"מה אני אמור לעשות?" אני שואל את הגננת שמודיעה לי שעליי לקחת את סופי מוקדם מהרגיל. אני לא מרוכז, ולא מקשיב לסיבה שבגללה עליי לבוא לקחת אותה היום בשעה אחת וחצי. "בכל יום אחר זאת לא הייתה בעיה, אבל את יודעת שאני מאמן היום אחר הצהריים, הרי לשם כך ביקשתי להשאיר אותה עד שש בגן." ברור לי שהגננת לא יכולה לעזור, ואני סתם משחרר את התסכול שלי.
את שיחת הטלפון הזאת אני מקבל כשאני יושב בישיבה עם לקוח בבית הקפה אצל בן במגדל הנהר.
"אם תביא אותה למכון, אני אשמור עליה," אני מסיט מבטי לעבר הקול, ורואה את אמו של ריף. 'זה בדיוק מה שחסר לי, שהיא תטפל לי בילדה.
"את תמיד מקשיבה לשיחות של אחרים?" אני נוהם לעברה.
"לא תמיד, רק כשהם יושבים בשולחן סמוך אליי, ומדברים בקול רם. אני יודעת מה זה להיות חד הורית," היא אומרת וקמה. "בואי אלכסיס, נחזור לעבודה."
אני עוקב במבטי אחריה. היא לובשת אוברול צמוד שמדגיש את מתאר גופה. אין ספק שהיא יודעת להתלבש. אני רואה את ליאה רוטשילד ניגשת אליה והן מתחבקות.
"היא דוגמנית?" שואל אותי ולדימיר שלא מסיר עיני ממנה.
"מאיפה לי לדעת? אני לא סובלת נשים בעלות שיער אדום. יש בהן משהו שמעורר בי רגשות של סלידה," אני אומר.
"אני כבר באה אלייך," אני שומע אותה אומרת לליאה.
"אני במקומך הייתי לוקח את ההצעה שלה בשתיים ידיים," הוא אומר, ולוקח לי זמן להבין על מה הוא מדבר.
"עוד אחת שמחפשת את הדרך אליי," אני אומר באדישות.
"אני לא בטוח שאתה צודק," הוא אומר לי.
אני מושך בכתפיי. "בוא נחזור לנושא שיחתנו," אני אומר, ומתחיל לדבר על הנתונים של הדוח המונח לפניי.
השיחה הזאת נשכחת ממני, גם כשאני ניגש לקחת את סופי מהגן בלית ברירה. אני נוסע איתה למכון, ושואל את המזכירה אם היא יכולה לשמור על סופי.
"אני מצטערת המאמן וושינגטון," אני מסיימת לעבוד עוד חצי שעה, ועליי למהר לשיעור באוניברסיטה.
אני מבין שאין לי ברירה אלא להכניס את סופי לשיעור איתי. 'לפחות זאת כיתה של מתחילים, כך שהיא לא תראה אותם ממש נלחמים,' אני חושב לעצמי.
מה שחששתי ממנו קורה, והאמהות מתגודדות סביב סופי שמרגישה לא בנוח. אני נזכר בהצעה של אימו של ריף, ותוהה האם גם היא תראה את פרצופה האמיתי, אבל היא לא נמצאת כאן.
אני מתפלא לראות שריף כאן, והוא יושב ומדבר עם רון. 'אז היא החליטה לא להגיע,' אני חושב בליבי.
אני מתכופף להרים את רשימת השמות. ריף ניגש אליי. "אני יכול לצאת רגע?" הוא שואל משהו.
"שכחתי לקחת משהו מאימי," הוא אומר.
"היכן היא?" אני שואל.
"היא יושבת בחדר ההמתנה, שם אף אחד לא …" הוא משתתק.
מאד לא נוח לי שסופי בכיתה, אבל אין לי כוונה לבקש ממנה עזרה.
בסופו של דבר השיעור עובר בסדר, וסופי עסוקה בחוברת צביעה שהבאתי לה.
כשאני יוצא מהאולם אני רואה את האימהות מסתכלות לעבר ההמתנה ולועגות לאימו של ריף. היא יושבת כשאוזניות לראשה, עיניה עצומות, ועושה תנועות באוויר. מידי פעם היא עושה הפסקה וכותבת משהו במחשב.
"היא נראית לא מאוזנת," אומרת אחת האמהות.
"היא רוקדת כל כך יפה," אומרת לי סופי. אני חושבת לעצמי איזה דמיון יש לילדים, כזה שגרם לסופי לראות בתנועות שלה ריקוד.
אנחנו חוזרים הביתה, ואני ניגש לחמם לסופי אוכל. בזמן שהאוכל מתחמם אני פותח את תיק האוכל שלה, ומרוקן אותו מתוכנו. "אכלת מאד יפה היום," אני אומר לה, "האוכל שהכנתי לך היה טעים?"
"סנטו אמר לי שכייף לי שאבא שלי מכין לי אוכל טעים. חבל שאימא שלו לא. אני ברת מזל שאתה אבא שלי," היא אומרת ומקיפה אותי בזרועותיה הקטנות.
אני מתפעל מהשפה העשירה שלה. "אני בר מזל, שאת הבת שלי," אני אומר לה.
אני עומד לסגור את התיק כשאני מבחין בפתק. אני מוציא אותו. זאת הזמנה ליום פתוח בסטודיו לריקוד דרך הריקוד.
"סופי מי נתן לך את ההזמנה לסטודיו לריקוד?" אני שואל. אני לא אוהב שמניחים בתיבת הדואר שלי דפי פרסומות. אבל לשים בתיק בגן, זה כבר עובר כל גבול.
"אימא של מלודי הכניסה לי אותו לתיק, אחרי שהיא שאלה אם אני רוצה להצטרף לחוג של מלודי," אומרת סופי, "פליז דאדי, אני רוצה ללמוד לרקוד."
אני קורא בעיון את הדף, ורואה שהשיעור הוא בחינם. בסוף מצויינת כתובת האתר. אני גולש לאתר וקורא את דף הנחיתה שלו.
ברוכים הבאים לדרך הריקוד.
אנחנו פותחים את השנה
עם צוות מורות חדש
והנהלה חדשה.
אנחנו מאמינות שאיכות עדיפה על כמות,
ולכן הסטודיו בנוי מכיתות קטנות
המאפשרות למורות לתת יחס אישי
לכל אחת ואחת.
החלום שלנו,
כרקדניות לשעבר בבלט המלכותי של ניו יורק,
להטביע את אהבת הריקוד,
ללמד את שפתו,
כך שהוא יהיה חלק מחייכם
לנצח.
ביום ראשון הקרוב
נערוך שיעור היכרות
של כל סוגי הריקוד הנלמדים בסטודיו.
השיעור הוא ללא תשלום.
נשמח לראותכם,
צוות המורות
דרך הריקוד
אני מדלג על הדף בו מוצגות המורות, ונכנס לראות את המחירים.
בהתחשב בעובדה שהכיתות קטנות, אני מופתע לראות שהמחירים בהחלט סבירים. זה בהחלט מוצא חן בעיניי.
״נלך ביום ראשון לסטודיו לריקוד,״ אני משתף את סופי, ״יש להם שיעור לדוגמה, ותוכלי לראות מה לומדים שם. אם תאהבי את השיעור, ארשום אותך.״
״תודה דאדי. אתה האבא הכי טוב בעולם," אומרת סופי ומחבקת אותי חזק.
"אימא של מלודי קנתה לה נעלי ובגד בלט. גם אתה תקנה לי?"
"אם תחליטי שאת אוהבת את השיעור, אני אקנה לך מה שאת רוצה," אני עונה לה.
יום ראשון
סשה ומאיה כבר מחכות לי נרגשות בסטודיו. הן לובשות את בגדי הבלרינה שלהן, והזכרונות מציפים אותי.
"התלבטתי מה ללבוש," אני משתפת אותן, "כיוון שאני מלמדת סגנונות שונים חשבתי שיהיה הכי נכון ללבוש בגד גוף ומעליו שמלה."
הדבר היחיד שמסגיר את היותי רקדנית, הוא האופן בו אספתי את השיער, וכיסיתי אותו ברשת. לקח לי זמן לסדר אותו. רק עכשיו אני קולטת כמה הוא התארך.
בן הקדים לבוא, וערך באולם הכניסה את השולחנות עליהם יניח אחרי השיעור את הכיבוד.
לריסה, שמלווה את השיעור בנגינה על הפסנתר, כבר יושבת לידו וממתינה לאות. ואז אני מבחינה בבריטני שממנה רכשתי את הסטודיו. 'מה היא עושה כאן? היא אמרה לי שהיא לא יכולה לסבול את המקום הזה.'
אין ספק שהיא רואה כמה השקעתי בו. הקירות נצבעו מחדש, ותמונות שלנו מימי האקדמיה מפארות אותם. גם הריהוט כולו חדש, אחר שהתברר לי שהתמונות שהיא שלחה לי, אינן תואמות את המציאות, וכי היא החליפה את הריהוט בריהוט משומש.
אני מתעלמת מהמבטים שלה, ומברכת אותה לשלום.
"מישהי לא מרוצה," לוחשת לי סשה.
"אין לי ספק שהתגובה עוד תגיע, בעיקר כשהיא תראה שהאולם מלא עד אפס מקום," אני אומרת, "המבט שלה מסגיר מה עובר לה בראש כעת."
"אין ספק שהאווירה שונה לגמרי ממה שהיה פה בשנה שעברה. לא פלא שהמורות נטשו את המקום. אני מסכימה איתך, אני מרגישה את הפיצוץ באוויר,"אומרת מאיה.
"אין לך מה לחשוש. עורך הדין פעל לפי ההנחיות שלי. היא יכולה לבוא בדרישות כמה שהיא רוצה. אם היא תנסה לפעול נגדי, זה רק יפעל לרעתה, שכן יש לי הוכחה שהיא הפרה לא מעט מסעיפי החוזה. יש לי תמונות של המקום לפני, וביום בו קיבלנו את המפתחות ממנה."
"אנחנו צריכות לדבר," היא אומרת.
"לא כעת," אני אומרת לה.
"את חייבת לי כסף," היא יורה מיד בקול רם.
"באמת? הרי לא היית נותנת לי את המפתחות לפני ששילמתי את הסכום שסוכם במלואו," אני עונה לה, מוציאה את הטלפון הנייד שלי ומראה לה את חתימתה על ההסכם.
"אני חוזרת בי מהמכירה," היא אומרת, "זה הסטודיו שלי!"
"אם את רוצה, נדבר אחרי השעור לדוגמה," אני אומרת לה קצרות, ומסמנת למורות להכנס לאולם.
"אני לא מרשה לכן להתחיל," היא יורה לעברן.
"אני מבקשת ממך לצאת. המקום הזה כבר לא שלך. אני מציעה לך שלא תתחילי איתי, כיוון שיש בידי הוכחות שאת הפרת את ההסכם, ואת זו שחייבת לי כסף," אני אומרת.
"את חולמת," היא עונה לי בלעג.
אני מסמנת לאיש האבטחה שיוציא אותה מכאן. הוא ניגש אליה במבט מאיים, ולוחש משהו לאוזנה. "אל תגע בי, אני אתבע אותך!" היא צורחת.
אני שמחה שהדלתות עדיין סגורות, ואיש לא עד להצגה שלה. אמנם היא מנסה לפזר את שקריה, אבל האמהות והבנות כבר ממהרות להיכנס למקום, ומתעלמות ממנה. מסתבר שלא כולן נרשמו, ואנחנו נאלצים להוסיף ספסלים נוספים.
הטלפון הנייד בכיסי מצלצל, ואני רואה את שמו של עורך הדין ארן רוטשילד על הצג. "אני יודע שאת עומדת להתחיל את השיעור לדוגמה. את בטח כבר מבינה שקיבלתי טלפון מעורכת הדין הנכבדה של בריטני, שהחליטה שהיא רוצה לבטל את הסכם הרכישה.
כמובן הבהרתי לה שהעסקה הושלמה, ואין לה אפשרות להתחרט. לא רק, אלא אמרתי לה שחלו הפרות חמורות מצידה של מרשתה לגבי ההסכם שחתמה, ואני שוקל לתבוע אותה. אני יודע שאת לא מוטרדת מהעניין, אבל מצאתי לנכון ליידע אותך."
"אני מודה לך. כפי שאמרת לא דאגתי, אבל יותר נעים לדעת שהעניין טופל," אני אומרת.
בדיוק כשאני מסיימת את השיחה, סשה ניגשת להודיע לי שכולם כבר יושבים במקומם.
"שלום לכל האורחים," אני שומעת את קולה של מאיה שמציצה לראות אם אני מגיעה. "אני רוצה שתכירו את מיס לילי, שתספר לכם על בית הספר לריקוד שלנו."
אני נכנסת לאולם. מאיה קדה קידה בפניי, ואני מחזירה לה בקידה. אחר כך אני מסתובבת לקהל וקדה בפניהם.
"בעולם הריקוד זאת הדרך לומר תודה. אני מודה לכולכם שבאתם לשיעור לדוגמה שלנו. אני זוכרת את היום שהתחלתי לרקוד. אימי הביאה אותי לאקדמיה המלכותית לבלט, ולא היה לי מושג שבעצם באתי למבחן. לשמחתי מיס פוטרובה חשבה שיש לי פוטנציאל להיות רקדנית, והזמינה אותי להצטרף לאקדמיה.
הריקוד הוא כמו רכיבה על אופניים. הגוף שלנו זוכר איך לרכב על אופניים, גם אם עברו שנים מאז התנסנו בכך לאחרונה. כך גם הריקוד. הוא משהו שנחרט בתנאי הזיכרון של הגוף.
ריקוד הוא לא רק בלט קלאסי. יש מגוון של סגנונות, ואני מזמינה כל אחת מכן להתנסות בהן, ולמצוא מה הכי נכון עבורה. אמנם בית הספר פותח רק כעת את שעריו, אבל יש לנו כבר קבוצות שהחלו להתאמן עוד לפני, והם יציגו בפניכם את נושאי הלימוד בבית הספר שלנו.
הגוף שלנו הוא כמו מכונית. כאשר קר מאד בחוץ, יש לחמם מעט את המנוע לפני שמתחילים לנסוע," אני אומרת, והרקדניות מסתדרות לפני בשורה.
"אני מתנצלת שאני עומדת עם הגב אליכם," אני אומרת לקהל, פושטת מעליי את השמלה, ועומדת מול הכיתה רק עם בגד הגוף שלי, מה שגורם לגל של התלחששויות.
אני מחייכת לעצמי כשאני נזכרת בלול התרנגולות בכיתה של ריף. אני מפנה מבט מהיר לאחור ונדהמת לראות את האמהות של מייקי ורון, ועוד כמה מהחוג, יושבות על הספסל, כשבנותיהן יושבות על הרצפה לפניהן.
'זה מה שהיה חסר לי,' עוברת בי המחשבה, אבל אני יודעת שאני חייבת להתעלם.
השיעור לדוגמה מעורר מחיאות כפיים נרגשות כל פעם שאחת הכיתות מסיימת להציג את הריקוד.
אלכסיס שלקחה על עצמה לנהל את ההרשמה, ניגשת אליי ולוחשת לי שכמות הנרשמות היא מעל ומעבר למצופה. "אני מבקשת שתסגרי כל רשימה אחרי ארבע עשרה בנות. כבר אמרתי שאני מבקשת איכות לא כמות. אם יש צורך נפתח כמה כיתות באותו נושא."
השיעור מסתיים. "מידי פעם כשאנחנו מסיימות את השיעור, אנחנו מאפשרות עשר דקות של ריקוד לצלילי שיר מוכר," אני אומרת לבנות הקטנות שצופות בנו, "אני מזמינה אתכן לרקוד איתנו.לריקוד הזה אין חוקים, וכל אחת יכולה לרקוד כרצונה. אתן מוזמנות להזמין גם את ההרים לרקוד איתכן.
אני רוצה לומר משהו להורים. אנחנו מלמדים כוריאוגרפיות של שירים עכשווים, אבל אני מסירה מהן את האופי המיני שמופיע לא פעם בהם. ישנן תנועות שאני לא מלמדת, ולכן אם תראו את הבנות שלכן רוקדות אחרת ממה שמופיע ברשתות החברתיות, תבינו מדוע. לריסה את מוזמנת להתחיל לנגן."
אני ניגשת לקחת את שמלה, לובשת אותה בזריזות ויוצאת מאולם החזרות הגדול.
אני מרגישה יד נוגעת בי ומסתובבת מייד. אימו של מייקי מסתכלת עליי נבוכה. "מיס לילי, רשמתי את הבת שלי לבית הספר שלכם. רציתי לוודא שאת תלמדי אותה. היא מאד התלהבה מהשיעור שלך."
"אין לי כיתות קבועות. אני לא מורה מן המניין," אני עונה לה.
"אבל התמונות שלך מופיעות על הקירות לאורך המסדרון," היא מתפלאת.
"שלי, ושל שאר המורות שלמדו איתי באקדמיה המלכותית. הריקוד הוא לא העיסוק העיקרי שלי, ואני עוסקת יותר בניהול המקום. כשמתאפשר לי אני מעבירה שיעורים, אבל אני לא יכולה להתחייב לזמן קבוע," אני עונה.
"את מעבירה שיעורים פרטיים?" היא מנסה להבין, "כי אם זה עניין של כסף…"
"אם תכנסי לאתר שלנו תראי שהדגש שלנו הוא על האיכות, ולא הכמות. מה שאומר שחשוב לנו שכל ילדה תקבל יחס אישי. אין צורך לשלם עבור כך מחיר מיוחד.
אם את רוצה, אני אעקוב אישית אחרי הבת שלך, ואם אחשוב שהיא זקוקה לתרגול נוסף, אני מבטיחה לך שאדאג שהיא תקבל אותו. אם אוכל, אעשה זאת בעצמי."
"תודה מיס לילי," היא אומרת, "אני מעריכה זאת מאד."
"היא לא היחידה שביקשה ללמוד רק אצלך," אומרת אלכסיס, "כאילו שהכשרון שלך ידבק בילדה אם תלמדי אותה."
"שלום מיס לילי," אומרת לי ילדה יפיפיה, "אני סופי. ראיתי אותך רוקדת עם הידיים במכון."
"על מה את מדברת מתוקה?" אני שואלת.
"היית במכון לאומנויות הלחימה, והקשבת למוסיקה עם האוזניות שלך, והידיים שלך רקדו," היא מסבירה לי.
כיוון שאני רואה כאן קבוצה של אמהות של הבנים מהקבוצה של ריף, אין לי מושג מי הילדה.
"אני חושבת שאני יודעת על מה את מדברת. אני נכנסת לפלייליסט של השירים שלי ומעלה את השיר Don Omar – Danza Kuduro
השיר מתנגן על המסכים הגדולים, וגורם לרקדניות לצאת מהאולם ולהתחיל לרקוד. אני מדגימה לסופי את התנועות, והיא חוזרת אחריי.
הרקדניות שלי כבר מכירות את צעדי הריקוד ומצטרפות אלי בריקוד סוער תוך שהן שרות את המילים של השיר.
"ואני חשבתי שהיא לא שפויה, כשראיתי אותה עושה את התנועות במכון לאומנויות לחימה," אומרת אחת האמהות.
"את נהנית סופי?" אני שומעת קול מוכר מאחוריי.
"מאד," היא עונה לו, "אני רוצה שתרשום אותי דאדי."
אני מתעלמת ממנו וממשיכה לרקוד. זה היום שלי, ואני לא מתכוונת לתת לאיש לקלקל לי אותו.
