אני מתעוררת לקול התראת כניסת הודעה.
אינדי יקירתי,
בדקתי את הנושא והמכתב חוקי.
הגשתי בקשה לקבלת צו בית משפט.
לאחר שיהיה בידיי, אעביר אותו לגורם המוסמך.
הובטח לי שהכספים יועברו ישירות לחשבונך
תוך כמה ימים. עדיין אין לי סכום מדוייק.
אעדכן אותך בקרוב.
תהני מכל רגע. אין כמו הקירבה לאוקיינוס.
שלך בידידות, ליאה
עדיין לא שיניתי את השעון בטלפון הנייד, ואני רואה שבניו יורק כבר תשע וחצי בבוקר. אני ניגשת להתרענן בחדר האמבטיה, ובדרכי חזרה למיטה אני מציצה החוצה. הרכב השכור לא נמצא, מה שלא מפתיע אותי.
אני מצלצלת לבית החולים לשאול לשלומו של ברנדון. ״ד״ר אלון ביקש לדבר איתך,״ אומרת האחות, ומעבירה את השיחה אליו.
״דיברתי עם קולגות שלי, והחלטנו לדחות את התחלת טיפולי הכימו. יש הצעה לגבי טיפול ביולוגי, אבל אני מתכוון לערוך בדיקות נוספות. אני חייב לציין שברנדון נראה טוב יותר הבוקר, והוא ביקש שתתקשרי אליו.״
אני מודה לד״ר אלון על השיחה, ומתקשרת לברנדון.
״בוקר טוב,״ אני אומרת.
״חיכיתי לשיחה שלך,״ הוא עונה מייד.
״אני רוצה להודות לך שאתה נלחם למעני,״ אני אומרת.
״אני רוצה לראות אותך, תפתחי את המצלמה.״ הוא מבקש.
אני עושה כבקשתו. ״את נראית מותשת, אבל יפיפיה כמו שאת בזכרוני,״ אני מסמיקה. אני יודעת שהמחמאה שלו נטולת כוונות, שלא כמו גברים אחרים.
״אני מת לנשק אותך,״ הוא אומר.
״ואת זה אומר מי ששונא להתנשק,״ אני אומרת, אני מקרבת את שפתיי למצלמה ושולחת לו נשיקה.
״תבטיחי לי,״ הוא מבקש ומשתתק.
אני מבינה את כוונתו למרות שלא הביע אותה במילים. ״אני מבטיחה. רק אתה.״
״מדהים איך אנחנו מדברים בלי מילים,״ הוא מחייך. הוא באמת נראה לי טוב יותר.
״אני מניחה שאתה יודע שביקשתי מהרופאים חוות דעת נוספת,״ אני אומרת.
״ברור, כי אין לנו עדיין ילדים.״ הוא שוב מביך אותי. זה שוב מראה לי שהוא התחזק.
״אתה מביך אותי, התכוונתי…״ אני מתחילה לומר.
״ואני התכוונתי לכך שאני מבטיח לך שעוד יהיו לנו,״ הוא אומר.
״אל תכעס עליי שאני לא מספרת הכל. ובכל זאת אגלה לך סוד לפני שאני מנתקת, אבל אתה חייב להישבע לי שאתה לא מגלה אותו.״
״אני נשבע,״ הוא אומר.
״לא באמת קוראים לי מריה. כלומר כן, אבל זה שמי השני,״ אני אומרת.
״אני מבטיח לא לגלות זאת לאיש,״ אני אומר.
ואז היא מפתיעה אותי. ״שמי האמיתי הוא אינדיאנה.״
״איזה שם יפה!״ אני מתפעל, ״תודה שגילית לי. אני מאד אוהב את השם שלך. הוא הולם אותך הרבה יותר.״
עכשיו מובנת לי כתובת המייל שלה, בה מצויינות האותיות אנ.
למרות שאינני יודע הרבה עליה, אני מרגיש שהיא עשתה צעד גדול לקראתי, שהיא הראתה לי שהיא נותנת בי אמון, וזה חשוב לי מאד.
"הקרובים אליי קוראים לי אינדי," היא ממשיכה, "אבל אני מבקשת שלא תקרא לי כך ליד אנשים, רק מריה. אני מבטיחה להסביר לך הכל כשאוכל."
"מקס אמר לי את הדבר היחיד שהייתי צריך לדעת," אני אומר לה.
"והוא?" היא שואל.
"שאין לך עבר פלילי," אני אומר, "אני מבטיח לך שאחכה לך כמה שיידרש, ובינתיים את תשבעי לי שאת מתקשרת לפחות פעם ביום," אני מבקש.
"ויותר, אם אוכל," היא אומרת לי. "אני אעשה הכל כדי לסיים ולחזור בקרוב," היא אומרת, שולחת לי נשיקה, ונעלמת מהמסך.
לא סתם ביקשתי ממנה שתפתח את המצלמה. צילמתי אותה תוך כדי שיחה, וכעת אוכל להביט באלבום שיצרתי מתי שארצה.
טסה מגיעה לבקר אותי, ואני שמח שהיא הגיעה רק עכשיו. אני לא חושב שהייתי מסוגל לדבר עם אינדי בכזאת חופשיות, אם היא הייתה נוכחת.
"אתה נראה יותר טוב," היא קוראת בהתפעלות, "הבאתי לך משהו טעים. לא נראה לי שהאוכל פה כל כך מעורר תאבון." טסה מוציאה מהשקית כריך מלא בכל טוב, ומגישה לי אותו.
אני נוגס בו, וזה גורם לי לרצות לאכול ממנו עוד. "וגם את הקפה האהוב עליך," היא אומרת, "הקפה פה נראה כאילו גרגרי קפה ישנים שוחים בכוס מים רותחים." היא גורמת לי לחייך.
"מריה הייתה פה?" היא שואלת פתאום.
"לא," אני עונה באדישות.
"אני לא מאמינה איזה שינוי חל בך," היא אומרת.
"אני מניח שעיכלתי את הדברים, יצאתי מההלם, והחלטתי להילחם," אני מאלתר תשובה.
"ואתה רוצה לומר לי שזה לא קשור לאף אחד פרט להחלטה שלך?" היא מנסה שוב.
"את מציקה לי," אני אומר לה, אבל לא באמת מתכוון לזה. היא מסתכלת עליי בבלבול. "אני צוחק איתך," אני מרגיע אותה מייד.
"בחיי שחל בך שינוי בין לילה. אתה יודע מה? זה באמת לא ענייני למה, העיקר שחזר לך הצבע לפנים," היא אומרת.
אני מרחפת מאושר. הוא באמת שמח שאני מתקשרת אליו. הוא חושב שלא ראיתי, אבל שמתי לב שהוא מצלם את המסך כדי לשמור תמונות שלי. זה אומר משהו לא כך?
אני מחליפה בגדים, ופותחת את הטלפון הנייד כדי לחפש איפה לאכול, כיוון שהבטן שלי מתחילה לקרקר. בתיאום מושלם אני שומעת את הרכב השכור חוזר לבית. אני מחייכת לעצמי כשאני חושבת מה יחשבו עליי ביחידה, שכן אני ידועה בתור אחת שהיא רחוקה מלהיות בליינית, אלא אם כן התפקיד דורש זאת ממני. אני כל כך משועשעת מהרעיון, שאני פורצת בצחוק.
"מה מצחיק אותך?" שואלת דניאל שמתפרצת לחדרי, אבל לא ממתינה לתשובה, "אל תשאלי איזה לילה קסום עברתי," היא אומרת. פתאום פניה מרצינות. "אני כל כך מטומטמת, את לא כועסת שנעלמתי לך, נכון?"
"השתגעת? אני כל כך שמחה לראות שאת נהנית. אני מעדיפה אותך כך, על פני הימים הקודרים שעברתי איתך, שחשבת שאין טעם לכלום," אני עונה לה.
"מתי קמת?" היא שואלת.
"האמת היא שישנתי לסירוגין. אני לא רגילה לישון כל כך הרבה ברציפות. גם עוד לא התאפסתי על השעון המקומי," אני עונה לה.
"כן, זה לוקח זמן. תגידי לי שאת לא כועסת. הייתי זקוקה להתפרקות הזאת," היא שוב מביטה עליי בתחינה.
"את תצטרכי לפצות אותי," אני אומרת ברצינות.
"מה שתבקשי," היא אומרת ומצפה לשמוע מה אני עומדת לבקש.
"אני גוועת, אני מתלבטת לאן ללכת לאכול," אני אומרת לה.
"ואני כבר חשבתי מה תאמרי. יש לי את המקום המושלם עבורך. מסעדה על החוף. בואי נלך," היא אומרת.
"את לא עייפה מידי?" אני שואלת.
"ישנתי אצל בריטני. קצת הפרזתי בשתיה, ולא רציתי לנהוג כשאני שיכורה," היא אומרת.
"אני גאה בך," אני אומרת, ורווח לי כשאני מבינה שהיא לא בילתה עם גבר שאסף אותה בפאב.
השמש הקליפורנית שולחת קרניים חמימות ומלטפות על העיר שוקקת החיים. זאת הפעם הראשונה שלי כאן, ואני נהנית ממזג האוויר הנעים, משתוקקת כבר לראות את האוקיינוס הגדול. אני מסתכלת בסקרנות סביבי, לא כדי לחפש אם מישהו עוקב אחריי, אלא רק כדי לצרוב בזכרוני את המראות.
כאשר אנחנו מגיעים לחוף האוקיינוס נשמתי נעתקת. צבעם של המים, המיית הגלים, ובעיקר גודלו האינסופי של האוקיינוס, מרגשים אותי עד דמעות. אני מוציאה את הנייד ומתעדת את הרגע.
דניאל בחרה לנו מסעדה על החוף, ואני מתחילה שוב לנשום אחרי תקופה ארוכה שלא הרגשתי לעצמי להרפות. יש רק דבר אחד שחסר לי כעת, וזה ברנדון.
'את חייבת להאט את הקצב,' אני נוזפת בעצמי, 'אל תשכחי שהוא גבר.'
אני יושבת בעיניים עצומות בפטיו של המסעדה. דניאל מזמינה עבורי, ואילו אני מתמכרת לחום הנעים, כל כך שונה ממה שקורה כעת בחוף המזרחי של היבשת. אני חייבת לכבות את המחשבות שמתרוצצות במוחי, אחרת לא אשרוד את השבוע הזה.
אפילו גן העדן הפסטורלי הזה לא באמת יכול להשקיט אותי. אני נקרעת בין הרצון לעזוב הכל וללכת לשבת ליד מיטתו עד שיחלים, לבין הרצון ללכת ולבצע את המשימה אותה אני מתכננת בקפידה כבר שבועות רבים.
אני חייבת להתעשת מייד. אני מתרגלת את מה שלימדה אותי המטפלת שטיפלה בי אחרי האונס השני.
*
"לעיתים כדי לצאת מהמערבולת בה את נמצאת, את צריכה להתנתק מהגוף, ולרחף מעל הכל," היא הורתה לי, "תנשמי עמוק אינדיאנה, תדמייני שאת נמצאת על חוף ים, פוסעת על החול הזהוב, הרוח משחקת בתופסת עם עצי הדקל, ומלטפת את פנייך לפרקים.
התמסרי לשקט, תני לו להציף אותך מבפנים, למלא את גופך בקרני השמש החמימות. שם את, נטולת מחשבות, לא נותנת לאיש לחדור למרחב המוגן שלך. את עטופה באהבה, איש לא יכול לפגוע בך כעת."
*
אני פוקחת את עיניי לאט וההבנה שיש סיבה לכך שברנדון התמוטט פתאום, מכה בי פתאום. השאלה ידו של מי במעשה.
מכל האנשים שאני יכולה לחשוב עליהם אני יודעת שרק על אחת אני יכולה לסמוך, טסה פיליפס, אחותו של ברנדון. אני יודעת שאני חייבת לדבר איתה.
"תלמדי אותי איך את מצליחה להיות כל כך רגועה," מחזירה אותי דניאל באחת למציאות.
"את יודעת שאף פעם לא הייתי בחוף המערבי?" אני שואלת, מארגנת את המחשבות במוחי, "זה מופלא בעיניי שבאותה יבשת יש מזג אוויר כל כך שונה. נראה לי שמזג האוויר כאן קיצי ללא הפסקה, בניגוד לימים האפורים בניו יורק. אני לא יכולה להבין איך מישהו יכול לעזוב את קליפורניה מרצונו, ולעבור לגור בעיר הגדולה."
"לא הכל נפלא כאן כמו שנראה לך," היא עונה, אבל לא מפרטת.
"בעצם מה שאת אומרת לי, שזה נראה לי כך רק בגלל שאני אורחת כאן?" אני שואלת, ומנסה להבין האם את התקפות הדיכאון היא הביאה מכאן, או שניו יורק היא שגרמה לה להיות כזאת.
"גם את עזבת את בית ילדותך, ועברת לניו יורק," היא אומרת.
מעולם לא סיפרת לה את סיפור חיי, ולכן היא לא מבינה מה אני עושה בניו יורק. אני מבינה שהיא מצפה לתשובה ממני, ואני אתן לה, אבל רק גירסה מעודנת של מה שקרה. "אני לא זוכרת אם סיפרתי לך שהוריי נפרדו. אימי שלחה אותי לגור אצל אחותה עד שתמצא מקום קבוע לגור בו. עם הזמן היא ראתה שאני מסתדרת בניו יורק, ואיפשרה לי להישאר בעיר."
"בת כמה היית כשעברת לניו יורק?" היא שואלת.
"בת שתים עשרה," אני עונה ביבושת. אין לה מושג שזאת הייתה שנת השבר של חיי, שבר שאני מנסה בכל כוחי לרפא, כדי להיות ראויה לגבר שאני אוהבת, שאיתו אני רוצה לבנות חיים נורמליים.
*
'ואתה ברנדון, איך אתה תגיב כשתשמע שאינדיאנה היפה שלך נאנסה באכזריות פעמיים, ועברה פעם אחת הפלה?
איך אני אסביר לך שאיבדתי את בתוליי בכח, ומאז אני מפחדת מכל הגברים שבעולם?
האם תדחה אותי בגועל, או תאמץ אותי לליבך, כמו ביום ההוא שלימדתי אותי טעמה של נשיקה?'
*
"אני מצטערת יפה שלי," ממהרת דניאל לומר, "אני רואה שהזיכרון הזה מעציב אותך, ומעורר בך זכרונות מרים."
"אלה הם חיי," אני עונה. לו רק ידעה שמה שעבר לי בראש לא קשור לימים ההם. "אבל עכשיו אנחנו בקליפורניה המהממת, וזה שייך לעבר רחוק."
המלצרית מניחה את ארוחת הבוקר לפנינו, ואני אוכלת אותה בתאבון רב, כשבראש לי יש רק מחשבה אחת, מי הביא את ברנדון למצב שהוא נמצא בו.
"את שומעת," היא מתחילה לומר, ואני כבר מבינה שהיא מחפשת את המילים.
אני מביטה עליה בסקרנות, "אתמול כשהייתי אצל בריטני, כמה חברים הציעו שנסע לסן דייגו לגלוש על הגלים."
"זה נשמע רעיון מצויין, למה שלא תסעי איתם?" אני אומרת בשמחה מזוייפת.
"חשבתי שתרצי לבוא איתנו. זה רק שעתיים נסיעה. לאחד החברים יש שם בית קיט, וחשבנו להישאר שם כמה ימים. ראית בעצמך שלמרות שהוריי ידעו על בואי, אין להם זמן אליי. הם עסוקים כל הזמן," היא אומרת לי.
"בעצם למה לא," אני אומרת.
"בלייק הציע ששתינו ניסע איתו ועם בריטני. מתאים לך?" היא שואלת.
רווח לי כשאני שומעת שהיא לא מנסה לשדך לי מישהו. בהחלט מתאים לי לנסוע עם שתי בנות. "נשמע כייף," אני עונה.
אין לה מושג כמה אני מרגישה הקלה לנסוע ברכב של מישהו אחר, כשאני יודעת שאין עליו מעקב. ההתרחקות מלוס אנג'לס פועלת לטובתי.
"אז מה ניו יורק גירל, מה את עושה בחיים?" שואל אותי בלייק.
"אני עוסקת באבטחת מחשבים," אני עונה. זה לא שקר, שכן יש לי תואר במדעי במחשב.
"אז את האקרית," הוא קובע.
"גם," אני מחייכת, "יש מידע שאתה רוצה שאמצא עבורך?" אני שואלת.
הוא מסתכל עליי במראה לראות אם אני רצינית. אני עוטה על פניי מראה תמים ככל יכולתי.
"את יכולה לתת לי מידע מתי מטבעות הקריפטו ירקיעו לשחקים?: הוא שואל.
"לשם זה אני צריכה להעזר בכדור בדולח, ואין לי," אני עונה ברצינות, "אתה לא באמת חושב שאני האקרית אני מקווה," אני אומרת בזמן שברגע זה ממש אני חודרת למאגרי מידע לדלות חומר על טסה פיליפס.
מראות האוקיינוס בסן דייגו עוצרי נשימה, ואני לא מפסיקה לתעד אותן בתמונות. אני סוקרת במהירות את החנויות מסביב ומוצאת בדיוק מה שחיפשתי. לצד חנות של מוצרי בריאות אני מוצאת חנות של טלפונים סלולריים.
"אני רוצה לטייל בחנויות, זה בסדר שניפגש על החוף?" אני שואלת את דניאל.
"בטח, אנחנו נהיה בבית הספר לגלישה," היא קובעת היכן אפגוש אותה.
אני נכנסת לחנות הטלפונים ומבקשת לרכוש טלפון ישן לשיחות בלבד. "אני לא טובה בטכנולוגיה. אני מעדיפה טלפון טיפש," אני אומר לקול צחוקו של המוכר.
"ילדה צעירה כמוך לא מתמצאת בטכנולוגיה? אני אעשה לך מחיר טוב לאייפון," הוא מנסה לשדל אותי.
"אני קצת איטית בלימוד, אני מעדיפה טלפון רגיל," אני אומרת לו.
"טוב, אבל תקני לו גם כיסוי ואביזרים," הוא מבקש.
"יש לי רק את זה," אני אומרת ומניחה שמונה שטרות של עשרים. שזה, אני מתחילה לספור עם האצבעות, להצדיק את התדמית שיצרתי.
"זה בסדר זה יספיק, נוותר על האביזרים," הוא אומר. ברור לי שהוא לוקח ממני מחיר מופקע, אבל אני מודה לו בהתרגשות.
"אני צריכה גם כרטיס סים," אני אומרת.
"זה יעלה לך עוד עשרים דולר," הוא אומר.
"אוף, זה כל כך יקר," אני רוטנת ומוציאה שטרות של חמישה דולר, שגם אותם לוקח לי זמן לספור. הוא לוקח ממני חמישה שטרות, 'אם אני מטומטמת, למה שהוא לא ינצל את זה?' הוא בטח חושב לעצמו.
אני מודה לו והולכת לחנות מוצרי הבריאות. אני רוכשת כמה זרים של פרחי יסמין מיובשים, וכמה של לוונדר.
נותר לי רק למצוא בית דואר. הגורל מחייך אליי ואני מוצאת אחד מעבר לפינה.
אני עוטה פניי מסיכה, ולובשת על ידיי כפפות. עם היכנסי אני מזייפת שיעול "זאת סתם אלרגיה לאבק," אני מרגיעה את המוכרת בזמן שאני רוכשת קרטון, "שכחתי את הכדורים בבית."
אני יוצאת החוצה, מנקה את טביעות אצבעותיי מהדברים שרכשתי, בעזרת ערכה שאני נושאת איתי תמיד בתיקי, ומניחה את הטלפון בין זרי הפרחים היבשים.
עם חזרתי לבית הדואר, ורושמת על גבי הטופס שהפקידה מגישה לי, את כתובתה החברה של טסה, אותה הוצאתי מהאינטרנט, ומציינת שהמשלוח מכיל צמחי מרפא יבשים. אני משלמת על משלוח מהיר כולל אישור מסירה ביד, כדי שאדע מתי החבילה נמצאת בידה.
במועדון הגלישה אני מצטרפת לדניאל וחבריה. לא נותר לי אלא לחכות שטסה תקבל את החבילה.
