אני לא יודע אם היא הבחינה בי, והיא מתעלמת ממני במכוון, או זאת העובדה שהמורות האחרות מצטרפות אליה, והן רוקדות כגוף אחד, כיאה לרקדניות מקצועניות.
אני מביט בה מהופנט. "המאמן וושינגטון," פונה אליי אמו של מייקי, "איזה צרוף מקרים. אני מבינה שגם היפיפיה הקטנה שלך רוצה ללמוד בבית הספר לריקוד."
סופי מביטה עלייה בחשדנות, ומסתתרת מאחוריי.
"כן," אני עונה ביבושת, אין לי שום רצון לתת לה להתקרב אליי.
"איזה הפתעה. הדבר האחרון שחשבתי עליה שהיא בלרינה. אי אפשרת להתכחש לעובדה שהיא בהחלט רקדנית מעולה," היא ממשיכה לנסות לפתח איתי שיחה.
אני מתחרט שהגעתי לכאן. אין לי כל רצון לשבת שעה שלמה על ספסל אחד, עם לול התרנגולות.
"לא אימא של דיינה, האמהות לא מורשות להיכנס לשיעור, זה עלול לפגוע בריכוז של הבנות. לשם כך יש שיעורים לדוגמה מידי פעם," עונה המזכירה לשאלות של אחת האמהות. אני מרגיש הקלה, ורואה שאימו של מייקי דווקא לא מרוצה מכך. אני מתרחק, רק כדי לא לשמוע אותה מתלוננת.
המוסיקה ממשיכה, והמורות ממשיכות לרקוד. "דאדי, עכשיו תקנה לי בגד בלט?" מושכת סופי בידי,ומחזירה אותי למציאות.
"אנחנו צריכים לדבר. את כבר יודעת איזה סוג של ריקוד הכי מוצא חן בעינייך?" אני שואל את סופי.
"אני מבקשת את תשומת הלב של ההורים שנוכחו בשיעור לדוגמא," אומרת המזכירה, "רציתי לספר לכם שיש לנו מסלול מיוחד לבנות עד גיל שש, שמשלב את כל סגנונות הריקוד, כדי לאפשר לילדות להחליט איזה כיתה לבחור."
"מה דעתך לנסות את הכיתה המשולבת?" אני שואל את סופי, ותוהה האם המזכירה שומעת את המחשבות שלי, כי כך זה נראה כשהיא עונה על כל התהיות שלי.
"אני רוצה," היא עונה, "ועכשיו תקנה לי בגד בלט?"
אני ניגש למזכירה כדי לרשום את לילי ולרכוש עבורה את הבגד והנעליים. "איזה כיתה מלמדת המורה לילי?" שואלת סופי את המזכירה.
לפני שהיא עונה לסופי, ניגשת לילי למזכירה. "אני חייבת לזוז, העבודה קוראת לי."
"המורה לילי, אבא רושם אותי לבית הספר לריקוד, אבל אני רוצה להיות בכיתה שלך," אומרת לה סופי.
"בית הספר לריקוד הוא שלי, אבל אני לא מלמדת פה כל הזמן, אני עובדת במקום אחר, וכשיש לי אפשרות אני מגיעה ללמד כאן, ולכן אין לי כיתה קבועה," היא מסבירה לסופי.
"אבל כשתוכלי, תבואי ללמד בכיתה שלי?" סופי לא מרפה.
"אני מבטיחה לך מתוקה," היא עונה לה. למרות שברור לי שהיא רואה אותי, היא מתעלמת ממני.
"תודיעי לליאה שאני רק מחליפה בגדים ומגיעה. נפגש סטודיו שלי," היא מבקשת מהמזכירה, וממהרת ללכת לחדר ההלבשה של המורים.
אני מעכל במוחי את המידע ששמעתי. הסטודיו שלה, היא לא עובדת כאן, והיא ממהרת לסטודיו. כל הנתונים האלה לא נשמעים הגיוניים, אבל כשהיא חוזרת אחרי שהתלבשה, ולובשת שמלה שחורה צמודה בעל מחשוף עמוק בגב, שמדגישה את חיטוביה, אני לגמרי מבולבל. זה ממש לא נראה כמו בגד לרקוד איתו.
"איך היה?" שואלת בהתרגשות אישה יפיפיה כבת ארבעים, שנכנסת לסטודיו. היא בעלת שיער שחור מלא תלתלים, ועיניים ירוקות מדהימות.
"כפי שאת רואה, המקום מלא עד אפס מקום. ביקשתי שיפתחו עוד כיתות, אני לא מוכנה שתהיינה כיתות צפופות, את יודעת שחשוב לי שינתן יחס אישי לכל תלמידה," אומרת לילי.
"אני לא חושבת שאת מבינה איזה הבדל ענק בין מה שהיה פה לפני שנה, להיום. אין ספק שעשית פה מהפך גדול. המקום מעולם לא היה שוקק חיים כמו היום," אומרת האישה היפה.
לול התרנגולות מספק לי מיד הסבר מיהי. "זו ליאה רוטשילד, הבעלים של מיו מילאן," אני שומע את שמה נלחש מכל עבר, מה שלא מסביר לי מה הקשר שלה ללילי.
"הסברתי לך שאני לא מנהלת את המקום כדי לעשות הון. אני אסתפק בכך שיהיו לי מספיק הכנסות לכסות את הוצאות המקום, והתשלום למורות," אומרת ללילי, "החלום שלי להעביר את אהבת הריקוד לדור הבא."
"וזה בהחלט ניכר. אני שמחה שקנית ממנה את המקום, אני מודה שכרקדנית לשעבר בעצמי, לא אהבתי את ההתנהלות של הסטודיו," אומרת ליאה.
"להגנתה יאמר שעבורה זה היה מקור פרנסה, ועבורי זה רק מימוש החלום שלי, שכן יש לי מקור פרנסה שמקנה לי את השקט."
"אני בסטודיו," אומרת לילי, ושתיהן עוזבות את המקום.
"יש לה עוד סטודיו לריקוד?" שואלת אימו של מייקי שלא מצליחה לעצור את סקרנותה.
המזכירה מחייכת חיוך מסתורי. "אני מניחה שאת לא יודעת מיהי לילי," היא אומרת, ״לא, זה לא סטודיו לריקוד."
ניכר על פניה של אימו של מייקי, שהיא מאוכזבת מהתשובה. "את יודעת מיהי?" היא שואלת את אחת האימהות, שמביטה מהורהרת.
"אין לי מושג," עונה לה האם לבסוף.
"אין להן מושג מי את, אני צודקת?" שואלת ליאה.
"הדבר האחרון שאני רוצה, זה שיתקרבו אליי בגלל שאני לילי רוקפורד," אני עונה, "מה גם שממש לא דחוף לי שידברו על כך שאני כעת פה."
אני מכניסה את ליאה לסטודיו, בו הכנתי כבר את תפאורת הרקע לצילומים של מלכת המדבר.
"את משהו מיוחד," קוראת ליאה בהתפעלות. ״אף פעם לא ראיתי סטודיו כל כך…איך אומר זאת, פשוט מושלם. יש לך הבנה נדירה של הצבעים של הליין הזה," היא אומרת.
"זה המקצוע שלי. אני חיה את עולם האופנה סביב השעון," אני צוחקת.
"את לא צריכה לומר לי זאת. לא כל אחת שרוכשת את בגדיה במיו מילאן, היא בהכרח בעלת טעם משובח באופנה. אני נהנית לראות כל יום מחדש, את הבחירה שלך בבגדים ובשילובם עם האקססוריז. את ההגדרה הכי מדוייקת לפשיניסטה," היא אומרת. לשמוע את המילים האלה ממנה, זאת מחמאה ענקית.
"את יודעת כמה אני אוהבת את העבודה של ליב סאמר הצלמת שלנו, וכבר חשבתי שאי אפשר לרגש אותי יותר ממנה. את מביאה איתך רוח חדשה, אני כבר לא יכולה לחכות לראות את הצילומים שלך," אומרת ליאה.
לסטודיו נכנסות ארבע דוגמניות. כולן בעלות יופי עוצר נשימה. ריף הוא ילד יפה תואר, ותמיד תהיתי איך היית נראית הבת שלי, לו הייתה נולדת לי בת. אני חושבת לעצמי שמעניין מה האמהות שלהן חושבות על הבת שלהן.
אני סוקרת ממושכות את ארבעתן. להפתעתן אני בוחרת בקלודיה הדוגמנית הספרדיה, שעורה שחום, אבל במידה.
"את לא חושבת שדוגמנית שחורה אמורה להוביל את הליין?" שואלת אותי ג'קי שעורה הכהה ביותר מבין הארבעה.
"יש לך צבע עור מדהים," אני ממהרת לומר כדי שלא תחשוב שאני נגדה. "אני רוצה שתראי משהו," אני אומרת, מוציאה מהאריזה את החלק התחתון של סט הלנז'רי מלכת המדבר שהוא בגוונים של חול המדבר, מניחה אותו על זרועי, אחר כך על זרוען של שתי הדוגמניות האחרות, על זרועה של ג'קי, ולבסוף על עורה של קלודיה.
"אני עוסקת באופנה. אני מודעת להבדלים בין קבוצות הנשים השונות. תראי אותי לובשת שמלה שחורה, ותלבשי גם את את אותה השמלה. בלי להיכנס לפרטים, ברור לך שהיא נראית אחרת על שתינו. ישנן צבעים שעלייך יראו הרבה יותר יפה, מאשר עליי. אין בכך אמירה, אלא ציון עובדה," אני אומרת.
"עכשיו כשהראית לי איך הבגד נראה על קלודיה, אני מסכימה איתך שהיא הבחירה הנכונה," מודה ג'קי.
"אין זה אומר, שאני לא ארצה לראות אותך לובשת אותו, ואולי אבחר לך גוון אחר מאותה סידרה. בכל מקרה אין לי כוונה לוותר עלייך. את יפיפיה אמיתית, ונוכחותך בהחלט מוסיפה לעוצמה של התמונה," אני אומרת.
"את מיוחדת במינך. את מסתכלת עלינו בגובה העיניים, ומעצימה אותנו, לפחות אותי. כבר עבדתי עם צלמים שהתייחסו אליי כאל קולב מהלך חסר שכל," היא אומרת לי בהערכה.
"אני מצטערת לשמוע, ואני יודעת שזה קורה. העובדה שבחרת להיות דוגמנית, אין בכך לומר שאת טיפשה. הטבע, או איך שתקראי לזה, חנן אותך ביופי מיוחד במינו, ואין סיבה שלא תנצלי זאת כדי להתפרנס," אני אומרת.
"בדיוק!" היא אומרת בשמחה, "סוף סוף יש מישהי שמבינה אותנו."
במשך שעתיים הן עומדות מול המצלמה, ומשתפות איתי פעולה לשביעות רצוני. כשאני מעלה את התמונות על המסך, ליאה נאנחת. "את מקשה עליי, כל תמונה יותר יפה מהשנייה."
"למה שלא נשאל את הדוגמניות מה דעתן?" אני שואלת.
ג'קי מסתכלת עליי ואני רואה את ההתרגשות על פניה. "את לא סתם מדברת," היא לוחשת לי, "את לא יודעת מה את עושה לנו."
לבסוף הן מסמנות עשר תמונות שתהפוכנה לפוסטרים.
"אני מקווה שעוד נפגש הרבה," אומרת ג'קי.
"צילמתי אתכן היום, כי ליב באיטליה. אני לא נוהגת לצלם בדרך כלל, אלא עבור העיתון שלי," אני מסבירה לה לאכזבתה.
"אני אשמח להפגש איתך," היא אומרת, ורושמת לי על נייר את מספר הטלפון שלה.
"אני מקווה שתקחי איתך את המילים שלי, שתזכרי שאת יפיפיה בלי קשר לצבע העור שלך. גם אם היית כולך בעלת עור בהיר, זאת האישיות שלך שקורנת ממך," אני אומרת.
"איפה היית כשהייתי ילדה?" היא מחייכת, "את מקור השראה."
הלב שלי מתרחב למשמע מילותיה. כל כך פחדתי שהיא תחשוב שאני שופטת אותה בגלל צבע עורה, מה שכל כך רחוק מהמציאות.
אנחנו נפרדות מהדוגמניות, ואני הולכת עם ליאה לבית הקפה אצל בן.
"יש לי פרוייקט נוסף בשבילך. אני עובדת מול סוכן דוגמנים במטרה למצוא את האחד שיוביל ליין חדש לגברים, אביר הלילה. זהו ליין של בגדים שכולו בשחור. ליב הודיעה שהיא תישאר כל החודש באירופה, ואשמח אם תקחי על עצמך את הפרוייקט הזה."
"תודיע לי מתי, ואכניס את זה לסידור העבודה שלי," אני אומרת.
"אני אוהבת את המורה לילי," אומרת סופי כשאנחנו נוסעים הביתה, "היא רוקדת כמו פיה. אני כל כך רוצה היא תלמד אותי."
אני שומע אותה, אבל המחשבות שלי נודדות. השנאה שלי לנשים בעלות שיער אדום, רק בגלל אישה אחת, גרמה לי כל הזמן לריב איתה, ואני יודע שלא הייתה לכך סיבה מוצדקת.
רק המחשבה על התנועות העדינות שלה, בזמן שרקדה, מעוררות בי משהו שאני לא מוכן לו.
"אני מקווה שהיא תלמד אותך," אני אומר לסופי.
"נכון שהיא אימא של ריף שאתה מאמן?" למורת רוחי היא לא מפסיקה לדבר עליה.
"אני צריך לתת תשובה למזכירה של הסטודיו עד סוף השבוע באיזה צבע של בגד את בוחרת. יש שלושה צבעים: שחור, לבן וורוד," אני משנה את הנושא, בתקווה שהיא תפסיק לדבר עליה.
"אני רוצה ורוד כמו של המורה לילי," היא עונה, וגורמת לי לחייך.
"סופי אני רוצה שתביני שהמורה לילי לא תמיד נמצאת בסטודיו לריקוד. ראית שיש שם מורות ממש נחמדות. אני לא רוצה שתתאכזבי אם היא לא תלמד אותך," אני אומר לה.
"אני יודעת. המורה לילי הסבירה לנו שיש לה עבודה אחרת, אבל אני מקווה בלב שלי, שהיא תלמד אותי," היא עונה.
אני מרגיש הקלה. הדבר האחרון שאני רוצה זה שישבר לה הלב. אין לי באמת מושג כמה היא באמת תבוא לסטודיו.
שוב עובר עליי שבוע עמוס, כשבצהריים אני נפגש עם מקס לאימון. אמנם השינוי בו איטי, אבל אני מבחין בו. "תהיה סבלני איתי," הוא אומר לי ביום חמישי כשאנחנו נפגשים. לא פשוט להשתנות, אחרי שאתה חייב בתוך הקונכיה של עצמך. זה אפילו קצת כואב," הוא אומר לי ברגע של גילוי נפש.
"אני לא זה שמכתיב לך את הקצב. אני כאן מולך כדי לעזור לך, כדי לתפוס אותך למקרה שתיפול, אבל לא בוחר עבורך את הדרך שלך. רק אתה יודע מה נכון לך, ומה לא. בסופו של דבר אינני מרפא נפש, אני נמצא כאן כחבר," אני אומר לו.
"אין לך מושג כמה אתה עוזר לי," הוא אומר לי.
ליאם אומר בפתח אולם האימונים ומקשיב לנו. כשהאימון מסתיים הוא ניגש אליי. "יש לך את זה, את היכולת לראות את השריטות של מי שמולך, ולתמוך בו גם ללא שיחות נפש משתפכות," הוא אומר לי, "מזה זמן אני רוצה לגבש קבוצה של נערי רחוב. אני חושב שאתה המאמן המתאים עבורם."
"אתה שוכח שיש לי עסק לנהל. אני מגיע כאן כדי לפרוק את המתחים שלי," אני אומר לו.
"הגיע הזמן שתמצא אישה," הוא אומר.
"מה אתה אומר," אני אומר, "זה מה שנראה לך שחסר לי בחיים?"
"אני יכול לומר לך מי מבין האמהות של הקבוצה שלך לא נשואה," הוא צוחק, אבל מיד מתרחק מפחד שאגיב, ולא במילים.
"איך התדרדרתי, אם אני זקוק לבחור את אהבת חיי מתוך לול התרנגולות," אני מעמיד פני כועס.
ליאם לא יודע איך להגיב. "אני מצטער, סתם התלוצצתי," הוא אומר נבוך, "זה ממש לא היה במקום."
"לא חשבתי לרגע שאתה מתכוון לכך ברצינות," אני אומר לו, ורואה שרווח לו.
אני הולך לשטוף את עצמי לקראת השיעור, ונזכר בבקשתה של סופי.
*
"תבוא לקחת אותי מוקדם, אני רוצה לראות את המורה לילי, " ביקשה סופי.
"המורה לילי לא נכנסת לשיעורים שלי כמו האמהות האחרות," ניסיתי לשכנע אותה.
"אני יודעת, היא נשארת בחוץ, אני יכולה להישאר איתה," היא אומרת, "אתה זוכר שראיתי אותה רוקדת עם הידיים?"
"אני לא יודע, אולי היא בכלל לא תגיע?"אני שואל.
"אז תשאל אותה אם בשבוע הבא, אני יכולה להישאר איתה," היא ביקשה.
*
כשאני פונה לעבר האולם, אני רואה את ריף נכנס לבד. אני מעיף מבט מעבר לדלת ורואה שלילי עוזבת את המקום. אני תוהה האם זה קשור לכך שהיא לא רוצה לפגוש את מי שהיה בשיעור לדוגמא. ריף מבחין במבט שלי. "היא חייבת לסיים משהו בעבודה, ותחזור לקחת אותי כשיסתיים השיעור."
'האם ההתעניינות שלי בה הייתה כל כך שקופה לעיניו?'
"אני יודע שאינך זקוק לה בשיעור. ראיתי שהיא לימדה אותך לנשום, ולהתרכז לפני אתה מתחיל באימון," אני אומר ומיד מתחרט על דבריי. 'למה אני עושה את זה?'
"בעבודה שלה היא צריכה להתרכז בפרטים הקטנים, לכן היא עושה מדיטציות ויוגה, שעוזרים לה לשחרר את המתח. זה גם מה שהיא לימדה אותי. זה עוזר לי להתרכז," הוא אומר לי, ואני נדהם מכושר הביטוי שלו.
"אני שמח שהתחברת לרון, אתה מאד תורם לבטחון העצמי שלו," אני אומר לו.
"תודה המאמן וושינגטון," הוא עונה לי. איזה ילד מיוחד הוא. אחרי שראיתי אותה בבית הספר למחול, אני מסתכל עליה אחרת. אין ספק שהיא עושה עבודה נפלאה עם ריף.
אני עולה למזרון ולוקח את רשימת השמות. להפתעתי הספסל שבו יושבות התרנגולות המקרקרות שקט. אני לא מתאפק ומעיף מבט לעברו, ומופתע לראות שכולן כאן.
"ריף, איפה אימא?" שואלת אימו של מייקי.
"היא הייתה צריכה לחזור לעבוד. יש לה היום דד ליין," הוא אומר, ואני מחניק חיוך. אין לי מושג במה היא עובדת, אבל אין ספק שריף מכיר היטב את העולם שלה.
ברור לי שאם לא אתחיל בשיעור, היא לא תפסיק לחקור אותו לגבי אותו דד ליין מסתורי. אני מתחיל להקריא את השמות. אני שם לב שרון ממהר לשבת ליד ריף. מייקי נדחף גם הוא, אבל כועס שאין מקום, וחוזר למקומו לא מרוצה.
"מעניין במה היא עובדת," אני שומע את אימו של מייקי אומרת.
"אני בטוח שאני לא צריך להזכיר לכן שאני דורש שקט מוחלט באולם," אני פונה לאמהות.
"כן המאמן וושינגטון," אומרת אימו של מייקי, שמרגישה נזופה.
זה מדהים אותי איזה שינוי חל בהן כאשר הן נוכחו לדעת שהיא קשורה לדרך הריקוד, איך פתאום השתנה היחס אליה. מעניין מה יקרה כשהן תדענה מה העבודה האמיתית שלה. כמובן שלא אודה בפני אף אחד שגם אני סקרן לדעת.
