ו
אני פוקח את עיניי. סביב מיטתי עומדים ארבעה אולי חמישה רופאים, ודנים בתוצאות הבדיקות שלי. פניהם מקרינות רצינות, ואני בוחר שלא לשאול אותם מה מצבי. אם נגזר עליי למות, אמות, למה אני צריך לדעת?
"מר פיליפס, כמה זמן אתה לא חש בטוב?" שואל אותי רופא בעל שיער שחור המאפיר בצדדים.
"אני סובל מעייפות גדולה, אבל זה רק בגלל שאני עובד קשה מאד. חוץ מזה, אין שום דבר מיוחד," אני עונה לו.
"איך התיאבון שלך?" הוא שואל.
"אני רווק שחי לבד. אני לא אוכל ארוחות מסודרות," אני עונה, עדיין לא מבין למה הוא שואל אותי.
"אני מבין, אבל כשאתה כן אוכל, יש לך תיאבון?" הוא מתעקש להמשיך לדבר על הנושא.
אני מהרהר רגע, וניזכר שיש משהו בדבריו. אין לי ממש תיאבון לאחרונה.
"אתה יכול לומר מה יש לי ד"ר?" אני שואל בקושי. אני לא בטוח שאני מוכן לשמוע את התשובה.
"בדיקות הדם שלך לא טובות. אנחנו עורכים בדיקות נוספות. לצערי יש לנו חשד שיש לך לוקמיה," הוא אומר.
"אני מבין. האם אני צריך להתכונן…" אני לא מסוגל להוציא את המילים מפי.
"כרגע מצבך לא נראה מזהיר, אבל אנחנו רק בהתחלת התהליך, ולא הייתי מסיק עדיין מסקנות," הוא עונה לי.
אני מתלבט אם להודיע לטסה אחותי, ומחליט לחכות עד שאקבל תשובות יותר מדויקות.
הרופאים עוזבים את החדר, ואני עוצם את עיניי. אם חשבתי שכל חיי יעברו לנגד עיניי, זה לא קורה. אני רק מרגיש עייפות.
אני שומע את הדלת נפתחת, וצעדים מתקרבים למיטה שלי. "אני רק מחליפה את שקית האינפוזיה," אני שומע קול של אישה.
"את לא מוסיפה כלום לעירוי?" אני שומע קול לא מוכר שגורם לי לפקוח את עיניי.
"הוא רק זקוק לנוזלים. הוא לא מתלונן על כאבים, כך שאין טעם לתת לו משככים," היא עונה לו.
"זה מעודד לשמוע שזה המצב. בכל מקרה נחכה לראות מה יספרו לנו בדיקות הדם," אומר הגבר.
"רשום לי כאן שאיש הקשר שלו היא מריה, מי אתה?" שואלת האחות.
"אני כאן במקומה, שמי מקס," הוא עונה לאחות.
'אז לא טעיתי, זה האופנוען שתמיד מגיח משום מקום.' אני חושב לעצמי.
"אתה מוכן להסביר לי מה אתה עושה כאן?" אני שואל אותו.
"מריה ביקשה שאדאג לך, שלא אחסוך בטיפולים, היא תשלם הכל," הוא עונה לי.
"זה נשמע לי הזוי. היא נעלמת, לא אומרת לי דבר על עצמה, ועדיין מרגישה שהיא אחראית על חיי?" באיזה עולם אתם חיים, שאתם חושבים שמותר לכם לנהוג כך?" אמנם אני כועס, אבל לא מסוגל להרים את קולי.
"מריה היא האדם הכי רחוק מעולם הפשע, אם זה מה שאתה רומז. הסיפור שלה לא פשוט, והיא רוצה לבוא אלייך, אחרי ש… כבר דיברתי יותר מדי." הוא משתתק.
"אין לי צורך בכסף שלה, אני גבר מאד עשיר," אני אומר לו בכעס.
"למריה אין צורך בכסף שלך, יש לה מספיק משלה. זאת לא החלטה שלי, אני רק מבצע את בקשתה," הוא אומר בטון חסר רגש.
״כפי שהבנת אני לא במצב לטלטלות נפשיות כעת, יש לי את הדרמה האישית שלי,״ אני אומר. רק אחרי שאני מסיים את המשפט, אני קולט מה אמרתי.
״אני יודע כמה קשה לך, בעיקר חוסר הידיעה של מה שעתיד לקרות. לכן היא בחרה בי. אני הייתי שם, וניצחתי. האפשרות השניה הייתה, שהיא תיצור איתך קשר ישירות מידי יום. היא לא הייתה בטוחה שתאהב את זה.
אז בינתיים אני כאן. לא יזיק לך חבר, גם בשעות הפחות נעימות שאולי תגענה,״ אומר מקס.
״כיוון שאנחנו מדברים בגילוי לב, אולי תסביר לי מה הסיפור עם האופנועים?״ אני שואל.
״זה דווקא קל לספר. בגדול, העולם מורכב משני סוגי אנשים, כאלה שחולים על אופנועים, על הדהרה המהירה, על נהמת המנוע השואג, ויש את הסוג האחר, שפוחד מהם פחד מוות. כמובן שאין דבר מוחלט בעולם, ובין שתי הקבוצות האלה, בין השחור והלבן, יש הרבה מאד גוונים, לא רק אפור,״ הוא צוחק.
״אז איך זה עומד להיות כעת, אתה תתקשר אליה לדווח לה?״ אני שואל.
מקס שותק. אני יכול להישבע שאני שומע את גלגלי המחשבות שלו בראש. הוא לא ממהר לענות. ״היא לא זמינה, אין לי דרך ליצור איתה קשר,״ הוא עונה לבסוף, ומשמיע קול של שיעול עצבני. אני שם לב שהוא קופץ את אגרופיו.
״למה נדמה לי שזה מפריע לך?״ אני שואל.
״זה לא אמור להפריע, כיוון שאתה בתמונה, ואני יודע שהיא תתקשר להתעדכן במצבך. העניין הוא שמאז שהיכרתי אותה, תמיד היה לי איתה קשר. היא ניתקה את עצמה מהעולם, ואני מודה שזה מטריד אותי. אני מרגיש שאני תלוי בכך שהיא תתקשר,״ הוא מודה בפניי.
״אם כך שנינו באותה סירה,״ אני מגחך, משתדל להעמיד פנים שזה לא איכפת לי.
״אתה ואני יודעים שזה לא נכון. העניין שלה בך שונה. איתי היא רק חולקת מקום עבודה,״ הוא אומר. ׳אני שוב מפטפט יותר מידי.׳ הוא ממלמל.
אני לא ממש מאמין לו שזאת הייתה פליטת פה, אבל מושך בכתפיי.
אני מותש, ועוצם את עיניי, כשאני לוקח איתי את המילים שלו. ״העניין שלה בך שונה.״
איזה גורל אכזר. דווקא כשמצאתי גבר שליבי כרוך אחריו, אני לומד שהוא חולה, חולה מאד. אני רוצה לעזוב הכל, להיות ליד מיטתו יום ולילה, אבל הגורל מהתל בי,.
המפגש עם ג׳ונס הבהיר לי שאני לא בטוחה, עד שתיפתר בעיית החוב של אבי. ׳למה לעזאזל הם קושרים אותי אליו? לא די במה שעברתי כילדה?׳
אני לא אתן לאיש לדעת על כך דבר. ברנדון הוא נקודת החולשה שלי.
אני יודעת שאני מסתכנת, ובכל זאת אני נאלצת לבקש את עזרתו של פקד מקסימיליאן, ממנו אני מבקשת שישמור עליו בשבילי,
אני חושפת בפניו שאני יודעת שהוא חלה בעצמו בסרטן, ולכן יוכל לעמוד לצידו של ברנדון.
פקד מקסימיליאן מביט בי המום. אני רואה על פניו שהוא מתלבט איך לשאול אותי מהיכן אני יודעת את הסוד שהוא מסתיר מכולם. הוא גם יודע שהוא לא יקבל ממני תשובה, ומוותר.
״אתה יודע ששפתיי חתומות, לכן גויסתי לכאן,״ אני אומרת, ופוטרת אותו מהמאבק שלו עם עצמו.
״היא לא הייתה כמוך,״ הוא אומר ופותח את המגירה שלו. הוא מושיט יד להוציא משהו, אבל משתהה.
״הייתה לה נפש סוערת, אבל היא לא הייתה נאמנה, ולא חכמה כמוך. נקודות החולשה שלה גברו עליה לא פעם.״
לוקח לי זמן להבין שהוא מדבר על סולנה. ״תן לה לנוח על משכבה בשלום,״ אני אומרת. לא נוח לי לשמוע את הדברים שהוא אומר.
״מצאנו בזירה מכתב התאבדות קצר, ואת המעטפה הזאת. היא נושאת את שמך. מיוצר לציין שלא פתחנו אותה,״ הוא אומר לי, ומגיש לי מעטפה לבנה ועליה רשום שמי.
אני לוקחת את המעטפה, אבל למורת רוחו לא ממהרת לפתוח אותה. ״תבטיח לי שתשמור עליו,״ אני אומרת.
אני יוצאת מחדרו, מגישה את מפתחות האופנוע לפקידה התורנית, ותיק המסמכים שלי ובו התג המיוחד. ״תשמרי לי אותו בכספת.״
אני שולחת הודעה לדניאל שאני בדרך אליה, ומביטה על הטלפון הנייד שלי. אני יודעת מה הלב שלי רוצה, אבל מבינה שאסור לי.
אני מוציאה את כרטיס הסים מהטלפון, ומכניסה אותו לתוך הקופסה שמונעת ממנו לשדר את מקומו. לפני זמן לא רב התקנתי על המכשיר, תמורת סכום פעוט של עשרת אלפים דולר במזומן, אפליקציה שמנתקת את השיחות אחרי זמן קצר, כעוד אמצעי למניעת איתור המכשיר.
אחרי חודשים רבים שהייתי מוקפת בהגנה, אני כעת לבד. אני יודעת שזאת הדרך היחידה שבה אוכל לבצע את המשימה כדי לנקות את חיי מעברי. אני מודעת גם שיתכן שזו דרכי האחרונה, ואני עלולה להפסיד במלחמה.
הרגשות שסוערים בי מאז שפגשתי את ברנדון, ובעיקר מאז ששפתיו נשקו על שפתיי, הם שנותנים לי את הכח. 'כל מה שאני עושה, אני עושה למענך,' אני מדברת אליו בליבי. 'גם אם אכשל, זה יהיה עדיף על כך שאבוא אליך נושאת איתי את עברי.'
אני מסמנת לנהג מונית שמתקרב אליי לעצור. אני נותנת לו את כתובת המוטל בו השארתי את המזוודות שלי, ומבקשת ממנו שיחכה שאאסוף אותן, ויקח אותי לשדה התעופה.
לבקשתי, דניאל שינתה את הטיסה שלה לטיסה מנמל התעופה JFK לאחר שהבטחתי לה לקנות כרטיסים למחלקה הראשונה. היה לי חשוב להשאיר סימנים אחריי, שיתאימו לסיפור שסיפרתי לג'ונס, לאחר שהאמון שלי בו אבד.
נהג המונית שמודע לזמן הקצוב שבידי, מגביר את נסיעתו כדי שאספיק להגיע לטיסה. אני מתפללת ללא הפסקה, שלא יעצור אותו שוטר בשל מהירות נהיגתו המופרזת, אבל הוא נראה אדיש.
"תרגעי ילדה, אני נהג מנוסה שרגיל לדהור במהירות עם המונית שלי," הוא אומר לי.
"ואתה לא מפחד שיעצרו אותך, וישללו את רשיונך?" אני שואלת, כדי שיבין שהמהירות היא לא זאת שמפחידה אותי. לו ידע לאיזה מהירות אני מגיעה עם האופנוע שלי.
"יש לי מספיק קשרים במשטרה, ואיש לא יעז לגעת בי," הוא צוחק.
"אם כך אני רגועה," אני עונה. אני מביטה על המעטפה שבידי, זאת שהשאירה אחרי סולנה, אבל מחליטה לקרוא אותה בטיסה.
השעה שמונה בערב.
טיסת אמריקן איירליין ממריאה בשעה תשע בדיוק, מה שאומר שיש לי חצי שעה עד לעליה למטוס.
דניאל כבר מחכה לי ליד הדלפק של חברת התעופה. היא נושמת לרווחה כשהיא רואה אותי. "מה חשבת שלא אגיע?" אני מגחכת.
"מה פתאום?" היא מעמידה פנים שהמחשבה הזאת כלל לא עברה לה בראש.
"קניתי לנו כריכים, את הקפה נקנה ליד שער היציאה," היא מציעה.
אני שמחה שבחרתי לנסוע איתה. יש לה תכונה נהדרת, היא מתייחסת בקלילות לחיים, למרות החיים הקשים שהיא עברה. היא מאפשרת לי לנשום. אני לא זוכרת מתי הייתי כל כך נינוחה.
אנחנו קונות קפה וממתינות בשער היציאה להמראה.
פניהן הרציניות של הדיילות מספרות שמשהו לא טוב קורה. גם הטייסים מצטרפים, והם מחליפים ביניהם דברים בקול שקט, כך שאין לנו מושג מה עומד לקרות.
הטייס ניגש לצד ונעמד ליד החלון הגדול המשקיף על חניית המטוסים,ומדבר בטלפון.
ואז נשמעת ההודעה בכריזה. "בשל תנאי מזג האוויר הקשים במסלול שנקבע לטיסה הישירה ללוס אנג'לס, אנחנו נאלצים לסטות מהמסלול. נמל התעופה בו ינחת המטוס חניית ביניים, יקבע בהתאם לתנאי מזג האוויר. אנחנו מקווים שיחול שיפור ובכל זאת יתאפשר לנו להמשיך במסלול שנקבע מראש," אומרת הדיילת הראשית.
'אז אנחנו בחסדי שמים' אני ממלמלת.
"את חושבת?" שואל אותי הטייס שמפתיע אותי ומתיישב לידי.
"אני חושבת שיש דברים שנקבעו למעלה, ואין לנו אפשרות אלא לקבל אותם," אני אומרת.
הוא מחייך. "אז אני יכול לסמוך עלייך שתתפללי עבורנו במשך הטיסה?"
"אם אתה מחפש את השרשרת עם הצלב עליי, לא תמצא אותה. אבל אני כן מאמינה שמה שצריך לקרות יקרה," אני עונה לו. כמובן שאני לא משתפת אותו בתוכנית נרקמת במוחי.
"אני מאמץ את המשפט שלך. אני מבטיח לך שאין לי רצון לסכן את הנוסעים שלי, גם לא את עצמי," הוא אומר, "שתהיה לנו טיסה נעימה."
כעבור דקות ספורות נשמעת הקריאה לעלות למטוס. בדרך כלל הדיילת היא שמפנה את הנוסע למושב שלו, אבל הטייס מקדים אותה, לוקח ממני את הכרטיס. "מחלקה ראשונה," הוא אומר בהערכה, ומצביע לעבר הכיסא שלי.
"תודה," אני אומרת, "שתהיה לנו טיסה נעימה." הוא מחייך אליי, והדיילות מסתכלות עליו. אין ספק שהן ראו שהוא מדבר איתי קודם, והן תוהות האם אנחנו מכירים.
אני מתיישבת במקומי. דניאל מבקשת להחליף איתי, היא מעדיפה לשבת במעבר. "את חושבת שזה בטוח שנטוס?" היא שואלת ופניה חיוורות.
"הטייס לא היה מסכן את הנוסעים. אל תשכחי שהוא מסכן גם את עצמו," אני אומרת. דווקא המשפט האחרון מרגיע אותה.
אנחנו יוצאים לדרך וכעבור כמה דקות הדיילת ניגשת ומניחה לפנינו גוסות שמפניה. "ניק," היא אומרת בהדגשה את שמו, "ביקש לכבד אתכן בשמפניה."
"תודי לניק בשמנו, זה מאד נחמד מצידו," אני מבקשת, אבל המחשבות שלי כבר במקום אחר.
אני תוהה אם ניק נשלח על ידי חבריי ליחידה לשמור עליי. הרי בעולם של הסמויים הכל יתכן. כמובן שאני לא משתפת את דניאל במחשבות שלי. זה מזכיר לי שעדיין לא קראתי את המכתב שכתבה סולנה.
אני מציצה על דניאל. רק לאחר שאני מוודאת שהיא בעולם שלה, עם אוזניות על אוזניה, והיא צופה בסדרה במסך לפניה, אני מוציאה את המעטפה, ומתחילה לקרוא.
יקרה שלי,
מעולם לא אמרתי לך כמה אני מעריצה אותך, בעיני את מלאכית.
אני לא באמת יודעת הרבה על מה שעברת, אבל העובדה שאת עומדת יציבה על שתי רגלייך, רק מראה מי את.
מאז שהכרנו אני נלחמת בקינאתי בך. כל כך הייתי רוצה להיות כמוך, אחת שלא מוכרת את עצמה בשביל שום כסף שבעולם.
את כבר יודעת שאני אחת מוכנה לעשות הכל, גם אם זה אומר לבגוד ביקרים לי.
אמרת לי שאני חופשיה לעשות כרצוני, ואילו את שהיית כבולה, התחלת לחיות את העתיד שלך למרות שידעת שהוא עדיין רחוק.
ניסיתי להרוס לך את הקשר עם ברנדון, אבל ראיתי שלמרות המילים שאמרתי לו עלייך, העיניים שלו הראו שנכשלתי.
היום כשהבטתי על עצמי מראה, ידעתי שהלב שלי שחור, ושום דבר לא יוכל לתקן אותו.
מכל האנשים שבעולם, את היחידה שהושטת לי יד למרות שידעת את האמת.
נתתי הוראה לפקד מקסימיליאן שאת כל הכסף שמגיע לי מהיחידה יעביר אלייך. הכספים האלה הוקפאו בגלל שהיחידה גילתה את מה שעשיתי.
אני מבקשת ממך סליחה ומחילה חברתי היחידה.
שלך, סולנה.
00:00
אני ממהרת לקפל את המכתב, ומטמינה אותו עמוק בתיק. המילים האלה הן הדבר האחרון שציפיתי לקרוא. העובדה שנכתבו דקות ספורות לפני שהיא סיימה את חייה במו ידיה, גורמות לי לצרמרמורת בכל הגוף.
אני נושמת עמוק. אני מודה שלא היה לי מושג שהיא קנאה בי. דווקא בי, שסיפור חיי כל כך קשה לעומת שלה. ובכל זאת יש משהו אחד שנשאר איתי מכל מהכתב הזה, אלה המילים שאמרה על ברנדון. ראיתי שלמרות המילים שאמרתי לו עלייך, העיניים שלו הראו שנכשלתי.
הגעגוע אליו תוקף אותי בעוצמה, ואני ממהרת להדחיק אותו. אסור לי להישבר כעת.
"אני מבקש שלא תבוא יותר," אני אומר למקס.
לפני דקות אחדות יצא הרופא ובישר לי שהסרטן במצב מתקדם, וכי הרופאים נחושים בדעתם להלחם על חיי. אני מבין שבן השורות נאמר, שאני עלול להפסיד אותם.
הדבר האחרון שאני צריך כעת זה שהלב שלי יתאהב באישה, שלא אוכל להיות איתה. אני יודע שזה רק יחליש אותי, ובסופו של דבר אם אפסיד במלחמה, אשאיר אותה שבורה.
אני מתקשר לטסה. "אין לי דרך קלה לומר לך זאת, יש לי סרטן, אני עומד למות," אני שומע את טסה נחנקת מעבר לקו.
"איפה אתה מאושפז?" היא שואלת.
"בבית החולים הר סיני, במחלקה האונקולוגית," אני עונה לה, נטול כוחות, ועוצם את עיניי.
כשאני פוקח אותן, כבר חושך בחוץ. אני רואה את טסה יושבת לידי. "שמעתי שאתה מסרב לטיפול," היא אומרת בטון קשה.
"את מבינה שלא נותר לי זמן רב? אני לא רוצה לבזבז אותו בטיפולים כואבים. אני מעדיף שיתנו לי למות בשקט.
רציתי לבקש ממך משהו, אני לא רוצה שתמסרו מידע עליי לאישה בשם מריה," אני אומר את מה שיושב לי על הלב.
"ראשית אני ממש לא בטוחה שלא תצא מזה. לגבי מריה, זאת הפעם הראשונה שאתה מזכיר אותה, כנראה שהיא מספיק חשובה לך, תלחם בשבילה," מבקשת טסה בטון מרוכך.
"אם אמות, אשבור לה את הלב," אני עונה.
"אז תדאג שלא תמות," עונה טסה, "ואם יקרה לך משהו והיא תשמע, לא ישבר לה הלב?"
אני רוצה לענות לה, כשהטלפון לידי מצלצל. אין זהוי על הצג, ואני מחליט לא לענות. אלא שהטלפון צלצל שוב ושוב. אני חושב שאני יודע מי מעבר לקו ומחליט לסיים איתה את העניין.
"אני צריכה אותך כעת חזק. אני מבקשת שתתחיל לקבל טיפול, אני לא מוכנה לוותר עליך," אני שומע את קולה של מריה.
"תני לי סיבה אחת טובה," אני יורה לעברה.
"אני לא אוכל לנשום, אם יקרה לך משהו," היא עונה ומנתקת.
