"תקשיבי לי, ותקשיבי לי טוב, אם את בכלל מסוגלת להתרכז," הוא ממשיך לדבר אליי בטון מתנשא, "אני-לא-לובש-שחור. אני דורש חולצה ורודה."
"אתה כנראה לא מבין מה אתה עושה פה," אני עונה לו בשלווה, "היום הזה נועד לקדם את ליין אביר הלילה, ליין שכל פריט ופריט בו הוא שחור כפחם."
"ידעתי! את שונאים גייז. זכותי לדרוש ללבוש חולצה ורודה!" הוא שוב מרים עליי את קולו.
"את תעשי מה שאומרים לך. מי את בכלל," פונה אליי גבר אחר, שאין לי ספק מהן נטיותיו המיניות, בשל האופן בו מביע את עצמו עם תנועות ידיים נשיות.
"מי אתה?" אני שואלת בשקט שמוציא אותו מדעתו.
"אני הסוכן שלו. זה פשוט מזעזע כמה את בורה," הוא מביט עליי בזלזול.
"אתה יודע מי אני?" אני שואלת.
"נו, את הצלמת שצריכה לצלם את הכוכב שלי," הוא מסובב אליי מעט את הגב.
"קראת את החוזה בקשר לפרויקט של אביר הלילה?" אני שואלת.
"ברור, חתמתי עליו, אחרת מה אני עושה פה?" הוא משמיע קול נחרה.
"אז בטח קראת את התאור שלו. גם אני קראתי, ומצויין בו בפרוש שהליין כולו, עד אחרון האביזרים שלו, בצבע שחור.
אין לי שום דבר נגד גייז. אמנם אין לי חברים קרובים מהקהילה שלכם, אבל זה לא אומר שיש לי משהו נגדכם. זכותו של כל אחד לשכב בחדרי חדרים עם מי שהוא רוצה, זה ממש לא ענייני.
אבל כאשר מדובר בפרוייקט אופנה שמוצהר שכולו בשחור, אתה לא יכול לבוא ולדרוש לשנות את הצבע. גם אם היית מבקש ללבוש חולצה לבנה כשלג, לא הייתי מאשרת לך זאת.
ובכלל, הבנתי שעדיין לא נבחר הדוגמן שיוביל את הקמפיין. אתם עכשיו רק באודישן, שגם זה מצויין בחוזה.
אם לא מתאים לדוגמן שלך להיות פה, זה בסדר. אתה מוזמן להגיש מועמדות לקמפיין אחר. אני רק יכולה לומר לך באחריות, שבמיו מילאן יש חולצות בצבעים שונים, כולל וורוד, ולא כי זה צבע של גייז, אלא כי זה צבע שיפה לכל גבר.
ורק להשכלה כללית, אני הבעלים של הירחון האופנה שלך. הנה השכלת היום," אני אומרת, עוקפת אותו, ונכנסת לחנות.
"אני מבינה שהתעורר ביניכם ויכוח," אומרת ליאה.
‘מסתבר שהדוגמן גיי, והוא מסרב ללבוש שחור, כי וורוד זה הצבע שלו," אני מסבירה לליאה.
"ברור שהוא לא קרא את החוזה," נאנחת ליאה.
"וגם לא היה לו מושג שהוא קודם כל באודישן. עם התנהגות כזאת לא הייתי מעסיקה אותו גם הנושא היה ליין שכולו וורוד," אני אומרת.
אני נזכרת שריף דיבר איתי בזמן שהדוגמן התחיל לתקוף אותי במילים.
״ריף נמצא עם המאמן שלו בבית הקפה,״ אני משתפת את ליאה, ״אני רוצה לראות שהוא בסדר.״
תלכי אליו, ואקרא לך אם ימצא דוגמן מתאים. הסוכן הזה הראה לי תמונות של גברים אחרים, את זה שהיה פה מעולם לא ראיתי,״ אומרת ליאה בכעס כבוש, ״אני מצטערת שנאלצת להתמודד איתו.״
״זאת לא הפעם הראשונה שאני נפגשת עם אנשים שחושבים שהשמש זורחת רק בגללם. אני ממש לא מתרגשת מהם,״ אני אומרת.
מבטו של ריף בהביטו לעברי כשאני נכנסת, מראה שהוא נרגע ממה שקרה. אני נושמת לרווחה.
״איך את?״ שואל המאמן שקם לקראתי.
״בסדר גמור,״ אני עונה ומושכת בכתפיי, ״נקלעתי לעניין שאינו שייך לי. ליאה ממיו מילאן קשורה לעניין וטיפלה בו.״
״בהתחלה פחדתי,״ אומרת סופי, ״אבל ראיתי שאת רגועה, וגם אבא.״
״ראיתי שאת בסדר, העדפתי להרחיק את הילדים,״ אומר המאמן.
״טוב עשית,״ אני עונה לו, ומעכלת את דבריו. ׳האם נדמה לי, או הוא דואג לי.׳
״אין לך מה לדאוג סופי. במגדל הנהר יש מצלמות אבטחה, ואנשי ביטחון ששומרים על השקט,״ אני אומרת לה.
אני מרגישה הקלה כשליאה נכנסת לבית הקפה. היא מסתכלת על המאמן. ״דין וושינגטון,״ היא פונה למאמן, ״חשבת פעם להצטלם? נראה לי שאביר הלילה יהלום אותך מאד, ידגיש את ההופעה הכריזמטית שלך.״
היא מצליחה להביך אותי. דווקא אליו היא פונה? אני ניגשת לדלפק ומזמינה פעמיים קפוצ׳ינו, לליאה ולי. המעמד הזה מרגיש לי מאד לא נוח.
ג׳ואי הבריסטה מכין את המשקה, ומוסיף צלחת עם מאפים. ״בא לי לפנק אותך,״ הוא אומר, וגורם לי להרים גבה. ״זה בגלל העמידה האיתנה שלך מול השחצן הזה.״ הוא מסביר.
אז מסתבר שהיה מי ששמע את השיחה בינינו.
״אני מקווה שאתה מבין שזה לא בגלל המגדר שלו,״ אני ממהרת לומר.
״אני יודע שאת לא כזאת. את צילמת בעבר גייז, ולא עשית מזה עניין גדול,״ הוא מחניק חיוך.
״דבר,״ אני יורה מיד כשאני מנסה להבין על מי הוא מדבר.
״בואי נאמר, שיש ספורטאים שלעולם לא יגלו את נטייתם. הם חיים עם אישה, מביאים ילדים לעולם, ומנהלים חיים כפולים. אני הבטחתי לו ששפתיי חתומות,״ הוא מסיט מבטו ממני.
״אם יש תכונה שאני מאד מעריכה, זאת נאמנות. אני בטוחה שגם הוא, יהיה אשר יהיה,״ אני עונה.
״אז עכשיו את יודעת עליי,״ הוא אומר.
״אומר לך מה שאמרתי לדוגמן. עם מי אתה נכנס למיטה זה לא ענייני, בזה לא תלויה החברות ביננו
ג׳ואי. הגילוי הזה לא ישנה כלום בעיניי, ואין לי כוונה לפרסם את המידע הזה ברבים.״
״אני יודע, לכן הירשתי לעצמי לומר זאת. תהני מהקפוצ׳ינו לילי.״
אני חוזרת עם המגש לליאה. ״ריף, אני יושבת עם ליאה בפטיו, כשתסיים לאכול תבוא אליי,״ אני אומרת.
אני מניחה את המגש על השולחן, ורוצה לשלם למאמן עבור הארוחה.
״נו באמת,״ הוא אומר, ״אני לא לוקח כסף מהאח של הבת שלי.״
שוב יום חמישי
מאז יום שני אני לא מפסיק לחשוב על לילי. ברור לי שהיא מעוררת בי רגשות. אני מתקשה להבין איך זה קרה.
אני מתרווח על כסא המנהלים שלי, מסובב אותו כך שאני יכול להשקיף על העיר מבעד לחלון הגדול מאחוריי, בלי צורך לקום ממנו.
מאז שקיבלתי את התואר אלמן, אני מחוזר על ידי נשים רבות שמחפשות לכבוש את ליבי, מתוך תקווה לזכות בחיי פאר ופינוק, שכן ידוע לכל שאני גבר אמיד.
זה הפך אותי לגבר חשדן כלפי כל אישה, בעיקר אם היא גרושה. הוסיפו לזה התרנגולות בשיעור, שלא מפסיקות לשלוח אליי מבטים מרומזים. אין לי מושג מי מהן פנויה, והאמת, זה ממש לא מעניין אותי.
הן כל הזמן טחנו את הראש עליה, היא כזאת, היא כזאת. אני מודה שהייתי מושפע מכך. את התסכול שלי הוצאתי עליה, ולא בצדק.
אני לא יודע אם זאת התגובה של סופי, שהתאהבה בה מייד, דבר שלא ראיתי קורה בעבר, או העובדה שנוכחתי בשיעור לדוגמא שהאיר לי אותה באור אחר.
סופי ביקשה הבוקר שאביא אותה לשיעור. היא רוצה לצפות בריף מתאמן, ואמרה לי שלילי יכולה לשמור עליה. זה היה כבר יותר מידי.
*
"תביני מתוקה שלי שאני צריך לשאול קודם את לילי אם היא מוכנה לשמור עלייך," ניסיתי להסביר לה.
"אתה חושב שהיא תגידי שהיא לא?" היא שאלה מאוכזבת.
"זה לא מה שאמרתי, אבל בכל זאת אני צריך לקבל את רשותה," עניתי לה.
"תבטיח לי שתשאל אותה," היא ביקשה.
מעולם לא סירבתי לבקשתה של סופי. מה אני אמור לעשות עם זה כעת?
אני מרגיש כמו נער בן שש עשרה, שמתבייש להזמין נערה שהוא מאוהב בה, לדייט איתו.
*
השיעור מתחיל וריף מגיע לבד. עיניי האמהות נעוצות בי. ריף מברך אותי לשלום ומצטרף מיד לחבריו, מה שמונע ממני להחליף איתו מילה.
היום אני לא היחיד שמחכה ללילי, גם האימהות האחרות שבנותיהן לומדות בדרך הריקוד מחכות להחליף איתה כמה מילים, אבל היא לא מגיעה.
בסוף השיעור נכנס לאולם גבר, וריף ניגש אליו.
הוא נראה לי מוכר. אם זכרוני אינו מטעה אותי, הוא מתאמן לא פעם בשעות שאני פה.
״מי אתה?״ אני שואל, למרות שברור לי שריף מכיר אותו.
״שמי ליאו. אני דוד של ריף. לילי היא אחותי התאומה. התאמנתי פה בזמן שהיה לכם אימון, והצעתי ללילי שאסיע אותו הביתה. חשבתי שמסרו לך את ההודעה,״ הוא מתפלא.
״אני מתנצלת ליאו, היה לי עומס גדול, יש התעניינות גדולה במכון.״ אומרת המזכירה, שנכנסת בסערה לאולם.
"המאמן וושינגטון, לילי אמו של ריף, התקשרה ואמרה שליאו יקח אותו היום בסוף השיעור.״
“תבין שהילדים כאן באחריותי, והייתי חייב לקבל אישור,״ אני אומר. כמובן שלא אראה לו את אכזבתי על כך שלא פגשתי אותה.
במחשבה שניה, אוכל לספר לסופי שטוב שהיא לא באה איתי, כיוון שלילי לא יכלה להגיע.
״זה בגלל שהיא מלמדת גם ביום חמישי? היא שואלת כשאני בא לאסוף אותה מהגן.
אני חושב לרגע מה לענות לה. ״אני מאמין שלא. אם היא הייתה מלמדת היא לא הייתה מספיקה להביא את ריף לאימון.״ אני עונה לה.
״אתה צודק,״ היא משתכנעת, ״ אני מתגעגעת לריף, הוא כמו אח גדול שלי.״
סופי מעולם לא הביעה את רצונה שיהיה לך אח או אחות. היא קיבלה את העובדה שזה רק היא ואני. אולי היא רצתה, אבל לא הביעה זאת בקול.
אני חייב להודות שהיה לי נעים לשבת עם שניהם. הם נראו קרובים זה לזו.
״אני אשאל את לילי ביום שני,״ אני מבטיח לה.
״אולי נזמין אותו לבית שלנו,״ היא לא מרפה.
״אין לי את מספר הטלפון של לילי,״ אני עונה.
״אתה צריך שיהיה לך דאדי. אני אוהבת את לילי, אני חושבת שאתם יכולים להיות חברים טובים," אומר סופי.
"באמת? למה את חושבת?" אני שואל.
"כי יש לה לב," היא אומרת ומניחה את ידה על ליבה, "כל כך טוב, ומלא אהבה," היא אומרת נחרצות, "אני רוצה שהיא תהיה אימא שלי."
"סופי זה לא עובד כך. זה דאדי שצריך לבחור אישה איתה הוא רוצה להתחתן," אני אומר לה, ומנסה לקרר את ההתלהבות שלה.
"נו, אז תבחר בה כבר," היא אומרת.
'יום אחד גם הבת הקטנה שלי תהיה אישה, ובויכוח איתו כבר למדתי, אי אפשר לנצח. מסתבר שזה מתחיל מגיל צעיר מאד,' אני חושב לעצמי.
ובכל זאת המילים שלה מחלחלות למחשבותיי. אני מבין שסופי זקוקה לאימא.
את סוף השבוע אנחנו מעבירים במפגשים עם הוריי וחברים שלי שגם הם עם ילדים. למרות שסופי היא קטנה מכולם, היא משתלבת יפה במשחקים.
אני צופה בה בזמן שהיא משחקת עם הבנות. הן קולעות צמות בשיערה הארוך, שוזרות בהן חרוזים, בזמן שסופי מורה להם מה היא רוצה, ולא מתביישת לומר אם היא לא אוהבת.
גיליתי היום שחרוזים הם לא רק משחק כדי לשפר את המוטוריקה העדינה, אלא טרנד גם של ילדות גדולות יותר. הן יושבות עם סופי ושוזרות צמידים ושרשראות.
"אבא אני רוצה שתעשה לי חורים באוזניים ותקנה לי עגילים,"אומרת לי סופי כשאנחנו עושים את דרכנו לארוחת ערב של יום ראשון בבית הוריי.
אני מביט עליה מבעד למראה. היא מביטה על הדרך מבעד לחלון ומבט חולמני על פניה.
כשאנחנו מגיעים לבית הוריי אני שואל את אימי באיזה גיל נהוג לקנות לבנות עגילים. ברור לי שסופי לא תרפה מהנושא. "אין לזה גיל. יש אמהות שעושות את זה בגיל ממש צעיר, עוד לפני גיל שנה," היא מפתיעה אותי.
"ואיפה עושים את זה?" אני שואל.
"רק בחנות תכשיטים. אני לא הייתי רוצה שהיא תעשה את זה במקום אחר, כשהמחט לא עברה חיטוי, ועלולה לגרום לזיהום." רק זה מה שהייתי צריך לשמוע.
"אולי אני אבקש מלילי שתלך איתי?" מפתיעה סופי.
"דין, מי זאת לילי?" שואלת אימא בסקרנות.
"המורה לבלט של סופי. היא החליטה שהמורה שלה ואני צריכים להיות חברים," אני עונה בלי לחשוב.
"הבן שלה ריף, הוא תלמיד של אבא באומנויות הלחימה, והוא אחי הגדול," אומרת סופי במלוא הרצינות.
"כך היא החליטה, היא פשוט אימצה אותו," אני אומר לאימא נבוך.
"דאדי אמר לי שרק אבא מחליט עם מי להתחתן, אבל אני רוצה שהוא יתחתן עם לילי." הילדה הזאת לא מפסיקה.
"אימא אין בינינו כלום. אם היה היית יודעת. זה בסך הכל צירוף מקרים שאני מאמן את הבן שלה, והיא המורה של סופי.
יש לה שיער אדמדם, ואת יודעת כמה אני מתעב נשים בעלות גוון שיער כזה," אני אומר לאימא שמכירה אותי היטב.
"וכל זה בגלל רבקה, או איך שקורים לה, שלטעמך מייצגת את כל מי שהיא בעלת צבע שיער כזה. נו באמת דין, לא מתאים לך," נוזפת בי אימא.
"את יודעת הכל על נישואיי. אני כנראה לא כל כך מוצלח בקטע הזה," אני אומר.
"אתה צודק. אנחנו נסחפים לשיחות שלא במקומן כעת. אז מה את אומרת סופי, מה את רוצה כקינוח, עוגת שוקולד או גלידת וניל?" אימא פונה לסופי.
"את מצחיקה סבתא. אני יודעת שתביאי לי עוגת שוקולד חמה, עם כדור גלידת וניל, אבל אני אשחק את המשחק שלך. מממ… זה מאד קשה לי להחליט, אולי תחליטי בשבילי?" אומרת סופי, ואימא מתמוגגת.
שבוע חדש מתחיל
אנחנו מגיעים לכניסה לדרך הריקוד. אנחנו רואים את לילי מתקרבת לסטודיו, וסופי רצה לקראתה. "אבא הסכים לקנות לי עגילים, את תבואי איתי? אני קצת מפחדת מהאקדח שעושה חורים, מלודי אמרה לי שזה כואב," היא אומרת.
"זה לא אמור לכאוב אם עושים את זה נכון. יש משחה שמורחים כדי להרדים את המקום, ואז לא מרגישים כלום. אבל את צריכה לדעת, שתצטרכי במשך שבועיים לטפל באוזניים כל בוקר וערב, כדי שלא יקבלו זיהום." היא מסבירה לסופי.
"אז את תבואי?" שואלת סופי.
ואז מצלצל הטלפון הנייד בכיסי. "האיטלקים מבקשים תשובות עוד היום," אומרת לי המזכירה שלי.
"אני לא עובד עם אולטימטום," אני עונה לה.
"העניין הוא שמר מסטרויאני נוסע מחר לחודש למזרח הרחוק, ולכן חשוב לו לקבל עוד היום," היא מסבירה לי את דחיפות העניין.
"ומה אני אמור לעשות כעת כשבדיוק הבאתי את סופי לחוג שלה?" אני שואל בייאוש, "וגם אין לי כאן מחשב."
"ריף, כנס עם סופי לסטודיו, אני כבר מגיעה," אומרת לילי.
"בואי איתי המאמן," היא אומרת.
"דין, קוראים לי דין," אני אומר לה, "לאיפה את רוצה שאבוא?"
היא לא עונה לה ונכנסת למשרדי הירחון האופנה שלך, שנמצא בסמוך לסטודיו לריקוד.
היא מובילה אותי לחדר פנימי. היא מתיישבת ליד השולחן, מפעילה את המחשב, מתנתקת מהחשבון שלה, ופותחת חשבון אורח. כל פעולה שהיא עושה מוקרנת על הקיר מולה, ולכן אני יכול לראות בדיוק מה היא עושה.
אני מסתכל מסביב, ורואה על הקיר שישה מסכים, כשבכל אחד מהם יש את הלוגו של הירחון. "יצאתי מהחשבון שלי, אתה יכול לפתוח לך משתמש. אני מניחה שיש כאן כל מה שאתה צריך. תמיד תוכל לבקש עזרה מהמזכירה בטלפון. מספרה מאה ושתיים.
"אני חייבת ללכת לסטודיו. השיעור עומד להתחיל," היא אומרת, יוצאת מהחדר, ומשאירה אותי לבד.
"תכיני לו קפה, ותראי אם הוא רוצה לאכול משהו, אני בסטודיו," אני שומע אותה אומרת למזכירה.
אני כל כך המום, שאפילו לא הודיתי לה. אני מתעשת מייד, נכנס למחשב, מוריד את החומר שאני צריך למחשב ומתחיל לעבוד. הנתונים מופיעים על המסך מולי. אני פותח מסך נוסף וגם אותו אני רואה על הקיר מולי. 'אני עוד עלול להתרגל לנוחות הזאת,' אני חושב לעצמי, ושוקע בעבודה.
המזכירה מקישה על הדלת, ונכנסת לחדר עם כוס קפה וצלחת עם מאפים. אני מודה לה וממשיך לעבוד על הנתונים.
אני עדיין לא יודע מה באמת העבודה של לילי, אבל אני מודה על כך שהיא איפשרה לי לעבוד ללא דאגות, כשאני יודע שסופי בידיים טובות. מיום שסופי נולדה לא הרגשתי שאני אדון לזמן שלי כמו כעת.
אז נכון שיש לה שיער אדמדם, אבל היא לא כזאת נוראית כפי שחשבתי.