יום שישי היום
״אנחנו נפגשים עם חברים לצהריים, אני רוצה שתגיע,״ אומרת אימי שמתקשרת כהרגלה בסביבות שבע בבוקר.
אני כבר חושב איזה תירוץ לתת לה על כך שאיני מגיע. ״את מדברת על מחר או יום ראשון?״ אני קונה זמן.
״אני מדברת על היום,״ היא עונה מיד.
״את זוכרת שאני עובד?״ אני המום מההיגיון שלה.
״זה לא אומר שאתה לא יכול לצאת להפסקת צהריים,״ היא עונה נעלבת.
״את מבינה מה זה לעבוד כרופא בבית חולים? כמה זמן את חושבת שאני יכול להרשות לעצמי לצאת להפסקה, אם בכלל מתאפשר לי לעזוב את המחלקה?״ אני שואל באיפוק. אני ממש לא מצליח להבין מה כל כך קשה לה להבין שאני לא אדון לזמן שלי כשאני עובד.
״יש… אנשים שאני רוצה שתכיר,״ היא אומרת.
״אני מצטער, זה לא יקרה,״ אני אומר ומנתק.
כמידי יום שישי, גם היום אני יוצא עם חברים, ולכן אני בוחר בקפידה מה ללבוש. אני מתיז על פניי בנדיבות את מי הגילוח, ולא שוכח להכניס חבילה של קונדומים לכיס. בסוף השבוע הזה אני לא עובד, ואני מתכוון לנצל אותו עד תומו.
אני שם לב שכמות הקונדומים הולכת ומתדלדלת, ורושם לעצמי הודעה לעבור בבית מרקחת לחדש את המלאי.
יום העבודה עובר ללא אירועים מיוחדים, כאשר שתי מטופלות עוברות מחדר הטיפול הנמרץ לאשפוז במחלקה, ואחד הגברים מועמד להשתחרר כבר ביום ראשון. אני בהחלט מרגיש סיפוק, שכן שלושתם נותחו על ידי.
״אני מוריד בפניך את הכובע,״ אומר ד״ר בלייר, ״קשה לי להודות, אבל אתה מנתח מעולה.״
״אתה לא חושב שזה תלוי גם במצבו של החולה?״ אני שואל.
״בזה אתה שונה ממני. אני תמיד חושב שהכל בזכותי,״ הוא מודה ברגע נדיר של כנות.
״ברור שהידע והכישורים של המנתח תורמים להצלחת הניתוח וההחלמה, אבל לא רק,״ אני אומר, ״וטוב שנזכור את זה, למקרה שידינו קצרה מלהושיע את מי שגורלו נחרץ. אני יודע שמתחת למעטה הקשיחות שלך פועם לב רגיש. לא רק אני מתקשה כשאני מאבד חולה.״
*
כשהייתי ילד קטן, בן ארבע או חמש, מת כלבי האהוב דינגו. כשנודע לי על כך פרצתי בבכי מר. ״בנים לא בוכים,״ נזפה בי אימי. מאותו יום לא בכיתי. גם שהלכו לעולמם אנשים שהיו מאד קרובים לליבי.
ועדיין אין זה אומר שאני לא נחנק בתוכי כשאני מאבד חולה.
המחשבה על כך מעלה בזכרוני את המפגש הראשון שלי עם ריילי, שהיה כשנוכחה לראשונה בתום חייו של מטופל. אני מוחק מייד את הזיכרון הזה ממוחי, ועוטה על פניי את המראה הקשוח שכה מזוהה איתי בימים שאחרי עזיבתה.
*
״אני חייב לדבר איתך,״ אומר ד״ר סוראסקי שלמד איתי בבית הספר לרפואה. אמנם התחלנו יחד את ההשתלמות בניתוחי ראש, אבל הוא בחר לבסוף להשתלם במחלקת עור בנושא של כוויות. הוא רופא מבריק, ורושם לזכותו הצלחות לא מעטות בהשתלות עור בנפגעי שריפה.
הוא נושא בידיו שתי כוסות קפה, ומביט עליי בתחינה. ״בוא נלך לחדר שלי,״ אני מציע.
״אני מתחתן ביום ראשון. אני צריך אותך איתי,״ הוא נשמע לחוץ, ״אני לא אוהב אותה, לא רוצה להתחתן איתה, אבל זה המצב.״ הוא מדבר במהירות.
אני לוקח מידו את כוס הקפה, ומחכה שימשיך לדבר.
״העניינים התחממו בינינו, מפה לשם נסחפתי אחריה, וזיינתי אותה. זה כל מה שקרה,״ הוא ממשיך.
״בגלל זיון לא מתחתנים,״ אני מעודד אותו להמשיך לדבר.
״כן, רק שהייתי בטוח שהיא נוטלת גלולות. בסופו של דבר כאחת שעובדת במחלקת ילדים, היא אמורה לדעת … אז כבר הבנת שהיא בהיריון. איזה אסון!״ הוא נראה מיואש.
״בסופו של דבר מערכת יחסים טובה בין גבר לאישה מובילה לנישואים וילדים,״ אני אומר לו, ונוגע בחולצה שלי, במקום בו מונחת טבעת האירוסים שקניתי לריילי.
*
'הייתי מוכן לתת את כל מה שיש לי להיות במקומו, לשאת אותך לאישה ולגדל את הילד שלנו. את בחרת אחרת. ראית בהיריון הזה קללה, ומצאת שאני לא ראוי להיות אבי ילדייך,' אני מנהל איתה שיחה בראשי.
הזעם מציף אותי, ואני קופץ את אגרופיי מתחת לשולחן.
*
״אתה רואה, גם אותך זה מעצבן,״ הוא אומר. אין לו כמובן מושג מה עבר לי בראש.
״אני אדרוש ממנה לעשות הפלה,״ הוא אומר פתאום נחרצות.
״אין לך מושג כמה זה כואב לאבד ילד,״ אני אומר לו. הוא מביט עליי מופתע.
״ילד?! זה בסך הכל טיפה סרוחה שקצת גדלה. אין לו אפילו צורה של תינוק,״ הוא ממהר לומר. ״אני אלך לדבר איתה. אני לא רוצה לקשור את גורלי עם אישה שאין לה שום משמעות בעיניי, ואל תנסה אפילו להתחיל להרצות לי שעליי לקחת אחריות, כי אני לא מוכן שההריון הזה ימשיך.״
אני שותק. איך אני יכול להסביר לו מה זה מעורר בי?
אני רואה את הכעס הולך ומתגבר בו. לבסוף הוא קם. "אני הולך לעשות לזה סוף."
״תרשה לי רק עצה קטנה,״ אני אומר לי ומוציא מכיסי את חבילת הקונדומים שרכשתי הבוקר. ״שתמיד תהיה לך חבילה כזאת בהישג יד, רגע לפני שאתה נסחף אחרי מישהי.״
אני נפרד ממנו, ויוצא לסיבוב אחרון במחלקה, לפני שאני מסיים את המשמרת שלי.
״ד״ר סינקלייר, אתה מתבקש להגיע מייד למיון. הייתה תאונה, ובין הפצועים יש גם נפגעי ראש,״ אומרת אורורה בפנים מתוחות.
אני עוזב הכל, וממהר לרדת לחדר המיון.
״ד״ר סינקלייר טוב שבאת,״ אומר לי אחת האחיות בחדר המיון, ״תיגש למיטה ארבע. הגיע אלינו ילד בן שלוש עם פגיעת ראש רצינית.״
אני ניגש מיד, ומוצא ליד המיטה את ד״ר נואה. הוא נראה מבולבל ולחוץ. הוא רואה אותי וזז לפנות לי מקום, מבט אחד מספיק לי כדי לדעת שאני במרוץ נגד הזמן. ״תזמינו מקום בחדר ניתוח, וברגע שיש אישור, תזמינו סניטר שיקח אותו לחדר ניתוח, אני הולך לראות מה מצב הפצועים האחרים.״
אני מתקשר לאורורה ומבקש שתודיע לד״ר בלייר להתכונן לניתוח.
שלושה אנשים נוספים נפגעו בראשם, אבל הם לא זקוקים לניתוח אלא להשגחה, מה שמאפשר לי ללכת לחדר ניתוח ולהתכונן לקראת בואו של הילד.
חברי הטוב לוי טס לחודשיים למזרח הרחוק. תיכננתי ללוות אותו לשדה התעופה, אבל זה כנראה לא יקרה. אני שולח לו הודעה שאני נאלץ להיכנס לניתוח חירום, ומאחל לו טיסה ושהות נעימה.
ארבע שעות נדרשות לי כדי לייצב את מצבו של הילד ולשלוח אותו להשגחה בטיפול נמרץ.
המשמרת שלי הסתיימה מאוחר הרבה יותר משציפיתי. אני עדיין שטוף אדרנלין, ומחליט לנסוע ישר לפאב להיפגש עם חבריי.
עם הגיעי, אני מזמין כוס בירה, ומתחיל לנסות לשחרר את המתח. יש רק דרך אחת שתעזור לי להתפרק, ואני מסתכל מסביבי.
אני נתקל בזוג עיני חתול ירוקות שנועצות בי מבט. ברגע שהיא קולטת שאני מסתכל עליה, היא מוציאה את לשונה ומעבירה אותה באיטיות על שפתה העליונה.
אני לא חושב הרבה וניגש עליה. ״אז מה את אומרת שאת ואני נפרוש מפה?״ אני ניגש ישר לעניין.
״לאן תיקח איתי?״ היא אומר בטון מתפנק.
בדרך כלל אני לוקח חדר לשעה במלון, הרי בסופו של דבר אין לי כוונה לנהל שיחת נפש, אלא לזיין וללכת הביתה.
היום אני מחליט להביא אותה לדירתי. ״חבר טוב שלי טס למזרח הרחוק, והשאיר לי את המפתח לדירתו. מה דעתך שנלך לשם?״
״אני לא אוהבת דירות רווקים מוזנחות, אני חושבת שברור לך שמגיע לי יותר,״ היא עונה לי לא מרוצה.
״ברור, את מלכה אמיתית, קלטתי זאת מייד. החבר הזה מאד עשיר. ואני מבטיח לך שהדירה שלו היא נקיה ומאובזרת היטב.״ מאיפה באו המילים האלה אין לי מושג. העיקר שהיא לא תדע שזאת הדירה שלי.
היא מתרצה מייד. אני מסמן למלצרית שתבוא, ונותן לה שטר של מאה, ״זה עבור המשקה שלי ושלה,״ אני אומר.
״בואי מלכה שלי,״ אני אומר לה. אין לי עניין לדעת מה שמה, אבל היא מציגה את עצמה. ״אני סקרלט, כמו ההיא בסרט.״
היא רוצה להתלות על זרועי, אבל אני מבהיר לה שאני לא סובל שנוגעים בי.
כשהיא רואה את הרכב שלי, עיניה נדלקות. ״הוא השאיר גם את הרכב,״ אני פולט. המידע הזה לא פוגם מההתרגשות שלה, והיא מלטפת בידה את הפח, ומצלמת תמונת סלפי של עצמה לידו.
אני מבקש לראות את התמונה, להיות בטוח שלא אני מופיע בה, וגם לא שום פרט מזהה. אני מחייך כשאני רואה שהיא כתבה שזה הולך להיות ערב מהסרטים. ״תמונה מעלפת של אישה יפיפיה,״ אני מחמיא לה.
״אתה מתוק אמיתי,״ היא אומרת. בכל מצב אחר הייתי נותן לה הרצאה על כך שאני רחוק מלהיות מתוק, אבל אני מתאפק.
אנחנו נוסעים לדירתי שנמצאת במרחק לא רב מהפאב. היא מפטפטת כל הזמן, ואני מהנהן בראשי, אבל לא באמת מקשיב.
אני נמנע מלעבור בלובי, ועולה ישר לדירה.
״את רוצה לשתות?״ אני שואל מיד עם כניסתנו לדירה/ "בואי נראה מה יש לו פה לשתות," אני ממשיך במשחק וניגש למקרר המשקאות שלי.
״אני רוצה לשתות אותך,״ היא אומרת, חולצת את נעליה, מניחה את תיקה על הדלפק, ומתחילה לפתוח את כפתורי חולצתה. השדיים השופעים שלה מתפרצים החוצה. אין ספק שהיה להם צפוף מידי.
אני עולה לכיוון חדר השינה, והיא עולה בעקבותיי, כשהיא פותחת את החולצה עד הסוף ומסירה אותה.
״תעזור לי.״ היא מבקשת, ומסתובבת אליי בגבה כדי שאפתח לה את החזיה.
לרגע עובר בי הבזק של מחשבה על ריילי.
*
״אני שונאת חזיות עם קרסים מאחור. אני מעדיפה את הסגירה מקדימה, זה מקל על הפתיחה,״ אמרה לי ריילי כשהצעתי לה לפתוח את החזיה שלה.
״אל תסתכל עליי ככה, לא תמיד זה הגבר שפותח את החזיה, בדרך כלל זאת האישה. אז כן, אני קודם כל חושבת על עצמי. ובכלל, שאני מעדיפה חזיות ספורט שלהן אין קרסים בכלל.״
*
המחשבה הזאת מבזיקה במוחי כשאני צריך להתאמץ לפתוח את החזיה של סקרלט, שברור לי שהיא לובשת מספר שקטן עליה, רק כדי שהשדיים שלה יבלטו בה יותר. זה כל כך מגוחך בעיניי, שכן ברגע שאני מסיר אותה ממנה, האמת העירומה מתגלה לעיניי, והיא לא מלהיבה.
אני מופתע כשהיא דוחפת אותי לעבר המיטה, וגורמת לי להתיישב. היא מושיטה יד ופותחת את אבזם החגורה של מכנסיי, בלי מילה מיותרת, מושכת אותם יחד עם הבוקסר בתנועה מיומנת כלפי מטה, אבל לא מורידה אותם לגמרי.
אם לא די בכך היא כורעת על ברכיה לפניי. ״אני אוהבת את מה שאני רואה, גברים מאובזרים היטב בהחלט עושים לי את זה,״ היא אומרת לי ומפשקת מעט את פיה.
לפני שאני מספיק להוציא מילה מהפה, אני מרגיש את הלשון שלה מלקקת את הביצים שלי. היא מעניקה להם טיפול מיוחד, ומשמיעה קולות הנאה כשהיא מוצצת אותם.
היא מתרוממת מעט. ״אני רוצה את הזין המושלם שלך עמוק בפה שלי,״ היא אומרת ומתחילה למצוץ אותו בקצב.
למרות שהייתי עם לא מעט נשים מאז שריילי עזבה, לא חוויתי מפגש כזה. אני לא יודע איך להכיל אותה. אני מתכנס בעצמי, ומחכה לרגע הפריקה.
פתאום היא מפסיקה. ״אל תקח את זה באופן אישי, אני לא אוהבת שגומרים לי בפה.״ היא משאירה אותי המום.
״תחכי לי למטה,״ אני אומר לה בקור.
״אז זהו?״ היא שואלת.
״את עוד שואלת? יש דברים שלא משחקים איתם, זה אחד מהם,״ אני עונה לה.
״הייתי צריכה לדעת שאתה כזה. מה חשבת לעצמך שתקח אותי במכונית המפוארת של חבר שלך, ותביא אותי…״
אני לא נותן לה לסיים את דבריה. אני מוציא מכיסי שטר של מאה.
״מה אני זונה?״ היא אומרת לי בכעס, ״חוץ מזה ש…״
״זה עבור המונית,״ אני אומר.
היא עוזבת את החדר בכעס. אני שומע אותה יורדת במדרגות בריצה, ורק כשאני שומע את טריקת הדלת, אני נכנס למקלחת. אני מרגיש מזוהם, ומסבן את עצמי ביסודיות, עד שאני מרגיש שוב נקי רק אז אני משחרר ממני את הלחץ.
דבר אחד הצלחתי להשיג הלילה, זיהמתי את המיטה של ריילי, היא לא קיימת יותר. אני תולש את כלי המיטה, וזורק אותם לסל בחדר הכביסה. אני מותש מהערב, ונרדם על הספה בסלון.
״חשבתי שזה לא רציני, שזה יעבור והיא תעורר לבד,״ אמרה האם שהביאה את בתה לחדר המיון.
״אני לא יודעת מה היא חשבה לעצמה. הרי הגוף של הילדה מספר את סיפור ההתעללות שהיא עברה,״ אני אומרת לנעמי.
הסריקה שביקשתי שיערכו לה, מראה כמה מוקדים של איברים פגועים ומדממים.
חוץ מנעמי וממני יש בחדר מנתח נוסף. ״ד״ר ברודי,״ הוא מציג את עצמו.
״ד״ר ווטסון מילדים אלף. אני מתמחה כעת גם בחדר ניתוח,״ אני מנדבת מידע עליי.
״בואו נתחיל,״ אומר ד״ר ברודי, ״הייתי רוצה לשמוע ממך ד״ר ווטסון, היכן לדעתך עליי להתחיל.״
אני מביטה עליו. אין טיפת התנשאות בקולו. אני מרגישה שהוא באמת רוצה ללמד אותי.
״אני חושבת שהייתי מתחילה מהטחול, שבמקרה הכי גרוע אם תסיר אותו, היא עדיין תהיה בסדר,״ אני עונה.
״יפה, זה בדיוק מה שאני מתכוון לעשות. אני רוצה שתראי איך אנחנו עוצרים שטפי דם פנימיים. אני יודע שלמדת על זה, אבל אני רוצה שתלמדי להתמודד עם זה בזמן אמת,״ הוא אומר תוך כדי שהוא מתחיל לבצע את החתך הראשון.
נעמי עומדת מצידה השני של המיטה ומתחילה לטפל בשטפי הדם, ומסמנת לי בראשה לעקוב אחרי ד״ר ברודי.
אני עושה כדבריה. מידי פעם אני מדווחת להם על השינויים במוניטורים, ועוקבת אחרי תנועותיו של ד״ר ברודי, מגישה לו את מה שהוא צריך עוד לפני שהוא מבקש.
הניתוח עובר בהצלחה, הדימומים בגוף פסקו, והילדה מועברת לטיפול נמרץ.
״אני חייב להודות שאני מלא התפעלות ממך,״ אומר ד״ר ברודי שסוקר אותי בעיון רב. אני רגיל למתלמדים שאינם בעלי בטחון ויוזמה כמו שלך,״ הוא אומר. ״אני הולך למלא את הדוח המסכם, הייתי רוצה שתצטרפי אליי.״
הוא מתיישב בחדר הרופאים ומתחיל להקליד את סיכום הניתוח, כשמולו הדו״ח שנרשם במהלכו. ״את רואה, את זה למשל חשוב לציין,״ הוא אומר ומקריא לי את מה שהוא רושם.
את החדר מחרידה כריזה ברמקול שמודיעה על קוד כחול. שנינו מזנקים מהכסא ורצים לחדרה של המנותחת הצעירה. הקו הישר מעיד שהיא כבר איננה. ״היא חוותה התקף לב קשה, לא יכולנו להציל אותה,״ אומרת האחות וקולה נשבר.
“זה היה מוות ידוע מראש,״ אומר לי ד״ר ברודי, את מה שכבר ידעתי, ״עכשיו את מבינה למה היו פרטים שהיה לי חשוב להכניסם לדוח.״
״עקבתי אחרי המוניטורים, וחששתי שזה מה שיקרה,״ אני אומרת לו בעצב.
״את בסדר?״ הוא שואל ומניח יד על כתפי.
״אני בסדר,״ אני עונה מייד. רק שלא יחשוב שהוא צריך לנחם אותי, ויחבק אותי.
אני לא יכולה שלא להיזכר ביום בו הכל התחיל בין סקיילר לביני.
*
הרגשתי שאני יכולה להשען עליו, שהוא מבין אותי. פעימות ליבו שהתרגשו מעט כשהצמדתי את ראשי על חזהו, נרגעו כדי להשקיט את ליבי הסוער.
״הפעם הראשונה כשאת מאבדת חולה, היא לא פשוטה, זה נעשה נסבל יותר, אבל הכאב תמיד קיים,״ הוא אמר לי, ״ההבנה שנשבענו להציל חיים ונכשלנו, למרות שזה לא בידינו, היא לא קלה. אבל עלינו לזכור שהפעמים האלה הן פחות שכיחות.״
*
׳היום יותר מתמיד אני זקוקה לפעימות הלב שלך כדי להרגע.׳ אני מדברת אליו בליבי.
למה אני לא מסוגלת לשחרר אותו, למרות שאני יודעת שאני אפילו לא אוויר בשבילו?׳
