העולם נברא גבר ואישה.
לכל אחד התפקיד המיוחד שלו.
הגבר שמטבעו חזק יותר פיזי,
הוא שנושא על כתפיו את התפקיד של המפרנס,
גם אם האישה מסוגלת לעבוד לא פחות קשה כמוהו.
האישה, גם אם חזרה מיום עבודה מתיש,
היא זאת שידיה עוסקות במלאכות,
בבישול, בכביסה , בניקיון,
והיא האימא של הבית.
בטח תאמרו איך אני מדברת כך
כשהשנה נושקת לשנת אלפיים עשרים ושש.
התשובה היא פשוטה,
כך גדלתי.
אלא שאימי, לא חוזרת מיום עבודה מתיש,
אלא ממפגשים חברתיים,
ואת עבודות הבית עושה עבורה עובדת משק הבית.
ואבי, הוא נמצא רוב שעות היום בעסק שלו,
או עם חברים בקלאב,
או מי יודע איפה.
*
שמי אבלין. קדמו לי שלושת הנסיכים לבית מורי.
בואי לעולם לא התקבלה בשמחה, להיפך. "אני לא מבין למה אימא המשיכה בהיריון איתך, הרי ההורים לא רצו בך." המשפט הזה כואב, גם היה נאמר לי פעם בחיי, אלא שהוא נאמר מספר רב של פעמים, שכבר הפסקתי לספור.
"אם יש משהו שאתה לא יכול להאשים אותי," אמרתי לאחי ג'יימי, "זה שבאתי לעולם. לא אני ביקשתי, או בחרתי לעשות כך. ואל תספר לי כעת על שהנשמה בחרה בהורים, זה בולשיט."
כל ילדותי גדלתי לצילם. נדמה היה כאילו שאם כבר נולדתי, נועדתי להיות זאת שעושה הכל למען אחיי הגדולים.
כשהייתי בכיתה הראשונה, ביקשתי מאבי ללמוד בלט. מאז שאני זוכרת את עצמי אהבתי לרקוד. "את והשטויות שלך, מה יצא לך אם תלמדי בלט?" הוא ענה לי בכעס.
"למה האחים שלי יכולים לשחק בייסבול כדורסל, וכדורסל? מה יצא להם מזה?" עניתי וזכיתי לסטירה הראשונה מיני רבות מכף ידו הגדולה של אבי. התכווצתי כולי, והלכתי לחדרי, רק שלא יראה את מלחמתי בדמעות שאיימו לצאת, לא בגלל הכאב של הסטירה, אלא בגלל בעלבון שכך הוא בחר לענות לי.
עם הזמן למדתי לא לבקש, למדתי לשתוק.
בשנה האחרונה של לימודיי התיכוניים, כשכל חבריי נרשמו לאוניברסיטה ללמודים, גם אני שלחתי בקשות לכמה אוניברסיטאות. ידעתי שעם ציונים כמו שלי, כל אחת מהן תקבל אותי, וזו אני שאצטרך לבחור ביניהן.
מאז ילדותי הוקסמתי מעולם הצמחים. למדתי שמלבד יופיים של הפרחים, יש להם תכונות מרפאות, ולכן זה המקצוע שבחרתי ללמוד.
כאשר אבי גילה זאת, הוא רתח. "את תלמדי ראיית חשבון, לפחות במשהו תביאי תועלת. הגיע הזמן שבגילי אעבוד פחות קשה."
"למה האחים שלי לא למדו את המקצוע? למה הם יכלו ללמוד פיננסים, ועריכת דין, ואני…" לא הספקתי לסיים את המשפט כשסטירה חזקה נחתה על לחיי. הסטירה האחרונה.
"הבחירה בידך," אמר אבי, בעודי חושקת שפתיי מעוצמת הכאב, "או שאת לומדת ראיית חשבון, או שאת עולה לחדר שלך, אורזת את חפצייך, והולכת לגורלך."
עשיתי כרצונו ונרשמתי לימודים שבסופם אזכה בתואר רואת חשבון.
ולמרות שעשיתי כפי שדרש ממני, עליתי לחדרי, ארזתי את חפציי, ובאותו יום, עוד לפני טקס סיום לימודיי התיכוניים, יצאתי לגורלי.
אחרי שעות הלימודים עבדתי במסעדה כמנהלת המשרד והחשבונות, מה שלא מנע ממני לעבוד גם כמלצרית כשהיה חסר כח אדם.
אבי לא ידע שלא ויתרתי על חלומי, וביחד עם לימודי ראיית החשבון, למדתי על
עולם הצמחים בפקולטה לחקלאות בקולג' אחר.
לבית הורי לא חזרתי מאז, אני לעיתים נדירות.
אבלין מורי
