לאחר שעות של גלישה במי האוקיינוס הנעימים, אנחנו פורסים שמיכה על החול, נשכבים עליה, ומתמסרים לקרני השמש הלוהטות.
״מה קנית?״ שואלת אותי דניאל,
״אני מודה שיכולתי להיפרד מכל משכורתי. החנויות כאן מעלפות, אבל אני חייבת להיות אחראית. בסופו של דבר יש לי הוצאות לשלם,״ אני עונה לך.
״בא לי לפנק אותך,״ היא אומרת לי ומאיצה בי לקום. אין לה מושג איזה חשבון בנק מלא יש לי.
״לא בא לי,״ אני עונה לה בקול מתפנק, ״את רגילה למזג האוויר הזה, אבל בשבילי זה כמו לנסוע לחופשה ב… גן עדן.״
״גם לי מתחשק רק להתבטל, כל כך הייתי זקוקה לחופש הזה, אני עובדת כל כך קשה,״ נאנחת דניאל.
אני מתאפקת לא לחייך.
*
דניאל פגשה את ריאן במסיבת חוף. הוא שכנע אותה לבוא איתו לניו יורק, והבטיח לה שיעניק לך חיי פאר. הוא הביא אותה לפנטהאוז המפואר שלו בלב ניו יורק, ולקח אותה למסעדות יוקרה. היא ריחפה מאושר.
יום אחד, משום מקום, הודיע לה שמאס בה, שהיא עצלנית ומשעממת אותו. היא הביטה עליו המומה, אבל הוא לא נתן לה לומר מילה. ״קחי את הסמרטוטים שלך, ותסתלקי מפה.״
וכך היא מצאה את עצמה ברחוב, נזקקת לעבודה. הבעיה הייתה שהיא גדלה כנסיכה, והתקשתה למצוא תעסוקה.
לבסוף מצאה עבודה במשרד. למרות שיום העבודה שלה הוא בן שש שעות, היא חוזרת מותשת כל יום לדירתה השכורה, וחייבת לנוח.
כך היכרתי אותה, עייפה משש שעות עבודה ביום.
*
"תודה שהזמנת אותי," אני אומרת לה, "כייף לי להיות איתך בחופש. הקירבה לאוקיינוס הולמת אותך. חשבת פעם לחזור לכאן?"
"הביקור הזה הזכיר לי למה עזבתי. הרבה יותר קל לתת כסף בשפע, מאשר לחלוק את הזמן שלך. אני מעדיפה שיהיה לי פחות כסף, אבל אהיה חופשיה לעשות כרצוני," היא מפתיעה אותי, "אני מניחה שהייתי זקוקה לחזור לכאן, כדאי לדעת להעריך את מה שהשגתי בכוחות עצמי.
רק כעת אני מבינה כמה הייתי מפונקת. הייתי, כי אני מבינה שעליי להשתנות, והשינוי מתחיל היום. כשאני שומעת כמה קשה עובדים החברים שלי, למרות שגם הם באים מבתים מבוססים כלכלית, אני מבינה כמה מטופשת אני נשמעת כשאני מתלוננת על העבודה שלי."
אני שמחה לראות שהיא מבינה, אבל נמנעת מלהגיב. "אל תשכחי שאת רק עושה את הצעדים הראשונים שלך בתחום. אל תהיי קשה עם עצמך," אני בוחרת לענות לה. אני לא חושבת, שמאז שאני ביחידה, ישנתי שש שעות רצוף, אבל זה שלי. אני מקווה שקצב החיים הזה יהיה מאחוריי.
צלצול הודעה מלמד אותי שטסה קיבלה את הטלפון. אני קמה ומעמידה פנים שאני הולכת לטבול את רגליי במים, ומתקשרת אליה.
מסתבר שלמרות השעה המאוחרת, היא עדיין במשרד. "תצאי בבקשה מחוץ לבניין, אני כבר מתקשרת," אני אומרת ומנתקת.
אני ממתינה דקה שלמה, מתזמנת את הזמן בנייד שלי, ורק אז מתקשרת שוב.
"היי טסה," אני מתחילה את השיחה.
"מריה?" היא שואלת בחשש.
"כן, איך הוא?" אני שואלת.
"יש לך קול כל כך נעים. מה הפלא שבן כרוך אחרייך," היא אומרת. 'היא קוראת לו בן,' אני חושבת.
"אני רוצה לשתף אותך במחשבה שעלתה לי. נראה לי מוזר שהוא התמוטט כך פתאום. אני מבינה שהוא עובד קשה, אבל הוא גבר צעיר וחזק. יש לי הרגשה שקרה משהו שגרם לכך. זו הסיבה ששלחתי לך את הטלפון, רציתי שאיש לא יוכל להאזין לשיחה.
אני מבקשת ממך שתדאגי לשלוח דגימת דם שלו למעבדה חיצונית. את יכולה לומר לד"ר אלון שאת רוצה חוות דעת שניה, זו זכותך בתור אחותו.
יש לי הרגשה ששם נמצא את התשובה למה שבאמת עובר עליו," אני אומרת.
אני לא יודעת איך היא תגיב לבקשה שלי. בסופו של דבר היא לא מכירה אותי.
"אני סומכת עלייך מריה. אני יודעת שאת מאד חשובה לבן, למרות שהוא לא משתף אותי מה שקורה ביניכם. הוא נתן לי הוראה לשתף אותך, ולתת לך לעשות החלטות עבורו." אני שמחה שטסה סומכת עליי.
"אני אברר מה מספר הטלפון בבית בו אני נמצאת. אני מציעה שנקבע שאתקשר אלייך מחר באותה שעה. אני מאמינה שעד אז תהיה לך כבר תשובה," אני אומרת.
אני נפרדת ממנה, ומרגישה געגועים עזים אליו. אני מצלמת את עצמי על רקע האוקיינוס, ושולחת לו את התמונה, אותה אשלח לו בבוקר.
היא בהחלט יודעת איך לגעת בי כדי להפעיל את הרגש שלי. אני שמח לראות שהיא לא לובשת בגד ים חשוף מידי. אם הייתי צריך אישור לכך שאני לגמרי מאוהב בה, המחשבה על כך שהייתי יוצא מדעתי לו הייתי רואה אותה לובשת את אחד מבגדי הים שחושפת כמעט הכל, מאשרת לי זאת.
המפגש בינינו בביתי שב ועולה בזכרוני. אני זוכר שהיא הורידה את הקסדה, ונתנה לשיערה הארוך לגלוש מטה. אני לא יודע מה משך אותי יותר, המבט שנישקף אליי מעיניה המדהימות, או שפתיה שרציתי לנשק בטירוף, אני שחושב שנשיקות זה דבר מיותר. היא נראתה סקסית באופן שהעביר אותי על דעתי, אם כי שמרתי על פנים חתומות, ועם זאת לא היה בה טיפת זנותיות, כפי שחשבתי שאראה. בסופו של דבר היא הרי פיתתה אותי לנשק אותה.
המחשבות על כך מעבירות בי זרמים חמים בגוף, ואני חושב לעצמי שלא יתכן שאני חולה סופני, אם הגוף שלי מתעורר רק מהמחשבה עליה.
ואז היא מצלצלת.
"איך אתה בן?" היא שואלת. כבר ברור לי שהיא דיברה עם טסה, אחרת למה היא קוראת לי כך.
"דיברתן עליי?" אני שואל וחיוך על פניי.
"ביקשתי ממנה שתעשה משהו בשבילי," היא עונה, "אני בטוחה שהיא תספר לך."
"תודה שחשבת עליי, למרות שאת אלפי מיילים ממני," אני אומר לה.
"אמנם אני בנסיעת עסקים, אבל אתה איתי במחשבותיי. איך אתה מרגיש היום?" היא שואלת.
"אני לא יודע איך להסביר את זה, אבל נראה לי שאני מתאושש. מרגיש לי כאילו המחלה נחלשת. זה נשמע לך הגיוני? בסופו של דבר הרופא הראשון שבדק אותי אמר לי שנותרו לי שבועות ספורים לחיות," אני משתף אותה.
"אני לא יודעת מי זה הרופא ההוא, וזה לא משנה. לרופאים יש נטיה כזאת להניח את התרחיש הגרוע ביותר, וכשזה לא מתגשם, אז אתה הופך להיות נס רפואי.
אני מבקשת שתתן רק לד"ר אלון לטפל בך. יש לי הרגשה שהוא הרופא הכי טוב בשבילך," היא אומרת.
"כבר אמרתי לך, אעשה מה שתרצי," אני אומר.
"אני מקווה שנתראה עוד כמה ימים. אני חייבת לסיים את העבודה,״ היא אומרת.
״מנשק אותך,״ אני אומר.
״תודה,״ היא אומרת ומנתקת לפני שאני מספיק לומר לה שאינה צריכה להודות על מה שמגיע לה.
אני שומר את התמונה שלה, ומגלה שהיא שלחה לי וידאו, שבסופו היא שולחת לי נשיקה. ׳מתוקה שלי,׳ אני לוחש לה. אני לא יודע מה באמת עובר על הגוף שלי, אבל אני מרגיש שאני מותש, ונרדם.
״אני מניחה שחלמת על מריה, אחרת אני לא יודעת למה אתה מחייך מתוך שינה,״ אני שומע את קולה טסה, ״היא מקסימה. היא באמת דואגת לך.״
לפני שאני מגיב, ד״ר אלון נכנס. ״טסה ביקשה שאשלח בדיקות שלך לחוות דעת נוספת,״ הוא אומר וממלא מבחנות בדמי.
'זה מדהים איך האישה הזאת שולטת במה שקורה לי, כשהיא רחוקה מפה כך כך. אולי כי היא נמצאת פה, בתוך הלב שלי,' אני חושב לעצמי.
"הייתי עסוקה בבדיקת הדם שלך וכמעט שכחתי. הבאתי לך קפה ומשהו לאכול," אומרת טסה, "אני אחזור עוד מעט."
אני שוב לבד. ריח הקפה הטרי מדגדג באפי ואני מתיישב במיטה ומתחיל ללגום ממנו. גם הכריך שטסה הביא לי טעים לי היום במיוחד. אני לוקח את הטלפון הנייד, ומתעדכן במה שקורה בחברה. אני קולט שזאת הפעם הראשונה מאז שאושפזתי, שזה קורה. אני מנסה להיזכר מה קרה ביום עבודתי האחרון.
"מי הירשה לך לשבת במיטה?!" רועם קולו של רופא גדול מימדים, שנראה לי יותר כמו מתאגרף מאשר רופא.
"אני לא חושב שאפשר לשתות בשכיבה," אני אומר לו. הוא מושיט יד לקחת ממני את כוס הקפה, כשהדלת נפתחת בסערה.
"ברנדון," אומרת טסה, עוקפת את הרופא, ולוקחת מידי את הקפה, "תחזור לשכב," היא לוחשת לי.
אני לא מבין מה קורה, אבל עושה כדבריה. "איפה אני?" אני מעמיד פנים שאני לא יודע מה עובר עלי. 'האם נדמה לי, או שראיתי זיק של חיוך על פניו של הרופא?'
הוא עוזב את החדר, ורק כשאני שומע את צעדיו מתרחקים אני מביט על טסה.
"הוא נתן לך תרופה?" היא שואלת מאופקת.
"לא, הוא רק הספיק לצעוק עליי. את יכולה להסביר לי מה קורה?" אני שואל.
"אין מה להסביר, אתה חולה, ואנחנו מנסים לעזור לך," היא אומרת בקול.
היא מתכופפת אליי, מסדרת את הכר מתחת לראשי. "אל תתן לאף אחד לטפל בך, פרט לד"ר אלון," היא לוחשת לי.
שלא כתמיד, טסה לא משה ממיטתי. היא מאפשרת לי אחרי דקות ארוכות להתיישב, ומעמידה פנים שהיא תומכת בי. "הכריך טעים לך?" היא שואלת.
אני שם לב שהיא מדברת איתי, אבל הראש שלה במקום אחר.
פתאום נשמע צלצול, והיא מוציאה מכיסה טלפון נייד ישן. אני מביט עליה בפליאה, שכן טסה ידועה בתור אחת שקונה בין הראשונות את הדגם החדש של האייפון, ודואגת לו לכיסוי מיוחד.
"אף מילה," היא אומרת לי.
"למה יש לי הרגשה שדיברת עם מריה?" אני שואלת, אבל היא מתעלמת.
הטלפון מצלצל שנית, והיא עונה. "אני מבינה," היא עונה לאחר שהיא מקשיבה למה שנאמר לה.
ד"ר אלון נכנס לחדר. הם מדברים ביניהם בעינים ללא מילים. "אני לא רואה טעם ד"ר אלון להשאיר את אחי בבית החולים. אני מבינה שימיו ספורים, ואני רוצה שהוא יבלה אותם בביתו, עטוף באהבה. אני מבקשת שתשחרר אותו, אני אחתום על כך שאני לוקחת אחריות."
"מריה מאשרת את השחרור?" הוא שואל.
"אני בטוחה שהיא תסכים איתי. אין טעם שהוא ישאר פה," היא עונה לו.
אני מודה שאני המום מהשיחה ביניהם, ורוצה לומר שאני מרגיש הרבה יותר טוב, אבל היא מניחה את אצבעה על שפתיה, ואני מבין שעדיף שאשתוק.
"את מבינה מיס פיליפס שמעכשיו את אחראית לגורלו, ולא תוכלי לתבוע את בית החולים בגין מחלתו של אחיך," אומר לה ד"ר אלון בסבר פנים חמור.
"אני מבינה," היא עונה לו.
'פשוט לא יאומן,' הוא ממלמל. "הוא בר מזל שיש לו…אותך."
בזמן שד"ר אלון ניגש לכתוב את מכתב השחרור, טסה מאיצה בי להתלבש.
"אז זהו, אני עומד למות?" אני שואל אותה.
"נדבר על הכל," היא אומרת.
"יופי, יש לי עוד מריה," אני רוטן.
"כן בן, יש לך שתי נשים בחיים שמאד אוהבות אותך," היא אומרת, וממשיכה לעזור לי להתלבש. אני מרגיש חולשה גדולה, ולא יודע אם זה בגלל מה ששמעתי, או שאני באמת כל כך מותש.
"למה את חושבת שהיא אוהבת אותי?" אני שואל אחרי שתיקה ארוכה.
"כי היא דיברה איתי, ואני מבינה למה אתה אוהב אותה. היא אישה מדהימה," אומרת טסה.
"ולא תספרי לי מה היא אמרה לך." אני לא יודע למה אני צריך להתאמץ כל כך לשמוע מה אמרה מריה, ביחוד כשטסה מטבעה מפטפטפת הרבה כשהיא לידי. היא רחוקה מלהיות מסתורית כפי שהיא כעת. 'אז גם עליה יש לך השפעה כזאת גדולה?'
ד"ר אלון חוזר אחרי כמה דקות עם מכתב השחרור. "תודה ד"ר אלון, אני לוקחת אותו לביתו, ואדאג שתהיה איתו אחות סביב לשעון."
גם כשאנחנו כבר ברכב, לאחר שטסה הובילה אותי אליו עם כיסא גלגלים, היא לא מנדבת מידע על מצבי.
היא מפתיעה אותי כשהיא לא נוסעת לכיוון ביתי, אלא בוחרת בכיוון הנגדי. רק אז אני מביט על המפה שעל המסך ברכב שלה, ורואה שהיא לוקחת אותי לביתה.
גם כשאנחנו מגיעים למגדל מגוריה, היא מתעקשת להוביל אותי בכיסא גלגלים. "נו באמת בן, אתה כזה עקשן, אתה באמת חושב שיש לך כח ללכת בכוחות עצמך?"
"ואת כזאת שתקנית, ומוציאה אותי מדעתי," אני יורה לעברה.
אנחנו עולים במעלית לדירתה, וכשאנחנו נכנסים פנימה, היא מושיטה לי יד. "עכשיו תראה אם אתה מסוגל ללכת לבד."
אני קם, מרגיש מסוחרר מעט. הצעדים שלי לא בטוחים, אבל אני בהחלט הולך בכוחות עצמי. "טסה?"
היא לא עונה, וממהרת לדלת. רק אז אני שומע עליה נקישה. 'כנראה שהייתי מרוכז בהליכה שלא שמתי לב לכך לפני כן.
"תראה אותו! היא קוראת בשמחה, "הוא הולך לבד. אמנם עדיין לא במלוא המרץ, אבל הוא הולך!"
אני עדיין בהלם ממה שקורה סביבי, כשהנייד בכיסי מצלצל.
אני נושם עמוק, ומשתדל להגביר את קצב הלכתי. אני נכנס לחדר האורחים וצונח על המיטה. הצלצול פוסק, ואני כועס על עצמי שלא עניתי. אבל הטלפון מצלצל שוב ואני מסדיר את נשמתי.
"איך אתה?" היא שואלת.
"מוקף משני צדדי בשתי נשים שלא מספרות לי כלום," אני רוטן, "לפחות אתן אוהבות אחת את השניה."
"ואותך. אני יכולה להבטיח לך שמעכשיו זה רק ילך וישתפר. כבר הבטחתי לך שלא ישארו סודות בינינו," אומרת אינדיאנה, "ועכשיו תורך לדאוג שתנוח ותתחזק."
"רק תעני לי על שאלה אחת, בעצם יש לי שתיים, אבל את השניה אני אדחה להזדמנות אחרת. אני עומד למות?" אני רוצה לדעת את האמת.
"כל אחד מאתנו ימות בסוף," היא צוחקת. מה זה כל כך משעשע אותה?
"יש לך נשיקה בשבילי?" היא שואלת.
"את חושבת שמגיע לך?" אני עונה בלי לחשוב.
"אז אני מבינה שלא," היא נשמעת מאוכזבת.
"אני מאחלת לך שתהיה בריא. אני חייבת …" אני לא נותן לה לסיים.
"יש לי אלף, בעצם הרבה יותר, נשיקות בשבילך. תעצמי עיניים ותרגישי שאני מנשק את השפתיים היפות שלך," אני אומר, "ואל תודי לי, זה מגיע לך."
"אני אשתדל להתקשר שוב בהתאם. תשמור עליך בשבילי," היא אומרת ומנתקת.
'למה כל כך קשה לומר לי את האמת?' אני חושב לעצמי, ומשחזר את השיחה בינינו. פתאום אני מבין שהיא בעצם ענתה לי על שאלתי אם מותי קרב. הצחוק שלה היה בו להרגיע אותי.
'בסוף אני עוד אלמד לדבר איתה ללא מילים,' אני מחייך לעצמי.
"יש לך חיוך של 'דיברתי כעת עם מריה,'" אומרת טסה שנכנסת עם ד"ר אלון לחדר, "מה היא סיפרה לך?"
"טסה, ממתי אני אמור לשתף אותך בשיחות אישיות שלי?" אני גוער בה.
"אז היא לא סיפרה לך," אומר ד"ר אלון.
"שלחנו הבוקר לבקשתה של מריה, בדיקות דם שלך למעבדה מחוץ לבית החולים. אישרתי זאת לאחר שיחה עם טסה, שסיפרה על שיחתה עם מריה," מתחיל ד"ר אלון לומר.
"בבקשה ד"ר אלון, אני מותש מהמסרים הבלתי מובנים שלכם. אני רוצה לנוח," אני אומר לו, ומתכונן לשכב על המיטה.
"אין לך סרטן," הוא עונה מייד.
"זה אומר שאני לא גוסס?" אני מופתע מהגילוי.
אני יודעת שברגעים אלה ד"ר אלון מספר לברנדון שהוא לא חולה בלוקימיה. בדיקות הדם אישרו את חששותיי. אני מאושרת לדעת שצדקתי.
אין זה אומר שאני יכולה שוב לנשום, המסע הזה עוד לא נגמר.
