אין ספק שריף הוא התלמיד האהוב עליי. הוא מפתיע אותו בבגרותו, למרות שהוא, כך הסתבר לי, הצעיר מכולם. הוא מתייחס לשיעור ברצינות, ומבצע כל תרגיל בצורה מושלמת. למרות שניתנה לו אפשרות לעלות לקבוצה מתקדמת יותר, הוא בוחר להישאר עם הקבוצה שלו.
דווקא מי שחשבתי שיהיו היריבים שלו, הפכו לחבריו הטובים, ללא ספק כל זה בזכותו.
אני רואה אותו מסביר לרון את התרגיל, מפרק אותו לתנועות קטנות, כדי שרון יבין. "תראה רון, התנועה מתחילה מלמטה, ואתה צובר תנופה, ולכן כשהיא כבר בגובה הנכון, היא חזקה יותר," הוא מסביר לו.
"אתה יודע להסביר אתה כך שאני אבין," הוא אומר לו.
"אבל זה בדיוק מה שהמאמן וושינגטון הסביר. אני לא המצאתי את זה," אומר ריף, "העיקר שאתה מבין כעת."
השיעור מגיע לסיומו. "נתראה בשבוע הבא," אומר ריף, לוקח את התיק שלו, ויורד מהמזרון.
אימא של מייקי ניגשת אליו. "ריף.." היא מתחילה לומר.
"אני חייב ללכת, אימי מחכה לי," הוא אומר.
"בטח, יש לה דד-ליין," אומרת אימו של מייקי, כאילו שיש לה מושג מהו.
ריף מחייך לעצמו ופונה לכיוון דלת היציאה. אני עוקב אחריו במבטי מפתח האולם, כדי להיות בטוח שהוא פוגש אותה. אני רואה אותה באה לקראתו. היא לבושה שמלה קצרה, שמשווה לה מראה של נערה צעירה. קשה להאמין שהיא אימא.
אני גוער בעצמי, שאין זה יפה לנעוץ עיניים, מסתובב ונכנס לאולם לאסוף את הדברים שלי.
"ראית איך הייתי?" שואל רון את אימו, שגם היא עוקבת אחרי ריף.
"נכון שהשתפרתי?"
"אהה…" היא אומרת, עדיין מרוכזת בכל תנועה של ריף.
"אימא, את מקשיבה לי?" הוא שואל נעלב.
"כן, בטח, היית טוב," היא אומרת, ומפנה מבטה אליי. "באיזה כיתה היפיפיה הקטנה שלך?" היא שואלת. 'רק זה חסר לי.'
"עדיין לא קיבלתי הודעה," אני עונה לה קצרות.
"אני מבינה," היא פולטת מאוכזבת. אני לעומתה חש הקלה, כי אני מבין שסופי לא שובצה בכיתה של האחות של רון.
אני בא לגן של סופי לקחת אותה. "התגעגעתי לך דאדי," היא אומרת ומחבקת אותי חזק.
"מלודי אמרה שהשיעור שלה ביום חמישי, מתי השיעור שלי?" היא שואלת.
'רק לא יום חמישי,' אני חושב בליבי, ומרגיש את מפלס הזעם עולה בי, 'איך היא יכלה לעשות לי את זה, כשהיא יודעת שאני מאמן ביום הזה. וגם, כשהיא הבטיחה לסופי שהיא תשתדל ללמד את הכיתה שלה כשתוכל?'
"תני לי לבדוק מתוקה אם קיבלתי הודעה בקשר לשיעור שלך," אני אומר באיפוק.
אני מוציא את הטלפון הנייד שלי, ורואה שיש לי הודעה, ובכל זאת בוחר להתקשר לבית הספר למחול. הרי ברור לי שאצטרך לשנות את היום, ואם לא יהיה מקום בקבוצה אחרת אאלץ לחפש מקום אחר עבורה. אין לי כוונה לשנות את יום האימון רק בגללה!
סופי לידי, ואני יודע שעליי לשלוט בכעסי. "מדבר דין וושינגטון, אבא של סופי," אני מתחיל את השיחה.
"תודה שהתקשרת, מדברת מיס סשה. האם החלטתם באיזו קבוצה סופי רוצה ללמוד?" שואלת מיס סשה שעונה לשיחה.
"את רוצה לומר לי שההחלטה בידה?" אני שואל מבולבל, ופותח מייד את ההודעה שנשלחה לי.
מר וושינגטון היקר,
אנו רוצים להודות לך על כך שרשמת את בתך סופי לבית הספר שלנו דרך הריקוד.
כפי שנאמר בשיעור לדוגמא, מספר המקומות בכל כיתה מוגבל, ולכן פתחנו כיתה נוספת לבנות בגיל גן.
אבקש לדעת באיזה יום אתה מעדיף לרשום את סופי. נשארו לנו מספר מקומות בימים שני ושלישי בשעה שלוש וחצי.
נשמח לשמוע ממך בהקדם.
דרך הריקוד
בית ספר למחול
מגדל הנהר
"מר וושינגטון, אתה איתי?" אני שומע את קולה של מיס סשה.
"אני איתך," אני מתעשת מייד, "אני מבין שמלודי רשומה ליום חמישי."
"כן, אבל היא רשומה לשיעור בלט קלאסי בלבד. אני מבינה שציינת שסופי רוצה ללמוד בכיתה המשולבת," היא עונה לי.
"מיס סשה אומרת שמלודי רוצה ללמוד רק בלט קלאסי, ולכן את לא תהיי בכיתה שלה," אני אומרת לסופי, "מה את אומרת?"
"אני רוצה ללמוד בכיתה המשולבת," עונה סופי בהחלטיות.
אמנם יום שני הוא יום עמוס בעבודה, כיוון שהוא היום הראשון של השבוע, אבל אני מעדיף לבחור ביום שני, מתוך מחשבה שסופי תהיה פחות עייפה אחרי סוף השבוע. "אם כך נבחר ביום שני," אני אומר.
"הציוד שהזמנת עבורה יחכה לך ביום שני במזכירות," אומר מיס סשה. "שמעתי שסופי ביקשה שמיס לילי תלמד אותה. אני מקווה שאת השיעור ביום שני הקרוב היא תעביר, אם לא יחול שינוי ברגע האחרון. זה היום היחיד שמיס לילי בחרה ללמד."
אני מודה לך ומספר לסופי שהיא תתחיל ללמוד בימי שני. אני בוחן את תגובתה, היא דווקא נראית שמחה. הייתי בטוח שהיא תתאכזב שהיא לא עם מלודי.
"דאדי, אימא של מלודי אמרה שמיס לילי הבטיחה ללמד את הכיתה של מלודי. זה נכון?" היא שואלת, ואני רואה את העצב על פניה. לא התכוונתי לספר לה מה אמרה מיס סשה לגבי לילי, כדי שהיא לא תתאכזב, אבל אני לא יכול לעמוד בפני המבט העצוב שלה.
"זה לא נכון. מיס סשה אמרה לי שלילי תלמד רק בימי שני, ורק אם היא תוכל. אני לא יודע איך אמא של מלודי יכלה להבטיח לה דבר כזה," אני אומר לסופי.
"מלודי התרברבה בפני הבנות בכיתה, שמיס לילי אמרה שהיא תהפוך אותה לבלרינה מפורסמת," אומרת סופי. כמה אני מתעב הורים שמשקרים לילדיהם בלי להניד עפעף.
כשאנחנו נכנסים הביתה ואני מרוקן את התיק של סופי, אני מוצא בו פתק בו רשום אנט אימא של מלודי, תתקשר אליי טלפון נייד מספר…
"את יודעת למה אימא של מלודי מבקשת שאתקשר אליה?" אני שואל את סופי.
"אני לא יודעת. אמרתי למלודי שאני לא יכולה להיפגש איתה לשחק היום," היא עונה.
אני מהסס לרגע, אבל מחליט להתקשר. "מדבר אבא של סופי," אני פותח את השיחה.
"עכשיו כשהבנות לומדות יחד בלט, חשבתי שאולי נוכל לנסוע יחד לשיעור," היא אומרת לי בהתלהבות 'אז זה העניין,' אני חושב לעצמי.
"הבנתי מסופי שמלודי רשומה לכיתה של יום חמישי," אני אומר, "סופי לא בכיתה שלה."
"אבל למה? חשבתי שיהיה לנו זמן לבלות יחד," היא אומרת מאוכזבת, "אולי תשנה את היום? אני יודעת שסופי רוצה ללמוד אצל מיס לילי. היא תלמד את הכיתה של יום חמישי."
"הן בחרו במסלול שונה," אני עונה. אני לא מתכוון לספר לה שגם אם לא הייתי שומע ממיס סשה שלילי בחרה ללמד ביום שני, היה לי ברור שהיא משקרת, שכן זה בדיוק הזמן שלילי מגיע עם ריף למכון לאומנויות הלחימה.
"אולי בכל זאת? חשבתי שנוכל לשבת בבית הקפה אצל בן בזמן שאנחנו ממתינים לבנות. בסופו של דבר אתה פנוי, וגם אני." טון הדיבור שלה משתנה. יש משהו פתייני בו, בדיוק כזה שאני לא סובל.
"אני לא מעוניין," אני עונה בקור, ומודה על כך שהן לא באותה כיתה.
"מה אימא של מלודי רצתה?" שואלת בסקרנות סופי.
"היא רצתה שתהיי בכיתה של מלודי," אני מתנסח בזהירות.
"אני שמחה שהיא לא בכיתה שלי," היא קובעת נחרצות.
"כל אחת מהאמהות ביקשה שתהיי המורה של הבת שלה," אומרת סשה.
"ברגע שהן תכנסה לשיעור שלך, הן תשכחנה ממני," אני אומרת לה בחיוך, ועוברת על רשימת התלמידות שנרשמו.
אני מופתעת לראות שלא מעט בנות בגיל הגן נרשמו, מה שגרם לפתיחות כתות נוספות. "את לא מבינה לילי, בית הספר הזה בקושי תיפקד, ותראי כמה הוא גדל. לפי כמות הכיתות, זה עוד יהפוך למקור הפרנסה העיקרי שלי," היא מחייכת.
"את לא שמחה?" אני שואלת, למרות שאני יודעת את התשובה. אני רוצה לשמוע אותה אומרת זאת בקול, לא עבורי, אלא כדי שהיא תשמע.
"אני זוכרת את הפגישה הראשונה שלנו, את אמרת לי שאת מאמינה שזה מה שיקרה. אני מודה שבגלל ניסיון העבר שלי, שהעברתי רק שיעור אחד בשבוע, חשבתי שאת לא ריאלית. שוב הוכחת לי שצדקת," היא מודה בפניי.
"יש עוד משהו שרציתי לספר לך," היא ממשיכה, בדיוק כשאני רואה שבכיתה שבחרתי ללמד מופיע שמה של סופי וושינגטון. 'למה דווקא היא מכולן?'
"את מקשיבה לילי?" שואלת סשה, ואני מבינה ששקעתי בהרהורים ולא הייתי מרוכזת בדבריה.
"אחת האמהות, אנט שמה, אימא של מלודי, התנתה את ההרשמה בכך שאת תלמדי את בתה. היא הבטיחה לבתה שאת תהפכי אותה לבלרינה. היא גם ציינה שסופי וושינגטון לא תגיע, אם את לא תהיי המורה שלהן. מה שמעניין הוא שהן לא בחרו באותו מסלול. מלודי נרשמה ליום חמישי, וסופי ליום שני."
"אני יכולה לומר לך בוודאות שסופי לא יכולה ללמוד ביום חמישי. אבא שלה הוא המאמן של ריף, כך שאין מצב שהוא יוכל להביא אותה לשיעור," אני עונה לה בלי לחשוב.
"בכל מקרה את יכולה להודיע לאנט שאני לא מלמדת ביום חמישי, וההחלטה בידה. אם היא תשאל על סופי, תאמרי לה שאסור לנו למסור מידע על תלמידות אחרות. אם יש לה בעיה בקשר לזה, שתפתור אותה ישירות עם אביה של סופי.
במחשבה שניה, תאמרי לה שאינך יודעת אם אני מתכוונת ללמד בכלל."
יום שלישי מגיע
אני מתזמנת את הזמן במדוייק כדי להגיע לשעור הראשון של הבנות.
שיתפתי את ריף בסדר היום שלי, והסברתי לו שאני מבקשת שהוא יהיה בסטודיו למחול בזמן שאני מלמדת. אני לא מרגישה בנוח להשאיר אותו לבד בדירה, למרות שהיא מאובטחת.
אני מחכה לריף מול שער הכניסה לבית הספר, והוא יוצא מבעדה סמוך מאד לצלצול. אני כל כך שמחה שהוא דומה לי ולא לאביו, שכל כך שונה ממני בתכלית.
"את בטח רוצה לדעת כמה קיבלתי במבחן," הוא אומר מייד כשהוא נכנס לרכב. "אז תשאלי."
"כמה קיבלת במבחן בחשבון ריף יקירי?" אני שואלת אותו.
"אם את כבר שואלת, אז אענה לך שקיבלתי מאה. הייתי היחיד בכיתה שענה נכון על כל השאלות," הוא אומר. אין טיפת שחצנות בקולו.
"אני מאד גאה בך," אני אומרת בשמחה.
"זה בגלל שיש לי את הראש שלך," הוא מחייך, וממשיך לשתף אותי בחוויותיו עם החברים החדשים שהכיר.
אנחנו מגיעים למגדל הנהר והולכים ישר לדרך הריקוד. ריף מתיישב בלובי, ואני מניחה לפניו את הטאבלט שלי. "אני ניגשת להחליף בגדים ונכנסת לכיתה מספר אחת," אני אומרת לו.
אני נכנסת בזריזות לחדר ההלבשה של המורים, כשאני רואה את אחת האמהות הולכת בצעדים מהירים אחריי. אני נועלת את הדלת, ומתחילה להתפשט.
נקישות רמות נשמעות על הדלת. נדמה כאילו עוד רגע היא תשבר ותיפול עליי.
"אני מחליפה בגדים ומייד יוצאת," אני אומרת. בכל מצב אחר הייתי מתעלמת. ברור לי מי זו שהולמת בכח על הדלת. אבל היום אני מודעת לעובדה שהלובי מלא בילדות נרגשות, ואני לא רוצה שתיווצר כאן דרמה מיותרת.
"תצאי כבר!" היא צועקת לעברי. היא לא מכירה אותי. יש התנהגויות שאני לא מוכנה לקבל.
אני רק פותחת את הדלת, והיא מייד מתנפלת עליי, אני מחייכת אליה.
"אני דורשת," היא מתחילה לומר את המילים שאני לא מוכנה לקבל.
"את מבקשת," אני מתקנת אותה מייד.
"תקשיבי לי טוב," היא מרימה את קולה, "אני מיסיס ברונקס. אני בטוחה שאת יודעת מי אני. את תעשי מה שאני אומרת לך. אני משלמת לך את המשכורת, ואני מצפה לתמורה מלאה לכספי."
אני סופרת עד עשר, העיקר לא לתת לה להוציא אותי משלוותי. אני מרגישה זוג ידיים קטנות מחבקות אותי. "כשראיתי את ריף ידעתי שאת פה. את קיימת את ההבטחה לך, ובאת," אומרת לי סופי. האור בעיניה מחמם לי את הלב.
"כל הבנות של כיתה בשלוש וחצי מתבקשות להיכנס מייד לאום מספר אחד," אני אומרת. "אני לא נוהגת להרשות להורים להיות נוכחים בשיעורים, אבל כיוון שזהו השיעור הראשון של הבנות, אחרוג ממנהגי ואתן למי שרוצה להיכנס לחצי הראשון של השיעור."
"אני לא נכנסת לשיעור בלי אימא שלי. אבא שלי משלם לך, ואת תעשי מה שאני אומרת לך," אומרת לי אחת הילדות.
"איך קוראים לך מתוקה?" אני שואלת בטון רגועה.
"אני לא מתוקה שלך. מי את בכלל? אבא שלי יקנה את בית הספר לריקוד ויפטר אותך." אני עוקבת אחרי מבטה של הילדה, ומבינה מייד שהיא בתה של מיסיס ברונקס.
אני מחליטה לא לענות לה, ופונה לעבר הכיתה. "את מדברת ממש לא יפה למיס לילי. את לא חייבת להיות תלמידה שלה," אומרת סופי.
"בואי נכנס לשיעור," אני אומרת לסופי.
סופי מושיטה יד למאמן וושינגטון ונכנסת לכיתה.
"אם את חושבת שבגלל שאת מזדיינת עם הסוס האציל הזה, את חסינה, אני…" אומרת לי מיסיס ברונקס.
אני לא נותנת לה להמשיך. "אני לא אסבול שפה כזאת ליד הבנות. אני נכנסת כעת לכיתה, ובה רק אני מדברת," אני אומרת בקור. "אם לא מתאים לך, את מוזמנת לעזוב. אני אדאג שתקבלי החזר כספי."
"אני רוצה לדבר עם המנהלת," היא צועקת.
"אני משאירה אותה לטיפולך, אני אומרת לנדיה המזכירה החדשה של הסטודיו, ונכנסת לכיתה.
“את בסדר?״ שואל אותי המאמן בשקט, ונוגע קלות בזרועי.
״אני לא נותנת לנשים כמוה להרוס לי את היום," אני עונה לו.
"ילדה טובה," הוא אומר וניגש להתיישב. אף אחד לפניו לא קרא לי כך, והמילים שלו חודרות לי ללב. אבל אני בתחילת שיעור, ובזה אני צריכה להתרכז כעת.
״ברוכות הבאות לדרך הריקוד. לפני שאנחנו מתחילות בצעדי הריקוד, עלינו לחמם את שרירי הגוף. בדיוק כמו שאנחנו צריכות לתת למים באמבטיה לזרום עד שהם מתחממים, אחרת אם נכנס ישר לתוכם, יהיה לגוף שלנו קר ולא נעים, והוא יתחיל לרעוד," אני אומרת.
את תרגילי החימום אנחנו עושים ליד המראה, כדי שנוכל לראות אם אנחנו מבצעים את התרגיל נכון. היום נלמד את העמידות השונות, ונתחיל מהראשונה.
אנחנו מצמידים את הרגליים, כשהעקבים נוגעים זה בזה, וכל רגל פונה לכיוון אחר,״ אני מדגימה להן אותה.
השיעור מתנהל באווירה נעימה, והדרמה שקדמה לו נשכחת.
השעה ארבע וחצי. אני מבינה מה שקרה עם גברת ברונקס גזל כרבע שעה מהשיעור. ״אני חייבת ללכת לעבודה. כיוון שאיבדנו זמן יקר בתחילת השיעור, מי שרוצה יכולה להישאר עוד רבע שעה, יכולה להתאמן על מה שלמדנו עם מיס סשה,״ אני אומרת, וממהרת ללכת לחדר ההלבשה להחליף בגדים.
כשאני פונה לצאת אני רואה את סופי יושבת ליד ריף ומשוחחת איתו, כשלידם עומד המאמן.
הוא מבחין בי. "סופי לא רצתה להמשיך בשיעור בלעדייך,״ הוא אומר לי.
אני נאנחת. ״תסביר לך שאעשה הכל להגיע לשיעור מידי שבוע. ביקשתי שיפנו לי את השעה הזאת בלוח הזמנים שלי, אבל לא תמיד זה אפשרי, כמו עכשיו.״
״מיס לילי, ריף יכול לבוא לבית הקפה אצל בן לאכול איתנו?״ שואלת סופי.
אני מביטה על ריף, שמביט עליי בשאלה. אני כבר מבינה שהוא דווקא ישמח ללכת איתם.
לפני שאני מספיקה לענות שאלכסיס מגיעה. ״כבר מחכים לך בסטודיו," היא אומרת.
'אני חייבת ללכת,' אני ממלמלת.
סופי מושיטה יד לריף. "בוא נגיד שאתה אחי הגדול ואני אחותך הקטנה," היא אומרת לו.
הראש שלי עסוק בסשן הצילומים, כשריף אומר לי שלא נתתי לו תשובה. "אתה יכול ללכת, אני אקח את התיק שלך," אני אומרת.
"אימא את בסדר?" הוא שואל, ששם לב שהמחשבות שלי נודדות הרחק ממנו.
אלא שאז יוצא גבר שאינני מכירה מהחנות של מיו מילאן. "את לילי?" הוא יורה לעברי.
"כן," אני עונה לו בהיסוס, "מי אתה?"
"מי אני? את שואלת מי אני? מאיפה הגעת לכאן, מהחלל החיצון?" הוא אומר לי בקול צווחני.
אף אחד לא הכינו אותי שהיום זה יום הדרמות., ואולי זה כך כל יום בניו יורק?
