אחרי התלבטויות קשות, שנפרשות על פני ארבע שעות, דניאל בוחרת בטיסה שיוצאת עם חברת התעופה אמריקאן איירליינס בחמש אחר הצהריים למחרת, ונוחתת בשש ותשע דקות. "כי זאת הטיסה הכי קצרה," היא אומרת.
אני מחייכת לעצמי 'הבדל של שלוש דקות, ממש הבדל גדול.'
"וגם, כך אוכל להתחיל את היום לא בלחץ," היא מסיימת את טיעוניה.
אני רוצה לומר לה שאני לא מתכוונת להישאר בלאס וגאס, אלא מתכוונת לחזור לניו יורק, אבל מחליטה לחכות שתגיע. אני מותשת מאי ההחלטיות שלה, שכל כך שונה מלקיחת ההחלטות המהירה שלי.
'זה דווקא יצא לטובה,' אני חושבת לעצמי, בעודי סופרת את השעות עד לתשע בבוקר שעון ניו יורק, שזה שש בבוקר כאן.
בשיחת הטלפון עם ברנדון אתמול, נשמע שהוא מתאושש. אני כבר יודעת שמישהו הכניס מנות קצובות של רעל לשתיה או האוכל שלו. אני גם יודעת בדיוק באיזה רעל מדובר, כך שד"ר אלון יודע להתמודד עם מצבו. אבל הגוף שלו עדיין מזוהם.
אני יודעת שהוא כבר לא בסכנת חיים. לאחר שלמדתי היטב את הנושא, נתתי הוראה לתת לגוף שלו להתנקות לבד. מה שמטריד אותי כעת זה מי עומד מאחורי ההרעלה הזאת.
אחרי המפגש שלי עם אנשי המאפיה מבוסטון, אני בספק שיש להם קשר לעניין. ועדיין, אין לי אמון באיש, ולכן אני יודעת שעליי להיזהר גם מהם.
הבעיה העיקרית שלי שאני לא נותנת אמון גם באנשי היחידה המיוחדת. אמנם הם מתפקדים כשומרי חוק, אבל בינינו, כמה מהם באמת אנשים ישרים?
בשעה שש בבוקר בדיוק, אני מתקשרת לטסה. "תהיי כנה איתי," היא אומרת מייד כשהיא עונה.
"את יכולה לשאול אותי כל מה שאת רוצה. אני מבטיחה לא לשקר לך," אני עונה אני מבינה כבר קרה משהו, ואני מקווה שהיא תשתף אותי.
"מה את מחפשת אצל אח שלי?" היא יורה מייד, "פתאום נראה לי מוזר שאת יודעת בדיוק מה קורה איתו, ודורשת שידווחו רק לך."
"ליבי מוצף אהבה אליו, אבל אם את חושבת שאני מנסה לפגוע בו, אני רק יכולה להצטער על כך. לא אטריד אתכם יותר," אני אומרת.
"אל תסגרי," אני שומעת אותה, אבל אני כל כך פגועה שאני מנתקת את השיחה.
אני כל כך מצטערת שהשארתי את האקדח בשיקגו. אני מחליטה לחכות שתפתחנה החנויות, ואלך לחפש איפה אפשר לרכוש לי אחד. 'איזו מטומטמת אני שחשבתי שמגיע לי לחיות חיים נורמליים.'
אני שומעת נקישות חזקות על הדלת. 'הלוואי שזה השליח של הבוס שבא להרוג אותי,' אני חושבת ופותחת את הדלת בלי לשאול מי עומד מאחוריה.
"טדם! אני פה!" מכריזה דניאל. אני מביטה עליה המומה.
"רבתי עם ההורים שלי, ולא רציתי להישאר בביתם אפילו דקה אחת. בואי נחזור לניו יורק," היא מבקשת ממני, "אין לי איך לקנות כרטיס, קיוויתי שתסכימי לקנות אותו עבורי, אני אחזיר לך את הכסף."
כל כך רציתי כבר לחזור לניו יורק, ועכשיו אני ממש לא רוצה. כמובן שאני לא יכולה לשתף אותה במה שעובר עליי, ואני מזייפת התלהבות. ״בטח, למה שלא נחזור מייד?״
אני אורזת את חפציי, ויורדת עם דניאל להזמין מונית. ״אני מצטערת, אבל הוריי זרקו את המזוודה שלי ושלך לפח,״ היא אומרת בהתנצלות.
פתאום אני נזכרת ברכב השכור. ״מה עם הרכב?״ אני שואלת.
״השארתי אותו לחברת ההשכרה בשדה התעופה,״ היא עונה. לפחות דבר אחד היא עשתה כמו שצריך.
אם חשבתי שבזה תמו תלאותיי, אני מבינה שדניאל באמת חסרת כל. מלבד כרטיס הטיסה היקר, כיוון שלא היו מקומות במחלקת תיירים, ודניאל הכריזה שהיא תאבד את שפיותה אם לא נצא בקרוב, אני נאלצת לממן את התיאבון הבלתי נדלה שלה, ואת הרצון שלה לקנות ללא הכרה בחנויות פטורות ממכס, כאילו ניו יורק היא עיר דלה בחנויות.
"את לא גדלת במשפחה עשירה, ולכן אינך יכולה להבין מהו חסר," אומרת דניאל בלי להניד עפעף.
המילים שלה מרחפות באוויר דקות ארוכות, ואני מבינה שיש משהו בדבריה. אני רגילה למציאות של 'אין,' ואילו היא לא יודעת איך להתמודד איתה.
'לו רק הייתה שולטת קצת בעצמה,' אני חושבת לעצמי, 'היא יכלה לחיות חיי שפע, ואולי גם למצוא גבר מהמעמד החברתי של הוריה שימשיך לספק לה את כל מה שהיא רוצה, אבל זה לא יקרה כי היא מרוכזת מידי בעצמה.'
"את כועסת עליי? אני מבטיחה לך ש…" היא מתחילה לומר אבל משתתקת כשהיא מבינה שאני שקועה במחשבות ולא באמת מקשיבה לה.
"מתוקה שלי, את לא מקשיבה לי," היא מתרעמת.
"אני לא כועסת עלייך, כפי שאמרת אני לא יכולה לשפוט אותך, שכן מעולם לא הייתי במצבך," אני עונה.
"אני חברה איומה. אין לך כלום, ואני עוד לוקחת ממך," היא מרגישה פתאום לא נעים.
"אני נראית כמו אחת שאין לה? אני עובדת ומרוויחה מספיק כדי לכסות את הוצאותיי, ולספק לחברה שלי את כל השגעונות שלה, מפונקת שכמוך," אני עונה.
"את לא מבינה, המחירים פה הם לא שפויים. מאתיים דולר לקופסה של סומק? מי שמע על מחיר כזה," היא אומרת בעודה הופכת את הקופסה. אני רוצה לענות שלה שאני מסכימה, וזה באמת מחיר מוגזם, אבל אז היא מפתיעה אותי. "אני ממש חייבת לקנות את זה. זה ממש זול."
אז נכון שאני לא בת האלפיון העליון, אבל גם אני רוכשת מוצרי איפור, ולא את אלה שבחנות הדולר, ולא מתקרבת למחיר של הסומק 'הזול' הזה.
הקריאה לעלות למטוס היא שמסיימת את מסע הקניות של דניאל. הלב שלי הולם בפראות, אני כבר מעדיפה לפזר את כל כספי כאן, מאשר לעלות למטוס. אני חייבת לתרגל נשימות לפני שאני מצליחה להרגיע את הדופק המשתולל שלי.
דניאל מרגישה בבית במחלקת העסקים, אני מוותרת על כל הפינוקים, רק שיניחו לי.
"אז בינתיים אני אגור אצלך," קובעת דניאל, אי שם ברום השמים בין לאס ואגס וניו יורק.
"החזרתי את הדירה שלי. אני צריכה לחפש פתרון לשינה כבר הלילה," אני עונה לה.
"אוף, אני לא רוצה לחזור לדירה ההיא עם השותפה," אומרת דניאל.
"אני מצטערת, אין לי מושג איפה אשן הלילה," אני עונה לה באסרטיביות, אין לי כוונה לשכור דירה שתתאים להוד מלכותה, זה כבר באמת מוגזם.
"אני כזאת מטומטמת!" אומרת טסה שנכנסת לחדרי בדמעות.
"אני לא יכול לחשוב על דבר אחד שעשית שיכול לגרום לך להיות מטומטמת," אני עונה לה. אני מרגיש הרבה יותר טוב היום, וגם בדיקות הדם שערך ד"ר אלון מעידות שמצבי השתפר באופן ניכר.
"כבר מאוחר והיא עדיין לא התקשרה," אני אומר, "אני מקווה שהיא בסדר."
"היא התקשרה…" מתחילה טסה לומר ומסתכלת עליי בתחינה.
"מה קרה לה?!" אני מרגיש את הפחד חונק אותי.
"אמרתי לך שאני מטומטמת," היא אומרת שוב.
"דברי טסה!" אני משתדל להיות מאופק אבל לא מצליח.
"שאלתי אותה מה היא בעצם מחפשת אצלך. אני מודה שהדברים של הפסיכופת השפיעו עליי," היא שוב מפסיקה לדבר.
"טסה מה עובר עלייך? את מבינה שאם היא לא הייתה מתערבת, היית כבר מת?" אני המום מטסה. היא לא אחת שאפשר להשפיע עליה בקלות, אלא אם כן היא יודעת משהו שאני לא יודע. "ונאמר שהיא עובדת בשרות המשטרה, אז מה זה קשור?"
"אמרתי לה שנראה לי מוזר שהיא ידעה בדיוק מה קרה לך, וגם שביקשה שידווחו רק לה," היא ממשיכה לטפטף מידע על השיחה.
"ומה היא ענתה לך?" אני שואל, הפעם בקול מתוח.
"היא אמרה שהיא אוהבת אותך, אבל אם אני חושבת שהיא רוצה לפגוע בך, היא לא תטריד אותך יותר," אומרת טסה.
"ו… אולי תספרי לי מה שקרה בלי הפסקות ביניים?" אני לא מבין אותה.
"פתאום הרגשתי שטעיתי, אבל היא ניתקה, ואין לי מושג איך להשיג אותה," היא אומרת.
"אני מבין שאת רוצה להגן עליי, אבל במקרה הזה את רק גרמת נזק. את חושבת שאני לא מספיק גבר לברר בעצמי את האמת?" אני באמת מעריך את הדאגה של טסה, אבל הפעם היא הלכה רחוק מדי.
"אתה כועס עליי?" היא שואלת, ומתאפקת לא לבכות.
אני חייב להתאפס. אני אמצא את הדרך להגיע לאינדיאנה, אבל ברגע זה עליי להרגיע את טסה. "לא מתוקה. אני פשוט עייף. למרות שאני לא עומד למות, הגוף שלי בכל זאת נלחם במשהו שמתיש אותי."
"אני מוכנה לעשות הכל כדי לבקש את סליחתה, אני אהפוך את האדמה ואמצא אותה," היא מבטיחה, אבל אני יודע שהיא לא תצליח. אינדיאנה היא לא אחת שאפשר למצוא, זאת היא שקובעת מתי היא רוצה להראות.
עצב גדול נופל עליי. עכשיו אני מבין איך זה מרגיש כשנשבר לך הלב. מין הרגשה כזאת שהעולם נגמר, אפילו יותר מהיום שחשבתי שאני עומד למות.
אני לא יודע מה קורה סביבי, אבל ברור שמשהו לא טוב קרה שהוביל אותי להתמוטטות של הגוף. זאת גם הסיבה שאינדיאנה ביקשה להרחיק אותי מבית החולים, כדי שלטסה תהיה שליטה על הטיפול שלי. ככל שאני מנתח את מה שקרה, אני יודע בבטחון שאינדיאנה רק רצתה בטובתי.
ברור לי גם שעדיף לי להישאר אצל טסה, שכן לביתי יגיע מי שחיפש את רעתי, ואולי הוא כבר היה שם.
לא סיפרתי לאיש, גם לא לטסה, על מה שקרה ביום ההוא שאינדיאנה גרמה לי להתאהב בה. על הנשיקה המפתיעה, ועל כך שאני ששנאתי להתנשק, שראיתי בזה אקט מיותר, לא יכול לחכות לנשק אותה שוב.
שלושה שבועות עברו מאז נחתי חזרה בניו יורק.
כשהגענו לניו יורק שכרתי שתי דירות חדר באותו בניין, אבל לא באותה קומה. נתתי לדניאל לבחור איזו דירה היא מעדיפה. לא הופתעתי שהיא עיקמה את פרצופה כשראתה אותן. למרות שהיו מרוהטות, היה לה מה לומר. 'אני לא יכולה להרשות לעצמי ארמון,' אמרתי לה בכעס עצור. ברור שהיא בחרה בדירה הגדולה בהרבה משלי, אבל עדיין היא לא הייתה מרוצה. שילמתי עבור חודש מראש, ואמרתי לה שזה כל מה שאני יכולה להרשות לעצמי.
כמה לא הופתעתי שאחרי שבוע היא הודיעה שהיא הכירה גבר בעל אמצעים והוא הזמין אותה לגור איתו. 'נסיכה כמוני צריכה גבר שיפרנס אותה. אין לי כוונה לחפש עבודה,' היא זרקה לחלל האוויר, בזמן שארזה את חפציה.
דניאל לא העלתה את נושא החוב שלה כלפיי, מה שברור היה לי שהיא לעולם לא תחזיר, אבל שמחתי שהיא עזבה, חשתי הקלה שאני יכולה שוב להתמסר לכאב שלי, בלי צורך להעמיד פנים שהכל נפלא.
אם חשבתי שהלב שלי היה שבור לרסיסים אחרי מה שחוויתי בעשור האחרון, עכשיו אני יודעת איך זה מרגיש באמת, כשהלב שלך מתנפץ לאלפי רסיסים. גם אם מישהו ינסה לאחות אותם, הוא לא ימצא את סך כל חלקיו.
למרות שאני כבר מבינה שברנדון לא מעוניין בקשר איתי, אני מרגישה שאני חייבת למצוא מי היה הגורם שהרעיל אותו. אני עורכת רשימות באופן מצופן ומחלקת אותן לשני חלקים. ברשימה האחת נמצאים מקורביו, והשניה קשורה אליי.
דווקא כשמדובר בצד שלי, יותר קשה לי לצמצם את האפשרויות. זה יכול להיות ג'ונס שתפסתי אותו רודף אחריי, עד היום לא ברור לי למה. זה יכול להיות מישהו ממשפחת הפשע בשיקאגו שלא היה לו מושג שאני מתכוונת לכסות את החוב, וזה יכול להיות מישהו אחר שרוצה לפגוע בי.
אני עושה את מה שעשיתי תמיד כשחיפשתי תשובות. אני מחליטה לצאת למועדון השחקים. יש לי ניסיון רב בתורת הפיתוי, אלא שהיום אני הפרס. אם מישהו רוצה ברעתי, הוא יתייצב מולי.
את הבוקר אני מבלה במכון לאומנויות הלחימה. ליאם הוא המאמן הפרטי שלי, ואני מבקשת ממנו ללמד אותי להגן על חיי. "אני יוצאת למשימה בלי אקדח עליי, אני צריכה שהגוף שלי יהיה המגן שלי. עכשיו תלמד אותי כל מה שאני צריכה לדעת."
ליאם צוחק, "אותך? את חושבת שיש משהו אחד שאת לא יודעת? ישנם אנשים שמשננים תנועות, ועושים זאת בהצטיינות, אבל את מריה נלחמת עם הראש, ומול זה אף אחד לא יכול לעמוד. חוץ מזה שאני לא יכול לדמיין שמישהו ירצה ברעתך," הוא אומר.
"לו ידעתי מי, לא הייתי צריכה להילחם," אני עונה לו.
"אני מבטיח לפקוח אוזן ולהקשיב. את יודעת שלא כל מי שבא להתאמן כאן, הוא, איך לומר זאת בלשון המעטה, אדם … רגיל," הוא מתנסח בזהירות."הם מדברים לידי בחופשיות, כי הם יודעים שהשיחות שלהם לא מעניינות אותי."
"אם את בצרות אני רוצה לדעת מזה," הוא אומר בסוף האימון, "למרות שאת מוכנה לכל תרחיש."
אני נזכרת שאמרתי לו שאני יוצאת למשימה בלי אקדח. אני צריכה למצוא דרך להראות לו שדבריי לא הובנו כהלכה. "התכוונתי למשהו כללי. הרי אם הייתי בסכנה, לא הייתי מחכה לרגע האחרון, אני צודקת?" אני אומרת, ורואה שהוא מאמין לדבריי.
אחרי האימון אני חוזרת לדירה,מתקלחת, לוקחת את חולצת המיזע בה טמונים השטרות שלי, ומכניסה אותה לתא בתיקי.
הבנק נמצא מרחק של כעשר דקות מהדירה ששכרתי. אני הולכת לאיטי, סוקרת את חלונות הראווה, לומדת את האופנה של טרום החורף, ולומדת את הצבעים. הסגול הוא הצבע השולט, לצד העור, הנקודות והפסים. שלל של צבעים ודוגמאות שונות מבלבלים אותי לגמרי. 'אני אתן לליאה לבחור לי את הבגד,' אני מחליטה ונכנסת לסניף.
אני מבקשת לדבר עם בנקאי פרטי. "את צריכה להפקיד מאה אלף לפחות," אומרת לי הפקידה שמסרבת לקרוא לו.
"אם כך תאמרי לו שאני רוצה לפגוש אותו," אני אומרת.
"אני לא חושבת שאת מבינה," היא אומרת בתקיפות ובקול רם.
"אני לא מבינה למה את מתעקשת לא לאפשר לי לדבר איתו. אני דורשת לדבר עם המנהל," אני עונה לה בטון שלא משתמע לשתי פנים.
השיחה הזאת כנראה הגיעה לאוזני המנהל שניגש לדלפק. "אני יכול לדעת במה אני יכול לעזור לך?" הוא שואל בנימוס, אבל אני יודע שזה נימוס מעושה.
"ביקשתי לדבר עם בנקאי פרטי, כיוון שיש לי סכום גדול להפקיד, ואני מבקשת לדבר איתו על החשבון שלי," אני עונה.
"למה שלא תכנסי לחדרי ואטפל בך," הוא אומר, וסוקר אותי באריכות.
"אני לא רוצה להפריע לך," אני אומרת, "אני מעדיפה לדבר עם הבנקאי."
המנהל כבר מבין שהוא לא יצליח לגרום לי ללכת איתו לחדרו. הוא בהחלט לא מסתיר את האכזבה בעיניו, מה שמאשר לי שתחושת הבטן שלי לא איכזבה אותי.
הוא מלווה אותי לבנקאי הפרטי, מורה לו לקבל אותי מייד, נעמד מאחוריו וממתין שאדבר.
"חזרתי לא מזמן משיקגו. לצערי הרב אבי נפטר, ולא היה עוד טעם להחזיק את הבית בו הוא התגורר, היות ולא נשאר לי אף בן משפחה בעיר. יש לי איתי את התמורה שולמה לי עבורו במזומן," אני אומרת.
אני מושיטה יד לתיק ומוציאה ממנו את השטרות שטמונים בחולצת המיזע.
*
כמה ימים אחרי שהגעתי לניו יורק בררתי בכמה נמכר ביתו של אבי, וזה הסכום שאני עומדת להפקיד היום, שכולל את הכסף שהחזיר לי הבוס של המאפיה, ועוד סכום נכבד שאותו הכנתי עבור הריבית שאדרש.
*
"אני מבינה ששלוש מאות וחמישים אלף הם סכום מספק כדי לעבוד עם בנקאי פרטי," אני אומרת ומניחה את השטרות על הדלפק. "אני מבקשת שתספור את הכסף ותוודא שהוא לא מזויף," אני אומרת למורת רוחו של המנהל.
"אתה יכול לומר לי אם נכנסו לחשבוני עוד כספים פרט למשכורת בחודש האחרון?" אני שואלת כשהבנקאי חוזר ומאשר שזה הסכום, והשטרות חוקיים.
"לא, רק המשכורת הדו שבועית," הוא עונה, "בכל מקרה יש לך סכום מאד יפה בבנק. מה את רוצה שאעשה איתו? יש לי כמה רעיונות איך להשקיע אותו."
"התעכבתי בבנק יותר ממה שתכננתי, ואני חייבת ללכת כדי לא לאחר לפגישה. אני אקבע איתך פגישה מסודרת," אני אומרת,
אני עוזבת את הבנק, מרגישה הקלה שהמזומן כבר לא בידי, ומזמינה מונית שתיקח אותי למגדל הנהר.
ליאה מתפנה מייד. "אני צריכה שמלה ליציאה למועדון הערב," אני אומרת לה.
"יש לי בדיוק את השמלה המתאימה עבורך," היא עונה, וקמה מכסאה.
"אני יורדת עם אינדי למיו מילאן," היא אומרת למזכירה שלה.
"חוץ מזה שיש לי חדשות בשבילך, כספי הירושה מסלינה לא הגיעו לחשבוני עד היום. את חושבת מה שאני חושבת?"
