אני מותש, לא בגלל שאני עייף פיזית, אלא מרוב מחשבות. "קח אותי הביתה," אני מבקש מזאקרי, "זה היה שבוע מאד עמוס. אני חושב שאשאר מחר בבית לנוח. אני לא צופה בעיות מיוחדות מחר." זאקרי מסתכל עליי במבט שמראה לי שהוא לא כל כך מאמין לי.
"אתה לא חושב שהמזגנים היום קיררו את המשרד יתר על המידה? אני מתחיל להרגיש את הגרון, ובכלל כל הגוף רומז לי שיכול להיות שאני בדרך להיות חולה," אני אומר ונוגע במצחי.
"עונת המעבר תמיד מביאה איתה התקררויות. היה בהחלט קר מהרגיל, ואפילו פניתי לאיש האחזקה שאמר שאין לו אפשרות לשלוט במידת הקור בכל קומה," הוא מאשר את דבריי, למרות שמה שאמרתי היה סתם פטפוט, כדי להסיט אותו מהמחשבה שיש לזה קשר למה שקרה במועדון.
"עשיתי טעות שבאתי היום רק עם חולצה בלי הז'קט," אני מסיים לרקום את הסיפור שלי, רק שיניח לי.
היציאות התכופות איתו למועדון מתחילות להעיק עליי. ברור לי שהוא זקוק לנוכחותי לידו, כיוון שהוא יודע שאני ממגנט אליי נשים . הוא לא מבין שמה שגורם להן להימשך אליי, זאת החזות העשירה שאני מקרין. דווקא היום כשהתלבשתי פשוט, הרגשתי הרבה יותר בנוח עם עצמי.
"אתה רוצה שאשאיר לך את הרכב?" שואל זאקרי.
"אין צורך," אני אומר לו, הרי יש לי רכב נוסף שחונה במוסך בביתי.
אני מחכה שהוא יצא חזרה לכביש, סוגר את השער, ונועל את הכניסה. רק אז אני מטפס במדרגות לדלת הכניסה של ביתי, ופותח אותה. מערכת האזעקה מתריעה על פתיחת הדלת, ואני ממהר לנטרל אותה, רגע לפני שאני שוב טוען אותה. אני מעיף מבט למסך הצמוד אליה. 'איך לא חשבתי על זה עד עכשיו?'
אני נכנס לאפליקציה שמצלמת את הבית סביב לשעון וחוזר לתאריך שמריה הייתה כאן. היא נראית בברור כשהיא גולשת עם האופנוע שלה לכיוון דלת הכניסה של הבית. כמובן שמי שלא יודע מי היא לא יוכל לזהות אותה, שכן פניה מכוסות עם הקסדה שמגנה היטב על ראשה. אני מצליח לראות את הכיתוב על לוחית הזיהוי שלה.
אני מתקשר למלקולם שלמד איתי בכיתה, והיום משמש בתפקיד בכיר במשטרה.
"היי מל, זוכר שאמרת לי פעם שאם אצטרך משהו שאפנה אליך?" אני שואל אותו ישירות.
*
את מלקולם שטרן היכרתי בכיתה השניה או השלישית. הוא היה ילד חלש ורזה מאד, שפחד מהצל של עצמו, כיוון שהילדים צחקו עליו שהוא רזה כמו עפרון. לא היה להם מושג מאיזה בית מתעלל הוא בא.
למרבה המזל אימו עזבה את אביו, וזכתה בגבר מדהים שנשא אותה על כפיים, ואימץ את מלקולם כבן.
למרות שבאתי מבית מאד עשיר, ידעתי איך ההרגשה שאבא בבית לא מתפקד כפי שמצופה ממנו, ואולי זאת הסיבה שאימצתי אותו.
מרגע שהוא התחיל להסתובב איתי, איש לא הציק לו יותר.
כשנפרדנו עם סיום התיכון הוא אמר לי שהוא מי שהוא תודות לי. "תמיד היית שם בשבילי, אם תצטרך אי פעם משהו, אל תהסס לבקש ממני ואגיע מיד."
*
"אני מבקש שתאמר לי מה אתה יודע על בעל האופנוע שלוחית הזיהוי שלו…" אני מקריא לו את המספר.
"אתה יודע שאעשה הכל למענך, אבל מה שקשור לבעלת האופנוע, וברור לי שאתה יודע שזאת אישה, אני מנוע מלמסור לך פרטים," הוא נאנח בקול.
"אני מבין אותך. אני לא רוצה לסבך אותך, ולגרום לך לעשות מה שנאסר עליך," אני אומר לו, "רק תענה לי אם יש לה עבר פלילי." לפחות את זה אני מקווה לשמוע ממנו.
"היא היהלום שבכתר. אישה עם לב מדהים," הוא אומר ומשתתק. אני מחכה שיאמר עוד משהו עליה. לאחר שתיקה לא קצרה הוא שוב נאנח. "מי שיזכה בה, יהיה מאושר כל חייו."
אני מודה לו, ומבין שאמנם אני יודע כעת שהיא לא פושעת, אבל המילים המעטות שאמר עליה, גורמות לי לדעת עליה הרבה יותר.
'לפחות אתה יודע שאין לה קשר למותה של סולנה.' מה קרה ביניהן, ומדוע סולנה רצתה לגרום לה לקנא בה, ולחילופין לי להאמין שמריה רק רוצה לנצל אותי, על זה אין לי תשובה.
אני מתקשר לאחותי טסה, תמיד יש לה רעיונות יצירתיים. נראה מי היא תאמר . השאלה מה אני אומר לה?
"בוא נפגש בביתה קפה הוורד הכחול," היא מציעה.
"משהו עובר עליך בן, אתה מרגיש טוב?" היא שואלת בדאגה מייד כשאני מגיע.
"אני קצת עייף," אני אומר.
"זאת לא עייפות. אתה חיוור," היא אומרת לי.
"היה לי עומס גדול בעבודה השבוע," אני אומר לה.
אנחנו מזמינים קפה, וכריכים. אני מתחיל לשתות, אבל מרגיש בחילה איומה. אני מרים את ראשי לעברה של טסה, ומרגיש שאני עומד להתעלף.
"משהו עובר עליי," אני מספיק לומר, ומרגיש סחרחורת איומה. אני מנסה להבין מה קורה איתי, אבל לא מצליח להתרכז בכלום.
קולות של סירנות כוחות ההצלה מכים בראשי כפטישים, ואני מרגיש ידיים אוחזות בי ומשכיבות אותי על משטח קר.
'איפה אני?' אני ממלמל, כשאורות חזקים מסנוורים את עיניי., אני מאבד את ההכרה.
אין לי מושג כמה זמן ישנתי. כשאני מתעורר אני שומע קול של מוניטורים מסביב. אני נלחם לפקוח את עיניי ומתקשה.
שעה ארוכה אני נלחם, עד שאני מצליח לפקוח אותן מעט. אני מרגיש יד חמה אוחזת בידי. 'מריה?' אני ממלמל.
"סוף סוף אתה מתעורר," היא אומרת ומרימה את ראשה אותו הניחה על המזרון של המיטה עליה אני שוכב.
"את פה," אני אומר לה.
"אתה צריך למצוא דרכים טובות יותר להיפגש איתי," היא עונה לי.
"מה עובר עליי?" אני שואל.
"הרופא יספר לך. הוא יודע טוב ממני," היא עונה. ברור לי היא מתחמקת.
"העיניים שלך אדומות," אני מציין, ופחד מתגנב לליבי. "מה יש לי, אני עומד למות?"
"אם לא ידעת, כל אחד מאיתנו ימות בסוף. אחרת לא יהיה מספיק מקום לאנשים על פני כדור הארץ. אז התשובה היא כן, רק שאני לא יודעת מתי זה יקרה. גם לא מתי אני אסיים את חיי."
"יש משהו שאת כן יכולה לומר לי בקשר אליי?" אני שואל.
"בוא נאמר שאם תכננת לצאת היום למועדון, זה לא יקרה. אתה נשאר כאן," היא עונה, ואני רואה את עיניה מתמלאות דמעות.
"למה את בוכה? חשבתי שתשמחי שהתעוררתי," אני מנסה לדבר בקלילות.
"אני חייבת לעזוב, ואני לא יכולה להשאיר אותך פה, כשאני עוד לא יודעת…" היא מפסיקה לדבר.
"או שתדברי, או שתלכי מכאן," אני אומר לה.
"איזה חיים ארורים," היא אומרת וקמה ללכת, "רק שתדע שאתה הגבר היחיד בעולם שנגע לי בלב. אני מאחלת לך שתבריא מהר."
היא עוזבת את החדר, ומשאירה אותי המום. אני בוהה בתקרה שעה ארוכה. אני רוצה לקום, אבל הגוף שלי לא נשמע לי.
"אני עומד למות?" אני יורה לעבר הרופא מייד עם היכנסו.
"אנחנו צריכים לדבר מר פיליפס," היא עונה לי ואני מרגיש שאני לא נושם, ושוב מאבד את ההכרה.
דווקא עכשיו הוא היה צריך לחלות.
אני נקרעת בין הרצון להיות איתו, לבין הצורך שלי להמשיך במשימה.
ברור לי מה אני אמורה לעשות, אבל הלב שלי מושך אותי אליו. הוא צודק, אם אני לא יכולה לומר לו מה עובר עליו, אני חייבת לעזוב.
אני יוצאת במהירות מבית החולים. אם לא אאיץ את הליכתי, לא אהיה מסוגלת לעזוב אותו.
אני לא אדם מאמין, ובכל זאת אני חומקת לתוך הכנסייה שנמצאת בסמוך לבית החולים, כורעת על ברכיי, ומתפללת לכל מי שרק שומע אותי שיציל את חייו.
אני מתקשרת לפקד מקסימיליאן. "תבטיח לי שתשמור עליו, שתדאג לטיפול הטוב ביותר עבורו," אני אומרת ומנתקת, ולא נותנת לו שהות לשאול שאלות. ברור לי שהוא מבין על מי אני מדברת. גם כי מעולם לא ביקשתי ממני שיעשה משהו עבורי, וגם כי מעולם לא נקשר שמי לאף גבר.
אני מגיעה לבית המעצר, משחררת את אחי, ולוקחת אותו לבית קפה הסמוך. "אני יכולה להבין מה אתה רוצה ממני?"
"נשבע לך שאני מבין שכל מה שהאכילו אותי כל השנים בקשר עלייך, היה שקר. תגידי לי לי מה את מכוונת לעשות?" הוא שואל.
אני מניחה את ידי באגביות על זרועו. אני מרגישה את הדופק שלו פועם בקצב רגיל. "למה אתה חושב שאני בכלל רוצה לעשות משהו בקשר לדבר שקרה לפני עשור?" אני מביטה עליו בפליאה.
הדופק שלו נשאר יציב. אני מבינה שהוא באמת לא משקר, אבל עדיין חושדת בו.
"אם יש משהו שיושב לי על הלב, זה איך אבא עשה לי את זה. אני לא רוצה לראות אותו יותר בחיים שלי, ולכן אין לי מה לעשות בשיקגו," אני ממשיכה לדבר, "אתה מבין שאני לא שייכת לעולם שלך, נכון? מצד שני, אני בחיים לא מתכוונת לספר מה שקרה לי, ובטח לא לספר מי עשה את זה. זה לא מוסיף לי כבוד. איזה גבר ירצה אותי אם ידע שנאנסתי?"
אני משחקת איתו, והוא קונה את מה שאני מוכרת לו. "באמת אין לך מה לעשות שם. אימא עזבה מזמן, ואבא, אין לו מה לתת לך," הוא אומר ובוחן אותי.
"ולך?" אני מראה התעניינות.
"תגידי מה השם של הבן זונה שעשה לך את מה שעשה?" הוא שואל.
*
השם מיגל מנואליס חקוק במוחי, ואני בספק אם אי פעם אשכח אותו.
רק המחשבה עליו מעוררת בי בחילה כשעולה לנגד עיניי ריח הצחנה של הגבר השיכור שגהר עליו, וחיוכו שחשף שיניים רקובות.
הוא דמה בעיני לזאב, או אם לדייק לצבוע שמתנפל בתאווה על קורבנו בעודו חי.
נשבעתי שהשם מיגל מנואליס לא יצא מבעד לשפתיי, גם אם ינסו לאלץ אותי. מהסיבה הפשוטה שאיני רוצה שהוא ידע שהוא נשאר בזכרוני. רציתי שידע שהוא כל כך חסר חשיבות, שאיני זוכרת את קיומו.
*
"מאין לי לדעת?" אני עונה, "אתה באמת חושב שכשהוא היה מעליי שאלתי אותו לשמו? מה לי ועולם הזה שאבא נגרר אליו?"
ידי עדיין נוגע בזרועו, ואני מבינה שאני לא יכולה לסמוך על ג'ונס, זאת הייתה מטרת בואו, לברר אם אני יודעת.
"עכשיו כשסולנה מתה אין לי מה לעשות כאן. חברה אחרת, דניאל, הציעה לי לנסוע איתה להוריה בקליפורניה. היא כאן עם הרכב שלה, ואנחנו מתכוונות לצאת מייד לכיוון. זאת צריכה להיות חוויה אדירה לעבור את היבשת ממזרת למערב, " אני אומרת בהתלהבות.
ג'ונס קונה את ההצגה שלי, ושוב עולה במוחי המחשבה של מה שסיפרו לי.
*
"ג'ונס הוא לא באמת אחיך," אמר לי אבא באחת הפעמים שהיה שיכור ולא שלט על לשונו.
"היא טענה שהוא הבן שלי, אבל אף פעם לא בדקתי זאת. מה כבר יכולתי לעשות כשהיא באה והביאה אותו אליי ונעלמה.
דווקא אימא שלך התאהבה בו מייד, ולמרות שנאמר לה שהוא נולד מפרשת אהבים שלי מחוץ לנישואים, היא החליטה לגדל אותו כבנה."
הסיפור הזה נשמע לי הזוי. אם נולד לאבא בן כתוצאה מבגידתו באימא, איך היא קיבלה אותו בשמחה כזאת? אימא עם האופי הלטיני החם שלה, לא הייתה סולחת לאבא על בגידתו.
החלטתי ביני לבין עצמי, שהמילים נאמרו מתוך שכרות, וודאי אינן נכונות.
אלא שהיום כשאני מביטה עליו, אני לא רואה בו שום דבר שיזכיר אף אחד מההורים.
אני גם חושבת שאימא מצאה מהר מאד מקום להיות בו, כשעזבה את אבא, ואולי השתיקה שלה באה לכסות על הבגידה שלה?
לעולם לא אדע מה נכון, מה שאני כן יודעת זה שאין לי יותר משפחה.
*
אני מתקשרת חברתי דניאל. "מתי את באה לאסוף אותי?" אני שואלת.
"על מה את מדברת?" היא שואלת. כיוון שהטלפון הנייד שלי מחובר לאוזניה, ג'ונס לא שומע את השיחה.
"מה את אומרת?" אני מזייפת אכזבה, "הרכב שלך מקולקל. אז מה את מציעה?"
"את חייבת לי הסבר," היא עונה לה.
"טוב, אם אין ברירה ניסע באוטובוס. מתי הוא יוצא?" אני שואלת.
"בא לי לשתות איתך קפה בבית הקפה הפריזאי," היא עונה לי.
"בטח, אני כבר יוצאת לדרך," אני אומרת לה.
"אני מצטערת ג'ונס, חלו שינויי בתוכניות, ואנחנו צריכות לנסוע באוטובוס, אני צריכה לדאוג לכרטיס בהקדם. אתה נשאר כאן?" אני שואלת.
"מה שבטוח זה שאין לי מה לחפש בשיקגו. באתי לסדר כאן עניינים, ועכשיו אני חופשי לעשות כרצוני. אולי תתני לי לישון דירה שלך?" הוא שואל.
"החזרתי את המפתח, אני עוברת לגור במערב," אני ממשיכה לזרוע זרעי שקר.
"חשבתי שאת נוסע לביקור," הוא מנסה לתפוס אותי משקרת.
"כן אני נוסעת לבקר את ההורים של דניאל בלוס אנג'לס, ומשם אנחנו ממשיכות דרומה," אני מאלתרת תשובה.
"הבנתי," הוא נאנח, ואני חושבת שהוא בהחלט לא אחד שהייתי מגייסת בתור סוכן. כל כך קל למכור לו שקרים. ואולי זאת אני שכל כך מיומנת בהם?
"אולי תשאירי לי את האופנוע שלך," הוא מנסה לבחון אותי.
"נראה לך שזה האופנוע שלי?" אני פורצת בחוק, "כמה כסף אתה חושב שאני מרוויחה בתור מלצרית? האופנוע שייך לחבר שנסע לחצי שנה למזרח הרחוק, וביקש שאסע איתו מידי פעם."
אני רואה שהוא מצלם את לוחית הזיהוי שלו. בקשר לזה לא שיקרתי. מי שינסה לחפש מי בעל אופנוע יגלה שהוא שייך לסטיבן גולד שמטייל בימים אלה בהודו, או שמא הוא כבר הגיע לנפאל?
*
אנשים בודדים יודעים שהאופנוע שייך לשירות של המשטרה הסמויה. "רק שתדעי שלוחית הזיהוי שלו מזוהה עם גבר בשם סטיבן גולד, שיצא למסע רוחני באסיה. הוא טיפוס תימהוני כזה שמחפש את עצמו, ומי יודע מתי הוא יחזור חזרה, אם בכלל. את יודעת שיש כאלה שלוקחים חומרים מסוכנים שדופקים להם את המוח.
הוא אחד כזה שגם אם יתלו אותו ברגליים כשראשו כלפי מטה, לא יצליחו להוציא ממנו את האמת בקשר למי שרוכב על האופנוע שלו, מהסיבה הפשוטה שאין לו באמת מושג שזה לא החבר שלו בן שמשתמש בו," אמר לי פקד מקסימיליאן.
ולמרות מה שאמר, אני יודעת שיהיה עליי להחליף את לוחית הזיהוי, כי איני יכולה לסמוך על ג'ונס.
*
אני נפרדת מג'ונס ונוסעת להיפגש עם דניאל.
"את יכולה להסביר לי מה השטויות שפלטת?" היא שואלת.
"ג'ונס היה לידי, אז החלטתי למכור לו סיפור שאני נוסעת איתך להורייך בקליפורניה," אני אומרת לה.
"תראי מה זה, אני באמת נוסעת לבקר אותם," היא אומרת מופתעת.
"מאיפה את חושבת שעלה לי הרעיון לומר לו שאני נוסעת איתך, אם לא היית אומרת לי שאת נוסעת? את מבינה דניאל, בכל שקר יש גרעין של אמת, ובכך הוא הופך להיות אמיתי ואמין יותר, אחרת את עוד עלולה להסתבך ולחשוף ששיקרת.
