עורך הדין מניח לפניי בחרדת קודש עט נובע בעל ציפורן מוזהבת. ״על החוזים החשובים ביותר, אלה שהעשירו את חשבון הבנק שלו, והפכו אותו למה שהוא היום, חתם סבך עם העט הזה.
*
על מותו של סבי האהוב שמעתי כשהייתי באוויר בין הונג קונג לניו יורק. הרגשתי שאני נחנק. רק כמה שעות קודם דיברתי איתו, שיתפתי אותו בפגישות שערכתי אתמול.
״אתה כמוני ילד, יותר מכל אחד מצאצאיי. יותר מבניי ומנכדיי האחרים. רק אתה מבין את שפתי."
הוא צדק. זאת הסיבה שאני היחיד שלא התרעם על מה שנכתב בצוואתו.
*
שבוע קודם
״אני לא מבין אותו,״ סינן דודי, אחי אבי, כשישבנו באולם הישיבות המרווח של עורך הדין מרק יורקלנד, והקשבנו למילים שהכתיב לו סבי המנוח. ״מה זאת אומרת שאנחנו, שלושת בניו, נחליט על חלוקת הרכוש?״
״איני מבין מה לא ברור,״ ענה עורך הדין יורקלנד, ״אביכם נתן בידכם את זכות הבחירה מי יקבל מה.״
״אתה לא מבין שזה עלול לעורר מחלוקת?״ שאל אבי, בכור הבנים.
״אני מניח שאביכם הכיר אתכם היטב, ואם בחר לכתוב כך, הייתה לו סיבה.״
״הוא ידע שאנחנו, איך נאמר זאת בעדינות, לא רואים עין בעין את הדברים,״ אמר אבי. ׳האם נדמה לי שהוא דווקא מתחיל להבין את כוונתו של סבי?׳
״כל שאני יכול לומר לכם, זה שלא תהיה חלוקת רכוש עד שכל הצדדים יסכימו על הכל פה אחד,״ אמר עורך הדין. ״אני מציע שאתחיל להקריא לכם את רשימת הרכוש של המנוח ביום פטירתו, כפי שאושרה לי אמש."
עורך הדין יורקלנד התחיל להקריא את רשימת חשבונות הבנק ונכסיו של סבי, אך למורת רוחם של אבי ואחיו לא צויין ערכם הכספי.
ישבתי בשתיקה, בעוד בני משפחתי זורקים לאוויר הערות, וחשבתי כמה חכם היה סבי. איש לא הבין את ההחלטה התמוהה של סבי, איש פרט לי.
*
כספו של סבי לא עניין אותי. אני קיבלתי ממנו הרבה יותר מזה, הוא לימד אותי איך להתקיים.
״אתה מבין ילד? אני יכול להביא לך כל יום שק מלא מזומנים, או ללמד אותך איך למלא אותו בעצמך. מה אתה מעדיף?״ הוא שאל.
*
״אני לא מבין אותך ניק, אתה יושב פה כאילו כל זה לא נוגע לך,״ מסנן לעברי אחי ג'קסון הבוגר ממני בשנתיים. הוא לא סתם מערב אותי בנושא, הוא מבין שיש לי מה לומר בנושא, ״היית בבת עינו של סבא. אתה יודע משהו שלא ידוע לנו?״
*
״אני לא יודע למה אתה הנכד האהוב על סבא,״ אמר לי פעם בן דודי בנג׳מין.
״אני לא יודע אם אתה צודק,״ עניתי, למרות שידעתי שאני כן, ״ למה שלא תהיה גם אתה איתו בקשר כמוני? תתקשר להתעניין בשלומו, תציע לו עזרה. או סתם תפגשו לקפה?״
״נו באמת, כאילו אין לי חיים,״ הוא רטן.
יכולתי לשאול אותו אם הוא חושב שלי אין, אבל לא הגבתי.
*
״ועדיין אתה רואה שאחרי לכתו, אני שווה בין שווים,״ עניתי לו באדישות.
הידיעה על כך שימיי ספורים לא נפלה עליי בהפתעה, הרי הגוף שלי אותת לי כל הזמן שהוא לא בסדר. הנפש כבר הייתה מזמן עייפה. מעולם לא אמרתי זאת בקול, אבל ביום שקברתי את אישתי רייצ'ל, קברתי גם את הלב שלי. מה הפלא שמה שנותר ממנו הלך ונחלש?
נודה על האמת, אני כבר נושק לשנתי התשעים, והגוף כבר עייף מתלאות החיים. הגעגועים לרייצ'ל רק הולכים וגוברים, ואני כבר חסר סבלנות לפגוש אותה שוב.
כשמלאו לי שבעים כתבנו רייצ'ל ואני צוואה. זה היה כשעוד האמנתי שאני אלך לעולמי לפניה. עכשיו אני מבקש מעורך דיני לשנות אותה, שכן אשתי המנוחה כבר לא תהיה זו שתירש אותי.
הקדשתי מחשבה מרובה מה ייכתב בה. לא פעם שמעתי שצאצאי מדברים על כך שאין להם מה להתאמץ בחיים, כיוון שעם לכתי הם יירשו הון עצום. אני מביט על רשימת הנכסים שצברתי, ובהחלט מרוצה. אני את שלי עשיתי.
אני חושב על הנכד האהוב שלי פניקס. הוא כל כך דומה לי, כאילו נוצר בדמותי, יותר מאביו. אחיו ובני הדודים שלו תמיד אומרים שאני קשור אליו יותר מכולם. מה הפלא? הוא נמצא שם עבורי תמיד, ואי אפשר לומר עליו שהוא לא עובד קשה. מעולם לא שמעתי אותו אומר לי לא. לא רק, אלא הוא מרבה להתקשר אליי. אני יודע שהוא עושה זאת בגלל שהוא אוהב אותי, ולא כי הוא מתחנף אליי, כדי שאתן לו יותר מאחרים.
המחשבות האלה מביאות אותי לידי החלטה לא שיגרתית.
״תן להם להחליט,״ אני אומר לעורך הדין שלי, ״מנה בפניהם את רשימת נכסיי, וחשבונות הבנק, ותן להם להחליט.״
"אני בטוח שהשקעת מחשבה רבה מאוד לגבי ההחלטה הזאת מר לינקולן,״ אומר עורך הדין יורקלנד, ״אני אשמח אם תסביר לי זאת. אין ספק שאני אדרש להסביר אותה לילדיך.״
אני מחייך, אבל לא מגיב. ״אני מהמר שניק יתרחק מהמריבות על הכסף. עבורו יש לי תוכנית מיוחדת, היא נמצאת כאן בתיק הזה,״ אני אומר, ומניח על השולחן תיק עור שחור.
"אין לי יותר מה לומר לכם. אני ממתין להחלטתכם," אומר עורך הדין יורקלנד במעמד הקראת הצוואה.
"אבל איך אנחנו יכולים להחליט, כשאין לנו מושג בכמה כסף מדובר?" שואל דודי צ'ארלס. הוא מביט עליי בעוינות, "מה אתה מסתיר מאיתנו? למה יש לי הרגשה שכל הכסף כבר בידיך?"
"בעצמך שמעת שעורך הדין הקריא רשימת נכסים וחשבונות של סבא. איך הם בידיי, אם הם מופיעים ברשימה שאושרה רק אתמול? אם אתה לא יודע, יש לי עסק משגשג, והוא לא מופיע ברשימת הנכסים של סבא. אני, בניגוד ל… לא משנה, אני לא בניתי מעולם את עתידי, על מה שסבא יוריש או לא יוריש לי," אני עונה לו בקור.
"אנחנו עוד נדון בזה," אומר לי שצ׳ארלס.
״תרשה לי לשאול אותך, סתם מתוך סקרנות, האם מעולם לא שאלת את אביך על כוונותיו אחרי שיעבור מהעולם? הרי היה ברור שימיו ספורים.״ אני יודע שדבריו יקוממו אותו וגם את אחיו, שכן אני יודע שהם לא היו איתו בקשר בשנה האחרונה.
*
״אל תיקח ללב ילד,״ אמר לי סבי, ״אתה יודע שאני מעדיף את השעות שלי איתך, שעות בהן אני יכול להיות אני, בלי צורך להעמיד פנים.
שנינו יודעים שמה שמעניין את הבנים שלי היא הירושה. צוואתי כבר חתומה. אין להם מה לדאוג, הכל עובר לשלושתם.״ כשאמר זאת הבחנתי בזיק של שובבות בעיניו, שלא היה מובן לי אז.
הוא לא שיקר, הוא הוריש את כל רכושו לשלושתם. עכשיו נראה איך הם יתמודדו עם זה.
*
"אני יכול לאשר לכם, שלפי מיטב ידעתי, לפניקס אין מושג כמה השאיר אחריו מר לינקולן המנוח," אומר עורך הדין יורקלנד," מה שגורר אחריו מבטים עויינים לעברו.
"אני לא מבין למה אתם כועסים עליי. אני רק מבצע הוראות שקיבלתי מאביכם. גם אני לא קיבלתי הסבר להחלטה הלא שיגרתית שלו. בעצמכם ראיתם שהוא ציווה שאתם תקבעו מה יקבל כל אחד."
שבוע שלם מידי ערב, במשך שעות ארוכות נפגשו האחים ודור ההמשך, כדי להתנצח מי יקבל מה. לאחר המפגש הראשון, בחרתי לא להגיע יותר.
מכל הרשימה הארוכה שהונחה בפנינו, היה רק דבר אחד שמשך את תשומת ליבי, והיא נחלה שנמצאת רחוק מהעיר. היא לא גדולה במיוחד, ולא טופלה מספר שנים לא מבוטל. כשהסתכלתי על המקום בו בחר סבי לקנות אדמה, הבנתי שזה היה מקום המפלט שלו.
אחרי שבוע הצליחו האחים לגלות את שוויו העצום של הרכוש של סבי, הם העלו הכל על הכתב. התברר שאיש לא התעניין בקשר לנחלה.
"אני לא מבין מדוע אתה מעמיד פנים שלא מעניינת אותך הירושה של סבא," אמר לי ג'קסון, לאחר שנדרשתי לבוא לישיבה המשפחתית.
"תראה כמה מחלוקות היא מעוררת. כאילו שמדובר באנשים קשיי יום, שאין להם רכוש משלהם, וחייהם תלויים במיליונים שהשאיר סבא," אני אומר. ברור שדבריי לא התקבלו בעין יפה.
"אתה צוחק עליי? אתה באמת לא יודע שכשתתבצע חלוקת הרכוש, כל כל אחד מבניו יהפוך להיות מיליארדר?" יורה לעברי ג'קסון.
"אתה מבין שהחלוקה היא בין שלושת בניו של סבא? אם אבא ירצה לתת משהו מהחלק שלו, זאת החלטה שלו," אני אומר.
"זהו שלא, מדובר בחלוקה שווה לכל בן משפחה," אומר דודי. ברור לי למה, שכן הוא בעל המשפחה הגדולה ביותר.
"לכל אחד מהאחים יש מספר שונה של ילדים, איך זה הגיוני לחלק את זה שווה בשווה? לדעתי יש לחלק את הרכוש לשלושה," אני מביע את דעתי.
"פיניקס צודק. הרי היורשים הם רק אנחנו הבנים. מה כל אחד מאתנו יעשה עם הסכום שיקבל, איננו נתון להחלטה משפחתית. זוהי החלטתי הסופית," אומר אבא.
"מה שאתה רומז זה שאתה מתכוון להעדיף אחד מבנך על פני השני?" שואל ג'קסון.
אני מבקש מג'קסון שיצא איתי החוצה.
"אולי תניח לנושא. תדבר עם אבא כשתהיה איתו לבד," אני אומר לג'קסון בשקט.
"למה כל הזמן נדמה לי שאתה זומם משהו?" הוא אומר לי, אלא שהפעם בשקט.
"אני לא מכיר אותך ג'קסון, מה עובר עליך? ממתי אתה רודף בצע כזה?" אני שואל אותו.
"זו היא שמנפחת לי כל היום את הראש," הוא מודה לבסוף, "היא איימה שאם תשמע שלא דאגתי לזכויותיי, היא תעזוב," הוא אומר לי, ואני רואה את הייאוש ניבט מעיניו.
"אז שתעזוב," אני אומר בכעס, אבל מייד מתרכך, "תאמר לה שמדובר בירושה של ילדיו של סבא, וזה לא קשור אליך. זאת האמת."
"אני לא יודע איך אתה נשאר כל כך אדיש מול הסכומים האגדתיים האלה," הוא נאנח.
"כבר אמרתי לך שמעולם לא בניתי על הכספים שסבא יוריש לנו," אני עונה.
אבא מכנס אותנו כשאחיו עוזבים. "אני רוצה שיהיה לכם ברור שאני מתכוון לתת לכם מחלקי בירושה," הוא אומר לאחיי ולי.
"אני מוותר," אני אומר לו להפתעתו.
"אני לא מבין אותך," אומר אבא, "דווקא אתה נכדו האהוב ביותר?״
"אני מבין שהחלוקה נעשתה רק לגבי הכספים. ראיתי שסבא השאיר גם נחלה שנקנתה לפני שנים," אני אומר.
"היא לא מוערכת בכסף רב. הבנתי שאין סיכוי שנמכור אותה," אומר אבא.
"אם כך אני אשמח לקבל אותה," אני אומר.
*
שעה שבע בערב
"אני מניח שסבך מחייך עכשיו ממקום מושבו בגן עדן. יש לי הרגשה חזקה שהוא ידע שזה מה שאתה תבחר. כמובן שזאת רק ההתרשמות שלי, שכן הוא לא אמר לי זאת," אומר עורך הדין יורקלנד.
'למה יש לי הרגשה שהוא יודע יותר ממה שהוא מספר?'
אני לוקח את העט הנובע וחותם את שמי על המסמך המעביר לי את הזכויות על הנחלה הקטנה. אני לא טורח לקרוא מה כתוב בה, אלא מסתפק בידיעה שהיא נקיה מכל חוב ושעבוד.
אני סוגר את המכסה של העט, ומכניס אותו לתיק הקטיפה בו היה מונח, לצד קסת הדיו. על התיק כתוב לינקולן. גל של גאווה מציף אותי, כשאני חושב על כך שאני נצר לשושלת מכובדת כזאת, ואיתה תוקפים אותי געגועים לסבי שאיננו .
"אני סקרן לשמוע מה אתה מתכוון לעשות כעת," אומר עורך הדין יורקלנד. אני מסתכל עליו. אני מעריך שהוא נושק לגיל החמישים. הוא לבוש חליפה אפורה, שכל כך הולמת את אופיו האפרורי. על אצבעו טבעת של האחווה אליה השתייך בימי לימודיו באוניברסיטה, והוא עונד שעון זהב יוקרתי, שהוא הדבר היחיד המעיד על עושרו. אין לי מושג אם הוא נשוי, אם יש לו ילדים, אבל אני מתקשה לראות אותו ככזה.
"אני אסע לראות את המקום בעוד כמה ימים. אתה בוודאי יודע שיש לי עסק, ואני צריך להביט על יומן הפגישות שלי כדאי לדעת מתי אני יכול להעדר. בסופו של דבר מותו של סבי גרם לי לא לעבוד שלושה שבועות.״
"אני יכול לראות מדוע סבך העדיף אותך על פני האחרים. נוכחתי בכך בזמן הישיבות עם בני משפחתך. אתה שונה מהן, וכל כך דומה לו. ועדיין, אני לא מבין מדוע ויתרת על סכומי כסף גדולים, והסתפקת בחתיכת אדמה שלא שווה הרבה."
אני שותק. בסופו של דבר עורך הדין יורקלנד לא חבר שלי, ואין לי רצון לשתף אותו במערכת היחסים המיוחדת שלי עם סבי.
אני מודה לו ונוסע לדירתי. אני מרגיש ריקנות גדולה. הדמעות חונקות את גרוני, אבל אינן זולגות החוצה.
אני ניגש לארון המשקאות, לוקח כוס, ממלא אותה בכמה קוביות קרח, מוציא בקבוק ויסקי, ומוזג עליהן ממנו באיטיות.
הדירה מוצפת בצבעי השקיעה האחרונים, ועד מהרה הדירה חשוכה. נעים לי לשבת כך על הכורסה סמוך לדלת היציאה למרפסת. יש משהו מנחם בחושך הזה, כאילו שאיש לא יכול לראות את הרגשות שסוערים בי כעת. הרי השיחות של הימים האחרונים עולים בזכרוני.
*
״ועדיין אני אומר שמשהו חשוד בעובדה שפיניקס לא רוצה נתח מהכספים שהשאיר אבא,״ אמר דודי צ׳ארלס, ״פרט לפיסת האדמה שלא שווה כלום, באיזה חור נידח שאיש לא שמע עליו.״
״אני לא מבין אותך,״ ענה לו אבי בכעס, ״סוף סוף הצלחנו להגיע להחלטה לחלק שווה בשווה בין שלושת האחים את הנכסים של אבא. אין זה עניינך מה אני אעשה עם החלק שלי, כשם שאין זה ענייני מה כל אחד מכם יעשה. אם אבא היה רוצה להשאיר משהו לפיניקס, היית יודע זאת.״
״כולם יודעים שפיניקס היה מאד קרוב לאבא. מי יודע מה אבא נתן לו לפני מותו,״ סינן צ׳ארלס, ״זה לא נראה לך מוזר שהוא שותק?״
״כמה פעמים הוא צריך לומר לך שאבא לא נתן לו כלום?״
*
״לחייך סבא.״ אני אומר ומרים את הכוס באוויר, ״או בעצם עליי לומר לזכרך?״
״ברור לי שאתה צופה על המתרחש ממקום מושבך בעולמות העליונים, ואינך מופתע. יש רק דבר אחד שאני מצטער, שלא הוספת שאינך מוריש לי דבר,״ אני ממשיך לדבר אליו בקול.
אבל אז ניזכר שבכל זאת קיבלתי ממנו משהו. ״ידעת שאבחר בנחלה הקטנה, נכון סבא?״
פתאום בוער בי לסיים את ענייני, ולנסוע למקום, כדי לראות אותו במו עיניי.
״אתה כל כך חסר לי סבא. מה לא הייתי נותן כדי שתשב פה איתי, ונשתה יחד. בסופו של דבר אתה זה שלימדת אותי לשתות.
*
״אתה בגיל שמתחילים לשתות. כמובן שנתעלם מהעובדה שהנוער עושה זאת הרבה לפני הגיל המותר בחוק,״ אמר לי סבי, ״ אני מבקש ממך שלעולם לא תגיע למצב של שכרות. המצב הזה גורם לך לאבד את מי שאתה, מוחק ממך את המציאות, והמחיר יכול להיות כבד, ואפילו לעיתים קטלני.
אני אלמד אותך לשתות להנאתך. השתיה עוזרת להרגיע את הגוף מסערותיו, ולהכהות את כאב, במקרה והוא קיים.״
אלא שאין דבר שיכול לבטל את הרגשת היתמות שאני מרגיש כעת, גם לא הויסקי.
*
צלצול של הטלפון הנייד בכיסי, מחזיר אותי באחת למציאות. אני לא בודק מי מתקשר, מה זה בעצם משנה?
״בא לי שתקח אותי למסעדה,״ אני שומע את קולה של שרה, ״כמה זמן עוד תסתגר בבית?״
״אני עסוק,״ אני משקר בלי להניד עפעף, ״יש לי מלא עבודה.״
אני מביטה על התעודה שבידי. השלמתי את המשימה, אני רואת חשבון מוסמכת.
אני מודה שהופתעתי לראות שאני נהנית ללמוד את המקצוע, עבורי זה כמו להרכיב פאזל מסובך, ולצפות בכל חלקיו יוצרים תמונה אחת מושלמת.
עם זאת האהבה שלי לעולם הצמחים עדיין תופסת מקום ראשון. אני חולמת שיום אחד אוכל להתרכז רק בזה.
מבט מהיר על השעון מראה לי שאם לא אתאפס מייד, עוד אאחר למשמרת בפאב. זה לא שאני כל כך משתוקקת לעבוד בו, אלא שעליי למצוא קודם עבודה אחרת לפני שאוכל להתפטר.
ככל שעוברים הימים, המקום הזה הופך עבורי יותר ויותר בלתי נסבל.
פאב פרדיסו ממוקם בצומת רחובות סואן. אין בו חניה משלו, מה שלא מונע מהבליינים להגיע אליו. ״בסופו של דבר,״ אומר רוברטו, ״ מי שמבלה כאן עוזב שיכור, ולכן רצוי שיסע במונית.״
רוברטו, גבר איטלקי שרמנטי, גובה מחירים מופקעים עבור המשקאות שהוא מוכר. ״מי שרוצה איכות, שישלם,״ הוא אומר. ואכן כל המשקאות שבבר, הם משקאות ברמה גבוהה. מי שמחפש ויסקי זול או בירה רגילה, עדיף שיחפש בר אחר.
מכירת האלכוהול היא העסק העיקרי של המקום. אפשר להזמין גם ארוחה שאיכותה, איך לומר בלשון המעטה, לא מהמצטיינות.
פעם שאלתי אותו למה הוא לא משקיע בארוחות בריאות, כשם שהוא משקיע במשקאות היוקרתיים שלו. "תתעסקי בחשבונות ואל תתני לי עצות איך לנהל את העסק שלי,״ הוא ענה זועף.
ריח של טיגון עמוק בשמן שהשתמשו בו מי יודע כמה פעמים, מקבל את פניי כשאני נכנסת לפאב דרך הכניסה האחורית, ועולה בזריזות לקומה העליונה שם ממוקמים המשרדים של הפאב. בקומה חדר אחד גדול לבעלים של הפאב, וחדרון קטן בו ממוקם המחשב השולט על תפקודו של הפאב, ובעיקר על ההוצאות וההכנסות שלו.
אני מספיקה להפעיל את המחשב, ולגשת לפתוח את הכספת כדי לספור את תכולתה של הקופה מליל אמש, כשרוברטו נכנס לחדר. "תרדי לפאב," הוא מורה לי ומביט עליי במבט חמדני שמעורר בי בחילה.
"מי לא הגיע היום?" אני שואלת וסוגרת את הכספת.
"זה לא העניין, הלקוחות דורשים שאת תשרתי אותם," הוא אומר.
"אתה רציני? הלקוחות? למה שירצו שמלצרית לא מקצועית תשרת אותם?" אני שואלת, למרות שאני יודעת את התשובה.
*
"אני לא זונה של אף אחד, ולא אסבול שתתן ללקוחות הנכבדים שלך לגעת בגופי," אמרתי לו בכעס רק לפני יומיים.
"את תעשי מה שאומרים לך, או ש…" הוא נבח לעברי.
"או שמה? כי לא נראה לי שבשום פאב מופיע בהגדרת התפקיד של המלצרית, שהיא צריכה לתת ללקוחות לשלוח יד לאיבריה האינטימיים," עניתי בכעס, "זאת הייתה הפעם האחרונה שזה קרה."
"את מאיימת?" הוא גיחך.
"לא למדתי באוניברסיטה ראיית חשבון, כדי לתת ללקוחות שלך למשש אותי כראות עיניהם," עניתי, "לא, אני לא מאיימת, אני מודיעה לך שהיום זאת הייתה הפעם האחרונה. הייתי מצפה ממך בתור הבעלים של המקום, שתעמוד לצידן של העובדות שלך."
רוברטו צחק צחוק נבחני, שהעיד על כך שהוא מעשן כבד. "מה שתגידי," הוא אמר, והיה לי ברור שאם זה יקרה שוב, הוא לא ינקוט אצבע.
'את צריכה להחזיק מעמד רק עד סוף החודש,' דיברתי עם עצמי, 'רק עוד אחד עשרה יום, ואת תוכלי לעזוב.'
*
אני יורדת לבר ואומרת לסנדרה שתלך לשרת את הלקוחות, ואני אמלא את תפקידה כאחראית משמרת.
"לא שמעת שהם דורשים את המלצרית הסקסית עם העיניים הכחולות?” היא אומרת בטון שאיני יכולה להחליט אם הוא לעג לי או ללקוחות.
״נו באמת סנדרה, תסתכלי עליי,״ אני מצביעה על הג׳ינס אותו אני לובשת וחולצת המזיע חסרת החן שעליי, “אני ממש סקסית.״
״אז מה, הם שיכורים והדימיון שלהם פועל. כל אחד מהם רוצה לנגוס ב…״ אני לא נותנת לה להמשיך.
״את שומעת את עצמך? את מדברת כאילו זה מקובל עלייך שהם מדברים כך. אז אין לך בעיה עם זה, תלכי ותשרתי אותם.״
״תעשי מה שאומרים לך אבלין,״ אומר רוברטו, אוחז בזרועי ודוחף אותי קדימה. ״ותורידי את הסמרטוט הזה שאת לובשת,״ הוא אוחז בחולצת המיזע שלי ומנסה להסיר אותה מעליי.
״תפסיק, אני לא לובשת מתחת כלום.״ אני מנסה להשתחרר ממנו.
״עוד יותר טוב.״ הוא עומד קרוב מידי אליי, ואני יכולה להריח את ריח האלכוהול מפיו, ״אין ספק שההזמנות יזרמו הלילה כיין.״
״תניח לה!״ אני שומעת קול עמוק של גבר רועם, למרות שהלקוחות מדברים זה עם זה בקול רם בניסיון להתגבר על המוזיקה הרועשת.
אני מפנה מבטי לעבר הקול ורואה אותו. אני לא חושבת שאי פעם ראיתי גבר יפה תואר כמוהו. אני מרגישה שהלב שלי מדלג על פעימות, ולרגע שוכחת את מה שארע כאן, אלא מרגישה שרק הוא קיים בעולם.
