנס למערכת של החברה שלי כדי לבדוק את תפקודה.
אני שמח לגלות שהיא פועלת כראוי, ועוקב אחרי הפעילות של כל אחד מהעובדים, ומציין בסיפוק שכולם עושים כמיטבם כדי שהחברה תמשיך לפעול כרגיל.
כיוון שאני לא נוהג לבקש שיזמינו עבורי אוכל או שתיה, אני מבין שמי שפעל נגדי איננו קשור לחברה שלי.
אני חושב על כך שמעולם לא ישבתי עם אינדיאנה לאכול אפילו לא שתינו קפה יחד, כך שגם היא לא המקור להרעלה.
מאז הביקור של מקסימיליאן בדירה של טסה, לא שמענו ממנו.
לפני הכל אני רוצה לעבור בביתי. טסה מסיעה אותי למקום המפגש עם קית׳, שומר הראש ששכרתי. אני מעדיף שלא ידע היכן שהיתי אחרי שיצאתי מבית החולים.
*
את קית׳, חייל לשעבר במרינס, היכרתי כשבא לראיון עבודה אצלי. מאד התרשמתי ממנו, והצעתי לו מיד משרה כמתכנת. אלא שיום לפני שהיה אמור להתחיל לעבוד, הוא ביקש להיפגש איתי מחוץ למשרד.
״כנראה שמשהו נדפק בי בשדה הקרב. מלחיצה אותי המחשבה להיות סגור כל היום במשרד,״ הוא אמר לי כשנפגשנו.
״אני מוכן להיות גמיש איתך,״ אמרתי מייד, ״כשתרגיש צורך, תוכל לעבוד מהבית,״ ניסיתי לשדל אותו ללא הצלחה.
״אני מרגיש שעדיין קשה לי. התחלתי טיפול,״ הוא מתוודה בפניי.
״כשתרגיש שאתה מוכן, המקום שמור לך,״ אמרתי לו.
כשביקשתי מטסה למצוא שומר ראש עבורי, ניזכרתי בקית׳. טסה דיברה איתו, ושאלה אם יהיה מוכן ללוות אותי כשומר ראש. ביקשתי שתאמר לו שהוא לא צריך להיות צמוד אליי כשאני עובד במשרד. קית׳ נענה מייד.
אני דואג שחברת ההשכרה תשלח לדירתו רכב. אני רוצה שתהיה לו אפשרות להיות נייד, ואני לא רוצה לגרום לזאקרי לפתח כלפיו רגשות שליליים, בכך שאקח ממנו את הרכב.
*
״אתה הצלת את חיי,״ אומר קית׳ כשאנחנו נפגשים.
אני בטוח שהוא מדבר על כך שהצעתי לו משרה. ״בעקבות ראיון העבודה איתך, הבנתי שמשהו פגום בי, והתחלתי ללכת לטיפול. אני מרגיש שאני שוב מוכן לטרוף את העולם. התקשרתי למשרדך, אבל נאמר לי שאתה בחופשת מחלה. אני שמח לראות שחזרת לאיתנך,״ הוא אומר, ״אני מפטפט יותר מידי?״
״אתה לא יודע כמה אני שמח לראות אותך כך. תפטפט כמה שאתה רוצה,״ אני מחייך.
״אני לא רוצה להישמע חטטן, אבל מהאופן שבו המזכירה הגיבה לי, חששתי שמצבך…״ הוא משתתק.
״הגוף שלי קרס, והיה חשש לחיי. כפי שאתה רואה אני שוב עומד איתן על רגליי,״ אני לא מתכוון
לשתף אותו במה שעבר עליי.
דבר ראשון שאני עושה כשאנחנו מגיעים לבית, זה לבדוק את מערכות האבטחה. למעט פעם אחת שביקר במקום מקסימיליאן, לא הייתה שום פעילות.
׳מה הסיפור שלו איתי?׳ ברור לי שאינדיאנה לא שלחה אותו, שכן היה לה קשר איתי כל הזמן.
אני נכנס לחדר השינה שלי, ומרגיש הקלה גדולה, אבל מייד עננה מכסה את תחושת החופש שלי. אני רוצה למצוא אותה ולשמוע ממנה את האמת. היא אמרה שתספר לי הכל. האם גם זה היה שקר?
כעת כשאני בשיא חושיי, הגעגוע אליה מציף אותי. ׳איפה את?׳
אני נכנס להתקלח, נהנה מזרם המים ששוטף את גופי, כאילו לא התקלחתי ימים רבים. אני בהחלט אוהב את המקלחת המפנקת שלי, בעיקר אחרי התקופה שהתקלחתי במקלחת האורחים של טסה.
אני בוחן את פניי, אני בהחלט זקוק לקצץ את הזקן, וכך אני עושה מייד, ומסיים בהתזת מי גילוח. עד לרגע זה לא חשבתי כמה שיגרת הטיפוח הייתה חסרה לי, אני מרגיש שוב חי.
עם מגבת סביב מותניי, אני נכנס לחדר הארונות שלי. הוא נראה לי פתאום עצום. אני עומד מול קיר שלם של חליפות. כל זה נראה לי כל כך מיותר. ועדיין, כיוון שאני יוצא הערב למועדון, אני לא יכול לבוא לבוש בג׳ינס. ׳בעצם למה לא?׳
אני בוחר ג׳ינס בצבע כחול כהה ומתאים לו חולצת סריג צמודה בצבע תואם. הגבר שניבט אליי מהמראה, בהחלט בשיא אונו. שרירי הידיים והחזה שלי נראים בהחלט מטופחים. אין זכר לגבר ששכב חסר אונים בבית החולים וחיכה למותו, למרות שבתוך תוכי אני יודע שהגוף שלי עדיין לא החלים מהטראומה.
אני יורד למטבח, ומוצא את קית׳ יושב בסלון ומשחק במשחק פנטזיה בטלפון שלו.
״בוא תצטרף אליי לקפה,״ אני אומר.
קית׳ קופץ ממקומו. ״איך אתה שותה את הקפה שלך?״ הוא שואל.
״אני מכין אותו בעצמי,״ אני עונה, ״בדיוק על זה רציתי לדבר איתך. אני לא מחפש מישהו שיעשה הכל עבורי, כשאני בבית או במשרד. אני זקוק לזוג עיניים נוספות שיראה מה נעשה סביבי.״ אני מודע לכך שאני מדבר בצורה מעורפלת, אבל מעדיף לשמור את מחשבותיי לעצמי, כדי לא ליצור דרמות מיותרות.
״אגב ראיתי שאתה משחק…״ אני מתחיל לומר.
״אני מתנצל בוס,״ הוא עונה מייד.
״ברנדון, לא בוס,״ אני מתקן מיד, ״וזה ממש לא מפריע לי. כפי שאמרתי, הבית הזה מאובטח, אין לי צורך בשמירה פה. רציתי להציע לך לשחק בקונסולת המשחקים בסלון.״ הוא מביט עליי מופתע.
״אני מתכוון לנסוע למשרד, ובערב למועדון השחקים. אני מניח שלא אהיה זקוק לשרותיך במשך שעות העבודה, ואני מציע שתלך להתארגן. תארוז תיק שיהיה לך למקרה שתשאר לישון בביתי.״
קית׳ שואל אותי שאלות, ביניהן מה קוד הלבוש שמצופה ממנו. אני מרגיש נינוח איתו. ״רק שתדע שלא ויתרתי עליך בתור מתכנת. אני מחכה שתהיה מוכן,״ אני אומר.
