“אני לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה שהירשתי לעצמי לשחרר שליטה, ולהתרכז רק בעבודה שלי. לא משנה כמה דחוף היה לי לסיים פרויקט, סופי תמיד באה ראשונה.
שלא תחשבי לרגע שאני מתלונן. סופי ילדה מדהימה, ומעולם לא הרגשתי שהיא מונעת ממני לעשות דברים, או מעיקה עליי.
אני לא יכול להסביר לך למה, דווקא איתך שאני רב כל הזמן, לא היססתי, וידעתי שאני יכול להתרכז כעת רק בעצמי. אולי כי הרגשתי שאת עושה זאת בלי כוונה מוסתרת, אלא באמת הבנת אותי.
אני מרגיש כל כך נבוך על כל הפעמים שהתנפלתי עלייך.״ דין מביט עליי ובוחן את השפעת המילים שלו עליי.
״כמו הפעם ההיא ששמעת אותי אומרת על מישהו שהוא דוחה, וחשבתי שזה קשור אליך, ולתנועה כשעשית כשהזעת ב…
ריף תמיד שואל אותי למה אני לא מסבירה, למה אני לא מספרת מי אני.
אני חושבת שהשנים שחייתי עם האקס שלי, שרק הקטין אותי כל הזמן, שכל מה שעשיתי לא היה חשוב בעיניו, גרמו לכך שהסתגרתי, שלא היה לי יותר חשוב שיעריכו אותי.
ריף הוא טעם החיים שלי, ויותר לא הייתי צריכה. אולי לכן אני מחפשת אנשים שיעריכו אותי בזכות מי שאני, ללא התואר של בעלת הירחון הבינלאומי האופנה שלך.״
׳אני מבין אותך לגמרי, הריחוק שלי מאנשים, ובעיקר מנשים, נובע מהפרסום שלי כגבר פנוי בעל אמצעים. אין לכך כל קשר לכשרון שלי, או להצלחות שלי. אני נמדד רק בשל חשבון הבנק שלי,״ הוא משתף אותי בהרגשתו.
״זה גם קשור להופעה שלך, אתה בהחלט גבר שנראה טוב.״ אני מתנסחת בזהירות. אין ספק שיש לו הופעה מרשימה, והוא גבר מעלף.
״אבל שוב אין לזה שום קשר לאופי שלי.״ הוא מנסה לא להראות לי את השפעת דבריי עליו, אבל ללא הצלחה. ״אני לא חושב שאי פעם דיברתי עם מישהי כך על עצמי. איתך זה מרגיש לי טבעי. אין לי צורך לחשוב על מה שאני אומר.״
״ראיתי היום את המצוקה שלך, כיוון שלא הייתה לך התלבטות, סופי באה ראשונה. כל כך הזדהתי איתך. האופן בו קיבלת את ההצעה שלי, למרות המלחמה הפנימית שלך עם עצמך, נגעה בי במקום הכי רגיש. אתה אבא מדהים, וגבר …״ אני מרגישה שאני נסחפת. ״כבר מאוחר, בוא נלך לראות מה קורה עם הילדים.״
אנחנו הולכים בשתיקה לחפש את הילדים. אני לא יכולה להגדיר מה אני מרגישה כעת. מצד אחד סערה גדולה מהקירבה שלו אליי, מצד שני שלווה גדולה מכל שהוא שנמצא כאן לצידי. אני יודעת שזה לא הגיוני, אבל אולי זו המלחמה הפנימית שמתחוללת בי בהכרה שהוא מרגיש לי בית.
רק כשאנחנו רואים את שניהם ישנים על השטיח בחדר המשחקים, כשערימה של ספרים לידם, אני קולטת שדיברנו הרבה, וכבר מאוחר. אני נוגעת קלות בריף. הוא מביט עליי לרגע, וסוגר את עיניו.
אני מתכופפת להרים אותו, אבל דין מקדים אותי, מרים אותו ומבקש שאראה לו היכן החדר שלו. הוא נושא אותו בזרועותיו, ומשכיב אותו במיטתו.
״אני אכין את המיטה לסופי בחדר השני,״ אני אומרת לדין.
כשדין מגיע עם סופי בזרועותיו, המיטה כבר מוצעת, וסופי, שלא מרגישה דבר, ישנה שינה עמוקה. דין מביא את התיק שלה, מוציא מתוכו את הבובה האהובה שלה, ומניח אותה לידה.
הוא מביט עליה באהבה, דקות ארוכות.
כשהוא יוצא מהחדר הוא מביט עליי, ואני רואה שהוא מהסס. ״אני רוצה לישון איתך,״ הוא אומר אחרי שתיקה ארוכה.
עד עכשיו פעלתי בלי לחשוב, הכל נראה לי כל כך טבעי, ובכל זאת המילים שלו מפתיעות אותי. אני מבינה פתאום שזה גם מה שאני רוצה.
אני אוחזת בידו ומובילה אותו לחדר השינה שלי. מייד כשנסגרת הדלת אחרינו, הוא מקרב אותי אליו וסוחף אותי בנשיקה סוערת, שמכילה בתוכה ים של רגשות.
״לא חשבתי שאי פעם ארגיש כך,״ הוא אומר ומלטף את פניי.
אני מניחה את ראשי על חזהו, ומרגישה את פעימות ליבו. ״הוא פועם בשבילך.״ מילותיו ממיסות אותי.
״כל כך נעים לי,״ אני לוחשת, ״אני רוצה שתשאר.״
״אני צריך ללכת הביתה לקחת בגדים לסופי ולי,״ הוא אומר עניינית.
״אם כך אנצל את הזמן לעבוד," אני עונה לו, כאילו אין מובן מזה. אני מוציאה מהמגירה בשולחן העבודה צרור מפתחות נוסף, ונותנת לו.
"תתגעגעי אליי?" הוא שואל, ורוכן לנשק אותי.
"זאת בכלל שאלה?" אני עונה בשאלה.
"אני עדיין לא מאמין שזה קורה לנו," הוא אומר, "אבל אני יודע שזה אמיתי, והדבר הנכון."
אני פותחת את המחשב. "הפרוייקט שלך עדיין פתוח." אני מצביעה על המסכים שמתעוררים לחיים.
"אני יכול לגלות לך, שכשסיימתי אותו, ושלחתי אותו ליעדו, שמעתי אתכם מדברים, והקשבתי לשיחה. התרגשתי לשמוע את ההתנהלות בין שלושתכם, כאילו שאתם משפחה, וכשקמתי שכחתי לצאת מהמשתמש שלי," הוא אומ.
"זה נראה מאד מרשים. עשית עבודה מאד יסודית," אני מביעה את דעתי.
"זה מעניין אותך?" הוא שואל, "זה עוסק בתוכנה הגנה על חברה שעוסקת… בעצם בכל חברה למעשה."
"אתה מוכן להסתכל על התוכנה שאני עובדת איתה? אני חושבת שהיא זקוקה לשיפורים," אני אומרת לו.
"בטח, כשאחזור אסתכל עליה מתוקה שלי," הוא עונה ומעניק לי שוב נשיקה, שגורמת ללב שלי לרקוד מרוב אושר.
"לך, אני רוצה שתחזור כבר," אני אומרת לו ומלווה אותו לדלת.
אני נוסע לדירה שלי. פתאום דחוף לי לסיים ולחזור. אני מבין שזרעי האהבה כלפיה נטעו בי לא היום, אלא נובטים בי מזה זמן, רק שניסיתי להתכחש להם.
הבית שתמיד הרגשתי בו נוח ומוגן, נראה לי פתאום חסר. אולי בגלל שסופי לא כאן, ואולי אני כבר באמת חסר את נוכחותה של לילי לידי.
אני הולך לחדרה של סופי, לוקח את השמיכות האהובות עליה, ואת הבובות שהיא אוהבת. רק אחר כך אני לוקח מהארון שלה בגדים. בהחלטה של רגע אני מחליט לקחת בגדים לא רק למחר, אלא אורז בגדים לשבוע. אני לוקח גם את הספרים שהיא אוהבת שאני מקריא לה, ואורז הכל במזוודה.
אני נכנס לחדר הארונות שלי, ואורז מזוודה בשבילי. מחדר האמבטיה אני אוסף את כלי הטיפוח שלי, ורואה את סל הכביסה כמעט מלא.
אני ממלא את הסל גם בבגדים של סופי, ולוקח אותו איתי. אני נכנס לחדר העבודה שלי, ולוקח את המחשב הנייד שלי.
אני מניח את כל הדברים ליד הדלת, מה שמזכיר לי לקחת גם נעליים עבור סופי ועבורי.
אני מוציא את הטלפון הנייד להתקשר ללילי, ונזכר שאין לי את מספר הטלפון שלה. הוא טלפון חסוי, ואין לי איך לאתר אותו.
אני מחייך כשממש באותו רגע אני מקבל שיחה מטלפון חסוי.
"סיימתי את העבודה. בסופו של דבר איש מהכתבים לא הבין מה שביקשתי, כך שאין לי מה לעשות אלא להמתין. חשבתי עליך ונזכרתי שאין לך את מספר הטלפון הנייד שלי. אני שולחת לך את המספר. הכל שקט בבית. סופי ישנה כמו מלאכית," היא אומרת.
"את לא שואלת מתי אני חוזר?" אני מתגרה בה.
"אני בטוחה שתחזור כשתסיים," היא עונה, "הפקדת בידי את האוצר הכי גדול שלך."
"האמת היא שאני לא כל כך מרוכז, המחשבות שלי מתפזרות. אני לא מפסיק לחשוב עלייך. רציתי להיות בטוח שלקחתי הכל," אני אומר לה.
"אתה שוכח שהדירה שלי נמצאת במגדל הנהר. אם יחסר לך משהו, הכל בהישג יד," היא אומרת לי.
אני עוזב את הדירה. אני כבר רוצה להיות איתה. הדרך נראית לי קצרה יותר, ואני מרגיש שאני מגיע הביתה.
אני עולה לדירה וריח של מבשם פרחים מקבל את פניי. לילי מופיעה לקראתי לבושה בכותונת לילה קצרה. שערה רטוב, והיא מנגבת אותו במגבת. אני שואף את הריח לתוכי, ומוצף רגש. אני לא זוכר מתי הרחתי ריח של מבשם של אישה באוויר. אני מחניק חיוך.
לילי מסתכלת על עצמה, ועליי. "מה מצחיק אותך?" היא שואלת בסקרנות.
"אני מריח אותך, ואני שמח שלא שכחתי להביא את חומרי הטיפוח שלי מהבית, אחרת הייתי מריח כמוך מחר, וזה בלשון המעטה, לא בדיוק ריח שמצפים להריח מגבר."
"אז אתה לא אוהב את הבושם שלי?" היא שואלת.
"אין לך מושג איזה מהפכה זה עושה לי בבטן, רק שלי זה לא מתאים," אני עונה לה.
"אתה צודק. אתה רק יכול לקבל אישור שמעולם לא אירחתי פה גבר, כך שאין לי סבון גברי כאן," היא עונה.
"זה מה שאני כאן, אורח?" אני שואל באיפוק.
"דיברתי על מה שקרה כאן לפניך," היא ממהרת להסביר, "ואני מאד מקווה שאתה לא מתכוון להיות כאן רק אורח, או שרוצה שאהיה אורחת בביתך."
"אני שמח שאת מבינה אותי," אני אומר לה, מצמצם את הרווח בינינו ומנשק אותה בתשוקה גדולה, כדי שתבין כמה אני רוצה אותה.
אנחנו מתנתקים זה מזה חסרי נשימה. "אני לא מכירה אותך המאמן וושינגטון," היא אומרת לי.
"את תאמצי את שם המשפחה שלי?" אני שואל אותה.
היא מסתכלת עליי לרגע. "זה נשמע כמו …" היא משתתקת.
“את הבנת," אני מישיר מבטי לתוך עיניה.
"כן," היא לוחשת, ועוצמת את עיניה.
"את תסכימי שאתן אותו גם לריף?" אני שואל.
"אביו ויתר עליו, אני בטוחה שריף יסכים. הוא מעריץ אותך," היא אומרת, "יש לו מקום חם בלב לסופי, הוא אימץ אותה כאחות קטנה. אתה רואה שהרגש שיש לו כלפיה הוא לא התאהבות בבת, אלא משהו עמוק יותר."
"אני לא יכול להסביר לך למה דווקא הוא מכל הקבוצה במכון, נכנס לי ללב. בעצם כן, בגלל מי שהוא. הוא ילד מדהים. אני לא יכול להבין איך אביו ויתר עליו." אני באמת לא יכול להבין אותו.
"הוא לא באמת מכיר אותו. ריף עוצב על ידי בלבד. אביו לא התעניין בו מיום שנולד. זה הקל עליי כעת כשעברתי לכאן. ריף לא קשור אליו בכלל. אולי הוא מחזיק דברים בבטן שהוא לא מספר לי, למרות שהוא משתף אותי ברגשות שלו כל הזמן." אני מקשיב לה, ושמח לראות שאין טיפת כאב במילותיה.
"אני מבטיח לבנות לכם משפחה חמה, ואולי נביא עוד אח או אחות אם תרצי," אני סקרן לראות איך תגיב.
"תמיד חלמתי על עוד ילד. עכשיו יש לי גם את סופי, אבל אם תסכים אשמח לעוד אחד," היא עונה.
“כל כך רציתי כבר לחזור אלייך, שלא התקלחתי,״ אני אומר לה.
לילי ניגשת לחדר המקלחת הצמוד לחדרה, מוציאה מגבת, ואני מוציא את תיק כלי הרחצה שלי. בחדר יש שני כיורים, ומרגיש לי כל כך טבעי לסדר את דבריי שם.
״בזמן שתתקלח, אני אסדר את הדברים של סופי,״ היא אומרת ומשאירה אותי לבד.
אני אוהב את המקלחת של הלילה. זה הזמן שלי עם עצמי, ואני נהנה לעמוד דקות ארוכות מתחת לזרם המים, ולהתמסר לליטופם על עורי. אבל לא היום.
אני נוהג ללכת בבית רק עם תחתוני הבוקסר, כך גם אני ישן. אני חושב על העובדה שלא הבאתי איתי פיג׳מה. ׳מתי פעם אחרונה לבשתי בכלל פיג׳מה?׳
לילי מקבלת את העובדה שאני מופיע כך לידה בטבעיות. היא עדיין עסוקה בסידור הבובות של סופי על השידה.
״תצטרך ללמד אותי את השמות שלהן,״ היא אומרת, וניגשת לכסות את סופי בשמיכה שהבאתי מהבית.
״אני אוהבת לשתות תה צמחים בסיומו של היום,״ היא מתחילה ללכת לכיוון המטבח.
״נשמע לי רעיון מצויין.״ אני שמח לחלוק איתה את שגרת יומה, ולהפוך לחלק ממנה.
״הרבה שנים לא התאמנתי במכון לאומנויות. אחי ליאו מתאמן בו עד היום. תאמן אותי?״ היא שואלת.
״אין לך מושג כמה את משמחת אותי. למדתי שהאימון היומי מוסיף לי המון. הוא עוזר לי לשחרר מתחים, נותן לי רגעים של שקט. למרות שאני מרגיש כעת, שאת מי שמרגיעה אותי.״
השיחות שלנו גולשות הרבה אחרי חצות. אין בינינו רגע אחד של שתיקה. נדמה, כאילו עלינו להשלים את כל הימים עד שנפגשנו, ולרקום את עתידנו המשותף.
ולמרות העייפות הגדולה, אנחנו לא נרדמים לפני שאנחנו טועמים אחד את השניה, עושים אהבה אחרי שנים ששנינו נמנענו מכך, נרדמים חבוקים, וישנים כך עד הבוקר.
לילי קמה ראשונה מהמיטה, אני נשאר לשכב במיטה, מקשיב לקולות של הבוקר.
״בוקר טוב ריף,״ אני שומע אותה אומרת ברוך.
״בוקר טוב מאמי,״ הוא עונה.
״ישנת טוב?״ היא שואלת.
״אני לא זוכר שנרדמתי במיטה,״ הוא אומר.
״דין נשא אותך בזרועותיו למיטה,״ היא אומרת, ״אתה רוצה לבוא איתי להעיר את סופי?״
״סופי פה?״ הוא קורא בשמחה, ״גם המאמן?״ הוא שואל.
״מחוץ למכון תקרא לו דין. הוא עדיין במיטה. אחרי שתעיר את סופי, תיגש לומר גם לו בוקר טוב,״ הוא אומרת לו.
אני עוצם את עיניי ומקשיב לקולה. חמימות נעימה ממלאת לי את הגוף. אני מתרגש לשמוע אותה מדברת.
״בוקר טוב סופי,״ אני שומע את קולו של דין. כמה רוך יש בקולו.
״איזה כייף!״ אני שומע את קולה סופי, ״אני לא מאמינה, ישנתי פה כל הלילה! והשמיכה שלי פה! והבובות שלי! ואיפה דאדי?״
״דאדי ישן בחדר של ההורים, נכון מאמי?״ שואל אותה ריף.
״כן ריף. לך להתארגן, בזמן שאני אראה לסופי איפה הבגדים שלה,״ אומרת לילי.
״אני רוצה שאת תבחרי לי,״ מבקשת סופי. היא מפתיעה אותי, שכן תמיד היא מתעקשת לבחור את בגדיה לבד. ברור לי למה היא עושה זאת.
״הנה הבגדים לך. אני הולכת להכין לכם ארוחת בוקר ואוכל לבית הספר, תתלבשי, ולא לשכוח לצחצח שיניים.״
אני קם מהמיטה, וניגש להתכונן לקראת יום העבודה.
ריח של קפה טרי נישא באוויר, ואיתו ריחות של מאפים מתוקים שנאפים בתנור. אני שומע קול של חיתוך סכין על הקרש, וסקרן לראות מה היא מכינה להם.
שלא כהרגלה, סופי נכנסת בשקט לחדר השינה בו סיימתי להתלבש. אני פורש את ידי לקראתה, והיא רצה אליי ומחבקת אותי. ״בוקר טוב דאדי. ישנתי כל כך טוב, ובבוקר ריף העיר אותי, וראיתי את השמיכה שלי, והבובות שלי, והבגדים שלי. נכון שהגשמת לי את החלום?״
אני מעמיד פנים שאני לא מבין. ״נכון שבחרת בלילי שתהיה אימא שלי?״ היא פותחת זוג עיניים גדולות.
״את רוצה ש…״ אני מתחיל לומר.
״כן דאדי! אני רוצה! אני רוצה!״ היא קופצת במקום, ״אני רוצה גם שריף יהיה אח שלי.״
״בוקר טוב, ״ אומר ריף שנכנס לחדר בטבעיות. ״דאדי מסכים שתהיה אח שלי,״ אומרת סופי וממהרת לחבק אותו.
״בואי נלך לאכול ארוחת בוקר אחות קטנה,״ הוא אומר לה.
סופי אוחזת בידי. ״בוא לשתות את הקפה שלך איתנו, אני מריחה אותו מהמטבח.״
